היחוס הוא יחוס עצמו. הוא חצב את רוממותו מצור הנקרה של הזמן, וקרץ את עצמו.
בראשיתו, וכיפת ממשלתו היא בתחום של ה“לא”, העדר וחוסר מעש. הרכבו: היום הזה והנפש המעונה. הכזה יהיה היום הנבחר לישראל? עטו עליו דורות, ועיצבו את דמותו. מבעלי המשנה עד לפשוטי עם, מהנשיא, רבי הקדוש עד – – לכפריים, “ישוב”ניקים, שרגילים היו להגיע מהכפרים הנדחים שלהם לעיירות, בתוך עגלות־שחת, תרנגולים ל“כפרות”, ילדים, ו“מחזור” מרופט, צרור במטפחת־שבת.
כל חמדת הימים ויקר ישראל ניתן והוענק לו למהותו ועיצומו. כיום "הוא נושא במחזור השנה את כתר “המלך”!, והוא עטוי מכלול לבושים, בגדי זהב וכלי לבן, לפני־ולפנים.
הודו “כהוד אשר הלביש צור ליצורים”.
מקדשי מעט 🔗
מימי הילדות הרכים, נוהה הלב לבתי כנסיות ריקים, קטנים, בשעות שלאחרי הצהרים. רבים מהם בשעות אלה רחשי חלל ו – – עגמת נפש.
הם עזובים אז לעצמם. אין איש אתם, והם אורגים אז אריגי סוד שלהם. לכאורה נכנסת והנך יחיד אפוף חלל־כתליו. פניך מול “ארון הקודש” “שויתי”, ה“מזרח”, העמוד על מערכת כלי המאור שלו, הבימה והספסלים הריקים. ישבת רגע קל במחשבת המקום והנה הוא מתמלא קהל מתפללים, עטופי טליתות מעוטרות והם נעים כנוע עצי היער. הבית שטוף אור מלא קהל מתפללים עד אפס מקום.
משונה היא יצירת דמיון זה, – שהיא, דומה, משותפת לרבים שנתנסו בכך – המעלה לך מתוך החלל הפנוי את שעות השיא של המקום, על כל קהל באי שעריו, מתפלליו ערב ליל הקדוש ויומו.
דומה, אף בית התפילה של ישראל שואף כל שס"ד הימים שלו אל ליל זה. משהו נעלם נספג ונחתם בחלל לכל השנה. אף על בתי מקדש מעטים וקטנים ניתן לפסוק את הפסק “ימים יוצרו ולו אחד בהם”.
מתפללים 🔗
כיצד היו אבותינו מתפללים תפילותיהם, ב“ימים נוראים”? מעיד אני עלי לפחות “מנין” ראשים בבית־הכנסת ב“חצר” שלנו, שאין אורח ואופן תפילתו, ניעו ונדנודו, של האחד, דומה לשני. כל אחד הביע את “אומר עצמותיו” בסוד שיח שלו. וצורה זו אימץ לעצמו לכל החיים. היא, כנראה, עברה גם לבנים־אבות אלה, בירושה מאבותיהם הם. אחד לא נכנס לתחומו של חבירו. מדוע? אדרבא יבואו הגרפולוגים היודעים לקבוע בדיוק אפיו ותכונתו של האדם, עברו במידות ומוסר, לפי כתב־היד, קוי האותיות של הכתוב ויסבירו – לפי נתונים נפשיים, דומה, הרבה יותר רציניים אינטימיים – אופני תפילותיהם של אלה, שהפכו להם כטבע שני, אופי.
יבואו ויסבירו מדע עומד ר' יוסי כשהוא מתוח, כולו שקט ושלוה, רק הראש בתוך הטלית, הצונחת על פניו, מתנועע בקצב אטי הרמוני. ועל ידו ר' מיכאל, כל חוליותיו שבשדרה, מתפקקות. נענועיו הם: שתים לפניו כפופות ושתים לאחוריו בראש מושלך כמעט עד לפשיטת הצואר? ואם יבלשו ויעלו, שהראשון הוא ברסלב, ותורת רבו היא “אפשר לצעוק צעקה גדולה ומרה בקול דממה דקה”, והשני הוא סטולין “הבו אש, תתלקח הלהבה”! עדיין לא פתרו לנו את פשר השוני בתפילתם של האחרים.
מדוע ר' דוב, התמים והישר, אינו מכיר בנענועים ישרים, והוא בראשו וגופו בניע, כולו מימין לשמאל וחזרה. הבעות מקובלות לסירוב, לדיחוי כל פשרה והשלמה. ולהיפך שכנו ר' זאב הלמדן והמתמיד, רוקע ברגליו – אפילו בעמידת “שמונה עשרה” – מתכופף כאגמון ומרים ראש כארז, וידיו מורמות למעלה מתקרבות ומתרחקות ובהן: דין ודברים, טענות ויכוח, פיזור עננים שנערמו – ועוד המון דברים. והרי אלה שניהם במחנה טריסק. לא נפענח את כל הראשים. מי תיכן את רוחם? כל אחד חי לו בשלו, ברשות יחידו – וכולם כאחד זכו וידעו תפילה, בסוד “צעק לבם אל ד'”. ויהי חלקנו, בחלק מה, עמהם.
(1959)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.