אלול ב“תלפיות”. 🔗
תושבי שכונת “תלפיות” לא נגררו מיד עם בוא אלול לעולמנו, לחרדה ולרעדה, כדוגמת הדגים במימי הנחלים בעולם כולו.
בטרם בוקר, נסרו, אמנם, והגיעו במקוטעין, בנות קול עמומים מ“מקור־חיים” הסמוכה, מבית־הכנסת הקטן והדל של התימנים והקורדים, אבל באלה לא היה משום הפרעה והדרכת שנת־ישרים של האשמורה האחרונה.
ימי הבשורה הראשונים של חודש הרחמים והסליחות, קיבלו במקום מתוך התאפקות ידועה, משל, יש לחכות ולראות את התפתחות הדברים…
הראשונים שנענו לאותות הימים היו, דומה, הברושים הענפים ישרי־הצל, הסוככים, בשכונה יפה זו, על כל מבוא של בית, והם נצבים צובאים כגיבורי־ישראל, מסביב למטתו של שלמה.
לפנות ערב נושבת בשכונה רוח־סתו נוגה וקרירה. הברושים נעים בצמרות, ומרשרשים באימה מפחד הימים. רוחות אלה מגיעות לשכונה ממדברי־יהודה, הרי מואב, וים המלח.
מפעם לפעם עוברים כבריצה, שנים־שלושה ערבים, פלחים עטופי גלימות רחבות, חומות. ואחד נושא זוג סנדלים מסומרים, עקומי־אף ופעורי־פה, והם קשורים באזניהם בחבל, אחד מיטלטל לפניו ואחד על הגב. אלה הוא מוביל לסנדלרים שעל־יד שער־יפו, על ראשו כאילו התקשרו כבר העננים.
אוטובוס יוצא מהתחלת הערב, עם ארבעה־חמשה נוסעים העירה. אלה הם חובבי קולנוע מושבעים נוסעים ל“סינימה ציון”. על ידיהם מעיל או סוודר, שריח נפטלין נודף ממנו.
אלה עלולים לחזור כשעה לפני חצות באוטו האחרון. הם ימהרו בהולים להד צעדיהם הם. בדממת־הלילה הירושלמי. בדרך כלל הכל, כאמור כמנהגו נוהג, לפי העונה. חן־המקום ויושביו.
הבית האחד בשכונה שלבש אלול, בהשמע בבתי־כנסיות ומדרשות בעיר, קול השופר, אחרי “לדוד” ולפני עשרה “קאפיטלאך” תהילים, מנת היום, הוא הבית האחרון בשכונה, זה שלצד שמאל.
שם, מהקומה השניה, מבעד לתריסים המוגפים, חוצץ ויוצא קו־אור. השנה היא שנת תרצ“ו, והסופר עמל שם באלף ספרים וספר, “קורץ בצפורן כל דבר טוב ויפה”, להוציא מתחת ידו “ימים נוראים”– ספר חדש מלא ישן, מדברי התורה הכתובה והמסורה, מעין ספר־בינים לקרוא בו בין הפרקים. הוא משלו עשה, לדבריו, בזה לא יותר מאשר האומן שנותנים לו משי לעשות מלבוש, והוא מוסיף חוטים משלו”. זהו במה שהוא עוסק כבר כשנתיים, זהו עיקרו של עשיתו, והדברים מאירים בפנים הבית, כמאמר הכתוב “זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי”.
