ודאי, לו היתה “בראשית” בפרשת נח, היה זה הרבה יותר נוח, לרושם השורות, לקרוא ולזרז, שנתחיל בספירה חדשה, מתוך לוח חלק, אז היתה לזו משמעות, הרבה יותר מעשית.
אבל את חוקי “הטבע” אין לשנות. נגזר אומר, וקיים משטר של חלוקה צודקת והגיונית, בפרשיות השנה, ואנו, בשבת זו, חתני־“בראשית”. נשלים, איפוא, עם זה. נקרא לנו לעזר קצת מדמיון משהו מראיית הנולד, ונקדים את הזמן בכמה ימים. נרוץ, זאת הפעם, לפני ה“כלי־זמר”. וכך… הכל גלוי וידעו, ספרו ומנו… והכל הוא לשביעת רצוננו המלאה. בית רבתי מתנוססת בראש, ואנו דופקים בבימה ומכריזים: די! שבענו! נתחיל הכל מ“בראשית”.
פעם עם שחר־טל־ילדות הרי חיינו ב“בראשית”, חוויה תמה ועמוקה של שותפות למעשי הבריאה המתחדשים. אנו, דומה, היינו עדי־ראיה ליצירה… הרי כך היה נראה לנו אז הכל מסביבנו: נופלים פירורים, נוצות־לבנות לשלוליות שחורות… קרני־שמש שבורות נפגשות ברוח קרה… ונעלמות… תהו ובהו… ורוח שורקת מצליפה ומרחפת. הבריאה הרכה נבוכה, אינה יודעת איך מתחילים חורף…
נשכח, איפוא, את חדשי האימים – בלבולי המוח ופירוד הלבבות. ננשום לרווחה נשימה עמוקה, באויר צח, טהור, ונחשוב על עצמנו. יציץ שוב היחיד, לרשות יחידו הוא.
נחליט שאין צורך יותר לאסוף, להעצר ולהסביר לזולת הסבר הגיוני־מצפוני־חברותי־מוסרי, באשר הוא האזין וקלט, והוא מבין ויודע, והוא לא ישקר ברגעו המכריע מאחורי הפרגוד והראווה…
כי, רבותי, חשובה ביותר היא ההתחלה, הראשית. חשוב מאד לכפתר את הכפתור הראשון ישר ואם לאו, הכל עלול ח"ו ללכת עקום.
היה זה משגה שחשבנו פעם, כאילו הגמר, הסיום, הוא הוא הקובע. “אם הסוף טוב הכל טוב”. זו היא אימרה המונית־עממית, שהתאזרחה וקנתה שביתה, לא בצדק. פזורי־נפש, מבוהלים, מתרשמים בכל סימפוניה מהצלילים האחרונים והם הם שמביאים אותם לידי התפעלות ולמחיאת־כפיים. אניני־טעם, יודעי־זמר, חיים את המנגינה מראשיתה. להיפך, הפתיחה, האוברטורה, היא היא היוצאת להם את הלך־הרוח וההשראה. היא היא הקובעת. הם המבינים באמת, מוכנים לסלוח למחבר, ליוצר, אם הוא גם לא עצר כוח לסיים את יצירתו באותה ההשראה העליונה, בה החל. את שליחותו עשה כבר אצלם.
העמדת הכל על הסיום, שררה גם זמן רב אצל עתונאים, נואמים ודרשנים. שני עתוני־יידיש בפולין ההיא, הגדולה, היו מתחרים במירוץ לסיומים הולמים, מוחצים. פרילוצקי המנוח היה תמיד “חזק” בזה. המאמרים הראשיים שלו היו נגמרים ב“עבים כבדים, שחורים משחור, מכסים כיום את שמי הבלקן (או אירופה, אמריקה הצפונית, הלטינית וכו' – הכל לפי הצורך) מתי ואיפה ירעם הרעם, יראה לנו המחר הלא־רחוק”. כך נהגנו גם אנו – שליחים שד"רים, בשעתם. בראש דאגתנו עמד הסיום. אם זה אבד לשליח, הכל אבד לו. מציאת סיום מזעזע, היתה סגולתם של כמה וכמה מהגדולים שלנו. “פרימדונים”, ואחריהם, החרו החזיקו גם קטנים וזעירים – אנחנו.
היתה קיימת מעין זיקת גומלין בין אלה השד“רים. אחד היה מקבל בהשאלה את הסיום של חבירו למקצוע לשם שימוש בעיירות שליחותו הוא, וכתמורה, נתן לזה את ה”הדרנים" שלו לאיזור פעילותו הוא.
