א. פסח.

פסח, מצה ומרור, שלשה אלה עיקרי החג הם, כידוע. על שלשה אלה רקומה המסכת של דינים וסייגים, מנהגים וחומרות, זהירות וחששות. את שלשתם הכרתי באנשים חיים, חסידים ואנשי מעשה, שהיו זהירים בקלה יותר מבחמורה. כל אחד בחר לעצמו זהירות וחומרה יתירה לאחד משלושת העיקרים האלה. נשאר חרות בזכרון כסמל לדבר זה.

האחד, ר' מיכאל, שבחר לעצמו פסח. חשש ויראה מפני חמץ. בעל מרה שחורה ובעל פחד היה יהודי טוב זה מטבעו כל השנה. הוא לא חדל מלהביע לעצמו אי אמון בכל דרכיו ומעשיו. כל דבר בחן שבע פעמים וגם אח“כ היה שרוי בספק שמא טעה. לאחרי כל פעולה במסחרו, חנות לאריגי בד, היה נקלע בכף הספק. את המנעולים בחנותו היה סוגר פעמים רבות ומדבר לעצמו עם סיבוב המפתח לצד שמאל “כך, סגור”, סיבוב לימין “כך, פתוח”, וחוזר חלילה “סגור” “פתוח”. עד שלעתים קרובות לאחרי עינויי ספק, היה קם ממטתו בליל חורף ומתלבש לצאת לבחון את המנעולים. כך היה עם ספירת הכסף וכך גם עם הדקדוק בקריאת שמע, שלפי הדין צריך זה להיות “כמונה מעות”. בשניהם נשאר אצלו רגש שטעה, דלג והחסיר. חסידו של המגיד מטריסק, היה ר' מיכאל, ומוצאו מסלאווטה. עיר זו מפורסמת בכל רחבי ווהלין כעיר המחמירים בדיני פסח. ר' מיכאל היה בסלאווטה בין המחמירים ביחס לדיני פסח. זהירותו מכל חשש וחשש, הגיעה לשיא החרדה. בעינים רעות החל להביט על לחם כבר מפורים. הוא ראה בו את השונא השנוא בעתיד הקרוב, את הנושא של הפחד והמורא שלו. השנאה הלכה וגדלה מיום ליום ככל שהתקרב החג. בר”ח ניסן הוכרז בבית על שמירה וזהירות לא לפורר, לא לנער את המפה, כרגיל, על יד המרפסת בחצר. היה הולך ומאסף פרורים, מלקטם ומשליכם לתוך התנור. ספרו עליו, שאת הגוי חוטב העצים להסקת התנור לימי הפסח היה נוהג להאכיל ביום החטיבה לפנות בוקר ולגזור עליו צום כל היום, מחשש שמא יהיה לו מגע עם החמץ בזמן העבודה. לא נתקררה דעתו – אומרים – עד שבזמן האחרון היה נוהג להלביש גוי זה מעין קיטל לבן מבושל באפר “געזאלעט” בלע"ז, על הגלימה השעירה שלו. נושא החרדה היה החתול בבית. חולדה זו, שחוששין לה, שמא גררה מן החוץ לבית, מרשות הרבים לרשות היחיד. את החתול בסלאווטה היה נוהג ללבוש לימי פסח מיני גרביים לבנות על ארבע רגלים.

רגיל היה ר' מיכאל לחזור על דברי רבי בעל “המגן אברהם” ז"ל שבחמץ ישנן אותן אותיות שבמצה. ההפרש הוא רק בנקודה זו שבין ה' לח'. זהו הפירוש של איסור חמץ במשהו. משהו זה לעת זקנתו הגביר חילים וחידושים של חששות ופחדים.

היה מטבעו מעשן הרבה בכל ימות השנה. הוא היה זקוק לכך לשם הכנה לתפילה, למחשבה בשעה זו של שהיה וחשבון. סיגריה אחרי סיגריה היה מדליק. והנה לסוף שנותיו הדיר את עצמו בימי הפסח מהנאת עישון מחשש של משהו חמץ. באשר ויהודי מברדיצ’ב סיפר לו שבביח"ר לטבק של בוירסקי, אוכלים הפועלים חמץ בזמן חיתוך הטבק ואריזתו, ובכך הרי זה לא מן הנמנע, שפירורים או אפילו חתיכת חמץ קטנה, תפול לתוך המכונה ומשם לחפיסה.

וזכור המקרה המשונה, שהיינו עדים לו שנים אחדות לפני פטירתו. והוא חלש ורצוץ. נמנו עליו חבריו וידידיו בביהכנ“ס, הושיבו עליו בית דין של שלושה, והתירו לו בתוקף המסורת את הנדר. והוא עישן. אורו עיניו בחג זה, היתה לו השראה של שמחה, הארה של חדוות החג. ביום השלישי או הרביעי של חול המועד, כשפתח ר' מיכאל את החפיסה האדומה של הטבק, מצא חתיכת לחם חתוך כאטריה רחבה של טבק בצורה ברורה לעין שזה חמץ נוקשה, ויותר ממשהו. את הטבק שרף בתנור של ביהכנ”ס ור' מיכאל יחד עם כל ידידיו ראו את ההשגחה העליונה פרושה כאן.

את שתים שלש השנים האחרונות גמר מתוך נזירות חדשה מטבק. צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה לידם ועל ידם.

ב. מצה.

השני בסמל היה ר' פייביש. הוא היה לועג לחומרות המופרזות של חבריו בביהכנ"ס, ולחרדתו של ר' מיכאל ידידו מנוער. “מצות נשים” היה קורא ר' פייביש לזה. יש דין בישראל, ודי לך מה שאסרה תורה. אהובה עליו היתה המצה. אהבה אצילית אפלטונית – הייתי אומר – חש ר' פייביש למאכל זה. “מאכל מרפא” כביטוי של הזוהר הקדוש. שקיק “השמורה” שלו, שהוא בעצמו טיפל בה בשעת קצירה, היה תלוי על וו בתקרה כל החורף, ובעיני אוהב היה מביט על השקיק הזה מזמן לזמן, כאומר “מתי תגיע עת דודים?”.

את החיטה בררו וניפו בשבע נפות, טחנו בטחנת יד והאפייה היתה בערב פסח לאחרי חצות. הוא ובני ביתו, אחדים מחבריו בביהכנ“ס, שקבלו כל אחד שתים מן המצות האלו, בשביל ה”כזית" לברכת אכילת מצה, – לבושים לבן, פניהם קורנים הוד חג כשהם לשים, רודים ואופים.

ר' פייביש חוזר ממגלגל אחד לשני, מנקה את הדפים ואת הכלים, מסמן בחתכים כהן לוי וישראל, ופוצה פיו בשיר ההלל. כולם מצטרפים לשירה זו, שהיתה נהוגה, כדברי המשנה בימי המקדש.

על מצע של קש שמורות לאחרי אפייתן מצות מצוה אלו, בתוך הארון הסגור. מוכנות ומזומנות לברכת אכילת מצה בליל גדול זה. מאכל משלחן גבוה. וע"ז נאמר “ותורתך בתוך מעי”.

ג. מרור.

השלישי ר' טוביה, מחסידי סטולין, נאמן למרור.

האומנם היו חייו כל השנה כל כך קלים ומתוקים, נוחים ושלוים, שהיה זקוק לשם זכירת המאורע של “וימררו את חייהם” לאכילה ממש, כזית ודוקא של מרור, שורש הלענה? האומנם היה גופו של יהודי ת"ח זה כל כך בריא, שהיה רשאי לסכן עצמו ולאכול מאכל זה, – שלפי דברי המשנה “קשה לגוף כארס”? לא זה ולא זה.

כל חמישים שבתות השנה היו חייו קשים ומרים כלענה. בירידים וימי שוק התגלגל יהודי זה כל ימות השבוע. בערב היה יושב על הגמרא עד שעה מאוחרת בלילה. גם בדרכים ובבתי גויים, מקומות לינה בכפרים, היה יושב והוגה בתלמוד ומדרש, הגוף היה חלוש ושבור, ומיד לאחרי הסדר למחרת היום היו מבהילים את “הרופא” הזקן, שנתן לו רפואה. אבל דבר זה לא השפיע כלל עליו, על מנהגו להמשיך, להקפיד על אכילת כזית של השורש. מרור ממש.

חבריו לועגים לו. אחד, הטלנאי, לץ, מספר, שהוא נוהג לגרד חזרת – לא ראש מרור – כי אם חזרת, בערב פסח מבעוד בוקר, ואת זה הוא נוהג להעמיד ע"י החלון, ולתת לריח חריף זה לפוג. וכשמגיע למרור ולברכה “הריני פותח את החלון ומשליך אותו החוצה”.

אבל על ר' טוביה דברים אלו אינם משפיעים מאומה. כחודש ימים לאחר החג עוד הוא חש במעיו ומקבל את כל מיני תרופות, והנה בא חג, והוא שומר על שורש המרור מעין בני ביתו שלא יבולע לו, ובלב מלא שמחה וגיל הוא מברך על אכילת מרור. לועסו מתוך מחשבה על עוני ישראל במצרים ובכל דור ודור ומקנח את המרור בחרוסת וחזרת לכורך לקיים מה שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו.

(1936)

נרדי נתן ריחו…

לכל חג מחגי ישראל ריח ניחוח שלו, והוא ספוג באוירו של הבית, מהלך ברחוב, נודף מבני־המשפחה. לא הרי ריחו של חג הפסח, כריח חג הביכורים, ושניהם שונים מריחו של חג האסיף. ודאי, ריחו של חג החירות, הוא בריחות־אביב: פריחה, לבלוב, צהלת פלגים ורון שמים וכוכבים. אלא שנוסף על הריח הכללי המשותף, מחוננים רבים בהמיית־רוח, כיסופים וערגונות לריח מיוחד שלהם בתקופה. זהו משהו אישי אינטימי, שנגנז בשבעה מנעולים, מופיע ונעלם, מתנדף, וחוזר וניעור.

בימי הילדות הרכה עברני פעם ריח של בושם מידו של ה"דאקטער' הצעיר שהגיע לא מכבר לעיירה, ונקרא בימים שלפני חג הפסח לאמא שחלתה.

אמא היתה מלאת־חן וצעירה מאוד, ילדה בשביס. פניה הציצו תכופות מאחורי סדינים לבנים, פרגודים שעליהם היו מודבקים פתקי “שיר המעלות” ליולדות ב“מכשפה לא תחיה” “לא מכשפה תחיה” “תחיה לא מכשפה”.

ציווה הרופא מה שציווה, רשם “ריצפט” התאמצו לדבר אתו רוסית, שילשלו לתוך כיסו את הכסף שלא ייעלב. והוא קם ללכת. הושיט לאמא, הרבנית, יד להפרד. אמא הסמיקה וענתה “אצלנו זה לא מקובל, לנו צריכים להאמין לפי הדיבור, בלי תקיעת־כף”.

הרופא הצעיר החוויר, ביקש סליחה, והחליק לי על לחיי.

נדבק לי לכולי, לתוך תוכי, ריח בושם של ידו ונתבשמתי.

ההיה זה ריח שדות ויער, לילך של פריחה, ניצני תפוחים או תות־שדה – ריחות שידעתי אז כבר היטב – או היה זה מריחות צרי וצפורן נרד וקנמון וגם דודאים שהיטבתי להכיר לא פחות מהראשונים? ואולי היה זה תערובת של כל אלה ביחד.

עשרות בשנים מלווה אותי ריח זה. עם ההתבגרות לבש חליפות לבושים שונים, הוא משך, גירה, וקסם. הוא התגלם בדמויות וצורה, בקול ומראה, אליו בריחו־רוחו, נמשכתי כמוקסם.

לימים, משהו כאילו התנדף מזה הראשון, והנה זה חזר וניעור ובאותה העדינות עם אהבת־תום ראשונה.

הימים היו, כאמור, ימים לפני חג הפסח. אנו למדנו אז בניגון ערב “שיר השירים”. היו ריחות שמן, ניצנים – סמדר עצי תפוח – וריח לבנון. בחוץ רצו זרמי מים והתחממו בקרני שמש שבורים – באשישות “שיר־השירים” היה גם ריח בושם של הר־המור שלי. משהו מניחוחם של אותם הימים יפקוד אותי לפתע גם כיום לרגעים. הוא כיום גרעיני, זעיר, שקוף כאגל טל, והוא כחסד ממרומים “נרדי נתן ריחו”.

המגיד מדובנא ו“הא־לחמא”

במשלי “המגיד” הנפלאים, שנתחבבו על המוני ישראל, ובעיקר על “בית־יעקב” אלה אמהותינו ואחיותינו, ממלא כידוע, תפקיד חשוב ה“משל לעני שהיה נוסע על הירידין”.

וודאי גם ה“בן־מלך” תפקידו לא קטן, אלא שאחיותינו אף פעם לא ראו בן־מלך, מה שאין־כן איש עני שנוסע על הירידין. את אלה הכרנו וידענו לפי השמות. הרי זהו טוביה ואיצי טויבעס וכן רבים וכן עניים מרודים אחרים.

מכל ההגדות המרובות שהיו בבית, נתחבבה עלינו, הילדים, ההגדה עם “מאתים שלושים ושמונה פירושים ותוספות מאת מרנן ורבנן גאונים קדושים / נבוני־לחש וחכמי חרשים / בעלי תריסין, אילי תרשישים / כשמש בגבורתו לארץ מאירים / ינון שמם לדור דורים”.

והגדה זו היתה חביבה עלינו בעיקר, בשל העני הנוסע על ירידין של “הא לחמא”.

“הא לחמא” זה הביא אותנו במבוכה משעשעת. אתם אומרים “הא לחמא”? הדוד ר' מרדכי’לי הלא אומר “כהא־לחמא”, ויש אורח מכובד ע“י השולחן, האומר “הא לחמא”, ואפשר שדווקא הוא צודק, והנה בא המגיד מדובנא באותה הגדה ב”אמת ליעקב" וסיים את הענין אחת ולתמיד בעזרת “העני הסובב וחוזר בירידים”.

מה המשל? ידוע הוא וידוע! אבל מרוב חיבתנו אליו נספרנו בקצירת האומר שלנו ובמקצת בלשון־חכמים שלו. “עני זה העושה מסחר בציצית ומזוזות, הוא עני מרוד, אבל פעם אחת בא לעיר, והתחיל לסובב ברחובות לרגל עסקו, עד כי הרוויח, ויהי איש מצליח, וילך הלך וגדל, עד כי גדל מאד”… ועל כך גמר אומר שהיום ההוא שבו בא לעיר בשעה כ"כ מוצלחת, יעשהו יום־טוב. לזה הוא קרא, איך? “תרמיל־יום־טוב” (יום־טוב טארבע).

ובהגיע היו“ט הזה, היה נוהג לקחת אתו הילקוט ההוא שלו, הידוע, על כתפיו לזכרון “היום טוב הזה היה חביב עליו יותר מכל המועדים, והיה נותן לילדים שלו מתנות ובגדים יקרים”. “ויהי היום ויקר מקרהו שנהפך עליו הגלגל. את כל הונו הרב הפסיד וחזר לתרמילו – בציצית ומזוזות. ראו הילדים שמחו ורקדו מסביבו והפצירו בו לעשות להם מלבושים יקרים כמנהגו מימים ימימה”. אמר להם האיש ביגון: “מה תחשבו, בני, כי כאז כן עתה? אז היה זה רק מנהג, באמת הייתי עשיר והתחפשתי בדמות עני, לא כן עתה, כיום הנני עני באמת, וצריך אני לשאת את התרמיל לא רק לזכרון, וזה ממש הענין הזה” מסיים המגיד מדובנא ז”ל.

"בזמן הבית היינו אוכלים לחם עוני בליל פסח לזכרון הנס, והיה זה רק לזכרון. אז זה היה “כהא לחמא”, לא כן אחר החורבן בימינו אנו, זהו ממש “הא לחמא” – זהו זה!

נשאר לנו הילדים אז להתפלא על הדוד ר' מרדכי זצ“ל, שאינו רוצה לוותר וממשיך, כלהכעיס, ב”כהא לחמא" הלואי ונזכה ש“התרמיל יום־טוב”, לחם העוני ייהפך כזכרון, ובמהרה בימינו.

על ה־כה רחוק וכה קרוב

המעגל כאילו הולך ומסתגר על האדם בהדרת השנים ב“דרך המלך”, בתחנות של בינה־עצה וגומר.

אין טעם להתקומם וללחום נגד שלטון העבר ולהתכחש לנצחונו על כוחות המחשבה שלך.

אם גם תשנן לעצמך שבע ביום, שבמרכבת העבר לא תרחיק נסוע, לא תגביר בו חיילים להווה ולשוטף, לא תקבל יותר ממנה זו שהוקצבה לך, אוירה היא כנראה, בכוחות הנפש, ויש להשלים עם זה. עם ההשלמה בא הטיפוח, העידון, הראייה הטובה, האתמול מואר באור אחר, ניטל עוקצם של הדברים שהכאיבו בזמנם, ומה שהיטיב והנעים, בוודאי שחי בזכרון כיום בחן שבעתיים.

משול הוא “הגיל־המכובד” לדוב במאורתו בחדשי החורף, העולם מסביב קפוא, עטוי לובן מרגיע ומרדים. מה שנאגר ונגנז מספיק כדי נמנום. למי יש כוח – אומר הדוב – לבוסס בתוך השלג העמוק בריצות אחרי טרף? גדיים ועגלי מרבק אין דרכם בכך להתקרב לטווח הלוע. הקרובות ביותר הן איפוא כפות רגלים שלך. ללא טורח ועמל רב אפשר להגיע אליהן לשם לקיקה.

אין בזה אמנם, משום שובע לזמן ממושך, אבל טובה היא האשליה והאמונה שחיים שנית את הראשונות.

אין פלא – ואין גם מקום לדאגה, – ששכחת את שמו של ידיד שנפגשת אתו לפני שנתיים, במשך שבועיים, יום יום, בבית הבראה, ולגמרי נשמט מזכרונך תאריך מלפני חמש שנים – מאורע חשוב בזמנו. טוב הוא הגמול, שהנך מסוגל כיום לחיות ולהחיות כל פרט מחייך מלפני יובל שנים, מבלי לשלם בעד זה בשנים ממש, בזבוז של זה המעט ששרד.

צרים הם, כנראה, הכלים, השחוקים משימוש, להכיל את שניהם, את האתמול הרחוק ואת היום הקרוב, כך שהחדש מוציאים מפני הישן. ידו של זה האחרון על העליונה. בחכמה המליץ הדרשן “אדם יסודו בעבר, וסופו לעבר”…

(1958)

(ציון לשולחנו של הסבא)

בראש הזכרונות העולים מתחום הנשיה בימים אלה, ימי פרוס חג האביב והנעורים, צועד הוא, השולחן, בבית הסבא.

הוא־הוא הציר עליו תסוב פקעת המחשבות מן הצעדים הראשונים עם הנץ החיים שם.

ארוך היה חדר זה, חדר־האוכל בבית הגדול של “החצר” שלנו. בקיץ כבחורף עלוט היה בחצי אופל. על יד ארון הספרים, ארון־קיר, המגיע עד לתקרה, עומד הסולם, עליו תמיד מי שהוא עומד למעלה, מוריד או מעלה ספר.

בפינה עומד השעון הארוך, שעון בעל שני משקלות כבדים התלויים בשרשרות פליז, עולים ויורדים.

הלמות הרגעים מנסרת בחלל השוקט, קצובות. ועם צלצול השעה נשאר תלוי בחדר צליל־נכאים נוגה, מנגינת־עצב על דבר־מה יקר, הניגר באפיק האבדון הנעלם. לאורך כל החדר עומד הוא – – – השולחן.

שנים על שנים לא רצה, לא יכול היה הרעיון להשלים עם דממתו של זה. שנים היה שולחן זה של הסבא כשושבין יקר ונאמן, יצור חי, כביכול, קרוב לנכד זה שנקלע לארצות־נוד שונות. שנים היה מופיע בתארי־גילוי שונים. פעם הטיפה הוויתו מוסר על תלישות זו, קלות ראש ורגל, חוסר שרשים כגידולי מים, ופעם לעג גילוי זה מתוך יהירות עצמית – – – כאומר: צא וראה מה בין רגלי שולחן דומם בבית סבא, לבין ראש נכד בדור תועה, נבוב־מוח.

לאחר כל הופעה דמיונית מסוג זה או אחר נשארה הרגשה נעימה בלב. תמיד הרעיף שולחן זה נטפי אמונה והרגעה. רמזי אורות מעולם אחר, שהלך ללא שוב.

ימות השבוע נמשכים דחופים קטנים כמזמורי שיר של “היום” בתפלת שחרית, הנבלעים לקינוח ובחטיפה מגיעים עד לתחנה – יום השבת. ימי השבתות נוהרים לחודש ואלו חגים בתוך חג מבורך. הזמן מונח מקופל וארוז כאתרוג בצמר גפן בקופסת הכסף, והשולחן חי עמנו חיי כל הימים. לא כפרצופו של חול דמות השבת שלו, וצלו “בימים הנוראים” אינו כתבניתו בימי חג אחרים.

עלוב כמנוזף מראהו ביום חול. מזבח ללא זבחים. המפה הלבנה אמנם פרושה עליו גם לאכילות חול אלה, ולאחרי נטילת מים אחרונים משמיעים עליו את הפסוק “וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ד' תמיד”. ואמנם אורחים מסובים תמיד ומברכים ב“אלקינו” ומזכירים לברכה שולחן זה שאכלנו עליו". אולם בימות החול, כשהוא משמש לאכילות רשות, זבחי שלמים, מכונס השולחן בתוכו מקופל בפנימיותו – גלות החול הזה.

יום ששי, עם שובם של סבא, אבא והדודים מטבילת ערב־שבת, פושט גם השולחן את צורתו צורת חול ועוטה בגדי שבת. סעודת יום ששי על חלת־לחם טריה, בת־לוויתה של ה“צלי” המקובל, נטלה אחד מששים ממאור פניה של השבת. ריחו של ה“צלי” נודף בעיירה, כובש כל השוק, הולך וחודר, לפי עדותו הנאמנה של הרופא הפולני, עד לנחירי המתפללים “בבית היראה” ביום ששי. תבשיל זה המקובל בתפוצות ישראל התבשם כבר מתבלין זה, ששמו שבת.

בימות־החורף הקצרים חוטפים שינה קלה ומיד לאחר האוכל פורשים את מפת־שבת הצחורה על השולחן והגבאי מכנס את פמוטי מנורות הכסף ומסדר אותן על השולחן. קבוע הוא המקום למנורות אלה לבנות ולכלות. ברוכות הן בפרי־בטן לכל נפש בבית נר, ברכה במועל כפים בהדלקה.

גם בעד אלה, שנר חייהם כבה בקטנותם, מתי אסכרה או מחלות ילדים אחרות, אף נרם הם בא במספר. כל המנורות האלה מקשטות השולחן מבעוד יום, מזומנות להדלקה.

