(עם המהדורה החדשה של “אישים”)
שעה אחת במחיצת יצירותיו של סוקולוב סגולה היא, בדוקה ומנוסה, לעשרים וארבע שעות, לפחות, של חכמה יהודית ותבונה אנושית.
מקום מיוחד נתבצר ל“אישים” שלו, שהם אוצר בלום, מזווים מלאים, לטוב, לאנינות הטעם שבספרותנו. פקחות־ישראל שנונה, לומדות ודרוש, פלפול ומילי־דאגדתא. הויות העולם הגדול וחסידות, הכל הוא מעשה־רוקח – וביד קלה, מלאה ורחבה. הגדרות על סוקולוב? “סופר־אוקינוסי”, שאין המבט המעמיק ביותר חודר עד תהומם, מפני הרוחב והשפע שבהם" – אומר קלויזנר. "אשד מפלי־מים בצבעי קשת. כרכא דכולא בו – רבידוביץ.
ואולי, בכל ההגדרות האלה יחד יהיה משום מידה־נכונה, הולמת? גם זה אמרו כבר בספר היובל שלו, כשהיה עוד בחיים, וב“ספר סוקולוב” לאחר פטירתו.
לפיכך, אפשר להגיד שסוקולוב ניחן מאוצר החנינה ממרומים בבזבוז־יתר. אפשר היה, מתוך הקצבה וחלוקה צודקת, לחלק מאוצרותיו הוא, מכשרונותיו המזהירים ל“מנין” אנשים, ואלה היו תופסים מקומות מכובדים בין מדינאים, סופרים, עתונאים, מסאים, מתרגמים, בעלי־מסעות, אנשי מדע וכו'.
המיוחד ב“אישים” ב“לובר” הסוקולובי הוא זה, שבעשרים וחמשה הדיוקנאות האלה הסוקרים מזרח ומערב, ניתנה לו האפשרות לשחייה וצלילה במים עזים, והוא, כאמודאי מובהק, צולל ומעלה פנינים, דולה ומשקה.
נכנסים לתוך הספר ללא שיור, כמו שנכנסים לסוכה, ויוצאים מבושמים. דומה שישבת בסוד חכמים ונבונים. מושב “סינאט”. באותה מידה שסוקולוב הוא איש הטרקלין, איש לונדון, פריז ורומא, הוא איש פלוצק ווארשה. הוא בעצמו כל העיירה – הכרך היהודי: האב"ד, “יורה יורה ידין ידין”, השליח ציבור, המשכיל, הפילוסוף, הסופר, הרופא, בכל המצבים והמסיבות הוא נשאר נאמן לעצמו. לאיזור האדם ואיזור התרבות. חומר מהם קורץ. הוא נשאר באהבה עזה ליהודי השלם עם עולמו, תורתו ומידותיו. את “מקור האור והיופי” הוא רואה, כעדותו, כיהודי.
הוא שהיה יוצא ונכנס בטרקליני רוזנים ושרים, נשא ונתן עם גדולים מחכמי עמים, ידע להעריץ את היהודי השלם עם אלקיו. במקום אחד הוא אומר: “כשיהודי הולך אחר טבעו, כשהוא מסלק ממנו מה שהוא לו מקרה וטפל, בלבוש ונימוס, אז הוא יפה, לפיכך יפים הם כל כך הילדים והזקנים”.
הדמויות שקסמו לו בגלריה זו הן אלה שפרצו את נפשם לקראת הגילוי של הגניוס היהודי. הגורל היהודי. אלה משרים עליו רוח של שירה וחזון, השתאות והתפעלות.
עינו החדה תופסת את הגילוי של היחיד הלאומי הישראלי גם בחיצוניותו של אדם. עליו הוא עובד במכחולו. ובצבעיו – “טביעת לשון, חיתוך הדיבור, קוי פנים קמטי מצח־רחב ו”העוויות ידים" – גם באלה אין מה להתבייש, גם זה שלנו.