ידידי וחבירי בשליחות, בעיירות ישראל בליטא, היה מעדיף להופיע באולמי קולנוע, “מכבי־אש”, בית־ספר “תרבות” שם היה פטור מלהתחיל ב“פסוק” ולעמוד על “מדרש”. שם היו לו ידים חפשיות לפעולה, התחיל במה שתחיל, המשיך כמו שהמשיך, וגמר: "רק שתי דרכים פתוחות לפני עמנו כיום, או להמשיך בחיי ניוון, להיות נתון לחרפה ובוז… או להתנער בכוח איתנים, להתחיל בחיי עם מתרונן וצועד לקראת חיי כבוד, חופש ודרור. עליכם, יהודי פילבישקי (רקישקי, אליטא, זגור, הכל לפי הצורך) להחליט במה בחרתם (הפסקה – דממה שוררת באולם) דרך שלישית אין! אין! ברעם של מחיאות כפיים באה התשובה על הבחירה הגורלית.
הרבינו בהדגמות? אולי! אבל זה הכרחי כדי לעקור את ההנחה ההיא, החשבת הסיום בכל ולהעריך את הערך של הראשית, מחדש.
הבו, איפוא, ונצא בכוחות מחודשים לקראת הראשית, הבאה עלינו לטובה.
נוף ליחיד
קשים במיוחד היו השנה רגעי הפרידה מהסוכה. דומים היו אלה – עלי – אני עבדכם, לפחות – כאילו נשללה ממני חסינות החסות ו־הושלכתי לחלל ריק… להפקר, למלתעות כפירים… הרגשנו בימי־סוכות אלה את משמעותו הגדולה של הפסוק השגור בפינו מר"ח אלול עד שמיני־עצרת “כי יצפננו בסכה ביום רעה” וכו', והתפללנו בלב תמים, שהפורש סוכת שלומו על עמו ישראל יצפין ויחביאנו בצלו, על כרטיס הבוחר, המנוקב ככברה, שברשותנו, מעין רואים.
התפללנו תפלה קצרה:
“תן לנו, בורא עולם בקנין, זכות לשבת ולחסות בסתר צל סוכת שלם שלך, חוס ורחם, והמצא לי מחבוא וסתר בזיו זה, הנטוי כאפריון על ראשינו. “ותחסרנו מזרם ממטר”. עשרים, שלשים, ולמעלה מזה גושי “אמת” נופלים כאבני אלגביש על הראש העייף – הצילני מהם! אנא”.
האם הרביתי לבקש?
דומה, שהייתי צנוע ועניו־חסכוני מאד. ותפלתי גם נתקבלה ברצון. משהו, שמינית שבשמינית מהמשאלה, גם כאילו ניתן לנו. היו רגעי השתאות ספורים בדומה לזה. “השראה” קורא לרגעים גנובים אלה מר שטיינמן, ברשימתו הנפלאה בשם זה, בספרו “עלים מעץ החיים”.
“תוהה האדם על הפלא. נקרע מלפניו מסך. יש התנוצצות ניראית לו בעליל. כמו גץ ניתז מתחת לפטיש, נזרק לתוך נשמתו ניצוץ מאין־סוף. אכן, זו היא השראה. גץ מן הנצח־אין־סוף, נגע בו, בגחלת משלהבתו הגדולה. נצטמצם, כביכול, הוד מוראו הנצח, בתוך דק אחד”. ככה הוא – “דק אחד”.
תוך כדי ישיבה מוקף ב“נוף” זה ניסחנו לעצמנו שאלה. בערך ככה “מהי באמת המידה הדרושה לאדם מאותו ‘הנוף’ ביקום שכ”כ מרבים לדבר עליו בלהט? כמה אלומות שמש, תכלת שמים, קסמי כוכבים וירח, או כחלות הים האובדת בתוך האופק, דרושים לו לאדם החי, ולו במקצת, חיים נפשיים פנימיים משלו לשם התפעמות הנפש והתרוממות הרוח?"
וכי אין זו טעות בידי רבים משלנו, הנעים ונדים למרחקים אחרי שבעת פלאי “הגדולה והגבורה” שבטבע, בחיפוש חוויות לרוממות הרוח דווקא ביערות־עד שבאוסטרליה, בג’ונגל הברזילי, באשדות ניאגרה, בצד הקאנאדי, ובהרי־מרום הרים של האלפים והרי־בירה?
דומה שהדרך היא לעתים הרבה יותר קרובה, כמעט על יד פתח הבית.
יש שנשאת מרום עיניך ושבית שבי מאור־יקרות, הזולף מכוכב אחד, בודד על האופק, כוכב מ“כוכבי שמים רחוקים, כוכבי שמים כה קרובים”. התבוננת רגע קל – ומצא לך…
(1959)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.