לבושים בגדי שבת, משי וקטיפה, יושבים הגדולים מסביב לשולחן, שותים תה. מעיינים בספר והקטנים מסלסלים שנים מקרא ואחד תרגום. השולחן נראה עכשיו כשקוע גם הוא במחשבות־עיון, הכנה רבה לקראת שבת. מפעם לפעם מסתכלים בשעון ונהנים בהשפעת גומלין שלאחר בהלה וזירוז לקבל את השבת. עד שעה מאוחרת ממלא השולחן תפקידים שונים, שהוא מתמזג עמהם. לאחר האוכל מתפזרים המסובים והשולחן נשאר יחידי באווירת שבת. פה ושם פזורים עליו סידורים, ספרים, אבנט נדח ממתני אחד הבנים או הנכדים, תיק משקפים מופקרים וכיפה תועה. פתילים דולקים בודדים יונקים עוד את אישם מחלב הנמס בשפופרות ולשונות אש זונקות ושוקעות.

בשעה מאוחרת נראה השולחן כאילו הוא נח ומתוך זחיחות דעת, יש לו קורת־רוח ממעמדו כאן. לא לתוהו קיומו בצל קורת בית זה.

בשבתות חורף קם הסבא בשלוש, ארבע, אחר חצות לאמירת תהלים ולימוד זוהר. השולחן כבר ער והוא מרוכז כולו קשב לנעימות ולתוכן. דומה יש בו, כביכול, מקצת מהגיאות, שעמו מתיחדים עכשיו בשעות חסד אלה.

וכך, בעצימת עין קלה מעלה הזכרון את השולחן בכל חג.

הוא פורק מעל גבו את נטל הזקנה החופפת עליו ונעשה קל דעת, בחינת “בגילופין”, כשעולים עליו בסעודת פורים שנים־שלושה מהמתחפשים המבוסמים, חלוצי נעל, לשם ריקוד.

הוא כולו יראה וענווה, שברון גוף, כביכול בסעודת ערב יום הקדוש. גומעים את המרק מתוך שתיקה והרגשת חרדה והוא, השולחן, אף הוא שותף להרגשות אלה. תמיד היה הרושם כאילו אף הוא מתחטא לפני קונו, מתכונן ליום הקדוש, יום הדין, שגם אותו יביאו במשפט על כל נעלם.

לשיא הגדלות שלו הגיע השולחן בליל התקדש חג הפסח.

מלאחר פורים הצטווינו כולנו להזהר מלפורר מסביבנו. היו סמוכים עליו, מתקרבים אליו, חוטפים גם סעודה קלה של “מזונות” בפינה שלו.

לא קל היה לגבאים להזיזו ממקומו לשם שפשוף והדחה מסביבו ובארבע גומות השקע שלו, מושב ארבע רגליו האמיצות. לאחרי הדחה ברותחים, גירוד בסכין על גבו, הורדו בערב החג, לאחר ביעור החמץ, הקרשים הארוכים, שהורכבו עליו כמכסה לכל ארכו, ברגע הראשון של הסיפוח היה הרושם כאילו הוא נפגע מהבעת אי־אימון גלוי זה, מהעברתו לרשות האסור שיש להתגונן מפניו. לאחרי גמר ההרכב פרשו עוד על הקרשים אריג צמר ארוך והיה השולחן אחד עם לבושיו החדשים, לבושי חג.

מלפנות ערב החלו לערוך אותו, לעדות אותו פאר. כל כלי הכסף והזהב, גביעים וכוסות, “קערות” וצלחות מורשת סבים, סבלונות ועזבונות של שושלות דורות, הוצאו ממקום משכנם בארון הסגור בעליית הגג והם מפארים את השולחן לכל ארכו.

בערב זה מועטים האורחים הזרים והשולחן עטור כולו בני משפחה. כל אחד מהנינים והנכדים מקבל את כוסו במקומו הקבוע.

בשעת היסב בני מלכים זה מסביבו, עם שפע האור ששיחק בקרני זוהר, בגביעי הכסף תוססי יין, הוכתר שולחן ערוך זה לכל השנה. ברגעים אלה קנה לו את מושבו איתן בלב כולנו לעד.

הוא וזכרו נשאים עד היום בלבות נכדים על גלי מים, על פסי מסילות, שבילים נדחים בארצות פיזור, רחוקות מקן ראשון זה. מה גורלו כיום? מה עלה לו לשולחן ערוך זה? אי שכנו ורבצו? היש לו דואג וסומך בימי רעה אלה?

יהיה גורלו אשר יהיה, בצרור זכרונות טהור על עולם ערוך חתום זכרו של שולחן סבא, מזבח צנוע במשכן סתרים.

(1939)

ליום ההילולא

הרב מאפטא – מספרים – היה מכנס בימים אלה, ב“יום המיוחס” יום לפני שלשת־ימי־ההגבלה, “נכבדים”, נכדי צדיקים, עורך להם סעודה ומוכיח אותם קשות.

האם כבר בדורו היו אלה נכדים קטנים לסבים גדולים, וראויים לתוכחה ולמוסר? שומה עלינו לדרוש את זה לשבח. כנוסח של “בדורותיו”. ודאי, לו היו אלה בדורות יותר מאוחרים, היו בוודאי אדמו"רים מפורסמים, בעלי חצרות־קודש, ו’רבי’־ים לרבבות מעריצים.

כינוס נכדים זה היה עושה בעל “אוהב־ישראל”, כאמור, ביום לפני שלשת ימי־הגבלה, ותוכחתו התחילה כך: “הנכם כ”יום המיוחס“. זה שאין לו כל התעלות וגדלות מצד עצמו, יום חול הוא לכל דבר. ה”יחוס" שלו הוא, שהוא אחרי ראש־חודש, ולפני חג מתן־תורה". אחרי הקדמה זו עבר להטיף להם את מוסרו הקשה.

הם כבשו פניהם בקרקע וקיבלו את התוכחה. להיות “מיוחס”, נכד של “הבעל־שם־טוב־הקדוש” וכל השושלת שלאחריו, פירושו חובה לשושלת עתיקה ושמורה, חוב לדורות, מאלה דרשו הרבה. צדיקי־הדור אמרו, הלא “וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי־יצחק ואף את בריתי־אברהם אזכור” וכו' פסוק זה שקראנו בשבת שעברה – אף הוא חלק מה“תוכחה”. מכם אדרוש ללא חסד וחנינה. אלא־מה, מנכדי עשיו, אדום וישמעאל, יש מה שהוא לדרוש? אזכיר לכם את הסבים האלה, “יחוס אבות”, ואכביד את הדרישה מה“נכדים”.

רושם הטורים האלה הקדיש פעם פרק מיוחד ל“נכדים” בדורו. לא היו אלה סתם “מקבלים” מחזרים על הפתחים. היה יחס של כבוד, למי שבא לעיירה, ושמו של סבא, אחד־קדוש, על שפתיו.

לא־בלי־הכרת הערך היה שכזה מודיע, “נכדו של ר' ברוך־ל ממזיבוז”, “של ה”דגל“, או של ה”בעל־שם־טוב". לשכזה נתנו תמיד בן לוי שושבין. בעל־בית מכובד בעיר, היה מחזר אתו יחד על החנויות, שכן הקפידו ביותר על כבודו של הנכד. אם היה לו גם “יחוס עצמו” בעל תורה, בעל תפילה, ושיחות חסידים־נאה – היו שני בעלי־בתים יוצאים בעצמם בשביל לאסוף נדבות הגונות. והוא, הנכד, אסף על־ידו את הצרור מהמוכן, ונסע. נתנו לאלה מה שהגיע להם וידעו לדרוש מהם.

השכיל להסביר את זה אחד “הנכדים” שהצדיק על־עצמו את דין התביעה החמורה ממנו.

"זה נכון – אמר – גם בחיי יום־יום. אם מי שהוא אומר לחבירו “בבקשה לפרוט לי חמשה או עשרה רובל”, הוא פורט לו, אם יש בידו. לא כן הדבר, אם הפונה אומר “בבקשה לפרוט לי חמשה או עשרה רובל טובים, מיד בודקים מטבע כזו לכל צדדיה”. בא יהודי ומתילד על המשפחה לבית אבות, בצלצל בן אורי בן־חור למטה יהודה. את שכזה בודקין.

“עמודיו עשה כסף – זו שלשלת של יוחסין” אמרו חז"ל. בית על עמודים כאלה, מצווה היה להיות שלם בישראל ללא כל פגם. על בגד־משי, שיראין, גם מים גורמים רבב.

בחצר

עם שכל אחד מאתנו, והילדים, בחצר סבא, ידע בדיוק לפרט בשושלת היוחסין שלו גם איך הוא נכד הבעש"ט אף ידענו גם שהיחוס המיוחס ביותר שניתן לציין הוא, להגיד “בן אחר בן”, בכל זאת לא העז אף אחד, בחצר סבא שלנו, להגיד “סבא, בעל־שם־טוב”.

לו היה מי שהוא מאתנו מתבטא כך, היו בוודאי הבנים הדודים שואלים אותו “איזו מין ר' שמעלקי הוא עם סבא זה ובכוח מה?”.

רק ישכר גורג’י, איש מפשוטי־עם המתעורר ל“תהלים” בשבתות לפנות בוקר, רק הוא אומר “קדיש” בחג שבועות, מכיוון שיש לו ביום זה “יארצייט”, אחרי “רבי דוד־המלך”.

היו רק שני ימים בשנה שהיו מעלים את השם הנכבד הזה “הבעל שם הקדוש” מתוך יחס של יחוס משפחתי. ימים אלה הם: אחרון של פסח, וחג השבועות.

באחרון של פסח, לפנות ערב, היינו עורכים את הסעודה המיוחדת, המסורתית, שהיא חובה על נכדי הבעש“ט, בסיפור על הנס הידוע שקרה לבעל־שם בדרכו לא”י.

בחג־השבועות היו מזכירים בסעודת החג, את פרטי הסתלקותו. הבה ונמסור את זה כלשונו של מר אליעזר שטיינמן בספרו האחרון “באר החסידות” המוקדש כולו ל“בעל־שם־טוב” כי מי הוא שיבוא אחרי משביר־בר זה, “מארי דחיטא” בחסידות, לשנות משהו? וזה לשונו בפרק “הסתלקות”: בפסח שנה זו, שנת תק’ל(?), חלה הבעש"ט ואמר כי שעת פטירתו באה.

בליל־שבועות השמיע דברי־תורה. למחרת בבוקר כינס את תלמידיו והורה להם סדר טהרתו וקבורתו. אחר־כך ביקש לתת לו את ה“סידור” להתפלל ואמר: “עוד הפעם אתפלל לפני רבונו־של־עולם”.

ר' נחמן מהורודנקא בכה בקול קורע לבבות, וביקש רחמים, והבעש"ט אמר: “לחינם הוא מרעיש עולמות”. ר' צבי ניגש אל מיטת־אביו בבכי גדול וקרא, אבי, אבי אמר לו ר' ישראל: בני, יש לך נשמה קדושה, ואינך צריך לשום דבר.

פעם סח ר' ישראל שבשעת פטירתו יפסיקו שני השעונים שבביתו את מהלכם. וכך היה. כי ביום זה נפסקו שני השעונים בזה אחר זה.

כיוון שראו התלמידים כך, הבינו כי בא הסוף. כבשו כולם את פניהם באימה גדולה.

אמר להם ר' ישראל: לא לעצמי אני דואג, אבל צר לי עליכם. אני אצא בפתח זה ואכנס בפתח אחר.

ניגשו כל התלמידים ועמדו ליד מיטתו. אמר להם הבעש“ט: יש עמוד שעולים בו מגן־עדן התחתון לגן־עדן העליון. בין עולם לעולם יש עמוד שעולים בו, וכך בין שנה לשנה, בין נפש לנפש, וזהו עמוד העבודה ויראת שמים. העמד הוא דרך לעלות בקודש. כשהייסורים הציקו לו מאד אמר הבעש”ט: עוד שתי שעות מוכנות לי בעולם הזה, רבש"ע, אני נותן לך במתנה את שתי השעות. ואמר על כך ר' פנחס מקוריץ, שגדולה מסירות נפש זו כמי שמוסר את כל חייו לבורא.

אחר כך ציווה הבעש“ט לומר תפילת “ויהי־נועם”. אף שפתותיו התחילו מרחישות תפילה. וכשהיטו התלמידים אליו את אזניהם, שמעו מפיו את המלים “אל תבואני רגל גאוה” מיד יצאה נשמתו. סבא ז”ל הסביר, מה פירוש הפסוק של “אל תבואני רגל גאוה” בשעה אחרונה זו. כנראה, הראו לו את מקומו וחלקו המזומנים לו בעולם־הבא בסוד “תוסף רוחם יגועון”, פחד הבעש“ט שמא ח”ו יתפס להרהורי גיאות ועל זה התפלל ב’עת־מצוא" זה.

עם הפרידה האחרונה מבית־אבא־וסבא, וההפלגה לעולם הגדול השמיע אבא ז"ל, כרגיל, דברי כבושין, “צידה־לדרך”, שהיא, ככל הדרכים, סכנה לאדם גם כשהוא בין “תמימי־דרך” מה־גם כשמאוד לא בטוחים בכך…

עם הסיום הזכיר את החוליות בשרשרת ואמר, שהבעל־שם־הקדוש אמר “שעד עשרה דורות הוא יהיה תחת החופה בנישואי נכדיו, אם הם רק לא יביישו אותו ח”ו בנישואי נכר" בחתונת הילדים והנכדים שלך אי"ה ישתתף עוד סבא זה.

זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.

(1958)

“אחר כתלנו”

בימים אלה, ימי “בין־המצרים” ערב שבת “חזון”, כשהנך מזדמן לירושלים, רגליך נישאות מעצמן למקומות־מצפה על העיר העתיקה, להתקרב לנדבכי חומותיה האטומות.

זה שלוש עשרה שנה הכותל עזוב בבדידות דומיה ואלם, דומה, שתקופה ארוכה כזו של ניתוק ויתמות, לא ידע הכותל מיום שהוא זוכר את עצמו במקום הזה.

משונה, הנך חושב עליו כעל יצור חי, במושגים של דומם מדבר. הבינותי לרוחו של יהודי חרד זה, דור שלישי בירושלים בין החומות, שגולל יריעת אשמה כלפי ראשי המדינה שהפקירו את הכותל. בלשונו “הסגירו” אותו לזרים.

ודאי שהוא הזכיר את מאמר חז"ל, שרק על דברים שיהודים מוסרים את נפשם עליהם, רק אלה מתקיימים בידיהם. “לגנרלים שלנו אין ענין בכותל”.

– אני, טען הירושלמי – כואב את כאב הכותל, וכמוני מרגישים אלפים. בני ירושלים ונאמניה.

עומד האורח בתחנת־המצפה שלו, גבעה קטנה זו, בשטח מגרש עזוב, על יד תחנת הרכבת, והעיר היא כעל כף היד – – – הנה גינות הירק – – – השבילים האפורים – – – הנה הבתים הקטנים – והמצבות במורדי הר הזיתים – מסימטה זו מובילה דרך לחצר המפולשה לרחבת הכותל – דרך סלולה לו למעלה מחצי יובל שנים בשבילים אלה.

ודאי שהוא נושא בחובו את הפגישה הראשונה שלו עם מקום זה שהשכינה לא זזה משם – – – יורשה לו לרושם הטורים האלה להביא קטעים ממכתב המסומן – בתשעה באב תר"פ מכתב לאבא – –

“אבא יקר – – – ילאה העט לתאר לך הליכה ראשונה זו לכותל לאחרי הסעודה המפסקת – – בליל זה – – בליל זה נפלו כל המחיצות שקמו וגבהו בינינו, ביודעים ובלא יודעים. בלילה זה שב הבן שלך, התועה בדרכים לא־דרכים, שוב לקן העזוב שלך. ימים אני עושה ב”מאה־שערים“. עמדה לי ראשונה לרועץ החיצוניות שלי – הלבוש, הדיוקן – – מה קנאתי בהם ביהודי ירושלים, יקירי קרתא בעלי הגלימות הארוכות הצבעוניות – שצעדו, בטוחות וחגיגית בהמוניהם לכותל. חג. “קרא עלי מועד”. חבורות חבורות, לפי בתי כנסיות ו”שטיבלאך" צעדו בחפזון – ואני הזר התערבתי ביניהם והייתי כאחד מהם. – – – בליל זה צעדתי בינך ובין הסבא, תמים־לב ־ודעה אתכם. שלושה דורות והם אחד. – –

רחבת הכותל היתה צפופה – – ואני פחדתי להיפרד מכם לאבד אתכם – – עמדנו יחד, ואתנו כל הלילות שלכם – – לילות של “תיקון חצות” של הסבא ושלך – “בהיכלך שמיר ושית”, הנה זאת תורת הבית – זכרתי וחייתי בשעה זו כל האשמורות שלכם – – לא שיתפתי את עצמי אז, בבית, בפועל – אבל הם ליוו אותי בדרכי! – – נסעו אתי ברכבות ואניות במים רחוקים ואני זוכר את כולם. תקופת השלגים והכפור מעבר לחלון כאשמורה שניה של לילות חורף ארוכים – – כשעות האביב בלבלובו וטללי־שחר, בטרם בוקר של קיץ. הנעימה גוברת ועולה, “חשבתי ימים הייתי גברת, ביד ד' עטרת תפארת, ועתה אני שחרחורת”.

ודאי – – אתנו נמצא גם מאמר ר' יוחנן זה של “גיטין”, של קמצא – ובר קמצא – והרבי ר' משה־מרדכי ע“ה – מי כמוהו ידע לפרש את ה”איכה" – ולהחיות לנו כל סיפורי האימים של החורבן – – הרחבה והכותל היו עלוטים בחושך… נרות־חלב מועטים האירו את פני הקהל… ברצועת הרקיע צף ירח – – משונה לחשוב שכך, בדיוק כך ובאותה שלוות קפאון הוא צף אז בלילה – כשבית המקדש היה אחוז להבות – ולא אסף נגהו? – –

– נשארתי – כתב הבן, הנרגש עד היסוד – שעה מאוחרת עד לאחרי חצות – עם קהל המתפללים לשבטיו, במאוחר בא גם ראש־הישיבה של “תורת־חיים” ר' זרח – – הוא עם חבר מלויו. לא גילו חולשה גם פה. אלה לא בכו. הם טענו. התפללו “מעריב” – – ולפני התחלת ה“איכה” הכריז אחד מהם לפי מנהג פרושים בירושלים – – “וזאת לדעת שהשנה היא שנת את־תמ”ה לחורבן בית מקדשנו" – –

וכך המשיך הבן את מכתבו הראשון לפני ארבעים שנה וסיים – – בליל זה מילא הבן את שליחותך, אבא יקר, מסר לאבני קודש אלה את הלמות הלב ברטט וחרדה – –

הגיע האוטו מ“תלפיות” שהיה מלא נוסעים העירה להצגה הראשונה של הקולנוע. העיר העתיקה בעמק היתה לוטה בחושך – – אורות בודדים זעירים הבהבו מטור־מלכא – ובבדידות־יגון עמד אי־שם השבוי הגדול, והשנה היא שנת י"ג למדינת ישראל.

(1960)

בימים אלה, ימי “בין־המצרים” ערב שבת “חזון”, כשהנך מזדמן לירושלים, רגליך נישאות מעצמן למקומות־מצפה על העיר העתיקה, להתקרב לנדבכי חומותיה האטומות.

זה שלוש עשרה שנה הכותל עזוב בבדידות דומיה ואלם, דומה, שתקופה ארוכה כזו של ניתוק ויתמות, לא ידע הכותל מיום שהוא זוכר את עצמו במקום הזה.

משונה, הנך חושב עליו כעל יצור חי, במושגים של דומם מדבר. הבינותי לרוחו של יהודי חרד זה, דור שלישי בירושלים בין החומות, שגולל יריעת אשמה כלפי ראשי המדינה שהפקירו את הכותל. בלשונו “הסגירו” אותו לזרים.

ודאי שהוא הזכיר את מאמר חז"ל, שרק על דברים שיהודים מוסרים את נפשם עליהם, רק אלה מתקיימים בידיהם. “לגנרלים שלנו אין ענין בכותל”.

– אני, טען הירושלמי – כואב את כאב הכותל, וכמוני מרגישים אלפים. בני ירושלים ונאמניה.

עומד האורח בתחנת־המצפה שלו, גבעה קטנה זו, בשטח מגרש עזוב, על יד תחנת הרכבת, והעיר היא כעל כף היד – – – הנה גינות הירק – – – השבילים האפורים – – – הנה הבתים הקטנים – והמצבות במורדי הר הזיתים – מסימטה זו מובילה דרך לחצר המפולשה לרחבת הכותל – דרך סלולה לו למעלה מחצי יובל שנים בשבילים אלה.

ודאי שהוא נושא בחובו את הפגישה הראשונה שלו עם מקום זה שהשכינה לא זזה משם – – – יורשה לו לרושם הטורים האלה להביא קטעים ממכתב המסומן – בתשעה באב תר"פ מכתב לאבא – –

“אבא יקר – – – ילאה העט לתאר לך הליכה ראשונה זו לכותל לאחרי הסעודה המפסקת – – בליל זה – – בליל זה נפלו כל המחיצות שקמו וגבהו בינינו, ביודעים ובלא יודעים. בלילה זה שב הבן שלך, התועה בדרכים לא־דרכים, שוב לקן העזוב שלך. ימים אני עושה ב”מאה־שערים“. עמדה לי ראשונה לרועץ החיצוניות שלי – הלבוש, הדיוקן – – מה קנאתי בהם ביהודי ירושלים, יקירי קרתא בעלי הגלימות הארוכות הצבעוניות – שצעדו, בטוחות וחגיגית בהמוניהם לכותל. חג. “קרא עלי מועד”. חבורות חבורות, לפי בתי כנסיות ו”שטיבלאך" צעדו בחפזון – ואני הזר התערבתי ביניהם והייתי כאחד מהם. – – – בליל זה צעדתי בינך ובין הסבא, תמים־לב ־ודעה אתכם. שלושה דורות והם אחד. – –

רחבת הכותל היתה צפופה – – ואני פחדתי להיפרד מכם לאבד אתכם – – עמדנו יחד, ואתנו כל הלילות שלכם – – לילות של “תיקון חצות” של הסבא ושלך – “בהיכלך שמיר ושית”, הנה זאת תורת הבית – זכרתי וחייתי בשעה זו כל האשמורות שלכם – – לא שיתפתי את עצמי אז, בבית, בפועל – אבל הם ליוו אותי בדרכי! – – נסעו אתי ברכבות ואניות במים רחוקים ואני זוכר את כולם. תקופת השלגים והכפור מעבר לחלון כאשמורה שניה של לילות חורף ארוכים – – כשעות האביב בלבלובו וטללי־שחר, בטרם בוקר של קיץ. הנעימה גוברת ועולה, “חשבתי ימים הייתי גברת, ביד ד' עטרת תפארת, ועתה אני שחרחורת”.

