(פגישות, שיחות, ואמרות)

איש דברים    🔗

לא רק ביתו היה פתוח לרבים, אף מחשבותיו, הגיון לבו, חילק עם שונים וזרים, באומר ודברים.

עתים ראוהו והוא מתהלך לצידו של אדם, צועד בכבדות, שולח את מקלו החום־כהה, המסוקס, לפניו, כאילו שומה עליו לשלות מוקשים, ולהבטיח את הדרך.

דרכו גם להשאיר את בן־הלווי לפניו, והוא מתעכב מאחור על־פי־רוב מתוך עינים עצמות למחצה, וממשיך, כלעצמו, בשיחו. ידעו, הוא יושב על מילאת של חוויות וזעזועים, לב ומוח. כמתוך מבוע מחלחל ומפכה בו פנימה, וזה גם, שלא ברצון מתפרץ החוצה, מתפזר ואובד, באין מאסף.

היה לו כורח נפשי להשיח מעל לבו, אם משום שמתיחות נפשית הדריכה ללא הפוגה את מנוחתו. משהו העיק ולחץ, או, כאמור, משום שזה עבר על הגדות, גלש מעל אש־התמיד שלו על הכיריים. כך ראו אותו מקורביו במשך שנים, באודיסה, בסביבות “יבנה” ו“מוריה”, וכך ידעו והכירו אותו, אנשי העיר על הרקע התל־אביבי.

הוא הולך ומשוחח בשטף. מגולל פקעת לעיניך, והאיש, בן־הלווי הארעי, הצועד לתומו, לצידו, משמש לו כשתי זרועות המחזיקות בגליל הצמר.

הנה נפלטה מפיו אימרה, ומשהו החל להתדרדר, כאגוזים מתוך ערימה. בלהט, בשפע של ציור, בתנועות שונות, עולים דברי משל, בדיחה, סיפור קצר, ואימרות חז"ל.

כך זה נמשך עד שמזדמן לו בדרכו אדם קרוב לו, אחד מידידיו, ד“ר גליקסון, דרויאנוב או המשורר קרני, והוא משאיר את ה”גרור", עוזב אותו לנפשו, לעתים גם ללא הפטרת שלום, מתוך היסח־הדעת, והוא נכנס בשיחה עם הידיד.

“מי הוא זה האיש שהלך אתי?” הוא שואל אצל ידידו. דומה, מתוך נימה של חרטה שהספיק להשמיע באזני הזר דברים, שהוא כאילו, חס עליהם. הוא רוצה, איפוא, לדעת למי נתן מפיתו ויינו?

“הוא לא מוכר לי” עונה הנשאל – “אף אני לא מכיר אותו נו… מילא, טוב – הוא כבר הלך?…”

בשנים האחרונות והוא כבר ידוע־חולי, סובל כאבים ומטופל ברופאים – מתגורר ברמת־גן, בא לתל־אביב והוא צמא־אנשים. לכאורה ברח מהם ומהמונם, מהם ומטרדותיהם, אבל הוא נמשך אליהם, שמח לפגישה, נופל, לעתים, בזרועות אדם בלתי מוכר לו. לאחד שכזה שח על מחלתו מתוך דאגה על ביטול תורה הכרוך בזה וסיים “יודעים רחוב ביאליק, בית ביאליק וגם בקצת שירי ביאליק, אבל לא יודעים שיש גם ברנש אחד כזה החש כאבים ויושב ב”געהאקטע־צרות".

דאגה לסופרים    🔗

היתה הפרזה בהגדרה זו של שניאור, שכינה אותו, כידוע, בשם “שר־המסכים” כאילו בקלות־יד היה מחלק, על ימין ועל שמאל, כתרים לסופרים ומשוררים, צעירים, מתהוללים. אלה נשארו ברובם קרחים, ורק הכרבולת שהוא הדביק להם, במכתבי המלצה והסכמה, נשארה להם כפאר ברבים.