“זכור ברית” וממחרת היום. 🔗
נמנינו עם מר עגנון אם נוכל להרכיב “מנין” ל“זכור ברית” בביהכנ“ס שלנו, לפנות בוקר, והעלינו שיחסר לנו רוב מניין לבניין. וודאי הש”ץ שלנו, יהודי ירא־שמים, מורה ירושלמי וותיק, לשעבר, מוכן לבוא, להתעטף בטלית, ולמלא גם בפני ציבור קטן זה, את שליחותו לפני התיבה. גם הד“ר יצחק מן ז”ל, נצטרף ואולי עוד שנים. שני אורחים קייטנים, המסתובבים “במסיבות חשודות” באי־שקט, מסביב לצריף־בית־הכנסת־שלנו, אלא שלא נמנה אתנו עשרה, ולא נוכל להגיד את ה“קדיש” בנעימה ואת הי“ג מידות בין סליחה לתחנון והעיקר שבעיקרים את ה”זכור־ברית" שמו וזכרו חרדת הימים. מוטב איפוא, לנסוע העירה ולהגיד סליחות בעשר־אחת־עשרה בלילה, כפי שנהוג ומקובל כבר בשנים האחרונות.
לכאורה, אמרנו וגמרנו אלא שבכל זאת אי־שם בלב, כוסס מה־שהוא. “זכור ברית” בלילה, אחרי ארוחת־ערב? הרי כל עיצומן ועצמן של הסליחות בכל ימי השבוע שלפני ראש־השנה הוא בהשכמה. זו התעוררות ל“קול־דודי דופק”. זו הדריכות הנפשית, וזו הזריזות בנטילת־ידים וריצה כשכל העולם ישן, ובחוץ רק כוכב אחד נוצץ בנוגה מופלא ורן עמוקות. מה גם אם זה מדובר ב“זכור־ברית” בער"ה. פזמון נעלה זה שכל האשמורה נקראת על שמו. ובכן – – אולי עוד פעם נפקוד את עצמנו מחדש? אנו ממתיקים סוד ומחפשים דרכים אחרות וגומרים: מוטב כבר לנסוע העירה ולאמור סליחות בשעה עשר – אחת־עשרה – אם קבלה היא, בחולשת הדור ומיעוט הלבבות, נקבלנה.
נוסעים העירה. מר עגנון נפגש בינתים עם “רעים אהובים אוהבים” בחנות הספרים “הדרום” של ר' מיכל רבינוביץ. כל האנושות הירושלמית עוברת סף זה, במשך היום ובשעות הערב המוקדמות, ומבלה בשיחות ספרים ודברי־חידודין.
כלפי חוץ נראה מר עגנון והוא רוגע ונרגע, משתתף בעירנות בשיחה, אלא שבכל זאת הוא חוזר ושואל: "מתי אומרים אצלכם “זכור־ברית?”.
מסתבר שבאחד מה“שטיבלאך” של צאנז אומרים “סליחות” בחצות. הוא כבר ישתתף אתם ויגיע בשתים בלילה ב“טכסי” הביתה. לכאורה, הגיעו להחלטה ולעשיה, אלא שבכבשוני הלב נשארה ערגה שלא באה על מלאת.
בליל ראש־השנה היה הצריף שלנו מלא, ב“ה, מפה־אל־פה. דומה שכל ראשי בתי־האב התיצבו למפקד. הבתים התרוקנו, החזן שלנו הגדיל לעשות ב”לדוד מזמור“. הבליט בניגון המקובל, ברורות את השאלה: ‘אוי, מי יעלה בהר ד’? ומי יקום – – – במקום קדשו? ומעצמה התנגנה התשובה: אוי, – נקי כפיים ובר־לבב”. היה זה לנו כמזמור חדש. כמעט שאי־אפשר היה להכיר בו את מיודענו מיום הראשון בשבוע, שהוא, כחבריו, מזמורים של יום נבלעים כקינוח עם הסיום. בכל זאת ואף־על־פי־כן מאחר שזכותה של “זכור־ברית” להשכמה קופחה, והחשבון הפנימי אי־שם במשהו נשתבש, הוחלט שמחר בבוקר אנו משכימים והולכים לעיר העתיקה. שחרית נתפלל, אי“ה, ב”תפארת ישראל" ותקיעות ומוסף ב“פורת־יוסף”. זה יהיה לנו באמת כפיצוי וגמול.