ודאי – – אתנו נמצא גם מאמר ר' יוחנן זה של “גיטין”, של קמצא – ובר קמצא – והרבי ר' משה־מרדכי ע“ה – מי כמוהו ידע לפרש את ה”איכה" – ולהחיות לנו כל סיפורי האימים של החורבן – – הרחבה והכותל היו עלוטים בחושך… נרות־חלב מועטים האירו את פני הקהל… ברצועת הרקיע צף ירח – – משונה לחשוב שכך, בדיוק כך ובאותה שלוות קפאון הוא צף אז בלילה – כשבית המקדש היה אחוז להבות – ולא אסף נגהו? – –

– נשארתי – כתב הבן, הנרגש עד היסוד – שעה מאוחרת עד לאחרי חצות – עם קהל המתפללים לשבטיו, במאוחר בא גם ראש־הישיבה של “תורת־חיים” ר' זרח – – הוא עם חבר מלויו. לא גילו חולשה גם פה. אלה לא בכו. הם טענו. התפללו “מעריב” – – ולפני התחלת ה“איכה” הכריז אחד מהם לפי מנהג פרושים בירושלים – – “וזאת לדעת שהשנה היא שנת את־תמ”ה לחורבן בית מקדשנו" – –

וכך המשיך הבן את מכתבו הראשון לפני ארבעים שנה וסיים – – בליל זה מילא הבן את שליחותך, אבא יקר, מסר לאבני קודש אלה את הלמות הלב ברטט וחרדה – –

הגיע האוטו מ“תלפיות” שהיה מלא נוסעים העירה להצגה הראשונה של הקולנוע. העיר העתיקה בעמק היתה לוטה בחושך – – אורות בודדים זעירים הבהבו מטור־מלכא – ובבדידות־יגון עמד אי־שם השבוי הגדול, והשנה היא שנת י"ג למדינת ישראל.

(1960)

(עם המהדורה החדשה של “אישים”)

שעה אחת במחיצת יצירותיו של סוקולוב סגולה היא, בדוקה ומנוסה, לעשרים וארבע שעות, לפחות, של חכמה יהודית ותבונה אנושית.

מקום מיוחד נתבצר ל“אישים” שלו, שהם אוצר בלום, מזווים מלאים, לטוב, לאנינות הטעם שבספרותנו. פקחות־ישראל שנונה, לומדות ודרוש, פלפול ומילי־דאגדתא. הויות העולם הגדול וחסידות, הכל הוא מעשה־רוקח – וביד קלה, מלאה ורחבה. הגדרות על סוקולוב? “סופר־אוקינוסי”, שאין המבט המעמיק ביותר חודר עד תהומם, מפני הרוחב והשפע שבהם" – אומר קלויזנר. "אשד מפלי־מים בצבעי קשת. כרכא דכולא בו – רבידוביץ.

ואולי, בכל ההגדרות האלה יחד יהיה משום מידה־נכונה, הולמת? גם זה אמרו כבר בספר היובל שלו, כשהיה עוד בחיים, וב“ספר סוקולוב” לאחר פטירתו.

לפיכך, אפשר להגיד שסוקולוב ניחן מאוצר החנינה ממרומים בבזבוז־יתר. אפשר היה, מתוך הקצבה וחלוקה צודקת, לחלק מאוצרותיו הוא, מכשרונותיו המזהירים ל“מנין” אנשים, ואלה היו תופסים מקומות מכובדים בין מדינאים, סופרים, עתונאים, מסאים, מתרגמים, בעלי־מסעות, אנשי מדע וכו'.

המיוחד ב“אישים” ב“לובר” הסוקולובי הוא זה, שבעשרים וחמשה הדיוקנאות האלה הסוקרים מזרח ומערב, ניתנה לו האפשרות לשחייה וצלילה במים עזים, והוא, כאמודאי מובהק, צולל ומעלה פנינים, דולה ומשקה.

נכנסים לתוך הספר ללא שיור, כמו שנכנסים לסוכה, ויוצאים מבושמים. דומה שישבת בסוד חכמים ונבונים. מושב “סינאט”. באותה מידה שסוקולוב הוא איש הטרקלין, איש לונדון, פריז ורומא, הוא איש פלוצק ווארשה. הוא בעצמו כל העיירה – הכרך היהודי: האב"ד, “יורה יורה ידין ידין”, השליח ציבור, המשכיל, הפילוסוף, הסופר, הרופא, בכל המצבים והמסיבות הוא נשאר נאמן לעצמו. לאיזור האדם ואיזור התרבות. חומר מהם קורץ. הוא נשאר באהבה עזה ליהודי השלם עם עולמו, תורתו ומידותיו. את “מקור האור והיופי” הוא רואה, כעדותו, כיהודי.

הוא שהיה יוצא ונכנס בטרקליני רוזנים ושרים, נשא ונתן עם גדולים מחכמי עמים, ידע להעריץ את היהודי השלם עם אלקיו. במקום אחד הוא אומר: “כשיהודי הולך אחר טבעו, כשהוא מסלק ממנו מה שהוא לו מקרה וטפל, בלבוש ונימוס, אז הוא יפה, לפיכך יפים הם כל כך הילדים והזקנים”.

הדמויות שקסמו לו בגלריה זו הן אלה שפרצו את נפשם לקראת הגילוי של הגניוס היהודי. הגורל היהודי. אלה משרים עליו רוח של שירה וחזון, השתאות והתפעלות.

עינו החדה תופסת את הגילוי של היחיד הלאומי הישראלי גם בחיצוניותו של אדם. עליו הוא עובד במכחולו. ובצבעיו – “טביעת לשון, חיתוך הדיבור, קוי פנים קמטי מצח־רחב ו”העוויות ידים" – גם באלה אין מה להתבייש, גם זה שלנו.

לא נמנע טוב מבעליו ונביא פה אילו קטעים, הברקות ציוריות, שעם כל השפע התיאורי־לשוני שבהן, הן מעולפות חן קדום. הימים שלנו הם ימי שמחות לצפת, חג ל"ג בעומר, עשור לכיבושה, והנה תיאורי צפת במאמרו של סוקולוב על ר' נחמן מברצלב, שראה אור לראשונה ביידיש:

– – – “מי בנה אותך, עיר חביבה, ענוגה רכה, חיוורת, על בתי הרים. כמו קטע מקסים של יופי בדולחי, כמעט מסנוור, הדהימתני עיר זו כשראיתיה בפעם הראשונה לפני מלחמת התבל הראשונה. בלי משים עצמתי את עיני לרגע, ברצותי לספוג את המחזה, ולשמרו בזכרוני לבל יטושטש; רחפו לנגד עיני אותיות ספר ה”זוהר" דפוס לובלין שפ"ג, שנשתמר במשפחתי דורי־דורות, וזמזמו באזני שברי־קולות של החסידים, ששמעתים בילדותי מסלסלים אמירת זוהר “המסוגלת לנשמה”…

“אם חברון היא פרשת חומש וטבריה מסכת, מרובת פרקים, ממסכת הש”ס, צפת היא ספר “הזוהר” שנתבשם. ישב לו ספר “הזוהר” במרומי סלעים על ראש פסגה, ובני משפחתו מסביב לו: סתרי תורה וספרא דצניעותא. ומדרש נעלם, ורעיא מהימנא ואידרא רבה ואידרא זוטא – זאת צפת. דברי הימים שלה הם מחזה קסם מלא תמונות מסתוריות, מפליאות ומלבבות ועל כולן פרושה כטלית של תכלת חוורוורת דמות דיוקנו של המקובל הכי חביב, בעל התמימות המוסרית העמוקה, האספקלריה המאירה של רזין דרזין, הלוחם הענקי כנגד השיעמום והרקבון של יאוש – האר“י הקדוש”.

הדמות המופלאה ביותר ב“אישים” היא ללא ספק דמותו של ח. ד. בורנשטיין “שנתפס לתכונה”, לחישובי עיבור ומולדות “והוא מבוני הספרות המדעית העברית”.

ב“מלומד מעצמו” זה חזה סוקולוב את חזותו הוא, “אף אני אבטודידקט אני” ולאלה הוא מקדיש שורות נפלאות.

“היבינו התלמידים המסודרים, הלומדים בשובע ובמנוחה ובעצלות קצת, את עינוייהם ונפתוליהם של הלומדים מעצמם? המסוגלים הם לשער כמה רשפי־יה, זעזועי־רוח, סילודי־נפש, געגועים וחשק ללימודים היו בנו בימים ההם?”

במקום אחר הוא משלים תיאור זה: “לומונוסוב? אין שום לומונוסוב מוכשר לכך! וראו גידולים שגידל בית המדרש הישן שלנו.”

בשיחת־אגב על וילהויזן וחבריו “ארזי הבקורת ואדירי המקצצים בנטיעות” הוא אומר “בורנשטיין לא הלך אחרי ביקורת התנ”ך. כמוני לא הכיר מעודו במדעיותה של שיטה זו, ששרשיה מועטים וענפיה מרובים".

בתיאורי הדמויות מופיע סוקולוב כיהודי כפול שמונה והייחוד הזה שבו מפלה אותו מבני־דורו, סופרים בעלי־שם כגון: אחד־העם, דובנוב, ברדיצ’בסקי. אלה הציצו ונפגעו, היו ל“אחרים” מי פחות ומי יותר, והוא ר' נחום סוקולוב ז"ל, המשיך כל ימיו בקוו הנאמנות לצור מחצבתו. התעמק בלימוד ועיון, בחידושי תורה בנוסח למדני־פולני עד נשימתו האחרונה לפני הגמרא הפתוחה – מסכת עירובין.

הספר רצוף כולו חן יהודי מקורי, אהבה לצלם ישראל, מזגו, אפיו ותכונתו. זהו ספר של אחד “מגדולי העברים” שדורנו ניאות לאורם.

(1960)

אלול ב“תלפיות”.

תושבי שכונת “תלפיות” לא נגררו מיד עם בוא אלול לעולמנו, לחרדה ולרעדה, כדוגמת הדגים במימי הנחלים בעולם כולו.

בטרם בוקר, נסרו, אמנם, והגיעו במקוטעין, בנות קול עמומים מ“מקור־חיים” הסמוכה, מבית־הכנסת הקטן והדל של התימנים והקורדים, אבל באלה לא היה משום הפרעה והדרכת שנת־ישרים של האשמורה האחרונה.

ימי הבשורה הראשונים של חודש הרחמים והסליחות, קיבלו במקום מתוך התאפקות ידועה, משל, יש לחכות ולראות את התפתחות הדברים…

הראשונים שנענו לאותות הימים היו, דומה, הברושים הענפים ישרי־הצל, הסוככים, בשכונה יפה זו, על כל מבוא של בית, והם נצבים צובאים כגיבורי־ישראל, מסביב למטתו של שלמה.

לפנות ערב נושבת בשכונה רוח־סתו נוגה וקרירה. הברושים נעים בצמרות, ומרשרשים באימה מפחד הימים. רוחות אלה מגיעות לשכונה ממדברי־יהודה, הרי מואב, וים המלח.

מפעם לפעם עוברים כבריצה, שנים־שלושה ערבים, פלחים עטופי גלימות רחבות, חומות. ואחד נושא זוג סנדלים מסומרים, עקומי־אף ופעורי־פה, והם קשורים באזניהם בחבל, אחד מיטלטל לפניו ואחד על הגב. אלה הוא מוביל לסנדלרים שעל־יד שער־יפו, על ראשו כאילו התקשרו כבר העננים.

אוטובוס יוצא מהתחלת הערב, עם ארבעה־חמשה נוסעים העירה. אלה הם חובבי קולנוע מושבעים נוסעים ל“סינימה ציון”. על ידיהם מעיל או סוודר, שריח נפטלין נודף ממנו.

אלה עלולים לחזור כשעה לפני חצות באוטו האחרון. הם ימהרו בהולים להד צעדיהם הם. בדממת־הלילה הירושלמי. בדרך כלל הכל, כאמור כמנהגו נוהג, לפי העונה. חן־המקום ויושביו.

הבית האחד בשכונה שלבש אלול, בהשמע בבתי־כנסיות ומדרשות בעיר, קול השופר, אחרי “לדוד” ולפני עשרה “קאפיטלאך” תהילים, מנת היום, הוא הבית האחרון בשכונה, זה שלצד שמאל.

שם, מהקומה השניה, מבעד לתריסים המוגפים, חוצץ ויוצא קו־אור. השנה היא שנת תרצ“ו, והסופר עמל שם באלף ספרים וספר, “קורץ בצפורן כל דבר טוב ויפה”, להוציא מתחת ידו “ימים נוראים”– ספר חדש מלא ישן, מדברי התורה הכתובה והמסורה, מעין ספר־בינים לקרוא בו בין הפרקים. הוא משלו עשה, לדבריו, בזה לא יותר מאשר האומן שנותנים לו משי לעשות מלבוש, והוא מוסיף חוטים משלו”. זהו במה שהוא עוסק כבר כשנתיים, זהו עיקרו של עשיתו, והדברים מאירים בפנים הבית, כמאמר הכתוב “זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי”.

“זכור ברית” וממחרת היום.

נמנינו עם מר עגנון אם נוכל להרכיב “מנין” ל“זכור ברית” בביהכנ“ס שלנו, לפנות בוקר, והעלינו שיחסר לנו רוב מניין לבניין. וודאי הש”ץ שלנו, יהודי ירא־שמים, מורה ירושלמי וותיק, לשעבר, מוכן לבוא, להתעטף בטלית, ולמלא גם בפני ציבור קטן זה, את שליחותו לפני התיבה. גם הד“ר יצחק מן ז”ל, נצטרף ואולי עוד שנים. שני אורחים קייטנים, המסתובבים “במסיבות חשודות” באי־שקט, מסביב לצריף־בית־הכנסת־שלנו, אלא שלא נמנה אתנו עשרה, ולא נוכל להגיד את ה“קדיש” בנעימה ואת הי“ג מידות בין סליחה לתחנון והעיקר שבעיקרים את ה”זכור־ברית" שמו וזכרו חרדת הימים. מוטב איפוא, לנסוע העירה ולהגיד סליחות בעשר־אחת־עשרה בלילה, כפי שנהוג ומקובל כבר בשנים האחרונות.

לכאורה, אמרנו וגמרנו אלא שבכל זאת אי־שם בלב, כוסס מה־שהוא. “זכור ברית” בלילה, אחרי ארוחת־ערב? הרי כל עיצומן ועצמן של הסליחות בכל ימי השבוע שלפני ראש־השנה הוא בהשכמה. זו התעוררות ל“קול־דודי דופק”. זו הדריכות הנפשית, וזו הזריזות בנטילת־ידים וריצה כשכל העולם ישן, ובחוץ רק כוכב אחד נוצץ בנוגה מופלא ורן עמוקות. מה גם אם זה מדובר ב“זכור־ברית” בער"ה. פזמון נעלה זה שכל האשמורה נקראת על שמו. ובכן – – אולי עוד פעם נפקוד את עצמנו מחדש? אנו ממתיקים סוד ומחפשים דרכים אחרות וגומרים: מוטב כבר לנסוע העירה ולאמור סליחות בשעה עשר – אחת־עשרה – אם קבלה היא, בחולשת הדור ומיעוט הלבבות, נקבלנה.

נוסעים העירה. מר עגנון נפגש בינתים עם “רעים אהובים אוהבים” בחנות הספרים “הדרום” של ר' מיכל רבינוביץ. כל האנושות הירושלמית עוברת סף זה, במשך היום ובשעות הערב המוקדמות, ומבלה בשיחות ספרים ודברי־חידודין.

כלפי חוץ נראה מר עגנון והוא רוגע ונרגע, משתתף בעירנות בשיחה, אלא שבכל זאת הוא חוזר ושואל: "מתי אומרים אצלכם “זכור־ברית?”.

מסתבר שבאחד מה“שטיבלאך” של צאנז אומרים “סליחות” בחצות. הוא כבר ישתתף אתם ויגיע בשתים בלילה ב“טכסי” הביתה. לכאורה, הגיעו להחלטה ולעשיה, אלא שבכבשוני הלב נשארה ערגה שלא באה על מלאת.

בליל ראש־השנה היה הצריף שלנו מלא, ב“ה, מפה־אל־פה. דומה שכל ראשי בתי־האב התיצבו למפקד. הבתים התרוקנו, החזן שלנו הגדיל לעשות ב”לדוד מזמור“. הבליט בניגון המקובל, ברורות את השאלה: ‘אוי, מי יעלה בהר ד’? ומי יקום – – – במקום קדשו? ומעצמה התנגנה התשובה: אוי, – נקי כפיים ובר־לבב”. היה זה לנו כמזמור חדש. כמעט שאי־אפשר היה להכיר בו את מיודענו מיום הראשון בשבוע, שהוא, כחבריו, מזמורים של יום נבלעים כקינוח עם הסיום. בכל זאת ואף־על־פי־כן מאחר שזכותה של “זכור־ברית” להשכמה קופחה, והחשבון הפנימי אי־שם במשהו נשתבש, הוחלט שמחר בבוקר אנו משכימים והולכים לעיר העתיקה. שחרית נתפלל, אי“ה, ב”תפארת ישראל" ותקיעות ומוסף ב“פורת־יוסף”. זה יהיה לנו באמת כפיצוי וגמול.

שכר הליכה ותפילה

כבר בשחריתו של בוקר כאילו הוצאה השמש מנרתיקה ברוב־רובה, בבקעה זו, “עמק רפאים”, אותו בחרנו לחצות בכדי להגיע לעיר העתיקה.

מורה דרך זו היה מר עגנון. וודאי משום “סובו ציון והקיפוה”, ומשום חובה מיוחדת לגלות שבילים ונתיבים חדשים. הרי מאז ומתמיד חביבים על כולנו התעייה והגישוש בשבילי ירושלים, להגיע עד מבוך או גדר־צרה שאין לעבור עליהם ו – – לחזור. בינתיים מתאבקים באבק עפרה של ירושלים, וזוכים בשכר הליכה של מאות אמות מיותרות שאינו לענין.

כשהגענו אחרי יגיעה מרובה לביהכנ"ס “תפארת ישראל”, מצאנו כבר את קהל המתפללים עומדים כנוע עצי־יער, בתפילה.

מאז חסרנו את ירושלים של ירושלים, הלב נוהה לבית־מקדש־מעט זה, והנפש אבלה על נתיביו, השוממים והחרבים, שעשבים עלו באבניהם, אם הם עוד שרדו לנו.

לשם ייחוד הלב ממרחקים “בימים נוראים” אלה עם משכנות־ישראל אלה, מן הראוי להרחיב במקצת את הדיבור על בית־כנסת זה ועל המקובלים ב“פורת־יוסף”.

הלא אמרו גדולי־ישראל בחסידות שישנן ערים – כמזיבוזש וברדיצ’ב – שרק בהזכרת שמם, מעוררים ומעירים רחמים בעולם. והרי ימים אלה קבועים ועומדים לנו לחסד ורחמים מאז ומקדם.

בית־כנסת זה של ר' ניסן ב“ק (בן־קדושים) אינו נימנה על בתי־הכנסת העתיקים בעיר. בשנת תר”ל עמד עוד בית־כנסת זה בלי כיפה, והזקנים היום מספרים שהקיסר האוסטרי, רב החסד והטוב, פראנץ יוסף הוא שלבו נדבו לעשות את זה כגמול על תשובה נאה שקיבל.

כשביקר במקום, ושאל למה עומד בית־כנסת זה בלי כיפה! ענה אותו אחד הזקנים באשכנזית־אוסטרית צחה: “קיסר מרומם מאד! הנה גם בית־הכנסת שלנו שמח לקראת בוא הוד מעלתו, ולפיכך הסיר לכבודו את הכובע לפני אדוננו”. צחק הקיסר ונדב סכום הגון וחבשו לו כובע־ישועה על ראשו. זו הכיפה הנהדרת, שממנה מן המעקה שמסבבה, מתגלה לעין הצופה מראה שובה־נפש על כל סביבות העיר, עד לים המלח ועיר התמרים.

כשנכנסנו עטופי טליתות לבית־כנסת נמצאו לנו מיד מכירים וידידים, שהעלו אותנו למקומות ישיבה, והתפילה היתה – שלהבת־יה, בגילה ורעדה כאחת. חסידי קרלין וצאנז, והרי הם ענבי־הגפן־בענבי־הגפן, לא דלגנו על שום פיוט, נאמרו פסוקים פסוקים. וודאי – הפסוקים הושרו בניגוני־חסידים בדביקות עצומה. אם זכרוני אינו מטעה אותי נתכבדנו גם ב“עליות” ובשעת ההפסקה הקצרה יצאנו ללכת ל“פורת־יוסף”.

יודעי תרועה.

אף בית־כנסת מפואר זה היה ידוע ואהוב בעיר העתיקה, ירושלים ת"ו. הוא איווה לו את מושבו בחצר של שנים־שלשה מוסדות, שהלב יהמה לזכרם של כל אחד ואחד מהם.

לימין הכניסה היה, כידוע, בית החולים “משגב־לדך” בהמשכו, במעבר של סטיות קצר וצר, נכנסנו לביהכנ“ס של החח”ם ז"ל (ר' חיים חזקיה מדיני בעל “שד”י־חמד"). מהחלון המערבי נראים חצר המקדש והכותל כעל כף־היד. בכל שעות היום אפשר היה למצוא שם אחד מן הזקנים, היושב והוגה בספרים, מחכה ומצפה לרגלי המבשר.

ממולם, לעומתם, הרי “פורת־יוסף” על שער הכניסה חרות שמו של המנדב יוסף שלום בן בגדד מבומביי שבהודו. מן השער יורדים במדרגות לביהכנ“ס. אף בית כנסת זה צעיר לשנים הוא. בכניסה היה חרות “האבן הזאת עדות ברורה ואדירה, בשנת תרע”ט ליצירה”, וזאת תורת הבית חמשה חכמים לומדים גמרא, וחמשה מקובלים יושבים והוגים בסתרי־תורה. על יד ביהכנ“ס היה גם “מדרש” בשם “עוז והדר” ובו קבועים חכמים עשרה, לומדים נגלה ונסתר בתדירה עד ביאת משיחנו. רושם הטורים זכה לראות את הבנין בהיבנותו ובהשלמתו, בחודש ניסן תרפ”ג והוא אז מתושבי ירושלים העיר.

נכנסנו לאולם ולדביר הזה, שהיה כולו לבן וצח, לובן של סיד ההיכל. נכנסנו ומצאנו “מנין” מתפללים שעמדו ופניהם להיכל. עטופי־לבן ועטויי־טליתות, דוממים עמדו ללא ניע וזיע קל. בגב דומים היו אלה כפסלי־שיש חטובים. אבל הפנים היו נלהבות, מבהיקות בשפריר חביון, מהן בעלי זקנה ושיבה, ומהם שנים שלשה, בעלי תשחורת.

מסתבר, שאלה עמדו בשעה זו בהכנות ובכוונות לפני התקיעות, לפניהם סידורי תפילה של האר“י הקדוש ושל ר' קאפיל זי”ע; כל אחד עמד שקוע במחשבה לפני סידור התפילה שלפניו… הצצנו בהם ובסודותיהם. “שמות הספירות והמלאכים של כל מאה קולות וכוונת פני התוקע וקול השופר”. “כוונה פה השופר והתוקע” ושמות כל המלאכים צירופים היוצאים מתשר“ת תש”ת וכן תר"ת.

