צדקה עשה הקב"ה עם אנשי “עמך” בעיירה שיום טוב זה, יום של שתיה כדת עד להעלם עוני ודלות, מסחר וחשבון, עד להשתובבות, מתוך שכרות, ואיבוד חושי הפכחות וההבחנה, שמור בידיהם, בידי “עמך”.
זכות גדולה עמדה לו ל“עמך” בשמי מרומים, שיום יקר זה, – שמועטים כמוהו במערכת התקופות שלנו, שבעי תפילות ובכי, צומות ותחנונים, הוצא בנס מידי יהודים הלומדים, הנגידים והמכובדים, אלו ה“חלש”ים ובעלי המיחושים, שהתורה היא שעשוע יומם, ונמסר להם להמונים הרחבים, אנשי השפלה והעמק, בעלי המחט והפטיש, המרצע והסדן.
לא מן ההפקר זכו ההמונים בעיירה ביום גדול זה. בעלי המרזח, חיוורי הפנים ומקומטי המצח, הושיטו את ידיהם הענוגות, מתוחות הגידים הכחלחלים, מתוך שרוולי האטלאס והמשי שלהם, ועמדו לקבל לידיהם הם גם יום מרומם ושמח זה ששמו “שמחת־תורה”. באמת אמרו, וכי מי ראוי לשמוח ביום זה עם התורה, שנגלתה ביום זה לעיני כל ישראל עד למחשוף העץ הלבן, יותר מהם? הלא מכותל המזרח נקרא ר' מיכאל לברך על המוגמר ב“חזק”! ומעל יד ארון הקודש הוזמן ר' בן־ציון אל מתחת לחופת הטלית להיות המתחיל. “עמוד, עמוד ר' מיכאל חתן תורה”, ו“קום עמוד, עמוד ר' בן־ציון חתן “בראשית ברא”! הם הם ההוגים בה בערבי החורף הארוכים, ובהשכמות הבוקר הכחול. מן הדין והיושר הוא, שהם יהיו גם המחותנים הקרובים, השושבינים מצד הכלה, ביום שידובר בה, ביום שמחת לבה זה. שמחה זו לעמי־ארצות, גומאי סידור ותהילים, מה היא עושה? סכנת קיפוח רחפה, כנראה, על יום זה שיבולע ל”עמך“, ואילו היה גם זה נופל בחלקם של הלומדים, מי יודע צורתו. “הם” היו שותים בו בודאי מי־דבש, או יין־קונדיטון, בכדי לצאת ידי חובת שמחת החג, היו שרים “אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים”, יוצאים אחר־כך ב”מצוה – טענציל" מסביב לבימה, ובכך היה מסתיים יום טוב זה.
המוני “עמך” צריכים ליום זה לא רק לשם שכחה קלה מגורל החיים הקשה, לא רק לשם חידוש הכוחות קודם שמתחילים לצעוד לקראת החורף הקשה, אלא גם בכדי להביא לידי גילוי וביטוי לכל מה שמתרחש בלבם על הפרנסים והשתדלנים, התקיפים והשליטים וסתם בעלי טובות.
ביום זה פורצת השמחה, – שהיא בעיקר במעונם של אנשי “עמך”, – את גבולות הנימוס והדרך ארץ של כל שנה, ועל היהודים העשירים והמכובדים שומה לשמוע בפני עם ועדה, כל מה שחושב והוגה עליהם היהודי מן הבקעה שעל יד ה“הקדש”, ולקבל מנת חלקם בפומבי.
כל המרירות, שהצטברה בלבו של לייבוש בעל־העגלה, המוביל כל השנה את הסחורות מן התחנה לעיירה, בשביל בעל החנות הגדולה ר' מוטיל הנגיד, באה לידי פרסום רחב ביום זה. קשה כקריעת ים־סוף היא עבודתו של לייבוש. הסתיו בעיירה הוא ארוך כאורך הגלות המר, הגשמים יורדים בשפע ובזעם, הדרכים הן רעועות, והעגלה הטעונה ארגזים כבדים, שוקעת בבוץ. הסוסים נכנסו עד בטנם בשלולית הבור, ועומדים מיואשים. ניחר גרונו של לייבוש לצעוק, והוא יורד מדוכנו, נוטה שכם, נרתם יחד עתם, סוחב ומוציא למרחב, עד לביצה שניה ושלישית.