שכר הליכה ותפילה 🔗
כבר בשחריתו של בוקר כאילו הוצאה השמש מנרתיקה ברוב־רובה, בבקעה זו, “עמק רפאים”, אותו בחרנו לחצות בכדי להגיע לעיר העתיקה.
מורה דרך זו היה מר עגנון. וודאי משום “סובו ציון והקיפוה”, ומשום חובה מיוחדת לגלות שבילים ונתיבים חדשים. הרי מאז ומתמיד חביבים על כולנו התעייה והגישוש בשבילי ירושלים, להגיע עד מבוך או גדר־צרה שאין לעבור עליהם ו – – לחזור. בינתיים מתאבקים באבק עפרה של ירושלים, וזוכים בשכר הליכה של מאות אמות מיותרות שאינו לענין.
כשהגענו אחרי יגיעה מרובה לביהכנ"ס “תפארת ישראל”, מצאנו כבר את קהל המתפללים עומדים כנוע עצי־יער, בתפילה.
מאז חסרנו את ירושלים של ירושלים, הלב נוהה לבית־מקדש־מעט זה, והנפש אבלה על נתיביו, השוממים והחרבים, שעשבים עלו באבניהם, אם הם עוד שרדו לנו.
לשם ייחוד הלב ממרחקים “בימים נוראים” אלה עם משכנות־ישראל אלה, מן הראוי להרחיב במקצת את הדיבור על בית־כנסת זה ועל המקובלים ב“פורת־יוסף”.
הלא אמרו גדולי־ישראל בחסידות שישנן ערים – כמזיבוזש וברדיצ’ב – שרק בהזכרת שמם, מעוררים ומעירים רחמים בעולם. והרי ימים אלה קבועים ועומדים לנו לחסד ורחמים מאז ומקדם.
בית־כנסת זה של ר' ניסן ב“ק (בן־קדושים) אינו נימנה על בתי־הכנסת העתיקים בעיר. בשנת תר”ל עמד עוד בית־כנסת זה בלי כיפה, והזקנים היום מספרים שהקיסר האוסטרי, רב החסד והטוב, פראנץ יוסף הוא שלבו נדבו לעשות את זה כגמול על תשובה נאה שקיבל.
כשביקר במקום, ושאל למה עומד בית־כנסת זה בלי כיפה! ענה אותו אחד הזקנים באשכנזית־אוסטרית צחה: “קיסר מרומם מאד! הנה גם בית־הכנסת שלנו שמח לקראת בוא הוד מעלתו, ולפיכך הסיר לכבודו את הכובע לפני אדוננו”. צחק הקיסר ונדב סכום הגון וחבשו לו כובע־ישועה על ראשו. זו הכיפה הנהדרת, שממנה מן המעקה שמסבבה, מתגלה לעין הצופה מראה שובה־נפש על כל סביבות העיר, עד לים המלח ועיר התמרים.
כשנכנסנו עטופי טליתות לבית־כנסת נמצאו לנו מיד מכירים וידידים, שהעלו אותנו למקומות ישיבה, והתפילה היתה – שלהבת־יה, בגילה ורעדה כאחת. חסידי קרלין וצאנז, והרי הם ענבי־הגפן־בענבי־הגפן, לא דלגנו על שום פיוט, נאמרו פסוקים פסוקים. וודאי – הפסוקים הושרו בניגוני־חסידים בדביקות עצומה. אם זכרוני אינו מטעה אותי נתכבדנו גם ב“עליות” ובשעת ההפסקה הקצרה יצאנו ללכת ל“פורת־יוסף”.
יודעי תרועה. 🔗
אף בית־כנסת מפואר זה היה ידוע ואהוב בעיר העתיקה, ירושלים ת"ו. הוא איווה לו את מושבו בחצר של שנים־שלשה מוסדות, שהלב יהמה לזכרם של כל אחד ואחד מהם.