אחרי דומיה ממושכת ניתן כאילו אות, ונשמעו הברכות, ואחריהן התקיעה, אחת – בודדה – ישרה וממושכת – החרידה נפש. והנה רגעי דומיה ארוכים – – ושוב מגע־קל של מישהו בסידור שימש כאות לתרועה ושוב דומיה ארוכה וממושכת. דומה, שרק אחת בחיים ניתן ללב להתפעם ברחשי קודש מסוג זה שרחפו בהיכל זה. ההיו אלה זכירה למעמד הר־סיני, קריאה ליום הדין הגדול והנורא? ואולי זכירה לקיבוץ נדחי־ישראל במהרה בימינו – – ואחריו בשורת היום בו יקיצו וירננו שוכני־עפר, שבשניהם נאמר “ביום ההוא יתקע בשופר גדול” ו – “כתקוע שופר תשמעו”. זכינו ועמדנו עם קהל־קדוש של מקובלים ס"ט־ים יוצאי בגדד בתקיעות ובתפילת מוסף יצאנו כאילו אחרי טבילה בנהר דינור. זכות זו נתגלגלה לנו על ידי ר' שמואל יוסף עגנון, ונזכה כולנו לשמוע קול שופר של מלך המשיח, ויום בו יראה כהן בהר־ציון.

(1958)

הכל תלוי במזל, אפילו חודש אלול במדינה. חודש זה, חודש הרחמים והסליחות, מדורי־דורות, היה לנו השנה, שנת הבחירות, לחודש של כעס ורוגז, בלבול־מוח ואשליה ל“צעירים זועמים” ו“קיפוח־נפש” לזקנים שלווים…

דוקא אלה, שעיניהם מכוונות ל“בית”, להיות שם ל“עיני־העדה”, דוקא אלה נגרפו למערבולת, והם הם ההומים ומהמים ביותר. הם העומדים נרעשים ונפחדים מאימת “יום־הדין”, ההולך וקרב – יום הקלפי.

המשמעות – במובן מושאל – של “מי־בקיצו”, בסוף הרשימה, עלתה למושג “גורלי” לאחדים. ובסך הכל – נבלע לו לאלול השנה! חובל לו!

היתה זו פעם “הלכה בידוע”, בכל עיר ועיירה, שבאלול מפסיקים את הקטטות, מכריזים שלום, “בורג־פרידען” עד לקבלת “הפתק הטוב”.

אפילו אותם “שני השכנים היריבים” המשפטנים המקצועיים, שהיו מצויים בכל מושבות ישראל, שרבו והגיעו לערכאות בשל “החלון”, “היזק ראיה”, או בשל “הגדר”, גם אלה דחו את הבירור ב“קאסאציה” (בית המשפט העליון) עד שיעברו ה“ימים־הנוראים”. דבר־נאה ותמים זה, שהיה מובן ומקובל ל“פשוטי־עם”, נעלם מדעתם וממוחם של הדברים והמנהיגים.

הרי בחירות לכנסת, בפעם הרביעית, אינו בגדר של “מלחמה עולמית”, שאין כל אפשרות לדחות אותה, מדוע לא נשמע במחנה אף קול אחד בעד דחייה? מדוע נדם קול אלול ושותקה “חובת הלבבות” בימים אלה? חובה היא, משום כך, לדרוש בעיצומו של חודש זה, לא לתת שיתעלמו ממנו.

מבחר החדשים

לא בלי תכנון מחושב, העמידו חודש זה, חודש אלול, כ“מאסף” לכל חדשי השנה.

הוא לוקט וקולט אותם לתוכו, למשא ולמסע.

אלול – חודש של הראשית. ב־כ“ה בו נברא העולם והוא החודש החותם, ה”סוף". מקומו על יד המבוע “עת צאת השואבות” לשאוב ממעין הנצח, שנה חדשה.

לא לחינם הכתירו אותו קדמונינו בתואר “חודש הרחמים”. הוא כולו במזל רצון וחסד. בו נתרצה אלוקי־ישראל למשה על עוון העגל, חטא הפסל.

הרי אין אף פורענות אחת, שאין בה “משהו” מאותו החטא, גמול ישלם, על המרת כבוד אל ב“תבנית שור אוכל עשב”.

חשבו ומצאו: בי"א באלול עלה משה למרום. עשה שם “ארבעים יום וארבעים לילה”, ואלה נגמרו בעשירי בתשרי, ביום הכפורים. למחרת היום ירד, והלוחות, לוחות הברית החדשים, בידו. אף העם כאילו נולד מחדש, מאז הוא נקבע לנו לחידוש פני היחיד והכלל בישראל.

שליחות זו בין ירחי השנה שומה על אלול ואל ה“ימים־נוראים” לאחר שהלב הוכשר להם במשך חודש ימים.

משנכנס אלול הושלט משטר ידוע בבית כברחוב בביהכנ“ס כבסביבה כולה. לכאורה, אנו מציינים את זה – עד השבוע האחרון לפני ר”ה – בשינוי קל בתפילות שלנו. תוספת של פרק נוסף אחד מתהלות ישראל “ה' אורי וישעי” (“אורי” בר"ה, “וישעי” ביום הכפורים, “ממי אירא” בהושענא־רבא ובתקיעת שופר) לשם התעוררות יתר, אבל אלה היו שינויים גלויים וניראים בעין.

פי כמה יותר יסודי ועמוק היה השינוי החבוי, הנעלם. פני הימים מתכליתם ומהותם שונו, שוקדים לא רק לשיפור היחסים עם רבש"ע, היחסים בין האדם לבורא. בבואתו של אלול שכנה, כשכון תואר אדם וצלמו בבאר מים־חיים עמוקה – “באר לחי רואי”.

משהו נבדק ונבחן. ערכים מקובלים, שגורים, נערכו, באור הימים, מחדש, אחרת מהרגיל והמקובל.

פה ושם ניבעה פרץ בוודאות זו שלך, – וודאות של “אפשר” או “מותר”. מי שהוא נעלם כאילו טוען ורוקד כנגדך – “זה לא כך”, “התחמקות לא תעזור פה”…!

האם ידה של אלול השיגה גם את דלפק החנות? את ה“מידה ומשקל” ה“הן ולאו”? ודאי! השיגה והשיגה!

הרגישו בנוכחותו של זה בכל ההליכות. אף פסוק זה ב“תפלה על פרנסה שלאחרי התפלה” האומר, "ותזמין לי פרנסתי בהיתר ולא באיסור, ושתהיה לחם חוקי “טרף נקי”, התעלה למשמעות אחרת בימים אלה. אין זו תפילה צנועה וחסודה כיום! “לא הייתי מייעצת לך את זה לקחת,” אומרת הניה, בעלת החנות לאריגים, “זה ידהה מהר”…

רסן שולח בדיבור, בלשון. תוך שטף השיחה של יהודים, פשוטי־עם, שלא תמיד היא מנוקה מאבק “לשון הרע” – הנך שומע “שלא אחטא בשפתי בימים אלה”. יצרו לשיחה “אליבי” מתוך צו נפשי עמוק.

ואמהותינו? אף מרות־הנפש וקשות־רוח שבהן שנכשלות לפעמים בפליטת קללה לילד שסרח, בדיבור קשה ונזיפה מצערת לבעל שהקדיח תבשילו, אף הן גדרו בעדן, שמו מחסום על השפתים, מפחד הימים.

הליכות חודש אלול, ו“הימים־נוראים” עיצבו את אפיו ודמותו של אדם בישראל, הטביעו את חותמם על אורח המחשבה ואפני הדיבור. גם כשימים אלה עברו והחיים נכנסו לערוץ השוטף, הגורף וסוחף בזרמו העכור הרבה רבדים מהטוב שבאדם. אף זו כשהימים־נוראים חלפו ועברו ו“בעל־הבית נשאר – כביכול – בעל הבית”. אף אז עם החשבון החדש, לא נמחה מבצע הימים. אלול מילא את שליחותו.

(שיחת רעים)

ישבנו בימים אלה ימי אלול, שבת ידידים, חברים ב“אגודת המתרפקים על העבר בע”מ", והעלינו בלגימת צוננים (לא “אספרסו”…) נשכחות מנבכי העבר, מן הימים “כשר' אבא עוד היה ר' אבא”.

אמר האחד, איש ההגות: שקידה זו שלנו על הזכרון, להפוך את העבר לשימורים, ולהכניס אותם לגנזך, היא, לעתים קרובות, רעה חולה.

נאמנות זו לאתמול, מונעת מאתנו לראות נכוחה את השוטף, את החי והתוסס, את העולה וכובש ושולט, אף יום זה, עלול מחר, לאחר־זמן, להיות לאתמול, מעורר געגועים, ואנו התעלמנו ממנו.

יש לבקש מפורה, שר השכחה, שיפרוש על בתי־הגנזים שלנו, את סוכת־ההעלם שלו – – יחביא בצל ההיסח, הרבה דברים שאנו נאמנים להם כיום – – ואז נראה באור אחר את היום בהווייתו.

רווחה דעה – המשיך הדובר, – שכשם שבכוח האכילה חי האדם את חייו הפיסיים, כך הוא חי את חייו הרוחניים, בכח הזכרון – כך היה למה שהיה.

טוב, נניח ש“גזירה־שוה” זו היא בהקבלה מלאה – גם כך יש לשמור רק על חמרים אלה, שיש בהם משום יסוד התזונה במציאת “ויטמינים” לנפש ולרוח.

יש גם לזכור שיש הכרח לשכוח הרבה דברים.

ידוע ונכון שלא קלה היא מלאכה זו בגיל המכובד שלנו. אנו נידונו לזכרון – ואין מנוס לעתים ממנו – – אבל אין זה משחרר אותנו מלהבין לנפשם של אחרים.

חכמי־הנפש – המשיך הדובר – אמרו, שכל אחד מאתנו טעון מטען תורשתיות, שהנחילו לו אבותיו, וזה גורלו עלי אדמות. אף אחד מאתנו אינו יכול לשנות את קבוצת־הדם שקיבל בירושה מהוריו וכו', אלא מדוע נבצר ממנו להבין, שהשני מורכב רבדים אחרים, וטעון עומס אחר – – והכדורים האדומים שלו, הם, בכמות ובאיכות שונים משלו?

מעשה שהיה

– כלפי מה נאמר כל זה – שאלו שני המקשיבים.

– כלפי מעשה שהיה, השיב המרצה.

לפני כמה ימים ישבתי במספרה שלי, שבה יש בחדר שני גם מחלקה לגברות – – “סילסול חם וקר”, ציבוע ומניקור וכו' מסוג זה של “מכון ליופי”.

בחדר זה, בעזרת־נשים מתחת לכובעי המתכת, הניראות כמפלצות קדומות, ישבו מספר נשים, שעיינו בשבועונים הלועזיים למראית־עין, והתענו באשר התענו, בחום מבהיל זה.

היה עלי לחכות לתורי, עד שיתפנה מושב והנה אני רואה, שמטפלת, לבושה לבן, ניגשה בעגלה שהובילה, עד לדלת הכניסה למספרה, אשה כבת 65–70 בערך – משותקת או לקויה ברגליה. הספר חש לעזור, להוריד אותה, ובהישענה עליו ועל המטפלת התישבה בבת־צחוק וחיוך מלאכותי באחת הכורסאות, כאילו כל זה הוא מעשה “ספורט” לה. שמתי לב, אגב, שגם יד אחת קמוצה ולחוצה, כפופה על לבה, ללא ניע – ורק האצבעות ניראות.

הספרית הצעירה החליפה אתה דברים בגרמנית ב“פתחין” והחלה לטפל בה. הראש הוכנס ללוע מכסיף זה – הושיטו לה שבועון והחלו לטפל בינתיים גם במניקור של האצבעות.

הספרית כבר מנוסה בכך ויודעת איך להתהלך ו“לעבד” אצבעות כפופות אלה – – היא חיזרה אחריהן – והצליחה לשוות להן ברק וצבע גם במצב זה שלהן.

מסתבר שזו היא “לקוחה” קבועה של המכון – והיא רגילה ולהוטה בסלסולי “פרמננט” חם ויבש. אשה אמידה, בעלת־בית – – שילומים וכדומה.

המטפלת הזאת מתגוררת אתה, מסיעה אותה לטיולים לתיאטרון וקול־נוע – ובאופן קבוע למספרה. הכחל והשרק הם שושבינים קבועים, בני לווי.

במקרה כזה ודאי שישבתי והעליתי במחשבה דיוקנאות של נשים מעולם שלנו – אמהות בישראל – והרי אף היא, לפי שנותיה, יכלה להיות אחת מאלה.

ודאי, שישבתי ונזכרתי שאף פעם בילדותי לא ידעתי מה צבע לשער האם. זכרתי רק – – שאם קרה פעם ושער פרץ גדר והציץ מתחת, למטפחת המשי הצבעוני, וזה היה בחברת איש זר, רמז אבא באשר רמז – ו“פורץ הגדר” המהפכני הוחזר למקומו.

זכרתי “ראשים” כאלה – – וזכרתי גם אצבעות של אמהות, ואף של אחיות, כשהאהילו על נרות של מועד וחג. הכרנו אותן, אני ואתם, וידע אותם גם רמברנדט – ואלה לא ידעו את הברק של הלכה האדום או המכסיף.

העירותי הערה של בקורת קלה לשכן על הכורסה הסמוכה – וההוא הגיב בויכוח – הרי זה נפלא, אדוני, זה טבעי, הגיוני וגם יפה. יש לברך על כוח חיים, על “ויטליות” כזו, אצל אשה – – שנלחמת ונאבקת על הצורה והברק של אסתיטיקה וטיפוח חיצוני שלה, כשם שהיא בוודאי נלחמת, בעזרת רופאים ותרופות, בשיתוק שלה, הסתיידות העורקים".

המתווכח העלה מעשה תפל זה – אצבעות מתות, חנוטות, ב“מכון־ליופי” – לרמה של קדושת החיים, שמירה על צלם האדם, סדר “טהרה” של “כלים”, ונפרדנו.

אם כי לא עורערה הכרתי והערכתי אני מדברי שכני – הבינותי לרוחו וליחסו לנוי.

האיש הזה פחות עמוס נטל של תורשה מסוג זה שלנו – או, תורשתו היא לגמרי מסוג ועולם אחר – והוא מאוד נאמן לעצמו. אפיזודה זו – סיים הידיד – לא באה ללמד רק על עצמה – יש להעביר את לקחה ומסקנותיה על כל החזית במאבק זה, במידה שהוא עוד קיים – – אלא – – דומה שהוא כמעט שאינו קיים – – זה כבר פסקה ההתרוצצות של עולמות האבות והבנים – – זה גם חרג מגדר של הוצאת הישן מפני החדש, הישן מסר את משלטיו מדעת ושלא מדעת – – המלחמות והשואה אף הן עשו את שלהן, כך שאף על היחידים והמועטים, “אנכרוניים וטרום־היסטוריים, מסוג חברי האגודה” שלנו, חובה היא להשתחרר, להתפרק כדי לחיות במשותף את חיי אותו המעט ששרד, כדי להקטין את החיץ, להנמיכו. יש להחליט – המלחמה אבודה – – –

אלול הוא בכל זאת אלול…

אף הידיד השני יש לו דעה בנידון – שהיא קרובה, אמנם לדעת ראשון המדברים אלא – הוא טוען, שבכל זאת – – אלול הוא אלול – – והוא אומר: תאמינו לי, שלפני כמה ימים נצבט בי הלב מתוך רחמנות על – – – אלול, אלול שכזה. צאו וראו מה עולל לו, הזמן – – ומה התנקמו בו הימים!

היה זה – המשיך הדובר – לפני יומיים, שלשה, באלנבי הרחוב. היתה זו שעה תשע בערך. הרחוב רתח וגעש, העלה קצף כסיר רותח. אנשים רצו מבוהלים ודחופים, אלה הזכירו פולים ברותחים; עולם רוקדים, מצומקים ונפוחים, שוקעים ומגיחים שוב למעלה.

הכל התחכמו להשתלשל במסילה בין כלי־הרכב השונים, ולעבור, כלהכעיס את מי שהוא, “ולשבור שיא” במהירות ובזריזות.

אף אני הייתי בין אלה, ניסיתי להבריח את עצמי ועמדתי על זה שאחרתי. פסעתי פסיעה אחורנית וחזרתי למדרכה.

התקרבתי לקיר אטום זה של בית־הכנסת הגדול, ופתאום בקע משם קול שופר, צרוד מרוסק, בודד ויתום, שנכמרו רחמי עליו ו– – עלי.

נכנסתי ל“שטיבל” להציץ. היה זה “מנין” שלא מן המנין. אחרון לאחרונים, שהוזמן, כנראה, במיוחד “ספיישל” בשביל בעל “יארצייט” שלוח הזמנים השתבש לו.

מה אין עושים בשביל אבא המנוח? סידר המשמש למאחר זה “מאסף” – הוא אמר קדיש. “התלקטו שבעה אוכלי סידור”, והצטרפו אליהם כמה יהודים פושטי יד שנמנמו על קופסותיהם, ומצפונו של המאחר נרגע. אבא קיבל את המנה שלו וינוח לו בשלום על משכבו עד לאלול הבעל"ט.

רצה כנראה, השמש, לשוות למנין ערך של מנין ממש מקורי – הוסיף ותקע. על קול שופר זה אומר קלני מראשי ומלבי.

ודאי האלול ההוא, מנוחתו כבוד מתחת למשואות הבתים החרבים של האבות שלנו. כזה – לא יכל עוד להיות גם לו היה רוצה בכך כי – – כי – כל הגוף, גוף האדם והאדמה, האקלים, התחזית והחזאי מלוד, הם נגדו פה.

אלול לא רץ במסלול החיים שלנו כ“לוניק” או “דיסקוברר” בצבא השמים. הכל מסביב היה אלולי; השמים, השדות מסביב לנחל והוא – הנחל בכבודו ובעצמו כבר זרם עצובות, התכשר וטבל את עצמו בתוך תוכו, להיות מוכן ל“תשליך”.

“אלול־יים” היו החנויות והתגרים, הסוחרים והרוכלים, אלה שנסעו ל“ירידים” עם צרורות מרכולתם, ואלה שישבו בחנויות ורשמו מחירים “סודיים” על הפתקים של אריגי החורף.

לכאורה קיבלה התפלה רק תגבורת של פרק אחד “לדוד ד' אורי” – וזו התקיעה, עם הסיום, אבל אלה חפפו את האדם ומתחו עליו חוטי מחשבה ופחד מפני הבאות.

לא תשמע מאלה את ה“כה יעזרני אלקים שזה עולי לי בעצמי שלשים ותשע”, כשם שלא תשמע קללה מפי אם הנרגזת עצבנית על תעלולי ילדיה השובבים. בימים כאלה נוהגים זהירות בלשון. “ודאי – סיים הדובר, עולם אבוד זה לא נעלה ונקים לתחיה – – אלא שאסור לנו לבזבז גם פכים קטנים מנחלת אבות – – אלול היה וישאר – אלול”.

(1960)

היחוס הוא יחוס עצמו. הוא חצב את רוממותו מצור הנקרה של הזמן, וקרץ את עצמו.

בראשיתו, וכיפת ממשלתו היא בתחום של ה“לא”, העדר וחוסר מעש. הרכבו: היום הזה והנפש המעונה. הכזה יהיה היום הנבחר לישראל? עטו עליו דורות, ועיצבו את דמותו. מבעלי המשנה עד לפשוטי עם, מהנשיא, רבי הקדוש עד – – לכפריים, “ישוב”ניקים, שרגילים היו להגיע מהכפרים הנדחים שלהם לעיירות, בתוך עגלות־שחת, תרנגולים ל“כפרות”, ילדים, ו“מחזור” מרופט, צרור במטפחת־שבת.

כל חמדת הימים ויקר ישראל ניתן והוענק לו למהותו ועיצומו. כיום "הוא נושא במחזור השנה את כתר “המלך”!, והוא עטוי מכלול לבושים, בגדי זהב וכלי לבן, לפני־ולפנים.

הודו “כהוד אשר הלביש צור ליצורים”.

מקדשי מעט

מימי הילדות הרכים, נוהה הלב לבתי כנסיות ריקים, קטנים, בשעות שלאחרי הצהרים. רבים מהם בשעות אלה רחשי חלל ו – – עגמת נפש.

הם עזובים אז לעצמם. אין איש אתם, והם אורגים אז אריגי סוד שלהם. לכאורה נכנסת והנך יחיד אפוף חלל־כתליו. פניך מול “ארון הקודש” “שויתי”, ה“מזרח”, העמוד על מערכת כלי המאור שלו, הבימה והספסלים הריקים. ישבת רגע קל במחשבת המקום והנה הוא מתמלא קהל מתפללים, עטופי טליתות מעוטרות והם נעים כנוע עצי היער. הבית שטוף אור מלא קהל מתפללים עד אפס מקום.

משונה היא יצירת דמיון זה, – שהיא, דומה, משותפת לרבים שנתנסו בכך – המעלה לך מתוך החלל הפנוי את שעות השיא של המקום, על כל קהל באי שעריו, מתפלליו ערב ליל הקדוש ויומו.

דומה, אף בית התפילה של ישראל שואף כל שס"ד הימים שלו אל ליל זה. משהו נעלם נספג ונחתם בחלל לכל השנה. אף על בתי מקדש מעטים וקטנים ניתן לפסוק את הפסק “ימים יוצרו ולו אחד בהם”.

מתפללים

כיצד היו אבותינו מתפללים תפילותיהם, ב“ימים נוראים”? מעיד אני עלי לפחות “מנין” ראשים בבית־הכנסת ב“חצר” שלנו, שאין אורח ואופן תפילתו, ניעו ונדנודו, של האחד, דומה לשני. כל אחד הביע את “אומר עצמותיו” בסוד שיח שלו. וצורה זו אימץ לעצמו לכל החיים. היא, כנראה, עברה גם לבנים־אבות אלה, בירושה מאבותיהם הם. אחד לא נכנס לתחומו של חבירו. מדוע? אדרבא יבואו הגרפולוגים היודעים לקבוע בדיוק אפיו ותכונתו של האדם, עברו במידות ומוסר, לפי כתב־היד, קוי האותיות של הכתוב ויסבירו – לפי נתונים נפשיים, דומה, הרבה יותר רציניים אינטימיים – אופני תפילותיהם של אלה, שהפכו להם כטבע שני, אופי.

יבואו ויסבירו מדע עומד ר' יוסי כשהוא מתוח, כולו שקט ושלוה, רק הראש בתוך הטלית, הצונחת על פניו, מתנועע בקצב אטי הרמוני. ועל ידו ר' מיכאל, כל חוליותיו שבשדרה, מתפקקות. נענועיו הם: שתים לפניו כפופות ושתים לאחוריו בראש מושלך כמעט עד לפשיטת הצואר? ואם יבלשו ויעלו, שהראשון הוא ברסלב, ותורת רבו היא “אפשר לצעוק צעקה גדולה ומרה בקול דממה דקה”, והשני הוא סטולין “הבו אש, תתלקח הלהבה”! עדיין לא פתרו לנו את פשר השוני בתפילתם של האחרים.