רושם השורות היה מבאי־ביתו במשך שנים בסוף שנות המלחמה העולמית ושנות המהפכה, עד לצאתו את אודיסה, וכן בשנות שבתו בתל־אביב, והיה עד לכמה וכמה פגישות בינו לבין משוררים מתחילים.

היו מקרים והוא היה פוגש את אלה בצוננים של מי־קרח. בעיקר היה מתיחס בחשד לאלה שהתקשטו מיד בקישוטי־שירה; חלוקא דמשורר, שכמיה על הכתפים, עניבה גדולה שחורה קשורה ברוחב, ובלורית פרועה שלא העלה הספר הכורת עליה מזה שנה (על שכזה המליצו “לא יאמן כי יסופר…”)

בעלי גינונים חיצוניים אלה הרגיזו רוחו והיה עוקץ בהם בעדינות.

לאחד מאלה שנכנס בצעדים בטוחים, מעוטר בכל העיטורים הוא אמר: “בחייטות ישנם כמה דברים שחייטים יודעים אותם – הם כאילו דברים השייכים למקצוע: לסחוב לכיס את ה”יתור" של הסחורה, לשתות יי“ש ו… גזירה ותפירה. טוב, כשמתחילים מידיעת המקצוע, השנים האחרים באים במשך הזמן מעצמם”. את הנמשל לא הסביר למשורר.

אחרת התנהג עם הענוותנים מבין המתחילים, שנהרו ובאו מן העיירות הקרובות אליו. אלה עברו את סף ביתו בחרדה, מחווירים ומסמיקים, והידים תלויות להם כמיותרות. את אלה היה מדובב בשיחה נאה בסבר־פנים. נאחז תמיד בנושא קרוב להם, עיירת המוצא, חן המקום ויושביו ואינו נרגע עד היווכחו שהצעיר התאושש, החל לקבל צבע בפנים ואז היה אומר… נו… הלא יש בכיסך “מהני מילי מעלייתא” הוציאם ונדע אותם – וכאן באה הערה: מוכרחים לעבוד, לעמול כחוטב עצים כי מחוץ לאותו הניצוץ שהוא כצימוק החבוי עמוק בתוך ה“פיינקיכען” יש גם ללמוד איך לעשות את המלאכה.

חיבה יתרה נודעת ממנו בתקופה ידועה, תקופת אודיסה, בימים רעים ומרים, לבני המכורה שלו, יוצאי־ווהלין. אם נזדמן לו כזה זכה למאור פנים.

וכך מציין את זה פיכמן: “כל פעם שעלה בזכרו נוף מכורותיו “עפר שרשו” ו”ראש מראה עיניו“, רון התרונן בו דמו, וכל אשר בו נמשך אל אדמה זו, אשר על דשאה הירוק דרכו רגליו”.

והימים הם ימי מלחמה, וגם סופרים נקראים לגיוס. הוא נרתם במסירות של אבא לטיפול ועשייה לשחרורם. נודע לו כי הרב ורטהים בבנדרי יש לו השפעה על שלטונות הגיוס. על ה“פריסוסטווע” בעירו והנה הוא הגיע לשם כך, מאודיסה ובידו רשימה של סופרים: ד"ר ישראל רובין–רבקאי, נתן גרינבלאט–גורן, מיכילסון ואליעזר שטיינמן. הוא בילה יומיים בבנדרי – הרב הלך עם הרשימה לרופא הצבאי הראשי, וחזר בהבטחה שכשיבואו ויתיצבו, ישוחררו. שמור היה אצלנו מכתב־תודה להרב, לאחרי שחרורם של אלה. את כל אחד מהסופרים המשוחררים הגדיר בהגדרה משלו. על האחרון א. ש. כתב “לא רק אותו גאלת, אדוני הרב, כי גם אותנו גאלת אתו”.

