זאת הפעם, פשוטו כמשמעו, הסופר במכחול הצייר. דיוקנו של הסופר אליעזר שטיינמן, מעשי־ידי־צייר־אמן, חיים גליקסברג. תמונה זו, שרושם השורות “קרא” אותה שעה ארוכה פעם, וחזר אליה למחרת היום, “לגמור” אותה, תלויה במוזיאון, בית דיזנגוף, והיא, דומה, הפירוש הנאמן ביותר למקור פינומן, ששמו שטיינמן.
גדול הוא לעתים כח המכחול של אמן, מעשרה מאמרי בקורת והערכה. הצבעים בצירופם הטוב, באספקלריה של העין המחוננת של האמן, עושים, כנראה, את שליחותם ביותר נאמנות, מאשר צירופם של כ"ב האותיות, ברצנזיות של ערבי־שבתות.
למה, ומדוע זה ככה? 🔗
רבים מן המבקרים טיפלו בשאלה זו. ש. ניגר המנוח, כתב, “שאחרי הבקורת היחידה המוסמכת שלאחרי הבריאה שהיא “וירא אלקים את כל אשר עשה, והנה טוב מאוד” לא נשמעו בכתב הרבה דעות נכוחות וישרות על העולם בו אנו חיים”. לא מצליחים! באחת מרשימותיו נוגע גם שטיינמן בשאלת “האות הקלילה” ואומר, שזהו “אם משום שסופרים נוהגים, לעתים, קלות־ראש, ומרבים בביטויים דו־משמעיים ומעורפלים, ואם משום, שהכתיבה מרגילה אותם להתיחס אל הלשון כאל כדור־משחק”.
לא כן הוא, כנראה, חלקם של אלה, הנימנים עם משפחת בצלאל בן־אורי, העושים את מלאכתם בחכמת־לב ובתבונה. יחידים ומועטים זוכים גם ליכולת עילאית של צירוף, ונעשים, כביכול, שותפים לבורא.
אם נקבל הגדרה זו כנכונה, ביחס לכתיבת הערות, טביעת מטבע “ערכין” לסופרים בכלל, הרי פי־כמה וכמה נכון הוא לקבוע קוצר השגתם של אלה, אם המדובר הוא ביחס לתפיסת כוח־איתנים זה ששמו – אליעזר שטיינמן.
דומה, שאין להצביע אף על אחד מן המבקרים המובהקים, שעשה, או שיהרוס ויגש לעשות, את המלאכה והחכמה הזאת, לתת לספרות הבקורת העברית את אליעזר שטיינמן.
מחוץ ל“כתפים רחבות” של סבל סלוניקאי, דרוש לזה כוח השגה וחכמת תפיסה, כושר־תנופה ואומנות־אמנות למשא, נוסף לזה השראה בצירוף ישרות, לא לעשות אז זה רמייה.
היחידי שמסוגל לעשות את זה, זהו, כמדומה, שטיינמן והוא, אולי, גם עושה את זה כארבעים שנה, סחור סחור וישרות, בסוגי יצירה שונים; במאמר ורשימה, ברומן וסיפור, נובילה ומסה, ואף בהגות וחסידות, ואין עומדים על כך.
זו היא, אולי, הטעות הפטלית ביחס לסופר, בעל ייחוד־מיוחד זה בספרותנו. מעמידים את הדגש על “כל כתבי” ולא על שטיינמן. ברשימה השבועית כברומן, הוא נותן את עצמו, את שטיינמן כמות שהוא, על כל עומק רבדיו – ומקבלים את זה כספרות במתכונת המקובלת, מעשי־כתיבה.
כל כרך שלו הוא חתירה לפיענוח־עצמי, להתרת סבך־אנוש, שלו ושל בני־דור, יחידים, בדומה לו. כל נובילה וסיפור היא פרי־חרישה על גבו, נסיון של שיקוף הלב והנפש ברבים. ה“יסודות” הם רזי־הנפש שלו “וצרור־המפתחות” אף הם מבתי הגנזים שלו. לא נדרוש כמין חומר את ארבעת הכרכים האחרונים שלו – איברים חיים ורוטטים – שטיינמן.
עם צעדיו הראשונים זנח את דרך הרבים, סטה מן הדרך הכבושה ארחות סופרים – ונטה את אהלו על יד אמת־מים שקופה וזכה, המעבטת את דרכה.
מראשית גידולו וצמיחתו נמתחה באבחנה לקביעת הדרך הבלתי מקובלת והאהובה על רבים. קסמה לרוחו, נתיבה זו המתפתלת ונאבקת על מהלכה עם אבני גיר מנופצות – הוא עשה את עצמו יחיד לעצמו. לבד, ובדד במבוך של רחוב חד־סטרי.
נאמנים עלינו דבריו על עצמו “על במות נואמים לא הופעתי, עם החוגגים ביובלות לא התערבתי, מבתי קפה הוקרתי את רגלי, שעות מנוחה רבות לא סיגלתי לי, נטיתי שכמי לסבול בעול תורה”.
מה פלא אם הוא זכה ועל ידו ניתנה מחדש לדור, לדורות, תורת־ח"ן לישראל!