מדוע ר' דוב, התמים והישר, אינו מכיר בנענועים ישרים, והוא בראשו וגופו בניע, כולו מימין לשמאל וחזרה. הבעות מקובלות לסירוב, לדיחוי כל פשרה והשלמה. ולהיפך שכנו ר' זאב הלמדן והמתמיד, רוקע ברגליו – אפילו בעמידת “שמונה עשרה” – מתכופף כאגמון ומרים ראש כארז, וידיו מורמות למעלה מתקרבות ומתרחקות ובהן: דין ודברים, טענות ויכוח, פיזור עננים שנערמו – ועוד המון דברים. והרי אלה שניהם במחנה טריסק. לא נפענח את כל הראשים. מי תיכן את רוחם? כל אחד חי לו בשלו, ברשות יחידו – וכולם כאחד זכו וידעו תפילה, בסוד “צעק לבם אל ד'”. ויהי חלקנו, בחלק מה, עמהם.

(1959)

ודאי לו היתה אפשרות להשתמש בנושא זה בתיאורי סתיו באוקראינה פולניה – – אפשר היה הרבה יותר קל ליצור את האוירה של “קהלת”.

“בחוץ הכל קודר עכור ועגום. הרוח נושבת והעלים הצהובים נופלים. מן השמים זוחלות טיפות כבדות לארץ. הכל אשר מסביב כבד ככה וחסר תקוה וחסר נחמה”.

זו היא המסגרת של פרישמן במסה הידועה שלו “שלמה וקהלת”. אבל – – הנה אנו יושבים והוגים בספר הנפלא הזה והשמים מעל לראשינו מתוחים בכחלות עמוקה ללא עננה – – והשמש היא בכל כחה וחומה – – יום היא מלטפת ביד רכה וענוגה, ויום היא מכה על ראשך בשרבה, ממש כבתקופת תמוז.

עלים כמושים, צהובים, שנשרו מעצי החיים שלהם אינם נדרסים ברגליך. חבלות וורדים מסביבך וכו' וכו'. אם בכל זאת בניגוד לנוף הזה שהוא יותר קרוב ברוחו ל“שיר השירים” מאשר לקהלת, אם בכל זאת הנך קורס וצונח תחת משא היגון הזה, כאן כלפנים, בעולם הסתיו והשלכת סימן הוא שהספר הזה “שיר השירים של הספקנות” – כהגדרתו של היינה, אינו ספר הכמישה והבלייה של העולם והאדם.

זוהי מגילה של כל החיים תחת השמש, בבואה של כל המשחק הנצחי הזה.

יתר על כן גם הגיל אינו כה מניע, יסודי, לתפיסת רוממות הספר הזה.

אדם בעל תבונה אינו מחכה עד אשר “ישבר הכד על המבוע”. גם כוס זו השבורה, בעוד המלך במסיבו, בשעת שמחת לבו, כבר נוסכת את הטיפה המרה בכוס החיים.

המעגל הולך ומצטמצם. שני קצות הפרסה הולכים הלוך וקרב זה לזה. משל, שתי רכבות היוצאות בשעה קבועה משתי תחנות שונות – אחת רצה לקראת השניה. אשר כמעט “בשעון ביד” לפתור את שעת הפגישה – והמעגל ייסגר.

תמימה היא, לפיכך, במקצת חלוקה והקבלה זו בספרות בין “שיר השירים” ו“קהלת”, שביטוי קלסי ראשון נתן לה פרישמן. את הספר הראשון “ספר אביב העולם”, נעורים ואהבת עלומים הוא נותן בידי הזקן “המכווץ את מצחו וחושב: מה נבער עולם זה! איך יכול אדם שלם ברוחו, לשגות בהבלים אלה!”.

הוא מניח בכעס את הספר מידו.

את הספר השני “ספר חוסר התכלית, חוסר כל נוחם וכל שביב אור בכל החיים” הוא נותן בידי “העלם הצץ ופורח” שמניח אותו, כמובן, מידו מתוך קוצר־רוח ורוגז, "מה רוצה זקן וטרדן זה! הוא, העלם, ממהר דוקא “לבית־המשתה” ושם “גם היא, הנערה המוזהבה והנלבבה אשר לו, תהיה שם”…

חלוקה נאיבית ושטחית, במחילה!

שי־השירים לא הפך לשיר־היחוד של היחיד הצעיר שלבו עולה בלהבות אהבה ויקוד נעורים, ובלבו אין כל מקום פנוי להבנת הסוף. ו“קהלת” לא הפך לספר היסוד של “מושב זקנים” ומוסד לנכים, חשוכי מרפא.

שנים אלה – כשני ספרי קודש אחרים, דומים בספירות ידועות, להם –: “תהלים” ו“איוב” – הם נכסי כולם, צאן־ברזל של התרבות, של האדם, כל אדם באשר הוא, בכל נוף, גיל ומצב.

יש בשני הספרים האלה מסוד הנצח – והם מעבר השני של זמן תקופה וגיל לפי הדרכון.

“פה משחקת האנושות” היה כתוב על התיאטרון של שקספיר, שניהם אינם ספרם של היחיד.

הגבול בין היגונים והששושים, כיסופים ואזלת־רצון, אינו מסומן בשלט או בחפירה. אדם נקלע במשך יום אחד בכף הקלע של הלכי־נפש בין “שיר השירים” ו“קהלת” וחוזר חלילה.

וכך הנך קורא והוגה, ולו בפעם האלף, ותעמוד המום מנוער מכל אשליה, ללא שארית, כבפעם הראשונה.

ה“הבל” כפות שבע פעמים נגד כל שבעת הימים של הבריאה – – ואולי זה מכוון נגד שבעים ימי שנותינו – שבכל עשור האדם מחליף –משיר כנחש איזה עור. והעשור האחרון הוא העשור של הקוף.

האדם בתכונתו בכלל מחקה את מי שהוא או משהו. בעשור האחרון, השביעי, – כך אומרים אנשי רוח – הוא מחקה כבר את עצמו, הוא חוזר על עצמו, על דבריו, מעשיו מחשבותיו, הקוף של עצמו.

ואם תאמר (ואנו, כל אחד מאתנו אומר את זה בוודאי לעצמו) בשעה של מחשבה וחשבון הנפש – “הוי – – לו נתנו לי להתחיל עכשיו מחדש, הייתי יודע כבר איך להתחיל”. אם חשבת ככה, הרי לא מחכמה שאלת זאת.

מפרשים מדייקים שזו הכוונה של “מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול” בעתיד. קהלת שולל ממך אשליה זו. העתיד עלול להיות בדיוק ככה, גם אם תתחיל אחרת. כי החשבון אינו של היחיד, הוא של כל הגזע – גזע האדם. הוא “אחת לאחת למצוא חשבון” מגיעים לאות הסיכום במאזן.

הערות שוליים אלה לא לשם מסה וחקר באו – – אלה הם הרהורי עיון. יש לסלק את גורמי הלכי־הרוח של הנוף הסתוי־שלכתי והעיקר לשלול את החלוקה של הגיל: זקנה ובחרות. לזה התנגדו חז"ל וגם קהלת אינו שלם עם זה “וזכור את בוראך בימי בחרותיך”.

מה יש פה לחכות “עד אשר יזועו שומרי הבית והתעוותו אנשי החיל”?

זאת ועוד הערה של “חסיד”, בסופו של הענין.

צדק אותו החסיד, בעל נפש מתפעלת, שהסתובב בחדרו ושר בשמחה “אדם יסודו מעפר וסופו לעפר”. כשנשאל מה שמחה קפצה עליו מפסוק זה? ענה ואמר “ודאי שיש לשמוח. לו היה האדם יסודו מזהב וסופו לעפר זה עצוב. זהב! אבל יסודו מעפר וסופו לעפר, ובינתיים יש שהות, כמה שיש, להתפלל לבורא עולם לגמול חסד עם יהודי, ללמוד פרק משניות וליהנות מלגימה חסידית בדיבוק חברים אז מהו הצער והעגמת־נפש בעסק הזה?”

יש להשכיל לתפוס את ערך הרגע בין האחת־לאחת בתוך החשבון וההעלם הגדול.

(1960)

ודאי, לו היתה “בראשית” בפרשת נח, היה זה הרבה יותר נוח, לרושם השורות, לקרוא ולזרז, שנתחיל בספירה חדשה, מתוך לוח חלק, אז היתה לזו משמעות, הרבה יותר מעשית.

אבל את חוקי “הטבע” אין לשנות. נגזר אומר, וקיים משטר של חלוקה צודקת והגיונית, בפרשיות השנה, ואנו, בשבת זו, חתני־“בראשית”. נשלים, איפוא, עם זה. נקרא לנו לעזר קצת מדמיון משהו מראיית הנולד, ונקדים את הזמן בכמה ימים. נרוץ, זאת הפעם, לפני ה“כלי־זמר”. וכך… הכל גלוי וידעו, ספרו ומנו… והכל הוא לשביעת רצוננו המלאה. בית רבתי מתנוססת בראש, ואנו דופקים בבימה ומכריזים: די! שבענו! נתחיל הכל מ“בראשית”.

פעם עם שחר־טל־ילדות הרי חיינו ב“בראשית”, חוויה תמה ועמוקה של שותפות למעשי הבריאה המתחדשים. אנו, דומה, היינו עדי־ראיה ליצירה… הרי כך היה נראה לנו אז הכל מסביבנו: נופלים פירורים, נוצות־לבנות לשלוליות שחורות… קרני־שמש שבורות נפגשות ברוח קרה… ונעלמות… תהו ובהו… ורוח שורקת מצליפה ומרחפת. הבריאה הרכה נבוכה, אינה יודעת איך מתחילים חורף…

נשכח, איפוא, את חדשי האימים – בלבולי המוח ופירוד הלבבות. ננשום לרווחה נשימה עמוקה, באויר צח, טהור, ונחשוב על עצמנו. יציץ שוב היחיד, לרשות יחידו הוא.

נחליט שאין צורך יותר לאסוף, להעצר ולהסביר לזולת הסבר הגיוני־מצפוני־חברותי־מוסרי, באשר הוא האזין וקלט, והוא מבין ויודע, והוא לא ישקר ברגעו המכריע מאחורי הפרגוד והראווה…

כי, רבותי, חשובה ביותר היא ההתחלה, הראשית. חשוב מאד לכפתר את הכפתור הראשון ישר ואם לאו, הכל עלול ח"ו ללכת עקום.

היה זה משגה שחשבנו פעם, כאילו הגמר, הסיום, הוא הוא הקובע. “אם הסוף טוב הכל טוב”. זו היא אימרה המונית־עממית, שהתאזרחה וקנתה שביתה, לא בצדק. פזורי־נפש, מבוהלים, מתרשמים בכל סימפוניה מהצלילים האחרונים והם הם שמביאים אותם לידי התפעלות ולמחיאת־כפיים. אניני־טעם, יודעי־זמר, חיים את המנגינה מראשיתה. להיפך, הפתיחה, האוברטורה, היא היא היוצאת להם את הלך־הרוח וההשראה. היא היא הקובעת. הם המבינים באמת, מוכנים לסלוח למחבר, ליוצר, אם הוא גם לא עצר כוח לסיים את יצירתו באותה ההשראה העליונה, בה החל. את שליחותו עשה כבר אצלם.

העמדת הכל על הסיום, שררה גם זמן רב אצל עתונאים, נואמים ודרשנים. שני עתוני־יידיש בפולין ההיא, הגדולה, היו מתחרים במירוץ לסיומים הולמים, מוחצים. פרילוצקי המנוח היה תמיד “חזק” בזה. המאמרים הראשיים שלו היו נגמרים ב“עבים כבדים, שחורים משחור, מכסים כיום את שמי הבלקן (או אירופה, אמריקה הצפונית, הלטינית וכו' – הכל לפי הצורך) מתי ואיפה ירעם הרעם, יראה לנו המחר הלא־רחוק”. כך נהגנו גם אנו – שליחים שד"רים, בשעתם. בראש דאגתנו עמד הסיום. אם זה אבד לשליח, הכל אבד לו. מציאת סיום מזעזע, היתה סגולתם של כמה וכמה מהגדולים שלנו. “פרימדונים”, ואחריהם, החרו החזיקו גם קטנים וזעירים – אנחנו.

היתה קיימת מעין זיקת גומלין בין אלה השד“רים. אחד היה מקבל בהשאלה את הסיום של חבירו למקצוע לשם שימוש בעיירות שליחותו הוא, וכתמורה, נתן לזה את ה”הדרנים" שלו לאיזור פעילותו הוא.

ידידי וחבירי בשליחות, בעיירות ישראל בליטא, היה מעדיף להופיע באולמי קולנוע, “מכבי־אש”, בית־ספר “תרבות” שם היה פטור מלהתחיל ב“פסוק” ולעמוד על “מדרש”. שם היו לו ידים חפשיות לפעולה, התחיל במה שתחיל, המשיך כמו שהמשיך, וגמר: "רק שתי דרכים פתוחות לפני עמנו כיום, או להמשיך בחיי ניוון, להיות נתון לחרפה ובוז… או להתנער בכוח איתנים, להתחיל בחיי עם מתרונן וצועד לקראת חיי כבוד, חופש ודרור. עליכם, יהודי פילבישקי (רקישקי, אליטא, זגור, הכל לפי הצורך) להחליט במה בחרתם (הפסקה – דממה שוררת באולם) דרך שלישית אין! אין! ברעם של מחיאות כפיים באה התשובה על הבחירה הגורלית.

הרבינו בהדגמות? אולי! אבל זה הכרחי כדי לעקור את ההנחה ההיא, החשבת הסיום בכל ולהעריך את הערך של הראשית, מחדש.

הבו, איפוא, ונצא בכוחות מחודשים לקראת הראשית, הבאה עלינו לטובה.

נוף ליחיד

קשים במיוחד היו השנה רגעי הפרידה מהסוכה. דומים היו אלה – עלי – אני עבדכם, לפחות – כאילו נשללה ממני חסינות החסות ו־הושלכתי לחלל ריק… להפקר, למלתעות כפירים… הרגשנו בימי־סוכות אלה את משמעותו הגדולה של הפסוק השגור בפינו מר"ח אלול עד שמיני־עצרת “כי יצפננו בסכה ביום רעה” וכו', והתפללנו בלב תמים, שהפורש סוכת שלומו על עמו ישראל יצפין ויחביאנו בצלו, על כרטיס הבוחר, המנוקב ככברה, שברשותנו, מעין רואים.

התפללנו תפלה קצרה:

“תן לנו, בורא עולם בקנין, זכות לשבת ולחסות בסתר צל סוכת שלם שלך, חוס ורחם, והמצא לי מחבוא וסתר בזיו זה, הנטוי כאפריון על ראשינו. “ותחסרנו מזרם ממטר”. עשרים, שלשים, ולמעלה מזה גושי “אמת” נופלים כאבני אלגביש על הראש העייף – הצילני מהם! אנא”.

האם הרביתי לבקש?

דומה, שהייתי צנוע ועניו־חסכוני מאד. ותפלתי גם נתקבלה ברצון. משהו, שמינית שבשמינית מהמשאלה, גם כאילו ניתן לנו. היו רגעי השתאות ספורים בדומה לזה. “השראה” קורא לרגעים גנובים אלה מר שטיינמן, ברשימתו הנפלאה בשם זה, בספרו “עלים מעץ החיים”.

“תוהה האדם על הפלא. נקרע מלפניו מסך. יש התנוצצות ניראית לו בעליל. כמו גץ ניתז מתחת לפטיש, נזרק לתוך נשמתו ניצוץ מאין־סוף. אכן, זו היא השראה. גץ מן הנצח־אין־סוף, נגע בו, בגחלת משלהבתו הגדולה. נצטמצם, כביכול, הוד מוראו הנצח, בתוך דק אחד”. ככה הוא – “דק אחד”.

תוך כדי ישיבה מוקף ב“נוף” זה ניסחנו לעצמנו שאלה. בערך ככה “מהי באמת המידה הדרושה לאדם מאותו ‘הנוף’ ביקום שכ”כ מרבים לדבר עליו בלהט? כמה אלומות שמש, תכלת שמים, קסמי כוכבים וירח, או כחלות הים האובדת בתוך האופק, דרושים לו לאדם החי, ולו במקצת, חיים נפשיים פנימיים משלו לשם התפעמות הנפש והתרוממות הרוח?"

וכי אין זו טעות בידי רבים משלנו, הנעים ונדים למרחקים אחרי שבעת פלאי “הגדולה והגבורה” שבטבע, בחיפוש חוויות לרוממות הרוח דווקא ביערות־עד שבאוסטרליה, בג’ונגל הברזילי, באשדות ניאגרה, בצד הקאנאדי, ובהרי־מרום הרים של האלפים והרי־בירה?

דומה שהדרך היא לעתים הרבה יותר קרובה, כמעט על יד פתח הבית.

יש שנשאת מרום עיניך ושבית שבי מאור־יקרות, הזולף מכוכב אחד, בודד על האופק, כוכב מ“כוכבי שמים רחוקים, כוכבי שמים כה קרובים”. התבוננת רגע קל – ומצא לך…

(1959)

צדקה עשה הקב"ה עם אנשי “עמך” בעיירה שיום טוב זה, יום של שתיה כדת עד להעלם עוני ודלות, מסחר וחשבון, עד להשתובבות, מתוך שכרות, ואיבוד חושי הפכחות וההבחנה, שמור בידיהם, בידי “עמך”.

זכות גדולה עמדה לו ל“עמך” בשמי מרומים, שיום יקר זה, – שמועטים כמוהו במערכת התקופות שלנו, שבעי תפילות ובכי, צומות ותחנונים, הוצא בנס מידי יהודים הלומדים, הנגידים והמכובדים, אלו ה“חלש”ים ובעלי המיחושים, שהתורה היא שעשוע יומם, ונמסר להם להמונים הרחבים, אנשי השפלה והעמק, בעלי המחט והפטיש, המרצע והסדן.

לא מן ההפקר זכו ההמונים בעיירה ביום גדול זה. בעלי המרזח, חיוורי הפנים ומקומטי המצח, הושיטו את ידיהם הענוגות, מתוחות הגידים הכחלחלים, מתוך שרוולי האטלאס והמשי שלהם, ועמדו לקבל לידיהם הם גם יום מרומם ושמח זה ששמו “שמחת־תורה”. באמת אמרו, וכי מי ראוי לשמוח ביום זה עם התורה, שנגלתה ביום זה לעיני כל ישראל עד למחשוף העץ הלבן, יותר מהם? הלא מכותל המזרח נקרא ר' מיכאל לברך על המוגמר ב“חזק”! ומעל יד ארון הקודש הוזמן ר' בן־ציון אל מתחת לחופת הטלית להיות המתחיל. “עמוד, עמוד ר' מיכאל חתן תורה”, ו“קום עמוד, עמוד ר' בן־ציון חתן “בראשית ברא”! הם הם ההוגים בה בערבי החורף הארוכים, ובהשכמות הבוקר הכחול. מן הדין והיושר הוא, שהם יהיו גם המחותנים הקרובים, השושבינים מצד הכלה, ביום שידובר בה, ביום שמחת לבה זה. שמחה זו לעמי־ארצות, גומאי סידור ותהילים, מה היא עושה? סכנת קיפוח רחפה, כנראה, על יום זה שיבולע ל”עמך“, ואילו היה גם זה נופל בחלקם של הלומדים, מי יודע צורתו. “הם” היו שותים בו בודאי מי־דבש, או יין־קונדיטון, בכדי לצאת ידי חובת שמחת החג, היו שרים “אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים”, יוצאים אחר־כך ב”מצוה – טענציל" מסביב לבימה, ובכך היה מסתיים יום טוב זה.

המוני “עמך” צריכים ליום זה לא רק לשם שכחה קלה מגורל החיים הקשה, לא רק לשם חידוש הכוחות קודם שמתחילים לצעוד לקראת החורף הקשה, אלא גם בכדי להביא לידי גילוי וביטוי לכל מה שמתרחש בלבם על הפרנסים והשתדלנים, התקיפים והשליטים וסתם בעלי טובות.

ביום זה פורצת השמחה, – שהיא בעיקר במעונם של אנשי “עמך”, – את גבולות הנימוס והדרך ארץ של כל שנה, ועל היהודים העשירים והמכובדים שומה לשמוע בפני עם ועדה, כל מה שחושב והוגה עליהם היהודי מן הבקעה שעל יד ה“הקדש”, ולקבל מנת חלקם בפומבי.

כל המרירות, שהצטברה בלבו של לייבוש בעל־העגלה, המוביל כל השנה את הסחורות מן התחנה לעיירה, בשביל בעל החנות הגדולה ר' מוטיל הנגיד, באה לידי פרסום רחב ביום זה. קשה כקריעת ים־סוף היא עבודתו של לייבוש. הסתיו בעיירה הוא ארוך כאורך הגלות המר, הגשמים יורדים בשפע ובזעם, הדרכים הן רעועות, והעגלה הטעונה ארגזים כבדים, שוקעת בבוץ. הסוסים נכנסו עד בטנם בשלולית הבור, ועומדים מיואשים. ניחר גרונו של לייבוש לצעוק, והוא יורד מדוכנו, נוטה שכם, נרתם יחד עתם, סוחב ומוציא למרחב, עד לביצה שניה ושלישית.

קשה היא העבודה, וקשה ממנה שבעתיים הוא החשבון, שר' מוטיל זה מכין בסוף השבוע לעגלון שלו. בחכמת החשבון איננו בקי לייבוש ביותר, הוא יודע רק אחת, שאחרי שהוא ישלם לטוביה בעד האוכל לבהמות, לא ישאר לו כלום בשביל פיות האוכלים שלו בבית. לייבוש יספר כבר על החשבונות האלו בשמחת־תורה ללא פחד.

ושימילי החייט גם הוא זוכר ביום זה להרביץ מנה הגונה באיצ’ילי הכרסן, המלוה במשכון ובריבית קצוצה בתשלומים לשבועות, והמבליע בכל חדשיים שבוע. שימילי יודע לחקות את אופן דיבורו של איצ’ילי, ששם שמים שגור בפיו, “אני ב”ה עוד לא הוצאתי דבר שקר מפי, בעד פ' ויצא לא שלמת".

גם ר' פינלי הדיין, בעל המרה שחורה והחששן בשיקול דין, בענין הפסד מרובה, הנוטה תמיד להטריף בכל סירכה קלה על הריאה, גם הוא לא ינוקה ביום זה מדינו של ברוך הקצב. כאן נוהגים, אמנם, יותר זהירות מאשר באחרים אבל העקיצות על החשש של “שבר על שבר יחדיו ידבקו” מובנות מאד לקהל היודע את המיחוש של ר' פינלי הדיין…

כל העלובים והמקופחים, הנושאים כל השנה בדומיה בעול הנגידים והתקיפים, כל ה“פרולטריון” של העיירה מופיע ביום זה באופק, משמיע קולו ברמה, תובע את עלבונו, ומתנקם. וכך הוא סדר העבודה ביום זה בעיירה.

ב“הושענא רבה”, לאחרי חביטת הערבה חזרו החיים לאיתנם. היתה הרווחה. שוררת הרגשה כללית נעימה מעין זו של החולה בימים הראשונים לאחר שקם ממחלה. הראש הורם, הלשון הותרה, והעינים אף הן נפקחו והיו כאשר היו עד לפני ר"ח אלול.

