בימים אלה, ימי “בין־המצרים” ערב שבת “חזון”, כשהנך מזדמן לירושלים, רגליך נישאות מעצמן למקומות־מצפה על העיר העתיקה, להתקרב לנדבכי חומותיה האטומות.

זה שלוש עשרה שנה הכותל עזוב בבדידות דומיה ואלם, דומה, שתקופה ארוכה כזו של ניתוק ויתמות, לא ידע הכותל מיום שהוא זוכר את עצמו במקום הזה.

משונה, הנך חושב עליו כעל יצור חי, במושגים של דומם מדבר. הבינותי לרוחו של יהודי חרד זה, דור שלישי בירושלים בין החומות, שגולל יריעת אשמה כלפי ראשי המדינה שהפקירו את הכותל. בלשונו “הסגירו” אותו לזרים.

ודאי שהוא הזכיר את מאמר חז"ל, שרק על דברים שיהודים מוסרים את נפשם עליהם, רק אלה מתקיימים בידיהם. “לגנרלים שלנו אין ענין בכותל”.

– אני, טען הירושלמי – כואב את כאב הכותל, וכמוני מרגישים אלפים. בני ירושלים ונאמניה.

עומד האורח בתחנת־המצפה שלו, גבעה קטנה זו, בשטח מגרש עזוב, על יד תחנת הרכבת, והעיר היא כעל כף היד – – – הנה גינות הירק – – – השבילים האפורים – – – הנה הבתים הקטנים – והמצבות במורדי הר הזיתים – מסימטה זו מובילה דרך לחצר המפולשה לרחבת הכותל – דרך סלולה לו למעלה מחצי יובל שנים בשבילים אלה.

ודאי שהוא נושא בחובו את הפגישה הראשונה שלו עם מקום זה שהשכינה לא זזה משם – – – יורשה לו לרושם הטורים האלה להביא קטעים ממכתב המסומן – בתשעה באב תר"פ מכתב לאבא – –

“אבא יקר – – – ילאה העט לתאר לך הליכה ראשונה זו לכותל לאחרי הסעודה המפסקת – – בליל זה – – בליל זה נפלו כל המחיצות שקמו וגבהו בינינו, ביודעים ובלא יודעים. בלילה זה שב הבן שלך, התועה בדרכים לא־דרכים, שוב לקן העזוב שלך. ימים אני עושה ב”מאה־שערים“. עמדה לי ראשונה לרועץ החיצוניות שלי – הלבוש, הדיוקן – – מה קנאתי בהם ביהודי ירושלים, יקירי קרתא בעלי הגלימות הארוכות הצבעוניות – שצעדו, בטוחות וחגיגית בהמוניהם לכותל. חג. “קרא עלי מועד”. חבורות חבורות, לפי בתי כנסיות ו”שטיבלאך" צעדו בחפזון – ואני הזר התערבתי ביניהם והייתי כאחד מהם. – – – בליל זה צעדתי בינך ובין הסבא, תמים־לב ־ודעה אתכם. שלושה דורות והם אחד. – –

רחבת הכותל היתה צפופה – – ואני פחדתי להיפרד מכם לאבד אתכם – – עמדנו יחד, ואתנו כל הלילות שלכם – – לילות של “תיקון חצות” של הסבא ושלך – “בהיכלך שמיר ושית”, הנה זאת תורת הבית – זכרתי וחייתי בשעה זו כל האשמורות שלכם – – לא שיתפתי את עצמי אז, בבית, בפועל – אבל הם ליוו אותי בדרכי! – – נסעו אתי ברכבות ואניות במים רחוקים ואני זוכר את כולם. תקופת השלגים והכפור מעבר לחלון כאשמורה שניה של לילות חורף ארוכים – – כשעות האביב בלבלובו וטללי־שחר, בטרם בוקר של קיץ. הנעימה גוברת ועולה, “חשבתי ימים הייתי גברת, ביד ד' עטרת תפארת, ועתה אני שחרחורת”.

ודאי – – אתנו נמצא גם מאמר ר' יוחנן זה של “גיטין”, של קמצא – ובר קמצא – והרבי ר' משה־מרדכי ע“ה – מי כמוהו ידע לפרש את ה”איכה" – ולהחיות לנו כל סיפורי האימים של החורבן – – הרחבה והכותל היו עלוטים בחושך… נרות־חלב מועטים האירו את פני הקהל… ברצועת הרקיע צף ירח – – משונה לחשוב שכך, בדיוק כך ובאותה שלוות קפאון הוא צף אז בלילה – כשבית המקדש היה אחוז להבות – ולא אסף נגהו? – –

– נשארתי – כתב הבן, הנרגש עד היסוד – שעה מאוחרת עד לאחרי חצות – עם קהל המתפללים לשבטיו, במאוחר בא גם ראש־הישיבה של “תורת־חיים” ר' זרח – – הוא עם חבר מלויו. לא גילו חולשה גם פה. אלה לא בכו. הם טענו. התפללו “מעריב” – – ולפני התחלת ה“איכה” הכריז אחד מהם לפי מנהג פרושים בירושלים – – “וזאת לדעת שהשנה היא שנת את־תמ”ה לחורבן בית מקדשנו" – –

וכך המשיך הבן את מכתבו הראשון לפני ארבעים שנה וסיים – – בליל זה מילא הבן את שליחותך, אבא יקר, מסר לאבני קודש אלה את הלמות הלב ברטט וחרדה – –

הגיע האוטו מ“תלפיות” שהיה מלא נוסעים העירה להצגה הראשונה של הקולנוע. העיר העתיקה בעמק היתה לוטה בחושך – – אורות בודדים זעירים הבהבו מטור־מלכא – ובבדידות־יגון עמד אי־שם השבוי הגדול, והשנה היא שנת י"ג למדינת ישראל.

(1960)