לא נמנע טוב מבעליו ונביא פה אילו קטעים, הברקות ציוריות, שעם כל השפע התיאורי־לשוני שבהן, הן מעולפות חן קדום. הימים שלנו הם ימי שמחות לצפת, חג ל"ג בעומר, עשור לכיבושה, והנה תיאורי צפת במאמרו של סוקולוב על ר' נחמן מברצלב, שראה אור לראשונה ביידיש:
– – – “מי בנה אותך, עיר חביבה, ענוגה רכה, חיוורת, על בתי הרים. כמו קטע מקסים של יופי בדולחי, כמעט מסנוור, הדהימתני עיר זו כשראיתיה בפעם הראשונה לפני מלחמת התבל הראשונה. בלי משים עצמתי את עיני לרגע, ברצותי לספוג את המחזה, ולשמרו בזכרוני לבל יטושטש; רחפו לנגד עיני אותיות ספר ה”זוהר" דפוס לובלין שפ"ג, שנשתמר במשפחתי דורי־דורות, וזמזמו באזני שברי־קולות של החסידים, ששמעתים בילדותי מסלסלים אמירת זוהר “המסוגלת לנשמה”…
“אם חברון היא פרשת חומש וטבריה מסכת, מרובת פרקים, ממסכת הש”ס, צפת היא ספר “הזוהר” שנתבשם. ישב לו ספר “הזוהר” במרומי סלעים על ראש פסגה, ובני משפחתו מסביב לו: סתרי תורה וספרא דצניעותא. ומדרש נעלם, ורעיא מהימנא ואידרא רבה ואידרא זוטא – זאת צפת. דברי הימים שלה הם מחזה קסם מלא תמונות מסתוריות, מפליאות ומלבבות ועל כולן פרושה כטלית של תכלת חוורוורת דמות דיוקנו של המקובל הכי חביב, בעל התמימות המוסרית העמוקה, האספקלריה המאירה של רזין דרזין, הלוחם הענקי כנגד השיעמום והרקבון של יאוש – האר“י הקדוש”.
הדמות המופלאה ביותר ב“אישים” היא ללא ספק דמותו של ח. ד. בורנשטיין “שנתפס לתכונה”, לחישובי עיבור ומולדות “והוא מבוני הספרות המדעית העברית”.
ב“מלומד מעצמו” זה חזה סוקולוב את חזותו הוא, “אף אני אבטודידקט אני” ולאלה הוא מקדיש שורות נפלאות.
“היבינו התלמידים המסודרים, הלומדים בשובע ובמנוחה ובעצלות קצת, את עינוייהם ונפתוליהם של הלומדים מעצמם? המסוגלים הם לשער כמה רשפי־יה, זעזועי־רוח, סילודי־נפש, געגועים וחשק ללימודים היו בנו בימים ההם?”
במקום אחר הוא משלים תיאור זה: “לומונוסוב? אין שום לומונוסוב מוכשר לכך! וראו גידולים שגידל בית המדרש הישן שלנו.”
בשיחת־אגב על וילהויזן וחבריו “ארזי הבקורת ואדירי המקצצים בנטיעות” הוא אומר “בורנשטיין לא הלך אחרי ביקורת התנ”ך. כמוני לא הכיר מעודו במדעיותה של שיטה זו, ששרשיה מועטים וענפיה מרובים".
בתיאורי הדמויות מופיע סוקולוב כיהודי כפול שמונה והייחוד הזה שבו מפלה אותו מבני־דורו, סופרים בעלי־שם כגון: אחד־העם, דובנוב, ברדיצ’בסקי. אלה הציצו ונפגעו, היו ל“אחרים” מי פחות ומי יותר, והוא ר' נחום סוקולוב ז"ל, המשיך כל ימיו בקוו הנאמנות לצור מחצבתו. התעמק בלימוד ועיון, בחידושי תורה בנוסח למדני־פולני עד נשימתו האחרונה לפני הגמרא הפתוחה – מסכת עירובין.
הספר רצוף כולו חן יהודי מקורי, אהבה לצלם ישראל, מזגו, אפיו ותכונתו. זהו ספר של אחד “מגדולי העברים” שדורנו ניאות לאורם.
(1960)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.