(מסיפורי הימים לחנוכה)
דברי משל
“לו הייתי צייר – כתב לפני כמה שנים, סופר־עתונאי, בעל־מוח־ולב־יהודי־חם, ד”ר א. קורלניק – הייתי מצייר בד מן הימים האפורים, הקדומים, יריעה רחבה ממדבריות רחוקים, ועליהם ידים, ידים במלוא־חלל־העולם… שרשרת ארוכה של ידים… ואחת מושיטה ומוסרת לשניה ספר־מגילה. היד, פעם עולה למעלה, ופעם היא שוקעת, יורדת, אבל השרשרת מתוחה… נמשכת, חוליות חוליות עד לפתע פתאום – ניתוק… קרע… ו…סוף. היד האחרונה ואין עוד. חלל ריק!"
היתה זו חזות קשה של סופר, על גורל הספר התורני־לומדי בבתי־ישראל בגולה.
לו היה רושם הטורים האלה שומר אמונים לאותן ההרגשות שלו, מימי חנוכה, בעשור הראשון, של חייו, ולא נותן לזוהר הראשון שיועם ברוחות הזמן – ולו הוא היה צייר, היה מצייר על בד ויריעה רחבת־מידות לשון אש, לשון־אור של פתיל־שמן ממנורת חנוכה, המרחפת בחלל על פני שטחים מושלגים עמוקים… על פני נחלים ויאורות כבולי־קרח בבתי יהודים, בודדים. בכפרי “גויים”, ועל אוקינוסים, גיטאות ו“בונקרים”. לשון זהורית זעירה זו רוקדת ועולה מדלת לחלון. פעם היא גלויה, שביבה פונה לרשות הרבים, ופעם היא ממשיכה… ואינה נפסקת… להפך, אורה עולה מאליו.
זו היא חזות־דור, שגברה בו האמונה בנצח הנס. דור, שזכה והיעוד אחזו בציצת ראשו, והעמידו מול הבטחון והודאי הגדול – פנים אל פנים.
גילויי הנמשל 🔗
רבים הם בישראל גילויי גלגול שביב האור הזה. דומה, שכל בן אדם שני מן העולים החדשים, יכול לספר על ניצוצי אור זה, אור הנס הנצחי, שנגלה לו בדרך העינויים אלו, במצעד לקראת הגורל.
אנו מעלים פה פרשת חיים של משפחה. סיפור עקיפין של עולה ישישה אחת.
הסיפור הישיר לגופו, יכול בוודאי לשמש חומר לדרמה אנושית – – אנו רשמנו רק קווי דופן שאף הם, דומה, מצטרפים לתמונה.
באחד מימי אלול, לפני מספר שנים, דפקה ישישה על דלת ביתנו. היתה זו אשה קטנה כבת שבעים; צרור עצמות בלבוש צנוע. פנים ערים ללא קמט וזוג עינים חיות… להפליא.
היא נכנסה לחדר מתוך עליזות ושמחה. לא מזמן הגיעה. היא “כמעט” בת־עיר. אמנם, לא מב… כי אם מכפר סמוך – אבל הרי זה כמו “חדר עם פרוזדור” עם ב… אותנו “הצעירים” היא, אמנם, אינה מכירה, אבל את המשפחה, משפחת הרב היא “מכירה ועוד איך מכירה”.
בעלה היה בעל־אחוזה קטן, בעל כרמים, ומומחה לתעשית יינות משובחים. נוסף לזה היה יהודי למדן וחרד, והוא ירש מאביו את ה“חזקה” להמציא לרב, הסבא שלנו, יין לארבע־כוסות. היא זוכרת איך טיפלו בחבית יין זו של הרב. עוד כשהענבים הגדולים ענבי מוסקט, כתפו ונטפו מלאים על האשכולות, שמו עליהם עין, שאלה יהיו בשביל יין הארבע כוסות לרב. ממש “יין־שמורה”.
היא דיברה בשטף ובמרוצה. נדמה היה, שהיא השמיעה בבת־אחת כמה משפטים. הם יצאו מפיה כפולים.
מן הרגע הראשון לכניסתה לבית, הרגישה את עצמה כ“בת־בית” לכל דבר. מובן, כשנודע לה שיש פה נכדים של הרבי, הלכה מיד, ישר " אלא מה אשלח כרטיס ביקור ואבקש “רנדוואו”?