לימין הכניסה היה, כידוע, בית החולים “משגב־לדך” בהמשכו, במעבר של סטיות קצר וצר, נכנסנו לביהכנ“ס של החח”ם ז"ל (ר' חיים חזקיה מדיני בעל “שד”י־חמד"). מהחלון המערבי נראים חצר המקדש והכותל כעל כף־היד. בכל שעות היום אפשר היה למצוא שם אחד מן הזקנים, היושב והוגה בספרים, מחכה ומצפה לרגלי המבשר.
ממולם, לעומתם, הרי “פורת־יוסף” על שער הכניסה חרות שמו של המנדב יוסף שלום בן בגדד מבומביי שבהודו. מן השער יורדים במדרגות לביהכנ“ס. אף בית כנסת זה צעיר לשנים הוא. בכניסה היה חרות “האבן הזאת עדות ברורה ואדירה, בשנת תרע”ט ליצירה”, וזאת תורת הבית חמשה חכמים לומדים גמרא, וחמשה מקובלים יושבים והוגים בסתרי־תורה. על יד ביהכנ“ס היה גם “מדרש” בשם “עוז והדר” ובו קבועים חכמים עשרה, לומדים נגלה ונסתר בתדירה עד ביאת משיחנו. רושם הטורים זכה לראות את הבנין בהיבנותו ובהשלמתו, בחודש ניסן תרפ”ג והוא אז מתושבי ירושלים העיר.
נכנסנו לאולם ולדביר הזה, שהיה כולו לבן וצח, לובן של סיד ההיכל. נכנסנו ומצאנו “מנין” מתפללים שעמדו ופניהם להיכל. עטופי־לבן ועטויי־טליתות, דוממים עמדו ללא ניע וזיע קל. בגב דומים היו אלה כפסלי־שיש חטובים. אבל הפנים היו נלהבות, מבהיקות בשפריר חביון, מהן בעלי זקנה ושיבה, ומהם שנים שלשה, בעלי תשחורת.
מסתבר, שאלה עמדו בשעה זו בהכנות ובכוונות לפני התקיעות, לפניהם סידורי תפילה של האר“י הקדוש ושל ר' קאפיל זי”ע; כל אחד עמד שקוע במחשבה לפני סידור התפילה שלפניו… הצצנו בהם ובסודותיהם. “שמות הספירות והמלאכים של כל מאה קולות וכוונת פני התוקע וקול השופר”. “כוונה פה השופר והתוקע” ושמות כל המלאכים צירופים היוצאים מתשר“ת תש”ת וכן תר"ת.
אחרי דומיה ממושכת ניתן כאילו אות, ונשמעו הברכות, ואחריהן התקיעה, אחת – בודדה – ישרה וממושכת – החרידה נפש. והנה רגעי דומיה ארוכים – – ושוב מגע־קל של מישהו בסידור שימש כאות לתרועה ושוב דומיה ארוכה וממושכת. דומה, שרק אחת בחיים ניתן ללב להתפעם ברחשי קודש מסוג זה שרחפו בהיכל זה. ההיו אלה זכירה למעמד הר־סיני, קריאה ליום הדין הגדול והנורא? ואולי זכירה לקיבוץ נדחי־ישראל במהרה בימינו – – ואחריו בשורת היום בו יקיצו וירננו שוכני־עפר, שבשניהם נאמר “ביום ההוא יתקע בשופר גדול” ו – “כתקוע שופר תשמעו”. זכינו ועמדנו עם קהל־קדוש של מקובלים ס"ט־ים יוצאי בגדד בתקיעות ובתפילת מוסף יצאנו כאילו אחרי טבילה בנהר דינור. זכות זו נתגלגלה לנו על ידי ר' שמואל יוסף עגנון, ונזכה כולנו לשמוע קול שופר של מלך המשיח, ויום בו יראה כהן בהר־ציון.
(1958)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.