הקב“ה, כביכול, שהיה סמוך על שולחנם של היהודים שלו בעיירה במשך חודש וחצי עפ”י “דיאטה” יותר טובה, “דיאטה” של פיוס וריצוי, בהענקה של מספר מזמורים ותחינות, לפני התפילה, ועשרה פרקי תהילים יום יום לאחרי התפילה, הוחזר עכשיו לזכויותיו הרגילות. את “הפתק הטוב” הוציאו ממנו אמש לאור הלבנה, שהופיעה בבת צחוק לאחרי חצות עם סיום התהילים, ואמירת ה“יהי רצון” האחרון. מעתה הננו כמו שהננו. שמיני עצרת הוא, אמנם, להלכה חג בפני עצמו, לענין “פז”ר־קש“ב”, אבל למעשה הרי הוא כטפל לשמחת־תורה, הגבאי והשמש שלו. בשמיני עצרת עצורה השמחה בבית, והיא פורצת לאט לאט מהבית החוצה, באור לשמחת תורה, עם אמירת “אתה הראית”.

בשעה עשר הולכים להוביל את הגבאי של בית הכנסת הגדול מביתו לבית הכנסת. וכי מי לא יודע שיום זה לגבאות של בית הכנסת הגדול קשורה ברובה לגבאות ב“חברה קדישא”. הגבאי התכונן לביקור כבוד זה של אורחיו בוחריו, לכפר את פניהם בלגימה הראויה לשמה. רבים טרחו על ידו והכינו מערב החג יי“ש מכל המינים. ולקינוח מראשית ביכורי העונה החורפית. אווזים רכים מטוגנים, צואר ממולא, לשון, כרעי תרנגולת, וסתם בשר. סעודה זו בבית הגבאי טיבה ידוע, והלא היא כתובה גם בפנקסי החברה קדישא של קהילת אוסטראה, עיר המהרש”א זי"ע.

ניגון סוער ורועש, בו מובילים את הגבאי לבית הכנסת, חוצה את חשכת הליל, שסתיו מנסר בחללו. מרחוב אחר נשמע הניגון של החסידים ואנשי המעשה, ניגון של “הנני העני ממעש”, ההולכים עכשיו בלווי הרבי לבית הכנסת.

לבית הכנסת נכנסים מתוך ריקוד וניגשים למכירת המצוות של כל השנה. שני קערבליך פעם אחת, שני קערבליך פעמיים, ושני ק־ע־ר־ב־ל־י־ך בפעם ה־ר־א־ש־נ־ה. רבים הקופצים המעיזים גם מבני “עמך”. אם לא להוציא מידי המזרח דבר מה שמן וטוב, הרי לכל הפחות יש להעלות על המחיר.

ר' מיכאל הכהן נתכבד, כבכל ארבעים שנות תפילתו בבית כנסת זה, לשיר “כהניך ילבשו צדק”, ואחרי כן ניגשים לסדר ההקפות. לשש ההקפות הראשונות נקראו המכובדים. בשביל יהודי התנור נשאר “עוזר דלים”. מגע ישר זה עם התורה המונחה בחיקו של כל אחד, הביא את כל הקהל לידי התפכחות. “עמך” מסתפק בניגון מסורתי, חציו לשון־הקודש וחציו אידית המושרת – מתוך יחס קל של ביטול – גם מאנשי המזרח היושבים ראשונה על יד הדיין. “תורת ד' תמימה – הוי שרייט זשע יידען תמימה – תמימה משיבת נפש. – – –”

קריאה זו בלילה בתורה, דברי השיחה המופלאים, נוסח הברכה של ימי הדין, משרים רוח נכאה בבית הכנסת. ר' בנימין הקורא, – שחיבה יתרה נודעת ממנו לכל מקומות יגון ועצב – מסלסל את הפסוקים מתוך הדגשה מיוחדת. נימה רווית תוגה נעימה מלווה את הקריאה – – “וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב – – – אף שמיו יערפו טל”. כבמחי יד חלף ועבר שכרון זה מן המוחות, מסיימים ב“אדון עולם”? וג"כ בנוסח של ימים נוראים, ונפרדים מתוך כובד ראש של חג.

למחרת בבוקר, שמחת תורה, מתפלל “עמך” בכל בתי כנסיות שלו. וותיקין ומנין ראשון. יש רצון להרחיב את כיפת ממשלתו של יום טוב זה.

ראשונה הזדרזו אנשי המנין של בעלי העגלה, או כמו שהם נקראים בפי הליצנים אנשי חב"ד (נוטריקון חחים־בדים־דרבנות). הגבאי של בית הכנסת שלהם הביא אתו מהבית בתיק הטלית הרבה לעקאך־דבש, והוא מתהלך ומחלק את החתיכות הראויות להתכבד לבעלי הבתים, ואת הקצוות לילדים. הכל יודעים שבארון הקודש למטה שמור מאתמול ספירט, ובפירוש, תשעים ושנים אחוז בשפע.

“קידושא־רבא” עושים הבחורים, עוזרי העגלונים, בעלי מרכבה למשא, בעלי סוס אחד, עוד לפני מוסף. ר' לייבוש, ר' בעריל, ואחרים מבין הזקנים והמכובדים שבין בעלי העגלה, מתאמצים לרסן אותם, כמו שהם רגילים לרסן סוס בועט מתפרץ.

אחרי התפילה, מקדשים, קודם בכוונה ובמחשבה. ר' איצ’י שר “ישמחו במלכותך” והשתיה החלה. אחד אחד שולחים הילדים הביתה שיביאו דברים טובים לקינוח. מופיעות קדרות שחורות מזפת, המכילות טיגוני בשר שונים ומשונים, ברוטב וציר, לביבות ותפוחי אדמה. הלגימות הגדולות של היי“ש מתחלקות אחרי־כן בכלי הקנה והוושט, המרוחות שכבה עבה עבה של מאכלי שומן, מבלי שירגישו, שהכלים המלאים התרוקנו. ריקוד הסיום מסביב לבימה, לפני צאת הקהל לרחוב נשמע למרחקים. רגיל הוא יוסקי, בעל עגלת משא בטחנת הריחיים, להגיד ש”הרצפה היתה מן “האבות” אם היא יכלה לעמוד ולצאת שלמה מתחת רגלי הרוקדים". כשכולם התעייפו יוצא לייבוש הזקן היחידי במחול־קוזק. זקנו מופשל לו, מעשי אמנות, לשני חצאים, שפך פולני, לפיו, והוא רוקד מתוך התלהבות עצומה, עד אשר פרחי העגלונים ההוגים לו כבוד כלרב, מסיעים אותו ומשכיבים אותו לרגע לנוח.

יוצאים לרחוב, הולכים לבית הכנסת של הרבי. בדרך נפגשים עם מתפללי בתי כנסיות אחרים הצועדים בשיר וזמר באמצע הרחוב, לתמהונם הרב של ה“גויים” השונים, העומדים בפיות פעורים ומסתכלים ביהודים מכירים טובים שלהם, שגדלו עכשיו בעיניהם עד למעלת “ראבין” כל אחד ואחד.

הנה הולך “בית הכנסת של החייטים”. אנשי המגהץ והמחט ידועים כאנשי שיר בעבודתם מימים ימימה, והנה הם מכבדים את היום הזה בגרונם בשירה, יותר מאשר בשתיה. גם אלה מכוונים את פניהם לבית הכנסת של הרבי, אחרי אשר הספיקו כבר לקדש בבית הכנסת ובבית הגבאי.

ובבית הכנסת של הרבי עומדים עוד בתפילה, הכהנים נושאים את כפיהם. כל הקהל השתוי הזה שרק לפני רגעים, ברחוב, היה אמיץ לב, עשוי ללא חת, מכיוון שנכנס למסדרון הארוך של הרבי, וראה את הכהנים בדוכנם ואת הרבי העובר לפני התיבה ומקריא “יברכך – – – וישמרך, – – –” הוא נעשה פתאום שקט יותר, צנוע ושפל.

הקידוש אצל הרבי אמנם אינו עשיר כל כך במיני תרגימא ומשקה. שותים בכוסות כסף יי“ש של קימעל, אבל השמחה שרויה כאן. גביע קטן זה ביי”ש מסוכר, כשהוא מושט ע“י הרבי שקול אצל “עמך” כנגד כוס גדולה של יי”ש בבית. הרבי מתעייף מהר ופורש לחדרו, והקהל זורם מתוך ריקוד לבית הכנסת. השמחה הולכת וגוברת. העיגול מסביב לבימה משתנה חליפות. הרוקדים מושכים לעיגול את היהודים המכובדים הרוקדים לפי הגדרתו של לייבוש “לא על רגלי אדם כי אם על עץ חיים’ליך”.

"עוד מעלה ועוד מעלה “אום אני חומה”, עוד מעלה ועוד מעלה "ברה כחמה – – – “גולה וסורה” – – – אף על פי כן “דבוקה וחבוקה בך”. שרים את זה מתוך התלהבות ושמחה. היהודים הלומדים חמקו לאט לאט לבתיהם, לאחרי שספגו מזמן לזמן עקיצות ולעג על הילוכם ודיבורם, אורחם ורבעם. “עמך” אינו ממהר לברוח הביתה. את מאכלי הסעודה אכלו כבר בבית־הכנסת, הם מבלים בשמחה וריקודים עד תפילת מנחה.

קבלה היא כבר בידיהם, שאחד משלהם עובר לפני התיבה ומתפלל בנוכחות הרבי תפילה זו בניגון של ראש השנה. מי הוא זה שזכה לכך? מובן שמאנשי המחט הוא, משה־אווז החייט. חובשים שטריימל מרוט לראשו והוא מתחיל ב – – “יתגדל – – –ויתקדש”, – – – מסביבו קהל משוררים העוזרים לו בנוסח המסורתי של ה“ימים הנוראים”.

עם סיום “עלינו” מגישים לו כוס יין והוא מקדש את הקידוש של שמחת תורה.

“יום השישי ויכולו השמים – – השמים מספרים כבודו – – כבודו מלא עולם איי – – איי” – – בניגון של ר"ה. כאן בנקודה זו הגיעה השמחה לשיאה, מכאן מתחיל השפל והנסיגה לאחור. כי הנה צללי בין השמשות של יום סתיו חול דופקים כבר בחלון, והם גחים ומשתרעים על בית הכנסת. הנה הולך חורף ארוך וקשה, לא כולם זכו שבמרתפיהם יהיו שמורים שקי תפוחי אדמה, ובמחסניהם שורות עצים מסודרות. הנה קופץ עוד פעם משה’לי־אווז ומכריז על מחירים זולים על הצרכים החשובים ביותר. “עשר קופיקות שק קמח – – – עשר קופיקות פעם אחת, פעם שניה – – –חמש קופיקות עגלת עצים יבשים” – – בדיחות אלה נופלות ונתקלות בחלל עגום.

מישהו בלתי נראה, אכזרי ורע, דופק בחלון, קורא ומכריז – – – “ישובו ק־ב־צ־נ־י־ם שאולה” – – הרבי מניח ממקומו ומכריז גם הוא “לשנה הבאה בירושלים” – – – וקול “עמך” רועם: אמן!.

(1935)

(מסיפורי הימים לחנוכה)

דברי משל

“לו הייתי צייר – כתב לפני כמה שנים, סופר־עתונאי, בעל־מוח־ולב־יהודי־חם, ד”ר א. קורלניק – הייתי מצייר בד מן הימים האפורים, הקדומים, יריעה רחבה ממדבריות רחוקים, ועליהם ידים, ידים במלוא־חלל־העולם… שרשרת ארוכה של ידים… ואחת מושיטה ומוסרת לשניה ספר־מגילה. היד, פעם עולה למעלה, ופעם היא שוקעת, יורדת, אבל השרשרת מתוחה… נמשכת, חוליות חוליות עד לפתע פתאום – ניתוק… קרע… ו…סוף. היד האחרונה ואין עוד. חלל ריק!"

היתה זו חזות קשה של סופר, על גורל הספר התורני־לומדי בבתי־ישראל בגולה.

לו היה רושם הטורים האלה שומר אמונים לאותן ההרגשות שלו, מימי חנוכה, בעשור הראשון, של חייו, ולא נותן לזוהר הראשון שיועם ברוחות הזמן – ולו הוא היה צייר, היה מצייר על בד ויריעה רחבת־מידות לשון אש, לשון־אור של פתיל־שמן ממנורת חנוכה, המרחפת בחלל על פני שטחים מושלגים עמוקים… על פני נחלים ויאורות כבולי־קרח בבתי יהודים, בודדים. בכפרי “גויים”, ועל אוקינוסים, גיטאות ו“בונקרים”. לשון זהורית זעירה זו רוקדת ועולה מדלת לחלון. פעם היא גלויה, שביבה פונה לרשות הרבים, ופעם היא ממשיכה… ואינה נפסקת… להפך, אורה עולה מאליו.

זו היא חזות־דור, שגברה בו האמונה בנצח הנס. דור, שזכה והיעוד אחזו בציצת ראשו, והעמידו מול הבטחון והודאי הגדול – פנים אל פנים.

גילויי הנמשל

רבים הם בישראל גילויי גלגול שביב האור הזה. דומה, שכל בן אדם שני מן העולים החדשים, יכול לספר על ניצוצי אור זה, אור הנס הנצחי, שנגלה לו בדרך העינויים אלו, במצעד לקראת הגורל.

אנו מעלים פה פרשת חיים של משפחה. סיפור עקיפין של עולה ישישה אחת.

הסיפור הישיר לגופו, יכול בוודאי לשמש חומר לדרמה אנושית – – אנו רשמנו רק קווי דופן שאף הם, דומה, מצטרפים לתמונה.

באחד מימי אלול, לפני מספר שנים, דפקה ישישה על דלת ביתנו. היתה זו אשה קטנה כבת שבעים; צרור עצמות בלבוש צנוע. פנים ערים ללא קמט וזוג עינים חיות… להפליא.

היא נכנסה לחדר מתוך עליזות ושמחה. לא מזמן הגיעה. היא “כמעט” בת־עיר. אמנם, לא מב… כי אם מכפר סמוך – אבל הרי זה כמו “חדר עם פרוזדור” עם ב… אותנו “הצעירים” היא, אמנם, אינה מכירה, אבל את המשפחה, משפחת הרב היא “מכירה ועוד איך מכירה”.

בעלה היה בעל־אחוזה קטן, בעל כרמים, ומומחה לתעשית יינות משובחים. נוסף לזה היה יהודי למדן וחרד, והוא ירש מאביו את ה“חזקה” להמציא לרב, הסבא שלנו, יין לארבע־כוסות. היא זוכרת איך טיפלו בחבית יין זו של הרב. עוד כשהענבים הגדולים ענבי מוסקט, כתפו ונטפו מלאים על האשכולות, שמו עליהם עין, שאלה יהיו בשביל יין הארבע כוסות לרב. ממש “יין־שמורה”.

היא דיברה בשטף ובמרוצה. נדמה היה, שהיא השמיעה בבת־אחת כמה משפטים. הם יצאו מפיה כפולים.

מן הרגע הראשון לכניסתה לבית, הרגישה את עצמה כ“בת־בית” לכל דבר. מובן, כשנודע לה שיש פה נכדים של הרבי, הלכה מיד, ישר " אלא מה אשלח כרטיס ביקור ואבקש “רנדוואו”?

שמחנו מאוד לביקורה. כיבדנו אותה בתה ועוגות – העלו שמות של מכירים משותפים. היו לה בב… מחותנים ומחותני מחותנים, ורבים היו שם מידידיה. בינתיים, היא מציצה בחדרים ונכנסת למטבח. “במה מנקים פה את הכלים? יש גם פה אבקות מירוק? בוודאי יש! מה אין פה”? היא שואלת והיא עונה.

“איפה היא מתגוררת?” שאלנו בזהירות.

–בינתיים, אצל מכירה שהיא כמעט קרובה. מרגישה שם טוב, תוכל לשבת כמה שתרצה – אבל היא אינה מסכימה. היא מחפשת חדר. וכמעט שמצאה כבר. ברצונה לעבוד קצת, בכדי להיות עסוקה וגם בכדי להרויח משהו, להשלים את החסר. עזרה חשובה היא מקבלת מ“כלתה” מצרפת. הרי היא זקוקה למעט מאוד; נעל והלבשה יש לה “שיתן ד' רק אורך ימים, לבלות ולחדש אותם”.

במשך השיחה הזכירה פעמים מספר את ה“כלה”, בליווי אנחה עמוקה ולא את הבן. הבינונו. שזהו פצע שאין לנגוע בו.

נפרדנו ממנה, וביקשנו שתבקר אותנו עוד פעם. הבטחנו להתענין, לברר אצל קרובי משפחה, למצוא בשבילה עבודת עזרה בבית, עבודה קלה, מתאימה לה.

לאחר ימים אחדים באה שוב. יש לה פינה משלה. והכל שם מסודר וטוב, “ארמון” ממש. היא היתה מרוצה לשמוע, שתוכל פעמיים בשבוע לעזור במשק בית שלנו, ותבוא על שכרה.

מעכשיו היא כמעט בת־משפחה ממש. עושה שתים שלש שעות בעזרה בבית, ונשארת מפעם לפעם לכוס־תה –ומגלה טפח וטפחיים ממה שעבר עליה. השיחה היא בסדר ובשיטה סיפורית, והכל לפי השנים, ההולכות – כרגיל וכמקובל – וממעטות את הפרנסה ואת “הנחת”, מקצצות את השנים, ומגדילות את הסבל והצער, אם נשארו בחיים.

החיים בכפר

השנים הטובות ביותר שלה, היו, מובן, בכפר. על אף האנטישמיות, חיו חיי שפע ורווחה במלוא הפה. הבית הזה פתוח לאורחים ול“ציונים”. היינות של בעלה היו ידועים. ל“מוסקט” “ווימורוזיק” שלהם היה שם בכל המדינה. הם חיו בשביל עצמם ובשביל אחרים.

הזמנו אותה מפעם לפעם להיות אורחת שלנו לסעודת חג, והיא יושבת ומעלה זכרונות מאותו החג בכפרה.

שום חג לא נחרת בזכרונה בגעגועים מכאיבים כחנוכה, בבית, בכפר. היא תיארה את החג הזה, את האורות, שחצו את הרחוב “הגויי” המושלג והקפוא, בפשטות עממית, ציורית כזו, שהזכירו את תיאורו של ביאליק בהדלקת נרות שבת של האשה ביער, כשהחשיך לה בדרך. “מעל התל הזהיבו שתי שלהבות קטנות – החורשה הסמויה נתפקחה פתאום, כאילו נקבעו בה שתי עינים חיות” – – והלאה… “בו ברגע שנצנצו בין האילנות שתי השלהבות הקטנות, מיד תפסה קדושה בחורשה. עד כאן חול, מכאן ואילך שבת ויום־טוב”.

בעלה היה מזמין גם את הילדים, חבריו של הבן בלימודים, ומפעם לפעם היה גם אורח בכפר – הוא מדליק והם שרים במקהלה “מעוז צור” וזמירות עד כבות הנר האחרון. גם “גויים” מכירים, היו עומדים ברגש של כבוד מול הנרות האלה. בכל הנדידות והבריחות שלה היא שמרה על מנורת החנוכה של בעלה – שהיא הביאה גם לצרפת למקלט האחרון לפני א"י.

זאת ועוד… בחנוכה כבר החלה אצלם תמיד תנועה מוגברת של “יין לפסח”. נוסף לזה הרי גם טיגנו כתריסר אווזים כשומן לפסח, לקרובים ידידים ולעניים בעיר, כל זה שיווה לחנוכה טעם וריח של פסח, חג כפול שנים. כיום יקר לה החג גם בשביל זכרון הבן…

ערב ערב היתה מדייקת לבוא להדלקת נרות חנוכה אצלנו.

באחת השיחות שלה בערבי חנוכה, סיפרה, בדמעות בעינים, על הסוף של בנה היחיד.

למעלה משנה הם היו שלשתם; היא, הבן והכלה “קבורים” במחבוא אצל משפחה צרפתית בכפר על יד מרסיל.

הבן היה פעיל ב“אורבניזציה” חשאית שלחמה נגד היטלר, והיה יוצא בערבים עם חברים צרפתיים ללחום. לפעמים היה נעלם לשבוע שבועיים – –מופיע בלילה, דופק דפיקות של סימנים ונכנס אליהם למחבוא.

התרגלו לזה – הוא חוזר מגודל זקן, שחור כאדמה, מטפלים בו… הוא נשאר אתם, ישן שני ימים ושני לילות… ושוב יוצא. חיו, מובן, בחרדת מות כל רגע. הבית הזה היה כנראה, חשוד. היו גם מלשינים, ומפעם לפעם הפתיעו אנשי צבא של היטלר בחיפושים. אבל לא גילו את המחבוא.

משפחה זו ידעה מה צפוי לה, אם יגלו אותם. אבל גם הם היו מעוניינים במחבוא זה. כי גם שני בנים שלהם היו יחד עם בנה. חברים באותה ה“חברה”. אחד היה נשוי, והיתה לו אשה וילד, והשני היה רוק. שלשה אלה היו חברים לחיים ולמות – ואף הם התחבאו בבונקר זה שמתחת לרפת.

בפעם האחרונה ראתה אותו – – וזה קשור עם חנוכה.

הוא היה כמה ימים אתם יחד – מבלה בשינה רוב הזמן.

"בערב אחד הוא קם, התלבש ואמר שהוא עם החברים יוצא לאיזה מקום רחוק, ואינו יודע מתי יחזור – הוא נפרד – – לפני צאתו חזר, העמיד את הרובה בצד ואמר לנו שהוא חושב שהיום חנוכה. הוא כמעט בטוח בזה. והוא רוצה להדליק נרות חנוכה.

לקחנו נר והוא חתך אותו לכמה חתיכות. פינה מקום בזוית המחבוא – אנו אמרנו גם ברכה ושרנו ביחד, מול האורות, בחשאי “מעוז־צור”.

אף שני חבריו עמדו עמידת כבוד מול האורות הקטנים, לקחו את הרובים שלהם ונעלמו.

שבוע – עשרה ימים אחרי זה עוד קבלנו ממנו ד“ש שהוא חי – יבוא. שלא ידאגו” – – יותר מזה לא ראתה אותו. שני חבריו הביאו אותו לקבורה ביער – הוא נפגע ברמון של צבא היטלר שהקיף אותם.

היא נשארה עוד כמה שבועות אתם – ומיד כשהיתה אפשרות סידרו לה וויזה “ארזו אותה” ושלחו אותה לארץ.

כששאלנו אותה איפה אשת הבן, הכלה שלה? היא היססה רגע, נאנחה ואמרה – היא נשארה נאמנה ומסורה לי כבת. שולחת לי חבילות וכסף, כל מכתב מתחיל “אמא יקרה” – הודיעי אם ומה חסר לך, ונשלח.

באחד המכתבים ביקשה, שאודיע לה אם אני מסכימה שתבוא יחד עם בעלה לבקר אותי בישראל. “אף הוא בעלה, קורא לי אמא”. הודעתי לה, שחבל להוציא כ“כ הרבה כסף. האמת היא שאינני רוצה. בעלה הוא אותו הבחור הצרפתי, חברו של בעלי ב”חברה". כן, סיימה את שיחתה – – יש לי חשבון ארוך עם חנוכה…

1959

הפך הגנוז…

היתה זו הסתערות־מלחמה גלויה, בבית, בימי הילדות הרכה. שני הצדדים הקימו ראשי־גשר, התקיפו והתגוננו במיטב התכסיסים.