שמחנו מאוד לביקורה. כיבדנו אותה בתה ועוגות – העלו שמות של מכירים משותפים. היו לה בב… מחותנים ומחותני מחותנים, ורבים היו שם מידידיה. בינתיים, היא מציצה בחדרים ונכנסת למטבח. “במה מנקים פה את הכלים? יש גם פה אבקות מירוק? בוודאי יש! מה אין פה”? היא שואלת והיא עונה.
“איפה היא מתגוררת?” שאלנו בזהירות.
–בינתיים, אצל מכירה שהיא כמעט קרובה. מרגישה שם טוב, תוכל לשבת כמה שתרצה – אבל היא אינה מסכימה. היא מחפשת חדר. וכמעט שמצאה כבר. ברצונה לעבוד קצת, בכדי להיות עסוקה וגם בכדי להרויח משהו, להשלים את החסר. עזרה חשובה היא מקבלת מ“כלתה” מצרפת. הרי היא זקוקה למעט מאוד; נעל והלבשה יש לה “שיתן ד' רק אורך ימים, לבלות ולחדש אותם”.
במשך השיחה הזכירה פעמים מספר את ה“כלה”, בליווי אנחה עמוקה ולא את הבן. הבינונו. שזהו פצע שאין לנגוע בו.
נפרדנו ממנה, וביקשנו שתבקר אותנו עוד פעם. הבטחנו להתענין, לברר אצל קרובי משפחה, למצוא בשבילה עבודת עזרה בבית, עבודה קלה, מתאימה לה.
לאחר ימים אחדים באה שוב. יש לה פינה משלה. והכל שם מסודר וטוב, “ארמון” ממש. היא היתה מרוצה לשמוע, שתוכל פעמיים בשבוע לעזור במשק בית שלנו, ותבוא על שכרה.
מעכשיו היא כמעט בת־משפחה ממש. עושה שתים שלש שעות בעזרה בבית, ונשארת מפעם לפעם לכוס־תה –ומגלה טפח וטפחיים ממה שעבר עליה. השיחה היא בסדר ובשיטה סיפורית, והכל לפי השנים, ההולכות – כרגיל וכמקובל – וממעטות את הפרנסה ואת “הנחת”, מקצצות את השנים, ומגדילות את הסבל והצער, אם נשארו בחיים.
החיים בכפר 🔗
השנים הטובות ביותר שלה, היו, מובן, בכפר. על אף האנטישמיות, חיו חיי שפע ורווחה במלוא הפה. הבית הזה פתוח לאורחים ול“ציונים”. היינות של בעלה היו ידועים. ל“מוסקט” “ווימורוזיק” שלהם היה שם בכל המדינה. הם חיו בשביל עצמם ובשביל אחרים.
הזמנו אותה מפעם לפעם להיות אורחת שלנו לסעודת חג, והיא יושבת ומעלה זכרונות מאותו החג בכפרה.
שום חג לא נחרת בזכרונה בגעגועים מכאיבים כחנוכה, בבית, בכפר. היא תיארה את החג הזה, את האורות, שחצו את הרחוב “הגויי” המושלג והקפוא, בפשטות עממית, ציורית כזו, שהזכירו את תיאורו של ביאליק בהדלקת נרות שבת של האשה ביער, כשהחשיך לה בדרך. “מעל התל הזהיבו שתי שלהבות קטנות – החורשה הסמויה נתפקחה פתאום, כאילו נקבעו בה שתי עינים חיות” – – והלאה… “בו ברגע שנצנצו בין האילנות שתי השלהבות הקטנות, מיד תפסה קדושה בחורשה. עד כאן חול, מכאן ואילך שבת ויום־טוב”.
בעלה היה מזמין גם את הילדים, חבריו של הבן בלימודים, ומפעם לפעם היה גם אורח בכפר – הוא מדליק והם שרים במקהלה “מעוז צור” וזמירות עד כבות הנר האחרון. גם “גויים” מכירים, היו עומדים ברגש של כבוד מול הנרות האלה. בכל הנדידות והבריחות שלה היא שמרה על מנורת החנוכה של בעלה – שהיא הביאה גם לצרפת למקלט האחרון לפני א"י.
