הפך הגנוז…
היתה זו הסתערות־מלחמה גלויה, בבית, בימי הילדות הרכה. שני הצדדים הקימו ראשי־גשר, התקיפו והתגוננו במיטב התכסיסים.
הציונות, עם הנץ־שחרה, התבצרה בעיירה. ב“מנין” משלה. לכאורה, מפעל צנוע ותמים. “מנין” לתפילה, וראוי לתהילה, אבל – “בעלי התפילה”, פירסומם, והשם והשלט, בכל אלה היה משום הכרזת מלחמה, והצד השני נענה לה.
“בית תפילה” למנין כיצד? לקחו שלושה חדרים, הרסו את הכותל בין השנים, הכניסו בימה וארון־קודש והנה עזרת אנשים. החדר הקטן שימש לעזרת נשים, והחלו להתפלל בו שחרית, מנחה וערבית, יום יום, ובשבתות וחגים.
מובן, שהכל היה בו על טהרת הנוסח והנוהג החסידי, ללא שינוי כל שהוא. “הציונות” התבטאה רק בזה, שלא שוחחנו בשעת התפילה ואפילו לא בשעת קריאת התורה, ו־המגבת, ע“י כיור הנחושת, היתה נקיה, והחלפה בכל יום ששי, אם היה צורך בכך, או לא. בשני הדברים האלה היה משום חדש וחשד, כאחד. במידה שיכלו, הפריעו להם חסידי בית סבא ונאמני בית הרבי השני, במקום. אבל אלה, הציונים, ראו את עצמם כנרדפים ו”מעונים" על קדושת הרעיון, וגילו אופי וסבלנות.
השמשות שנופצו מזמן לזמן, תוקנו, והשלט על דלת הכניסה “מנין ציוני, בית אברהם”, היה תחת רשת של ברזל.
מי הוא בעל השם אברהם? הרי זהו אברהם גייער, איש אמיד בעל משקפי “פנסנה”, זקן־גזוז, מנוי על “הזמן” ועתון רוסי. הוא הוא שביצע את אשר זמם. “המנין” קיים.
שבועות ספורים לפני חנוכה, הגיע “המטיף הציוני”, ר' נחום־ראובן גוטמן, כאורח ל“מנין”. (על שמו, אגב, הקים בנו מלוס אנגלס “בית תרבות” בנתניה בשם “היכל־נ”ר־גוטמן") היה חורף זה חורף של קרה אכזרית. סופות ורוחות, כפור ושלגים, כבלו את העיירה כבנחושתיים. “המטיף נקפא”, אמרו בעיירה. אין קשרי תחבורה.
הוא מתאכסן בביתו הנאה והמרווח של אברהם גייער. לחמו ניתן לו בשולחן ערוך יפה, והמיחם המבריק, עומד על השולחן, רותח בלחש ומפיק הבל. “קרובים ואוהדים” נכנסים לבלות אתו, כל שיחה היא הטפה לציון. מתובלת בפסוקים ואימרות חז“ל. נוסף לזה סיפורים ותיאורים מחיי הקולוניסטים” בא"י – ורשמי־עד־ראייה בקבלת פני הרצל בווילנא.
בשבת חנוכה הוא נאם לפני קהל גדול, ואז זה קרה בפעם הראשונה, מתתיהו בן יוחנן, כהן גדול, חשמונאי ובניו הורדו מ“ועל הנסים” והועלו כגיבורים הראשיים והעיקריים – בעלי הנס. הם הניפו את נס־המרד, יצאו בחרב, חנית ושריון, לחמו כאריות – הם־הם גבורי־חנוכה. זה ורק זה.
הסבא שאל – נו – ומה עם פך השמן? פך זה האחד, שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, שלא היה בו להדליק אפילו לילה אחד, והדליקו ממנו שמונה ימים – זה מאומה? זה הס מלהזכיר. המטיף התעלם מזה לגמרי.