קשה היא העבודה, וקשה ממנה שבעתיים הוא החשבון, שר' מוטיל זה מכין בסוף השבוע לעגלון שלו. בחכמת החשבון איננו בקי לייבוש ביותר, הוא יודע רק אחת, שאחרי שהוא ישלם לטוביה בעד האוכל לבהמות, לא ישאר לו כלום בשביל פיות האוכלים שלו בבית. לייבוש יספר כבר על החשבונות האלו בשמחת־תורה ללא פחד.
ושימילי החייט גם הוא זוכר ביום זה להרביץ מנה הגונה באיצ’ילי הכרסן, המלוה במשכון ובריבית קצוצה בתשלומים לשבועות, והמבליע בכל חדשיים שבוע. שימילי יודע לחקות את אופן דיבורו של איצ’ילי, ששם שמים שגור בפיו, “אני ב”ה עוד לא הוצאתי דבר שקר מפי, בעד פ' ויצא לא שלמת".
גם ר' פינלי הדיין, בעל המרה שחורה והחששן בשיקול דין, בענין הפסד מרובה, הנוטה תמיד להטריף בכל סירכה קלה על הריאה, גם הוא לא ינוקה ביום זה מדינו של ברוך הקצב. כאן נוהגים, אמנם, יותר זהירות מאשר באחרים אבל העקיצות על החשש של “שבר על שבר יחדיו ידבקו” מובנות מאד לקהל היודע את המיחוש של ר' פינלי הדיין…
כל העלובים והמקופחים, הנושאים כל השנה בדומיה בעול הנגידים והתקיפים, כל ה“פרולטריון” של העיירה מופיע ביום זה באופק, משמיע קולו ברמה, תובע את עלבונו, ומתנקם. וכך הוא סדר העבודה ביום זה בעיירה.
ב“הושענא רבה”, לאחרי חביטת הערבה חזרו החיים לאיתנם. היתה הרווחה. שוררת הרגשה כללית נעימה מעין זו של החולה בימים הראשונים לאחר שקם ממחלה. הראש הורם, הלשון הותרה, והעינים אף הן נפקחו והיו כאשר היו עד לפני ר"ח אלול.
הקב“ה, כביכול, שהיה סמוך על שולחנם של היהודים שלו בעיירה במשך חודש וחצי עפ”י “דיאטה” יותר טובה, “דיאטה” של פיוס וריצוי, בהענקה של מספר מזמורים ותחינות, לפני התפילה, ועשרה פרקי תהילים יום יום לאחרי התפילה, הוחזר עכשיו לזכויותיו הרגילות. את “הפתק הטוב” הוציאו ממנו אמש לאור הלבנה, שהופיעה בבת צחוק לאחרי חצות עם סיום התהילים, ואמירת ה“יהי רצון” האחרון. מעתה הננו כמו שהננו. שמיני עצרת הוא, אמנם, להלכה חג בפני עצמו, לענין “פז”ר־קש“ב”, אבל למעשה הרי הוא כטפל לשמחת־תורה, הגבאי והשמש שלו. בשמיני עצרת עצורה השמחה בבית, והיא פורצת לאט לאט מהבית החוצה, באור לשמחת תורה, עם אמירת “אתה הראית”.
בשעה עשר הולכים להוביל את הגבאי של בית הכנסת הגדול מביתו לבית הכנסת. וכי מי לא יודע שיום זה לגבאות של בית הכנסת הגדול קשורה ברובה לגבאות ב“חברה קדישא”. הגבאי התכונן לביקור כבוד זה של אורחיו בוחריו, לכפר את פניהם בלגימה הראויה לשמה. רבים טרחו על ידו והכינו מערב החג יי“ש מכל המינים. ולקינוח מראשית ביכורי העונה החורפית. אווזים רכים מטוגנים, צואר ממולא, לשון, כרעי תרנגולת, וסתם בשר. סעודה זו בבית הגבאי טיבה ידוע, והלא היא כתובה גם בפנקסי החברה קדישא של קהילת אוסטראה, עיר המהרש”א זי"ע.
ניגון סוער ורועש, בו מובילים את הגבאי לבית הכנסת, חוצה את חשכת הליל, שסתיו מנסר בחללו. מרחוב אחר נשמע הניגון של החסידים ואנשי המעשה, ניגון של “הנני העני ממעש”, ההולכים עכשיו בלווי הרבי לבית הכנסת.