מאמרותיו    🔗

נשארו רשומים עלי נייר מתוך נאמנות יתרה לתוכנו וחרותים בזכרון, אמרי הברקות שלו, שרושם השורות היה עד שמיעה להן, בהזדמנויות שונות.

"כח היצירה של העם מתגלה לא רק במעשי בראשית. העם בולע, מעכל ערכי נוסח והווי, אפני דיבור, שולחן־ערוך של אוכל ולבוש משל אחרים, משל השכנים, וטובע להם דמות ותבנית, מייחד להם טעם וריח משלו.

כך עשינו עם הניגון “הוואלעכיל” שהתלבש ב“כבקרת רועה עדרו”. הוא גלגול מהודר ומתוקן של הוואלאך הרומני־בסרבי, וכן ניגוני חסידי אוקריינה, והם שלנו.

וכי החמיצה של ה“מלוה־מלוה” היא אותו “הבארשט” הגויי, הרוסי, של יום הראשון? קלקלנו אותו שלא יערב יותר לגרונו של “הגוי” והוא בתבלינים שלנו במתוק־חמוץ, הפך להיות מאכל יהודי, כולו שלנו.

וכי המגפים של החסיד הגורי הם ה“שטיוועל” של הקאצאפ המוסקבאי או הקוזאק מהדון? הוספנו בהם קמטים, קיצצנו משהו, הכנסנו אחרת את שולי המכנסים ועל זה נאמר “מה יפו פעמיך בנעלים” וכן הצילינדר שבחור שלו תקוע ראשו של חזן גוץ או גבאי בווייטשיפל, הוא אינו יותר אותו הצילינדר של הבריטי בפארלאמנט האנגלי. קנינו את זה במשיכה בטביעת “לשם ייחוד” והם שלנו".

“ברק שנרדם… היו עננים, גשמים ורעמים ואלה פסקו.. השמים התבהרו ופתאום נזכר ברק שנרדם הופיע והבריק… הוא בא במאוחר אבל עשה את שליחותו”.

“כך בהפתעה מדהימה כזו הרגיש את עצמו בוודאי אותו האדם הקדמון באותו הרגע כשקפץ ויצא מכליו ומעורו של הקוף, ועמד על רגליו כאדם, אם היה בכלל דבר כזה”.

"עייפה נפשי לפגישות ומסיבות, אותה עוגה גדולה שבמרכז השולחן, הקלועה פתילי שוקולדה, ציצים ופרחים של קרם וקצף־ביצים, מלווה אותי בסיוט בלהות כל ימי ולילותי בנסיעה ארורה זו. כשאני עוצם את עיני העייפות הנני רואה לפני בחלומי את העוגה הזאת. הפתילים נשזרים יחד כחבל וחונקים אותי, עוגה זו היא כאותו “צליל־לחם שעורים המתהפך במחנה מדין”.

“התרפקות זו על מלים לשם מה? מה סממנים ולווית־חן הם מוסיפים ליצירה? הרי אלה ניתנו ליוצר רק לשם הצלה, פיקוח נפשה של היצירה… ממש כשם שאסור להשתהות הרבה על גוש קרח אחד כזה הצף שם (הדברים נאמרו ע"י ביאליק בטיול אתו על חוף הניימן בקובנה עם הפשרת הקרח) אלא צריך לקפוץ מיד אל גוש שני, כדי להגיע למטרה הנכספת, אם לאו יורדים תהומה”.

עם שתיקה רווית עצב ועגמה של שבת בין השמשות בקובנה הציץ בחלון ואמר… “הנה עכשיו מכריזים שם למעלה “ישובו רשעים לשאולה” מכאן הלא הטעם, שבווהלין שלנו ממשיכים בבתי־כנסיות במוצאי־שבת באמירת “ולא… ישחית…” עוד רגע מחוץ לכבשן הלוהט… אוי… רבש”ע!"

(תשי"ט)