הציונות, עם הנץ־שחרה, התבצרה בעיירה. ב“מנין” משלה. לכאורה, מפעל צנוע ותמים. “מנין” לתפילה, וראוי לתהילה, אבל – “בעלי התפילה”, פירסומם, והשם והשלט, בכל אלה היה משום הכרזת מלחמה, והצד השני נענה לה.

“בית תפילה” למנין כיצד? לקחו שלושה חדרים, הרסו את הכותל בין השנים, הכניסו בימה וארון־קודש והנה עזרת אנשים. החדר הקטן שימש לעזרת נשים, והחלו להתפלל בו שחרית, מנחה וערבית, יום יום, ובשבתות וחגים.

מובן, שהכל היה בו על טהרת הנוסח והנוהג החסידי, ללא שינוי כל שהוא. “הציונות” התבטאה רק בזה, שלא שוחחנו בשעת התפילה ואפילו לא בשעת קריאת התורה, ו־המגבת, ע“י כיור הנחושת, היתה נקיה, והחלפה בכל יום ששי, אם היה צורך בכך, או לא. בשני הדברים האלה היה משום חדש וחשד, כאחד. במידה שיכלו, הפריעו להם חסידי בית סבא ונאמני בית הרבי השני, במקום. אבל אלה, הציונים, ראו את עצמם כנרדפים ו”מעונים" על קדושת הרעיון, וגילו אופי וסבלנות.

השמשות שנופצו מזמן לזמן, תוקנו, והשלט על דלת הכניסה “מנין ציוני, בית אברהם”, היה תחת רשת של ברזל.

מי הוא בעל השם אברהם? הרי זהו אברהם גייער, איש אמיד בעל משקפי “פנסנה”, זקן־גזוז, מנוי על “הזמן” ועתון רוסי. הוא הוא שביצע את אשר זמם. “המנין” קיים.

שבועות ספורים לפני חנוכה, הגיע “המטיף הציוני”, ר' נחום־ראובן גוטמן, כאורח ל“מנין”. (על שמו, אגב, הקים בנו מלוס אנגלס “בית תרבות” בנתניה בשם “היכל־נ”ר־גוטמן") היה חורף זה חורף של קרה אכזרית. סופות ורוחות, כפור ושלגים, כבלו את העיירה כבנחושתיים. “המטיף נקפא”, אמרו בעיירה. אין קשרי תחבורה.

הוא מתאכסן בביתו הנאה והמרווח של אברהם גייער. לחמו ניתן לו בשולחן ערוך יפה, והמיחם המבריק, עומד על השולחן, רותח בלחש ומפיק הבל. “קרובים ואוהדים” נכנסים לבלות אתו, כל שיחה היא הטפה לציון. מתובלת בפסוקים ואימרות חז“ל. נוסף לזה סיפורים ותיאורים מחיי הקולוניסטים” בא"י – ורשמי־עד־ראייה בקבלת פני הרצל בווילנא.

בשבת חנוכה הוא נאם לפני קהל גדול, ואז זה קרה בפעם הראשונה, מתתיהו בן יוחנן, כהן גדול, חשמונאי ובניו הורדו מ“ועל הנסים” והועלו כגיבורים הראשיים והעיקריים – בעלי הנס. הם הניפו את נס־המרד, יצאו בחרב, חנית ושריון, לחמו כאריות – הם־הם גבורי־חנוכה. זה ורק זה.

הסבא שאל – נו – ומה עם פך השמן? פך זה האחד, שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, שלא היה בו להדליק אפילו לילה אחד, והדליקו ממנו שמונה ימים – זה מאומה? זה הס מלהזכיר. המטיף התעלם מזה לגמרי.

העיירה התפלגה כאילו לשנים. בבית המדרש שלנו, לפני עיני הסבא וחסידיו, נס השמן מתנוסס ברמה, וריחו נודף בראש כל השמנים הטובים. שמן שהורק מכלי אל כלי מדור לדור. הרי זהו השמן שנמשך בשלשלת־יוחסין, ארוכה, במערכת הזמן, בגלגל התקופות – חזרה לקדום. הוא כד השמן של אליהו הנביא. ממנו שמן־המשחה על ראשי מלכי ישראל, ממנו משחת־קודש לכלי המשכן “ביום המשח אותו”, והוא מגיע עד לשמן של יעקב אבינו על האבן למראשותיו ל – ראשות.

אם להגדרה קצרה מנוסחת, הרי הציונים, ואתם הבנים, הדור הצעיר, הבליטו את נפילת “הרבים ביד מעטים”, נס הגבורה. והאבות, את מפלת “הטמאים ביד טהורים”, נס הקדושה.

ניתן להגיד, שאנו היינו, בימי תום אלה, עדים, שהפך הקטן הזה, חזר ונגנז, בחותמם של כהנים, מטיפים לחיבת ציון. ציונות מעשית – “קולוניות” ועבודת אדמה "הסאכע, – שבה מזל וברכה. הזקנים שבדור התקוממו, כאבו את כאב העלבון והפגיעה, בפך הקטן והטהור, שנשאר חבוי בנס, ולא חלו בו ידים טמאות.

אולי לבם ניבא להם במסתרים, חזות השואה, חורבן עולמם וביתם? אולי, חלו והרגישו מה כוחם בחרב, וגבורתם בחנית ושריון, לפיכך, חרדו כל־כך לפך השמן. הרי הפסוק שפסקו לעצמם בימי חנוכה היה “לא בחיל ולא בכח וכו'”. אחת האימרות בספר “חכמת סין” היא “השמן במנורה אזל ואוכל, האש הבוערת המירה את מקומה”.

רז זה נגלה גם לאנשי אמונה שלנו, שקיים באומה זו שלנו זיק־אש, שביב חבוי, והוא כ“מם” ו“סמך” שבלוחות – כולו רז ונס – זה בוער ולוחש גם כשהשמן אזל ואוכל – –

*

בערב האורים, עם הדלקת הנרות לצד הפתח של רשות הרבים, והיא כיום גם רשות היחיד שלך, איש־ישראל, בן־חורין, חודרת העין למחשכי הבית, העומד שם בחורבנו, למזוזת פתחיו, לדלת זו, ש“המזוזה” היתה בו בימין, ונר חנוכה בשמאל, במשך דורות, בו במקום, בשעה ומעמד.

הלב ממאן להאמין, שזיק אש זה שבמראה וחזון, זה שאינו זקוק לשמן, אף זה נדעך, הוכחד – – – גילו גם אותו ב“בונקר” שלו והוא נכבה לעד? – – אם זה ככה, איך להשיג ולתפוס את שובם של אותם העשרות ואולי כבר מאות, שחזרו – לדברי בני־עיר שהגיעו אלינו – להקים את בתיהם השוממים והחרבים. “תיקנו גם את בית הכנסת הפרוץ והחרוך” – סיפרו אנשים. העיירה מחדשת את ישובה.

רבון עולמים! מי, ומה קורא להם ליתומים מבוגרים, זקנים אלה, ששכלו שם את הכל, לחזור?

מה כוחם, כוח אבנים, לצוות לעצמם חיים, בחדרי־משפחה, בצל קברי אבות, ילדים ואחים בבורות משותפים?

והרי בני העיירה שלי אינם היחידים, המוזרים, שחזרו לקינם השלוח והשרוף. חוזרים ומישבים הרבה עיירות בפולין. הרי גם לגרמניה, למאורת פתנים, חזרו, ואף “ירדו” מתוכנו מפה –שמה?

מי נביא ויגיד לנו באות אלה? האומנם, גם כיום, עם צמיחת ראשית גאולתנו, עוד קיימת צדקה זו של פיזור חדש ומחודש? האומנם, גם כיום בת־קול יוצאת מבין החורבות – פולין – פה־לין??

1958

לא רק ספר־תורה שבהיכל יש לו מזל משלו, גם פרי על האילן, וברכה שב“סידור”, אינם לוקחים לעצמם את מזלם ביד, לפי רצון ובחירה עצמית. לוקחים מה שנותנים.

לבי אני לחרוב היבש והמצומק. לההוא, מובן ל“בוקסר”, שהוא, היחיד, היווה את ה“חמשוסר”, בימי הילדות הרכים.

חזרות כל הכיסופים והגעגועים, שרחשו בלב לארץ־חמדה, רחוקה זו, ראינו בעליל בו. טעמי – כל שבעת־המינים, שתיארנו אותם לעצמנו, וחשנו את ריחם, הרגשנו בנגיסה יבשה זו אל החרוב. דומה, ששני שד“רים, מטיפים לציון, שקמו לישראל במאוחר, והגיעו לעיירה, לא עשו בדבריהם את אותה השליחות שעשה “למען ציון ומקראיה”, ה”בוקסר" האלם.

לשעה־קלה הוסענו בדמיון לארץ קרובה־רחוקה זו, והגאולה והשיבה אליה, היא מוחשית. “פרי זה עשה את שליחותו במשך דורות. עד שהגיע ל”בטלונים" של מנדלי, שחושבים אותו למשובח בפירות הארץ, שאין כיוצא בו. דורות ישרים, אדירי אמונה, ברכו עליו “שהחיינו”, והוא, מבשר – ישועות, נעלם שוב עד לשנה הבאה.

כולנו כיבדנו את ה“רבי” בחדר, בטעימה מהחרובים, שהבאנו ביום זה, לברכה. והרבי, כטוב לבו ב“בוקסר”, לגלג במקצת על מידת הסתפקות זו של “חנינא בני”, ש“די לו בקב־חרובים משבת־לשבת”? מהי הרבותא? וכי מי מאתנו לא היה מסתפק בקב ממין זה?

לבי לחרוב הזה, שיצא מאתנו מקופח, “ציוני וותיק” זה, לא בא על שכרו לעת זקנתו, כשאנו הגענו – ולא במעט הודות לו – למקום גידולו –מחוז מוצאו.

נקדיש לו לפחות רחשי־לב בשורות ספורות, ונקיים בו “ביומו תתן שכרו”.

*

ט“ו בשבט, בעיירה בפולסיה שבאוקריינה. צריך היה דמיון עשיר וכוח־הזיה רב, לראות ביום זה – שידענו ידיעה אישית, ממשנה א' ב”ראש־השנה" –יום בשורה לאביב הממשמש ובא. באי־שם בעולם, החורף עמד בעיצומו, ללא כל רמז של ויתור והנחה. העצים עמדו עמוסי שלג. הנהר הרחב הוא כגשר ברזל. מקשה אחת, קרח־עב־לבן. אף אשנב זה, ד' על ד', שקרע “חוידור”, שואב המים, בכדי להוריד את הדלי הריק, ולהעלותו משם מלא מים קפואים, מהולים ברסיסי קרח, אף פירצה זו, נמצאת קפואה למחרת הבוקר, ויש צורך לנפץ את הגוש הדק, שנמתח, מחדש.

אנו כולנו עייפים כבר מקושי־השיעבוד של החורף הזה, שארכו הוא כ“אורך הגלות”. לא רק עניי העיר שקיבלו “מעות־עצים”, כשלו וצמחו. גם ה“בעלי־בתים” נאנחים עמוקות.

בכל זאת, ואף־על־פי־כן, נשמנו בילדותנו" על יד התנור המוסק, את אוירה של א“י, הניעורה ביום זה, ומחדשת את אביבה. השמים הכחולים של א”י, שעלו מן הרחצה של ימות הגשמים, כאילו היו שטוחים מעל לראשינו, ב“חדר”, הצר והמחניק.

הרי קורי־החלום ואריגי־הדימיון, על עולם שכולו טוב, שהוא שלנו, כולו שלנו, הם הם שמילאו את תאי הלב והמוח.

אזרחים ב“מלכות הוודאות” היו האבות והבנים, הגדולים עם הקטנים כאחד.

“הוודאי” הגדול, שלט בעולמו של אדם בישראל בדור שלפנינו. אפף את החיים שהיו כפופים למרות; לחוקי־אל ומורשת אבות. הרי המציאות האפורה של יום יום, קושי השיעבוד והצרות מה“גוי” המציק, יחד עם הלחץ והדחק של “פרנסה”, כל אלה הרי עוברים וחולפים כחלום יעוף “התעיף עיניך בו” ואיננו". מה שהם, נבובי־המוח וקלי־הראש, חושבים כדמיון והזיה: עולם הבא, שכר ועונש, גן־עדן וגיהנם, ימות־המשיח ותחית־המתים, אלה הם הלא קניינים וערכים מוצקים, איתנים כאשיות עולם, נראים בעליל, עין־בעין.

לא היה כל חידוש ופלא בדבר, אם ר' יעקב־אליו הכהן, יהודי תלמיד־חכם, אחד מאלה, שהיו מרובים ב“בית־המדרש” שלנו, לומד בעיקר מסכת “קדשים”, והלכות בתורת־הבית, מקדש וקדשיו.

הוא בקי מאין כמוהו במסכת “מדות”, יוצא ונכנס לשער־האיתון ולאולמים, דרך שער הקדום, מציץ ללשכת־הגזית, מודד וגוזר נירות, משרטט ומשבץ, מאמן את ידיו בתיאור המקדש והעזרות.

ברור, כשם שהוא מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח, כך הוא מאמין בבנין המקדש, מיד ולאלתר. הוא אינו רואה כל סיבה, שהוא, יעקב אליו הכהן, לא ייקרא לעלות על הדוכן, לכהן בכהונה זו, שהוא שומר עליה בטהרה, שמירה מעולה; מברך בחגים את ישראל באהבה, מקבל ברטט שבקדושה את חמשת הסלעים פדיון בנים, “פטר־רחם לאמותיהם”, ושומר על כס, זה ל“תכריכים”, ליום בו ייקרא למסור את הפקדון. כי מן השמים זיכו אותו בתואר זה, שהוא חובה וזכות גדולה כאחד. ואם סתם יהודי, בעיירה כך, מהו הפלא, שכמה וכמה מהצדיקים היו מכוונים את האנפילאות ע"י המטה, ואת המקל לצידן, שיהיו מוכנים, שמא יודיעו שיש לצאת ולהקביל את פני מלך־המשיח שהגיע לשערי העיר.

לא היתה שום אירוניה מעושה, אם בעל ה“קדושת־לוי”, ר' לוי־יצחק מברדיצ’ב, כתב ב“תנאים” כשהתחתן עם גדול וקדוש אחר, בעל “התניא”, שהחופה תתקיים אי“ה ביום – – – בשעה – – “בעיר הקודש, ירושלים, תובב”א. באם, חלילה, משיח־צדקנו, לא יבוא, היא תתקים בברדיצ’ב, בבית־המדרש־הישן”.

כזה היה האקלים, בו חיו ונשמו קודמינו. מספיק היו גירוי־נפשי, מניע מחשבתי קל, לחשוף את הגנוז בכבשוני הלב, בדברים שבאמונה תקוה ובטחון, ולהעלותם למציאות, לנגלה ולנסתר. ההודיה בכל, היא היא מסימניה המובהקים של הדורות שלפנינו, בדור השכלה והתפכחות כותב “רב־צעיר” לש. א. הורודצקי “מצבנו קשה, מכיוון שאנו נימנים עם הבינוניים, אנו מודים במקצת”. ומההודיה בחלק, כנראה רק צעד קל וקרוב לתחום אחר. להעלם והתפרקות.

“אנו הננו דור שיש לו רק אבא”, הכריז הסופר בן המשמרת הצעירה, כנראה, שרק זו היא עובדה קיימת – אבל ללא סבא. שתי חוליות, ואין עוד.

טוב שזכינו לחיות בכפיפתם של אלה שעולמם היה שלם ומלא, עולם של רציפות והמשך, והם הם שהאצילו משהו מאור־הודאות שלהם, על אלה שחיו במחיצתם.

כל פקעת זכרונות והרהורים אלה, צפו ועלו כגירורי יום, ט"ו בשבט, אז עם הנץ החיים.

יבורך לי ביום זה החרוב, העני והדל, העניו שבפירות הארץ, פרי ללא לבוש וקליפה, ובטעם קצת תפל, במחילה מכבודו, אבל “שרשים לו עמוקים” לא רק בקרקע האדמה הזאת, כי אם גם בתלמי הלב, בהוד שבחסר ימי הראשית.

(1959)

(“פילוסופיה לפורים”)

“שלא תחול רק עיןהרע בנו, רבש”ע" – – במשפט עממי זה, מלווה בתנועות של “פו־פו־פו” העוויות־לחישה, החל בן־השיחה במסיבה שלנו את הערותיו על תל־אביב בימים אלה:

דומה עלי עיר זו שלנו בזמן האחרון, כאילו הכריזה על עצמה “פורים אריכתא”. הכל מתחפשים כעשירים. השפע בכל מסנוור ממש עינים. ההעלם הגדול השתלט על הכל, עד לשכחה. קיים כאילו מרוץ והתחרות בכל ענפי החיים. בהבלטת העדיפות והיתרון על השני: בנוי, תפאורה, ברק ועושר…

כל עסק חדש מפתיע אותך בעתרת הקישוטים והעיטורים שלו – “המכה אל החומש” את קודמו, מלפני חודשיים.

ראיתם, אגב, את הבנין החדש בשדרות רוטשילד שעליו לשרת את הפועלים? ובעיקר – רחוב דיזנגוף! איתרא מזלו של היהודי הרוסי הטוב הזה, בונה העיר – – הרחוב אינו מוסיף לו כבוד רב. תצאו, בבקשה, בשעה 9–6 בערב לרחוב דיזנגוף, בקטע של בתי־הקפה ע"י הככר, ולצדה השמאלי, פריז ולונדון הן פרובינציה נידחת בהשוואה לאלה.

יש ונדמה לך, שזהו צבא של דוגמנים ודוגמניות – “ילדי שעווה” שיצאו מחלונות הראווה והם כאילו עוברים לפני השופטים, היושבים על המדרכות, ותרים אחריהם – מתחרים לקבלת הפרס.

אמרנו עד שעה תשע. שעות אלה הן שעות הגיאות. אח"כ נבלעים המונים בין כתלי בתי־קולנוע ותיאטראות.

מה רב השפע של אמנות בעונה זו! נפרצו ונהרסו כל הסכרים, והשטף עולה וגואה. מכל ארבע כנפות העולם מוסעים אלינו אמנים, עם־ובלי־מרכאות, “ייבוא בתשלום”.

זריזים הם האמרגנים שלנו. מצודתם פרושה בכל, מים־אל־ים. את מי הם אינם מעלים בחרמם? יש, ושנים אוחזין בטליתו של “כוכב” אחד, וכל אחד צועק שלו הוא. רבים ומתפשרים. יש ב"ה כדי חלוקה.

אנו משיאים ערב ערב את “פיגארו” ב“היכל־התרבות”. והמודעה מיום ליום היא: “כל הכרטיסים נמכרו” (מחיר הכרטיס הוא בין 12־8 ל"י). זה היה השיא של הלהט. מושכים השמות “החתן כלה” ו“המחותנים”; מטרופולין – לה סקלה, ומשתתפי פסטיבלים בזלצבורג ואדינבורג – ואין לוותר. יש לנו ינוקא, זמר־זמיר מספרד, גברת בטרפליי מיפאן. כושים מתגוששים מפורטוריקו, קרקס מוורשה, בובות ומושכי חוטים מאיטליה, “יושה עגל” מבילגורי־אמריקה. וכן מרינו־מריני.

הנה, המשיך המבקר, אנו עומדים בפרוס הפורים, הילדים החביבים שלנו מציפים את הרחובות בלבושי התחפושות שלהם, תראו מה קוסם להם, מה מגרה את יצר הדמיון שלהם.

רובם ככולם הם אפאשים, נסיכים, יורשי־עצר, אבירים והעיקר הוא “מחלצות” תלבושת עשירה: אטלס משי וקטיפה, צילינדרים וכסיות לבנות.

עשרות לירות מוציאים הורים ללבושי בני־יום אלה – – והרי אנו דלים ומרוששים – חיים מהיד לפה תמוכים ונתמכים שעונים ונשענים מקרובים ורחוקים – – והרי רבבות ראשי משפחה מפרנסים אשה ו“מנין” ילדים מעבודות דחק של 15־13 ימי עבודה בחודש – – – והרי – – – והרי – – – וכו‘… נמצא במסיבה גם מלמד זכות, סניגור: "דרכו של עולם בכך מאז ומקדם – ואנו אין אנו גרועים ואף לא טובים מאחרים, וכו’ וכו'"…

נתגלגלה השיחה, שהביאה את המארח שלנו, ראש המדברים, ל… “מזמור שיר לעוני” – בבתי אבותינו. זה היה תיאור של מחסור ומצוקה “נוסח־רומניה”, לפני יובל שנים. ה“קערביל” פינה את מקומו לפראנק, וה“קופיקה” ל“באַן”, שתי מטבעות המדינה כאחת; הרו"כ – כהפראנק, לא היו מצויות בכיסי האבות שלנו. “אולי בכל זאת תגש לקלמן, והפעם תהא שעת רצון, ויתן לך חצי פראנק גמילות־חסד”. משפט זה היו רגילים הילדים בבית לשמוע לעתים מזומנות מפי האם, כפנייה לאבא. הילדים, אגב, מילדותם נשאו בעול הבית, סבלו בסבלו ושמחו כילדים באותו המעט מטוב שנפל בחלקם. טעות היא לקבוע, שלא ידענו בילדותנו שמחה בבתי האבות שלנו… שברירי קרן אור אחת, אם הגיעו לבית, התנער והתרונן הלב הקטן, והיתה השמחה שלמה בבית.

“אולי בכל זאת תגש לקלמן”… בכל חוסר הישע שלו נסר בחלל משפט זה ביום חמישי בשבת עם ערוב היום, כשכלו כל הקיצין… בכל זאת ואף־על־פי־כן לא היתה זו דלות מנוונת. חלילה! אבותינו היו משוריינים נגד זה. בתוך תוכו של המחסור, היה טמון בחובם הגמול והשילם – שהגיחו עם השגת הפרוטות הצנועות, כשהיתה הרווחה.

מאיזו חוליה נתמלא החלל? פעם מתוך נס של “רווח והצלה”, שעמדו ברגע המכריע האחרון. פעם נזדמן קונה “גוי” כפרי טוב, ופעם בהשגת הגמ“ח, היתה רוח טובה על קלמן והלווה, אפילו הסביר פנים. כך או אחרת, האמונה והבטחון בזן ומפרנס, לא נפגעו אף במשהו. אלה לא נאכלו בשבועות של מצוקה, ואף לא בחדשים, נשתמרו בשלימותם משבוע לשבוע – ונמצאו שלמים, ראויים לשימוש לשבוע הבא. “אולי בכל זאת תכנס לקלמן – הלא החזרנו, ב”ה, בזמן”. ודאי שבראש דאגות ימי החול היה “איך לעשות שבת” כי סוף סוף ששת ימי החול מה הם, ומה להם מפירוש זה הרבה (כידוע, לקוי סגנונו של המהרש“א ז”ל בחסר של בהירות ויכולת הסבר). דחו את הפירוש ופיטרו אותו בדברי־לגלוג “הנה נוסף לנו עוד, בלבלן חדש”.