לבית הכנסת נכנסים מתוך ריקוד וניגשים למכירת המצוות של כל השנה. שני קערבליך פעם אחת, שני קערבליך פעמיים, ושני ק־ע־ר־ב־ל־י־ך בפעם ה־ר־א־ש־נ־ה. רבים הקופצים המעיזים גם מבני “עמך”. אם לא להוציא מידי המזרח דבר מה שמן וטוב, הרי לכל הפחות יש להעלות על המחיר.
ר' מיכאל הכהן נתכבד, כבכל ארבעים שנות תפילתו בבית כנסת זה, לשיר “כהניך ילבשו צדק”, ואחרי כן ניגשים לסדר ההקפות. לשש ההקפות הראשונות נקראו המכובדים. בשביל יהודי התנור נשאר “עוזר דלים”. מגע ישר זה עם התורה המונחה בחיקו של כל אחד, הביא את כל הקהל לידי התפכחות. “עמך” מסתפק בניגון מסורתי, חציו לשון־הקודש וחציו אידית המושרת – מתוך יחס קל של ביטול – גם מאנשי המזרח היושבים ראשונה על יד הדיין. “תורת ד' תמימה – הוי שרייט זשע יידען תמימה – תמימה משיבת נפש. – – –”
קריאה זו בלילה בתורה, דברי השיחה המופלאים, נוסח הברכה של ימי הדין, משרים רוח נכאה בבית הכנסת. ר' בנימין הקורא, – שחיבה יתרה נודעת ממנו לכל מקומות יגון ועצב – מסלסל את הפסוקים מתוך הדגשה מיוחדת. נימה רווית תוגה נעימה מלווה את הקריאה – – “וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב – – – אף שמיו יערפו טל”. כבמחי יד חלף ועבר שכרון זה מן המוחות, מסיימים ב“אדון עולם”? וג"כ בנוסח של ימים נוראים, ונפרדים מתוך כובד ראש של חג.
למחרת בבוקר, שמחת תורה, מתפלל “עמך” בכל בתי כנסיות שלו. וותיקין ומנין ראשון. יש רצון להרחיב את כיפת ממשלתו של יום טוב זה.
ראשונה הזדרזו אנשי המנין של בעלי העגלה, או כמו שהם נקראים בפי הליצנים אנשי חב"ד (נוטריקון חחים־בדים־דרבנות). הגבאי של בית הכנסת שלהם הביא אתו מהבית בתיק הטלית הרבה לעקאך־דבש, והוא מתהלך ומחלק את החתיכות הראויות להתכבד לבעלי הבתים, ואת הקצוות לילדים. הכל יודעים שבארון הקודש למטה שמור מאתמול ספירט, ובפירוש, תשעים ושנים אחוז בשפע.
“קידושא־רבא” עושים הבחורים, עוזרי העגלונים, בעלי מרכבה למשא, בעלי סוס אחד, עוד לפני מוסף. ר' לייבוש, ר' בעריל, ואחרים מבין הזקנים והמכובדים שבין בעלי העגלה, מתאמצים לרסן אותם, כמו שהם רגילים לרסן סוס בועט מתפרץ.
אחרי התפילה, מקדשים, קודם בכוונה ובמחשבה. ר' איצ’י שר “ישמחו במלכותך” והשתיה החלה. אחד אחד שולחים הילדים הביתה שיביאו דברים טובים לקינוח. מופיעות קדרות שחורות מזפת, המכילות טיגוני בשר שונים ומשונים, ברוטב וציר, לביבות ותפוחי אדמה. הלגימות הגדולות של היי“ש מתחלקות אחרי־כן בכלי הקנה והוושט, המרוחות שכבה עבה עבה של מאכלי שומן, מבלי שירגישו, שהכלים המלאים התרוקנו. ריקוד הסיום מסביב לבימה, לפני צאת הקהל לרחוב נשמע למרחקים. רגיל הוא יוסקי, בעל עגלת משא בטחנת הריחיים, להגיד ש”הרצפה היתה מן “האבות” אם היא יכלה לעמוד ולצאת שלמה מתחת רגלי הרוקדים". כשכולם התעייפו יוצא לייבוש הזקן היחידי במחול־קוזק. זקנו מופשל לו, מעשי אמנות, לשני חצאים, שפך פולני, לפיו, והוא רוקד מתוך התלהבות עצומה, עד אשר פרחי העגלונים ההוגים לו כבוד כלרב, מסיעים אותו ומשכיבים אותו לרגע לנוח.