_ _ _
יורשה פה הערה קלה אישית.
כשנות נקיטה בדור הנך מתהלך אתו ועל ידו. כתלמיד לפני רבו וכחבר, כתועה בעולמו ותוהה על עומס הטעינה והפריקה שלו הנך מוקיר ומשתאה, מעריץ ומשיג, חולק ומשלים, ותמיד מתוך הכרה ברורה שמשהו מופלא נשאר חבוי וגנוז, ממך. זה עוד לא הכל! איזה עיקר חשוב בו נעלם ממך. הוא משהו מעלים.
כרבים אחרים יודע אני שהנני חייב לו חוב שאין לפרוע אותו, כי את מי מסופרי הדור וקוראי־עברית לא שיתף באוצרו הטוב? עשרות בשנים, בחמש גלויות, הנך שומע את גידולו המפליא בעשרו, והעשיר בפלאי־סתירות. שנים הנך כואב את כאב הקשר של אלם ושתיקה נגדו, כפויית טוב וטובה משוועת, של כל הסיעות והזרמים.
ניתן לשטיינמן להגדיר את “דרכי־יושר וחוסר־יושר” בעולם שלנו.
“יש מהלכים בדרך ישרה בדרך תועים, ויש מהלכים בעקימת־רגלים בדרך הישר”. זהו, כנראה, גורלו של הדור שלנו “דור בו החמיצו כל היינות”. הזכות של הליכה ברגל לא־עקומה, ובכל זאת בדרך־הישר, לא נפלה בחלקו.
בינתיים סטינו הצידה. ודאי, שאין בכוונת הרשימה הזאת להיות “מסה”, חלילה לה!
הרצון הוא למסור הרהורי מסתכל.
_ _ _
ראשית במידות, התמונה במידתה אינה בקומת־איש, כי אם באמת־איש, אמת מידתו, של שטיינמן.
הצייר בחר לו רקע של ארון ספרים מאחורי הגב, שאינו עומד על גבו, של המצוייר. ישנם, כאמור, ספרים, אבל לא, כמקובל בשיגרה – ספריה, רצה בזה, אולי, הצייר לרמוז, שאלה הם ספרים שלו. הם אמנם, לא הרבה כשלושים בערך, אבל יש מקום פנוי במדפים – זה יתמלא!
והכסא עליו הוא יושב אינו שלם, רק שתי רגלים, קדמיות ניראות ואף הן אינן נעוצות בקרקע, אבל, היושב נראה בישיבה נוחה, הוא צמוד ומעורה למקומו. זו היא ישיבה שיש בה סמיכה מ“כובד משקלו” של היושב.
הצייר הצליח להשכין חלוקה צודקת, הרמונית, בין ראש, כבד־הגות זה, לבין כל השאר. ישנו חייץ שאינו נראה בין משכן הרוח ל“כלי” הגוף.
עיני־ענב עמוקות יושבות על מילאת של תהייה מתוך יגון, והן מקרינות את הפנים הצמוקות, המתוחות כבקלף, גוילי־יריעות – עור הצבי.
הצייר כאילו הפריח מן התמונה את כל הגשמי שבציור, (בחינת “משיב הגשם ומוריד הרוח”) והשאיר לגוף את המינימום ההכרחי לשם איחוד צרור הרמ“ח והשס”ה, שלא יתפזרו. יחד עם זה השרה על השניים עירנות חיה, מפליאה, כל הקווים דרוכים וערוכים לקראת קליטה וספיגה, וכך הם גם האזנים הכרויות, השלוחות לפנים מפחד שמא לא יגיע משהו אליהם. ילך ח"ו לאיבוד.
מלאי־חן הם הקישוטים והעיטורים החיצוניים, הצוארון והעניבה. זהו המס ששטיינמן משלם מתוך הבעה של רוגז על ביטול זמן יקר. הפסד מרובה ללא גמול.
הנך מביט על התמונה, ולפניך מופיעות שתי דמויות של אישים אחרים. סופרי־הדור שהרבה מן המשותף יש ביניהם לבין שטיינמן – והן מוכרות וידועות לנו מציורי אמנים ותמונות – אחד העם ופיירברג (זה הראשון בציורו הידוע של ראובן).
כזה הוא האקלים של התמונה, הפירוש בהסתכלות ל“פרקי דרבי אליעזר”.
אמרנו כזה, וכי אפשר למסור ב“מלים משלך” תכנה של תמונה אמנותית?
עם שובי מ“הישיבה” השניה, מול התמונה, התעורר הרצון לדפדף, לקרוא בשטיינמן מתוך ספרו האישי והאינטימי ביותר “עלים מעץ החיים. פרקי יומן”. משהו להשלים, להבין יותר, לקבוע כבאימרה הידועה של י.ל. צונץ ליל"ג “מתי, באיזה תקופה חי אדוני?” האם שטיינמן הקדים או אחר לבוא?
והרי דבריו הוא ב“סיום” של רשימה בספר הנ"ל “נתפסתי”. “השבח לאל בוראי, אני חי בדורי, ולא לדורי. כל אשר לי נתתי בעד אורי, טרם הגיע תורי, לבאים יזרח אורי”.
(1958)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.