שמע המהרש"א את דברי הזלזול האלה, נגש וישב אתם מחדש על הפירוש, והדברים יצאו שמחים והותרו כל הספיקות.

העיר להם המהרש"א ושאלם למה קפץ רוגזם על המחבר מתוך עיון ראשון, ופיטרו אותו בלעג? יכול להיות הלא שלו היו מתעמקים יותר בדברים, היו מגיעים בעצמם לידי הבנת הסוגיה בספר.

הלומדים הצטדקו ואמרו – כבודו לא יודע? יום חמישי היום, ודאגות “עשיית שבת” מרובות הן אצל כל אחד ואחד מאתנו – “ושמעתתא בעי צלותא”. אין המוח פנוי לתפיסת סוגיות קשות. המהרש"א הבין לרוחם, והוסיף. אמנם, צדקתם, אבל מדוע לא דנתם לכף זכות את המחבר? יכול להיות שגם הוא יודע דרגת “דאנערשטיק” ודברים אלה נכתבו על ידו ביום חמישי. יום שמרובות בו הטרדות, והדעת היא קצרה – – –

המסובים חידשו והוסיפו רבות בנושא זה עם הסניגור. הכל מודים, שהשמחה מלב מלא – ולא דוקא בפורים ובדגדוגי “עדלידע” – מרגש של הכרה והודיה, היתה יותר מצויה בבתי ישראל, בתוך חיי־מחסור אלה, חיי־ישרות בחשבון וחישוב של פרוטה, מאשר בימינו אלה ב“עושר” מנופח זה.

אין ספק שסכנות אורבות לישוב מאורח חיים מבוהל ומופקר זה. הרבה מהטוב בערכי מוסר עליהם היתה גאוותנו, נופצו כבר אלי מדרכות בתי הקפה של רחוב דיזנגוף.

ניתן לעשות הרבה להורדת המסכה, להסרת התחפושת של העושר המדומה, ביצירת דעת קהל נגד בולמוס רוטשילדי זה. מספיק לנו יום אחד ולילה של פורים לשם קיום “מצות־עשה” של “ונהפוך הוא”…

1960

יום ששי. השמש עודנה בתוקפה, ושליחי בית־הדין, שפניהם כבר נוהרים מזיוה של שבת, תקעו והריעו – – – באה שבת.

החנוונים במחנה־יהודה ומאה־שערים הכניסו מתוך גלגול זריז את החביות המלוחות עם ששת תריסרי הדגים המרוסקים, הצפים מתוך שיעמום תפל בתוך הציר העכור. הוגפו התריסים, סוגרו הבריחים. – – באה מנוחה.

ברחוב עובר ברכיבה על חמור מאוכף, רוכל ספרדי, החוזר מן הכפרים הסמוכים עם מרכולתו, ארג ורקמה, מחט וסדקית, עגילים ומחרוזות, אחרי נדידה של ימים. בגופו מאיץ הוא בחמורו, ומרביץ בו בעיטות רגל להחיש את צעדיו. רגעים והוא נישא ביעף כשפניו פני להבים מפיקים נחת.

השמים בתכלתם הורודה מחולקים בשתים. חצים האחד עטוף כולו אור כהה, אור בין השמשות, וחצים השני בוער בקוי אש פולסי־נור – להבת גסיסה.

ירושלים מקדימה לקבל את השבת שעה גדולה לפני כל יתר הערים בא"י. כך הוא מנהגה, מנהג ירושלים.

ירושלים שולחת את שמשו של יום הששי למנוחת עולמים, כשהיא כבר כולה שבת. מירושלים, בדרך צפת ובית מדרשו של האר"י הקדוש, יוצאת השבת למלוך על עם ישראל בכל תפוצותיו. ירושלים מאמינה, כי לקבלת שבת באים אליה גם ישני חברון. עוברים הם בדרכם את הקבר הבודד אשר בדרך אפרתה והיא, האם, מברכת על הנרות, מציתה אש קודש בעיני אמהות ובנות ישראל, אם הן מאהילות ברגע זה על עיניהן מתוך רחשי לחש בתפלה ואחר הם הולכים לקראת שבת לירושלים.

רגעים – – – ופאתי האופק עוטות שמלת אור יוקדת, כצבע מעיל השבת של הרב הבוכרי הישיש. זהב מזוקק זה הולך הלוך וכבוש את כל שולי האופק, הפרושים על הרי מואב ומדבר יהודה.

שמי ירושלים עם קבלת שבת! אור מופלא אור היקוד. קדוש שבת לכל העולם, לישוב ולישימון.

תועה אולי עכשיו במדבר שיירה, עוברי דרך, תועה אולי ללא שביל ומסילת אורחה, שאבדה את הדרך יחד עם מספר הימים וחשבונם, ואינם יודעים מה עליהם היום לספור. מקדשים להם שמים אלה את השבת, כאותן המשואות, שהיו משיאים על הר הצופים, שקדשו פעם לישראל מועד וחג. שממים אלו מבשרי שבת לכל אובדי דרך ותועי מדבר.

ובדעוך היום – משק כנפי כרובים, מלאכי עיר שלום, מנסרים בחלל הזך. מאות נרות ומנורות מסמטאות וחצרות, בתי מדרש ותפלה, מפיצים שפודי אור לאורך הרחובות ולרוחבם. מבית הכנסת של ה“קרלינאים” שב" בית ישראל" פורץ קול חוגג ומכריז, קול החזן ב“הפורש סוכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ו – – על ירושלים”.

עטופי משי וקטיפה, עדויי בגדי צבעונין ססגוניים חוזרים הירושלמים לבתיהם כשהם מובילים בידיהם את הילדים, בעלי הפיאות המסולסלות והילדות חפופות ראש ומסורקות צמות קלועות סרטים.

ליל שבת. בשבע מסגרות כלואה ירושלים היהודית בליל זה. חצוב סלע ודומם דממת אבניה ובניניה הוא ליל זה בירושלים העיר. מאה שערים כתלפיות, מחנה־יהודה כבית הכרם, כולם סגורים וכלואים בעצמם ותוכם. זהו יחוד משולש, שבת, ישראל וירושלים.

שבת בבוקר. בהלו של היום נפתחים לרווחה חלונות ודלתות, שערים ופתחים, ושבת מתפרצת החוצה. ריח של תפוחי־אדמה ופולים המצטמקים בחמין נודף לכל אורכה של מאה שערים ונבלע בנעים זמירות ילד, שנבחן עכשיו ב“בתי נייטון” בפרשת השבוע.

בתי אב ומשפחות, הורים וילדים, זוגים וזוגות יוצאים לטיול. צועד באמצע הרחוב התימני הצנום והדל ובידיו המושטות כידי הסנדק, חבילת הילד הרך המכוסה כולו מפה צחורה, האם הולכת לימינו עם ארבעת הילדים שאחד קטן מחבירו ופניה קורנים גיל ונחת, נחת שבת.

כל ירושלים הולכת. הולכים לכותל וממנו, הולכים לדרשת ר' בן־ציון יאדלר ולמטיפים ברוח הזמן, המבטיחים ש“להשומעים ינעם ותעב”ט“. הולכים למגרש המכבי ל”בעיטה הראשונה המתחילה בדיוק בשלש" ולעונג שבת ב“ישורון”. הולכים – – וגם השמש הולכת – – ופנה היום.

בין השמשות. הגיחו שלשה כוכבים וממרומי הכנסיה שבמגרש הרוסים תוקפים פעמוני יום ראשון את צעדי יום שבת ההולך ונעלם.

החנונים במחנה יהודה ובמאה שערים הוציאו מתוך גלגול את החביות המלוחות עם ששת תריסרי הדגים המרוסקים, הצפים מתוך שיעמום תפל בתוך הציר העכור. חורקים על צירם החלוד בריחים ומנעולים – והשבת קודש חלף הלך לו – – שמה – –

1935

כשקראתי בכרוניקה, בעתונות של יום ששי, את הודעת “החוג להתחדשות הדת”, בתל־אביב, ש“קבלת־שבת, תתקיים אצלם בערב, בשמונה וחצי, במעונם, רחוב שלמה־המלך 15, אמרתי לעצמי: הנה עוד צעד לקראת אימוץ נוסח ונוהג של ה”סינגוג" הריפורמי, האמריקאי, "קבלת־שבת ב־9 בערב.

אם הדת מצווה להיות, בתפיסת־עולם של הריפורמים בארה“ב, בגיזרה, לפי המידה האישית “אפרטמנט עם כל הנוחיות”, הרי זה רק עקבי והגיוני לקבוע שעה זו כ”עת־רצון" לתפילה.

חוזרים מה“ביזנס” בשעה שש־שבע, מתקלחים, אוכלים סעודת־ערב בקינוח של סיגרה עבה, ומתישבים במכונית להגיע ל“זשואיש סנטר”, לשמוע את ה“סרמון” השבועי של “הרביי”, ו“ללחוץ־יד” לשנים שלושה מכירים. לשתות בדרך חזרה, ספל־קפה אצל “טשיילדס”, לחטוף את עתון הבוקר, שכבר נמצא בקיוסקים, ו־לישון “שנת־ישרים”.

מה טעם לשעת תפלה זו בתל־אביב העיר, כשהשבת משתלטת ברחוב ובבית, בתקופת טבת זו, בשעה 4? אין זאת, אמרתי, שלעיני חוג צעיר ורך זה, קיים “לוח הזמנים”, לפי ה“ערוך־השולחן” של הריפורמים בארה"ב. הם צמודים להם, ובמתכונתם הם יוצרים לעצמם את הדת המחודשת, בתל־אביב שבמדינת־ישראל.

לי עצמי התאימה דווקא שעה זו מאוד, אחרי קבלת־שבת בבית־הכנסת הקבוע שלי, ובנוסח הישן־נושן, בדוק ומנוסה. לאחר קידוש־היום וסעודת־שבת, בבית – במשפחה, ישנה אפשרות ללכת ולראות “איפה אחי רועים”?

אינני רוצה להזמין שמים וארץ כעדים, במקרה אישי ופרטי זה, לפיכך הנני מעיד עלי את מצפוני והגיון־לבי, שהלכתי לא מתוך נטיה של זלזול וביטול “מוזמן” מראש. להפך, הפכתי ברעיון זה של חתירת חוג ידוע, אלמוני, לקראת חדש, להתנערות והתחדשות, מתוך הטיה לצדה של הבנה. “לקחתי את זה ברצינות”. אמרתי לעצמי, “מה אתה יודע כיום על ישראל, הוא – העם־בציון, ועל ישראל, היא – המדינה.”

דורך אתה הולך הלוך ונסוע… הישוב המיושב, האזרח הוותיק, סגור בפינת־עולמו, מכונס בתוך עצמו, וכחוזר מעורכי המלחמה, הוא שומר על הכלים. נותנים לו להתחמם וליהנות לאור היום עם נטות צלליו. מאה רבואות נפש־ישראל, כ“י, עלו ובאו מארבע כנפות הארץ, מהם רבבות נוער, גידולי־מלחמה ושואה, מסוערים ומזועזעים בנפשם עד היסוד, מה אתה יודע על רוחם של אלה? אם בירושלים העיר, במקום שכל אבן מקיר החומה, וכל סלע בהרים סביב לה, צועק ומכריז על ייחודו של עם זה ואמונתו, אם שם “עם המלך בביתו” בא יהודי ומזמין ידידיו וקרוביו היהודיים, לחתונת בתו, שזכה לחוג אותה בירושלים, והוא מודיע “שהחופה תתקיים אי”ה, – בפירוש “אם ירצה השם” – בכנסית ס”ט־פאול", והוא שלם בזה עם דעתו ונפשו.

אם בעל־שמחה זה, עולה חדש בוודאי, אינו מעלה על דעתו כלל, שיש יסוד ל“השם” לא לרצות בשידוך זה, נישואין של בת משלו עם בן־עם־אל־זר. אם הוא אינו חולה ואינו מרגיש, שנטיעת שתיל זה בכרם זר זהו הרכב של “ענפי הגפן בענבי בוסר של הסנה” – באושים.

אם תינוק שבוי זה לא יודע ש“השם” לא רצה בזה בימי השופטים והמלכים, בימי הנביאים, ואף לא בימי הבית השני, בימי עזרא ונחמיה, מדוע הוא מחויב לדעת, שגם בימי הבית־השלישי הזה, לא שינה “השם” את דעתו ואינו רוצה – מאוד לא רוצה, במיתת "כרת "של בת משלו?

שומה עלינו – הרהרתי, עם לכתי מביתי, למעונו של החוג, – לראות את הדברים, בישוב המחודש, ראייה אחרת, ראיה חוני־המעגלית. צעדתי איפוא, בתום־לב, דרוך ומתוח, לקראת נעלם זה שלפני.

בחדר ה“מחדשים”

נכנסתי לחדר זה בדיוק בשעה 8.30. מצאתי במקום שתי גבירות שישבו ושוחחו. על השולחן הקטן שעל במה מורמה־נמוכה עמדו שני פמוטים עם שני נרות, שאורם הבהב, ואישם עוד לא עלתה, מכיון שפתיליהם רק נדלקו, כוס יין, וארון, ארגז במאונך, עמד על־יד השולחן ובו ספר־התורה. לאחר רגעים מספרר נכנס גבר בגיל בינוני, והוא־הוא הש“ץ והמדריך הרוחני. אחריו באו עוד שנים־שלשה גברים כך, שאני השלמתי את חצי ה”מנין" בגברים ועוד היו חמש נשים.

הש“ץ עלה על הבמה והתחיל “לכו־נרננה”, שאנו אמרנו פסוק אחרי פסוק אחריו – “חזן” – ו”קהל" – אחרי “לכו נרננה” בא “לכה דודי” מקוצר כבשבת חול־המועד, ואחרי זה אמרנו “מזמור שיר ליום השבת”. בדפי ה“סידור” היה מסומן אחרי “מזמור שיר” (לעמוד רגע בדומיה). יש להניח, שזהו רגע השיא בטקס “קבלת־השבת” – אז ברגע זה נכנסת כלה נסוכה זו למקדש־מעט זה.

חזרנו ואמרנו בנעימה “אל־אדון על כל המעשים” וגברת אחת אמרה לפני הציבור כבדיקלום “אלקי נצור לשוני מרע” תפלת מר בריה דרבינא – וסיימנו ב“עלינו לשבח” “שלא שם חלקנו כהם וכו'”. הש"ץ אמר “קדיש” ומיד “קידוש” –וגמרנו.

המדריך העלה גם, בעברית דלה וקלושה, נושא, לשיחה על הסרטים הגרמניים ביחס חיובי להיתר, מטעמים הומניים־ליברליים. פשוט, כל שנאה מולידה בנפש רגשות לא טובים, יהיו אלה, לדעתו, כלפי מי שלא יהיו, מרע צומח ונובט רק רע.

אמרתי לשכני, שאני חפצתי להעלות בעצם פה נושא יותר אקטואלי והוא מהו בעצם משכן־ישראל זה, מה, ואת מי, הוא בא לספק בחוויה דתית? בהתעוררות והתפעלות הנפש? מתי, ואיך נולד אצלם הצורך לבנות לעצמם במה זו? אלא המקובל הוא בנימוסין “שלהיכל זר לא באים עם נוהג מן החוץ” – ובכן, להגיד – אמרתי – לא אגיד, אבל לחשוב הרי מותר, ובכן… אני חושב…

עגמת נפש ורחמים

מכיון שהמעמד כולו: הכסאות הריקים, העירום של כל החלל, הקור הפנימי, הכל היה כל־כך תפל ועלוב – היה זה בגדר “שאדם שכוב וכבול לא מכים”.

יש פה הרבה מעגמת נפש וגם קצת חמלה ורחמים, לאנשים שעולמם נתרוקן, ולבם חלל בקרבם. בבערותם – ואולי בתומם – הם חושבים, שאפשר להזמין וליצור מקרעים וחתיכות של בגדי שיראין וקטיפה מין בגד לחמם בו את העור והעצמות היבשות, או גם את הנפש והרוח.

משום מה התעורר אצלי רגש של “רחמנות” גם עלי, על הליכה זו, על בזבוז זה של שעה משעות שבת, למושב שהיה בו בשבילי הרבה משיקוף הדמות של ה“יחיד הקולקטיבי” במדינה כיום, בבואת הפרצוף והדיוקן הרוחני השולט “במסגרת העשור” בתוך המון בית ישראל, עליו נימנים בעקיפין גם אתה ואני, אף אנו שותפים לענין.

המשכתי בהליכה חזרה לחשוב על אלה, על הלקט הזה שלהם. מה היה נגד עיניהם של אנשי “כנסת־הקטנה” הזו כשחיברו יחד את ה“תיקון־שבת” הזה בהכפלת “גשטטנר”? מדוע הוציאו רק פרק אחד מששת המזמורים, המכוונים, כידוע, נגד ששת ימי החול שחלפו, המכשירים את הנשמה הישראלית לקראת תוספת־רוח וקבלת השראה, לקראת שיר גדול ונעלה זה, “שיר־לכת” זה ששמו “לכה־דודי”. (מישהו קרא אותו פעם, ה“מרסלייזה של שבת”, והוא הרבה יותר נשגב ומרומם ממנה).

ומה ראו על ככה, לצרף את “אל אדון לכל המעשים”, שהוא כולו, לפי כל ישותו ומהותו, שבת בבוקר, למרקחת של קבלת־שבת.

לשם מה היה צורך לעקרו ממקומו, ממקום גידולו ויניקתו, צפרא דשבתא, ולהסיעו, בשעה תשע בערב, לרחוב שלמה המלך? כאמור, המשכתי גם עם שובי, ועם רגש העלבון בלב, להטות חסד וחנינה ל“שאינם־יודעים־לשאול” מבוגרים אלה.

וודאי, גם מתפללים וותיקים ומנוסים, “מתפללי־תמיד”, נתונים למשבי־רוח של גיאות ושפל. לא כל תפלת שחרית, מנחה או מעריב, מדברת יום יום ללבך באותה לשון ההתעוררות ו“החיות”, שהנך זוכה להן לעתים – בחסד.

וודאי, דור זה שלנו דעתו קצרה ומבולבלת, והוא הרבה בולע באמירה־ניעה, רחשי־שפתים, קידה־וגמירא. אלא שכל אחד מאתנו מתעורר ומתעלה בכל תפלה ותפלה מפרק אחד, פסוק אחד, שהוא לפעמים מופיע כבילוי, כבשורה.

בוקר אחד הנך חי ונושם נשימה עמוקה עם הראשית, עם עטיפת הפנים בטלית בכחלות הבוקר – לקראת יקר – חסד אלקים שבצלו הנך חוסה.

לפתע הועמדת לפני התשובה הנצחית ללב המאמין “כי עמך מקור חיים, באורך נראה אור” – תהית על ישותך וקיומך רגע, וזכית למשוך על עצמך משהו, שמץ מן החסד והצדקה, חלקם של ישרי־לב, בכל הדורות.

ובוקר שני – והמית לבך נישאה לקראת הפלא שבמשאלה צנועה זו של “פותח את ידיך, ומשביע לכל חי רצון”. פסוק זה, שכל יהודי יודע אותו, " כמו שיהודי יודע ‘אשרי’ בעל־פה", לפתע מחשיף את אורו המקופל בו והנך מבין את המשמעות של ההענקה הגדולה הזאת ששמה רצון. – רצון לשאת בעול, לא לבעוט, להשלים, להצדיק, ולהמשיך… זהו הלא הסוד של השלוה הנפשית, של ההרגעה הבאה מן היד הפתוחה של כביכול היושב על יד ההגה של הבריאה והיקום.

וודאי, הכשרים לכך זוכים לגילויים רבים כאותה שעה קלה של יחוד הלב בתפלה – והרבה צפון להם באותו ה“סידור” ובאלה התפלות והתחנונים שעברו את כור־ההיתוך של קודמינו. אנו, בעלי – “מוחין דקטנות”, זוכים בפחות, מהאור הגנוז בפסוקי זמרה ושבח אלה, אבל גם לאלה דבר יגונב.

“מגמה ספרותית”

טעות היא בידי האחים המחדשים, המגששים כסומים בארובה, אם הם חושבים שאפשר לחבר “סידור” “במגמה ספרותית”, לבחור קטע אחד או שנים, ובזה לצוות על הלב “בבקשה, להתפעל ולהתרגש”.

זה אי־אפשר כמו שאי־אפשר לצוות על המגמגם, שיגמור את הגמגום מאחורי הדלת, וייכנס לחדר בשפה ברורה ונעימה. עלגים נוהגים בכבד־שפתים בו במקום, עד שהם מביעים מה שברצונם, מה שמעיק עליהם. זהו ביחס לטעות שלהם בתיכנון “סידור־תפלה” לפי המידה, והטעם הספרותי האישי.

נשאר עוד משהו להעיר בקשר עם עצם הרעיון של הוצאת ופינוי הישן לגרוטאות, ולהתחיל בחיפוש דרך חדשה אפילו אם זהו מתוך תום־לב, מתוך כוונה לפורקן נפשי וכדומה.

כבר דרשו בזה גדולי ישראל והעירו בזה רבות ונכוחות.

אפילו כשהמדובר היה ביחס לתנועות חשובות בישראל, תנועת ברסלב, “מוסר” ועוד, הסתייגו מאוד מגישושים אלה. מהם המשילו את זה במשל ציורי מאוד – משל לסוחרים הנוסעים ללייפציג, וצרור כספיהם אתם, לקניית סחורות. ארבו להם,בדרך המלך" שודדים, וגזלו מהם את הכל, השאירו להם כסותם לעורם. זה חזר ונשנה כמה פעמים. התכנסו הסוחרים והחליטו לנוסע בדרך צדדית, בלתי סלולה, נעלמת מעין, ובלבד לא להיות שדוד וגזול. פעם פעמים זה עזר – והנה נודע לשודדים גם דרך־עקלתון זו, והנה גם שם ארבו לסוחרים והציגו אותם ערומים, ואף זה חזר ונשנה.

נתכנסו שוב הסוחרים, דנו והתיעצו והחליטו אם כך הוא הדבר, לשם מה להטלטל בדרך־לא־דרך בריסוק איברים? הבה נחזור ל“דרך־המלך” למסילה הסלולה ונתאחד להתגוננות, לעמידה על הנפש. בדרך רבים יש תקוה להיעזר על־ידי תמימי־דרך ישרים, שיתנו יד ויבואו לעזרה.

“מחדשים” מכובדים! קל היה להיווכח באותה “קבלת שבת”, שצירפתי את־עצמי ל“מנינכם”, ש“השודדים” גילו את שבילכם, את ה“בונקר” הדתי, הם יודעים את הכתובת –רח' שלמה המלך 15, כניסה מצד שמאל.

יצאתם כמוני ריקים ו,שדודים". העבודה! שכדאי וכדאי לחשוב ולשוב לדרך־המלך, לזו הסלולה בעקבי האבות שלכם־שלנו. תנסו ותווכחו. קבלת־שבת בבית־הכנסת שלנו היא… בשעה חמש.

1959