יוצאים לרחוב, הולכים לבית הכנסת של הרבי. בדרך נפגשים עם מתפללי בתי כנסיות אחרים הצועדים בשיר וזמר באמצע הרחוב, לתמהונם הרב של ה“גויים” השונים, העומדים בפיות פעורים ומסתכלים ביהודים מכירים טובים שלהם, שגדלו עכשיו בעיניהם עד למעלת “ראבין” כל אחד ואחד.
הנה הולך “בית הכנסת של החייטים”. אנשי המגהץ והמחט ידועים כאנשי שיר בעבודתם מימים ימימה, והנה הם מכבדים את היום הזה בגרונם בשירה, יותר מאשר בשתיה. גם אלה מכוונים את פניהם לבית הכנסת של הרבי, אחרי אשר הספיקו כבר לקדש בבית הכנסת ובבית הגבאי.
ובבית הכנסת של הרבי עומדים עוד בתפילה, הכהנים נושאים את כפיהם. כל הקהל השתוי הזה שרק לפני רגעים, ברחוב, היה אמיץ לב, עשוי ללא חת, מכיוון שנכנס למסדרון הארוך של הרבי, וראה את הכהנים בדוכנם ואת הרבי העובר לפני התיבה ומקריא “יברכך – – – וישמרך, – – –” הוא נעשה פתאום שקט יותר, צנוע ושפל.
הקידוש אצל הרבי אמנם אינו עשיר כל כך במיני תרגימא ומשקה. שותים בכוסות כסף יי“ש של קימעל, אבל השמחה שרויה כאן. גביע קטן זה ביי”ש מסוכר, כשהוא מושט ע“י הרבי שקול אצל “עמך” כנגד כוס גדולה של יי”ש בבית. הרבי מתעייף מהר ופורש לחדרו, והקהל זורם מתוך ריקוד לבית הכנסת. השמחה הולכת וגוברת. העיגול מסביב לבימה משתנה חליפות. הרוקדים מושכים לעיגול את היהודים המכובדים הרוקדים לפי הגדרתו של לייבוש “לא על רגלי אדם כי אם על עץ חיים’ליך”.
"עוד מעלה ועוד מעלה “אום אני חומה”, עוד מעלה ועוד מעלה "ברה כחמה – – – “גולה וסורה” – – – אף על פי כן “דבוקה וחבוקה בך”. שרים את זה מתוך התלהבות ושמחה. היהודים הלומדים חמקו לאט לאט לבתיהם, לאחרי שספגו מזמן לזמן עקיצות ולעג על הילוכם ודיבורם, אורחם ורבעם. “עמך” אינו ממהר לברוח הביתה. את מאכלי הסעודה אכלו כבר בבית־הכנסת, הם מבלים בשמחה וריקודים עד תפילת מנחה.
קבלה היא כבר בידיהם, שאחד משלהם עובר לפני התיבה ומתפלל בנוכחות הרבי תפילה זו בניגון של ראש השנה. מי הוא זה שזכה לכך? מובן שמאנשי המחט הוא, משה־אווז החייט. חובשים שטריימל מרוט לראשו והוא מתחיל ב – – “יתגדל – – –ויתקדש”, – – – מסביבו קהל משוררים העוזרים לו בנוסח המסורתי של ה“ימים הנוראים”.
עם סיום “עלינו” מגישים לו כוס יין והוא מקדש את הקידוש של שמחת תורה.
“יום השישי ויכולו השמים – – השמים מספרים כבודו – – כבודו מלא עולם איי – – איי” – – בניגון של ר"ה. כאן בנקודה זו הגיעה השמחה לשיאה, מכאן מתחיל השפל והנסיגה לאחור. כי הנה צללי בין השמשות של יום סתיו חול דופקים כבר בחלון, והם גחים ומשתרעים על בית הכנסת. הנה הולך חורף ארוך וקשה, לא כולם זכו שבמרתפיהם יהיו שמורים שקי תפוחי אדמה, ובמחסניהם שורות עצים מסודרות. הנה קופץ עוד פעם משה’לי־אווז ומכריז על מחירים זולים על הצרכים החשובים ביותר. “עשר קופיקות שק קמח – – – עשר קופיקות פעם אחת, פעם שניה – – –חמש קופיקות עגלת עצים יבשים” – – בדיחות אלה נופלות ונתקלות בחלל עגום.
מישהו בלתי נראה, אכזרי ורע, דופק בחלון, קורא ומכריז – – – “ישובו ק־ב־צ־נ־י־ם שאולה” – – הרבי מניח ממקומו ומכריז גם הוא “לשנה הבאה בירושלים” – – – וקול “עמך” רועם: אמן!.
(1935)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.