זאת ועוד… בחנוכה כבר החלה אצלם תמיד תנועה מוגברת של “יין לפסח”. נוסף לזה הרי גם טיגנו כתריסר אווזים כשומן לפסח, לקרובים ידידים ולעניים בעיר, כל זה שיווה לחנוכה טעם וריח של פסח, חג כפול שנים. כיום יקר לה החג גם בשביל זכרון הבן…
ערב ערב היתה מדייקת לבוא להדלקת נרות חנוכה אצלנו.
באחת השיחות שלה בערבי חנוכה, סיפרה, בדמעות בעינים, על הסוף של בנה היחיד.
למעלה משנה הם היו שלשתם; היא, הבן והכלה “קבורים” במחבוא אצל משפחה צרפתית בכפר על יד מרסיל.
הבן היה פעיל ב“אורבניזציה” חשאית שלחמה נגד היטלר, והיה יוצא בערבים עם חברים צרפתיים ללחום. לפעמים היה נעלם לשבוע שבועיים – –מופיע בלילה, דופק דפיקות של סימנים ונכנס אליהם למחבוא.
התרגלו לזה – הוא חוזר מגודל זקן, שחור כאדמה, מטפלים בו… הוא נשאר אתם, ישן שני ימים ושני לילות… ושוב יוצא. חיו, מובן, בחרדת מות כל רגע. הבית הזה היה כנראה, חשוד. היו גם מלשינים, ומפעם לפעם הפתיעו אנשי צבא של היטלר בחיפושים. אבל לא גילו את המחבוא.
משפחה זו ידעה מה צפוי לה, אם יגלו אותם. אבל גם הם היו מעוניינים במחבוא זה. כי גם שני בנים שלהם היו יחד עם בנה. חברים באותה ה“חברה”. אחד היה נשוי, והיתה לו אשה וילד, והשני היה רוק. שלשה אלה היו חברים לחיים ולמות – ואף הם התחבאו בבונקר זה שמתחת לרפת.
בפעם האחרונה ראתה אותו – – וזה קשור עם חנוכה.
הוא היה כמה ימים אתם יחד – מבלה בשינה רוב הזמן.
"בערב אחד הוא קם, התלבש ואמר שהוא עם החברים יוצא לאיזה מקום רחוק, ואינו יודע מתי יחזור – הוא נפרד – – לפני צאתו חזר, העמיד את הרובה בצד ואמר לנו שהוא חושב שהיום חנוכה. הוא כמעט בטוח בזה. והוא רוצה להדליק נרות חנוכה.
לקחנו נר והוא חתך אותו לכמה חתיכות. פינה מקום בזוית המחבוא – אנו אמרנו גם ברכה ושרנו ביחד, מול האורות, בחשאי “מעוז־צור”.
אף שני חבריו עמדו עמידת כבוד מול האורות הקטנים, לקחו את הרובים שלהם ונעלמו.
שבוע – עשרה ימים אחרי זה עוד קבלנו ממנו ד“ש שהוא חי – יבוא. שלא ידאגו” – – יותר מזה לא ראתה אותו. שני חבריו הביאו אותו לקבורה ביער – הוא נפגע ברמון של צבא היטלר שהקיף אותם.
היא נשארה עוד כמה שבועות אתם – ומיד כשהיתה אפשרות סידרו לה וויזה “ארזו אותה” ושלחו אותה לארץ.
כששאלנו אותה איפה אשת הבן, הכלה שלה? היא היססה רגע, נאנחה ואמרה – היא נשארה נאמנה ומסורה לי כבת. שולחת לי חבילות וכסף, כל מכתב מתחיל “אמא יקרה” – הודיעי אם ומה חסר לך, ונשלח.
באחד המכתבים ביקשה, שאודיע לה אם אני מסכימה שתבוא יחד עם בעלה לבקר אותי בישראל. “אף הוא בעלה, קורא לי אמא”. הודעתי לה, שחבל להוציא כ“כ הרבה כסף. האמת היא שאינני רוצה. בעלה הוא אותו הבחור הצרפתי, חברו של בעלי ב”חברה". כן, סיימה את שיחתה – – יש לי חשבון ארוך עם חנוכה…
1959
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.