ודאי לו היתה אפשרות להשתמש בנושא זה בתיאורי סתיו באוקראינה פולניה – – אפשר היה הרבה יותר קל ליצור את האוירה של “קהלת”.
“בחוץ הכל קודר עכור ועגום. הרוח נושבת והעלים הצהובים נופלים. מן השמים זוחלות טיפות כבדות לארץ. הכל אשר מסביב כבד ככה וחסר תקוה וחסר נחמה”.
זו היא המסגרת של פרישמן במסה הידועה שלו “שלמה וקהלת”. אבל – – הנה אנו יושבים והוגים בספר הנפלא הזה והשמים מעל לראשינו מתוחים בכחלות עמוקה ללא עננה – – והשמש היא בכל כחה וחומה – – יום היא מלטפת ביד רכה וענוגה, ויום היא מכה על ראשך בשרבה, ממש כבתקופת תמוז.
עלים כמושים, צהובים, שנשרו מעצי החיים שלהם אינם נדרסים ברגליך. חבלות וורדים מסביבך וכו' וכו'. אם בכל זאת בניגוד לנוף הזה שהוא יותר קרוב ברוחו ל“שיר השירים” מאשר לקהלת, אם בכל זאת הנך קורס וצונח תחת משא היגון הזה, כאן כלפנים, בעולם הסתיו והשלכת סימן הוא שהספר הזה “שיר השירים של הספקנות” – כהגדרתו של היינה, אינו ספר הכמישה והבלייה של העולם והאדם.
זוהי מגילה של כל החיים תחת השמש, בבואה של כל המשחק הנצחי הזה.
יתר על כן גם הגיל אינו כה מניע, יסודי, לתפיסת רוממות הספר הזה.
אדם בעל תבונה אינו מחכה עד אשר “ישבר הכד על המבוע”. גם כוס זו השבורה, בעוד המלך במסיבו, בשעת שמחת לבו, כבר נוסכת את הטיפה המרה בכוס החיים.
המעגל הולך ומצטמצם. שני קצות הפרסה הולכים הלוך וקרב זה לזה. משל, שתי רכבות היוצאות בשעה קבועה משתי תחנות שונות – אחת רצה לקראת השניה. אשר כמעט “בשעון ביד” לפתור את שעת הפגישה – והמעגל ייסגר.
תמימה היא, לפיכך, במקצת חלוקה והקבלה זו בספרות בין “שיר השירים” ו“קהלת”, שביטוי קלסי ראשון נתן לה פרישמן. את הספר הראשון “ספר אביב העולם”, נעורים ואהבת עלומים הוא נותן בידי הזקן “המכווץ את מצחו וחושב: מה נבער עולם זה! איך יכול אדם שלם ברוחו, לשגות בהבלים אלה!”.
הוא מניח בכעס את הספר מידו.
את הספר השני “ספר חוסר התכלית, חוסר כל נוחם וכל שביב אור בכל החיים” הוא נותן בידי “העלם הצץ ופורח” שמניח אותו, כמובן, מידו מתוך קוצר־רוח ורוגז, "מה רוצה זקן וטרדן זה! הוא, העלם, ממהר דוקא “לבית־המשתה” ושם “גם היא, הנערה המוזהבה והנלבבה אשר לו, תהיה שם”…
חלוקה נאיבית ושטחית, במחילה!
שי־השירים לא הפך לשיר־היחוד של היחיד הצעיר שלבו עולה בלהבות אהבה ויקוד נעורים, ובלבו אין כל מקום פנוי להבנת הסוף. ו“קהלת” לא הפך לספר היסוד של “מושב זקנים” ומוסד לנכים, חשוכי מרפא.
שנים אלה – כשני ספרי קודש אחרים, דומים בספירות ידועות, להם –: “תהלים” ו“איוב” – הם נכסי כולם, צאן־ברזל של התרבות, של האדם, כל אדם באשר הוא, בכל נוף, גיל ומצב.
יש בשני הספרים האלה מסוד הנצח – והם מעבר השני של זמן תקופה וגיל לפי הדרכון.
“פה משחקת האנושות” היה כתוב על התיאטרון של שקספיר, שניהם אינם ספרם של היחיד.
הגבול בין היגונים והששושים, כיסופים ואזלת־רצון, אינו מסומן בשלט או בחפירה. אדם נקלע במשך יום אחד בכף הקלע של הלכי־נפש בין “שיר השירים” ו“קהלת” וחוזר חלילה.
וכך הנך קורא והוגה, ולו בפעם האלף, ותעמוד המום מנוער מכל אשליה, ללא שארית, כבפעם הראשונה.
ה“הבל” כפות שבע פעמים נגד כל שבעת הימים של הבריאה – – ואולי זה מכוון נגד שבעים ימי שנותינו – שבכל עשור האדם מחליף –משיר כנחש איזה עור. והעשור האחרון הוא העשור של הקוף.
האדם בתכונתו בכלל מחקה את מי שהוא או משהו. בעשור האחרון, השביעי, – כך אומרים אנשי רוח – הוא מחקה כבר את עצמו, הוא חוזר על עצמו, על דבריו, מעשיו מחשבותיו, הקוף של עצמו.
ואם תאמר (ואנו, כל אחד מאתנו אומר את זה בוודאי לעצמו) בשעה של מחשבה וחשבון הנפש – “הוי – – לו נתנו לי להתחיל עכשיו מחדש, הייתי יודע כבר איך להתחיל”. אם חשבת ככה, הרי לא מחכמה שאלת זאת.
מפרשים מדייקים שזו הכוונה של “מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול” בעתיד. קהלת שולל ממך אשליה זו. העתיד עלול להיות בדיוק ככה, גם אם תתחיל אחרת. כי החשבון אינו של היחיד, הוא של כל הגזע – גזע האדם. הוא “אחת לאחת למצוא חשבון” מגיעים לאות הסיכום במאזן.
הערות שוליים אלה לא לשם מסה וחקר באו – – אלה הם הרהורי עיון. יש לסלק את גורמי הלכי־הרוח של הנוף הסתוי־שלכתי והעיקר לשלול את החלוקה של הגיל: זקנה ובחרות. לזה התנגדו חז"ל וגם קהלת אינו שלם עם זה “וזכור את בוראך בימי בחרותיך”.
מה יש פה לחכות “עד אשר יזועו שומרי הבית והתעוותו אנשי החיל”?
זאת ועוד הערה של “חסיד”, בסופו של הענין.
צדק אותו החסיד, בעל נפש מתפעלת, שהסתובב בחדרו ושר בשמחה “אדם יסודו מעפר וסופו לעפר”. כשנשאל מה שמחה קפצה עליו מפסוק זה? ענה ואמר “ודאי שיש לשמוח. לו היה האדם יסודו מזהב וסופו לעפר זה עצוב. זהב! אבל יסודו מעפר וסופו לעפר, ובינתיים יש שהות, כמה שיש, להתפלל לבורא עולם לגמול חסד עם יהודי, ללמוד פרק משניות וליהנות מלגימה חסידית בדיבוק חברים אז מהו הצער והעגמת־נפש בעסק הזה?”
יש להשכיל לתפוס את ערך הרגע בין האחת־לאחת בתוך החשבון וההעלם הגדול.
(1960)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.