העיירה התפלגה כאילו לשנים. בבית המדרש שלנו, לפני עיני הסבא וחסידיו, נס השמן מתנוסס ברמה, וריחו נודף בראש כל השמנים הטובים. שמן שהורק מכלי אל כלי מדור לדור. הרי זהו השמן שנמשך בשלשלת־יוחסין, ארוכה, במערכת הזמן, בגלגל התקופות – חזרה לקדום. הוא כד השמן של אליהו הנביא. ממנו שמן־המשחה על ראשי מלכי ישראל, ממנו משחת־קודש לכלי המשכן “ביום המשח אותו”, והוא מגיע עד לשמן של יעקב אבינו על האבן למראשותיו ל – ראשות.
אם להגדרה קצרה מנוסחת, הרי הציונים, ואתם הבנים, הדור הצעיר, הבליטו את נפילת “הרבים ביד מעטים”, נס הגבורה. והאבות, את מפלת “הטמאים ביד טהורים”, נס הקדושה.
ניתן להגיד, שאנו היינו, בימי תום אלה, עדים, שהפך הקטן הזה, חזר ונגנז, בחותמם של כהנים, מטיפים לחיבת ציון. ציונות מעשית – “קולוניות” ועבודת אדמה "הסאכע, – שבה מזל וברכה. הזקנים שבדור התקוממו, כאבו את כאב העלבון והפגיעה, בפך הקטן והטהור, שנשאר חבוי בנס, ולא חלו בו ידים טמאות.
אולי לבם ניבא להם במסתרים, חזות השואה, חורבן עולמם וביתם? אולי, חלו והרגישו מה כוחם בחרב, וגבורתם בחנית ושריון, לפיכך, חרדו כל־כך לפך השמן. הרי הפסוק שפסקו לעצמם בימי חנוכה היה “לא בחיל ולא בכח וכו'”. אחת האימרות בספר “חכמת סין” היא “השמן במנורה אזל ואוכל, האש הבוערת המירה את מקומה”.
רז זה נגלה גם לאנשי אמונה שלנו, שקיים באומה זו שלנו זיק־אש, שביב חבוי, והוא כ“מם” ו“סמך” שבלוחות – כולו רז ונס – זה בוער ולוחש גם כשהשמן אזל ואוכל – –
*
בערב האורים, עם הדלקת הנרות לצד הפתח של רשות הרבים, והיא כיום גם רשות היחיד שלך, איש־ישראל, בן־חורין, חודרת העין למחשכי הבית, העומד שם בחורבנו, למזוזת פתחיו, לדלת זו, ש“המזוזה” היתה בו בימין, ונר חנוכה בשמאל, במשך דורות, בו במקום, בשעה ומעמד.
הלב ממאן להאמין, שזיק אש זה שבמראה וחזון, זה שאינו זקוק לשמן, אף זה נדעך, הוכחד – – – גילו גם אותו ב“בונקר” שלו והוא נכבה לעד? – – אם זה ככה, איך להשיג ולתפוס את שובם של אותם העשרות ואולי כבר מאות, שחזרו – לדברי בני־עיר שהגיעו אלינו – להקים את בתיהם השוממים והחרבים. “תיקנו גם את בית הכנסת הפרוץ והחרוך” – סיפרו אנשים. העיירה מחדשת את ישובה.
רבון עולמים! מי, ומה קורא להם ליתומים מבוגרים, זקנים אלה, ששכלו שם את הכל, לחזור?
מה כוחם, כוח אבנים, לצוות לעצמם חיים, בחדרי־משפחה, בצל קברי אבות, ילדים ואחים בבורות משותפים?
והרי בני העיירה שלי אינם היחידים, המוזרים, שחזרו לקינם השלוח והשרוף. חוזרים ומישבים הרבה עיירות בפולין. הרי גם לגרמניה, למאורת פתנים, חזרו, ואף “ירדו” מתוכנו מפה –שמה?
מי נביא ויגיד לנו באות אלה? האומנם, גם כיום, עם צמיחת ראשית גאולתנו, עוד קיימת צדקה זו של פיזור חדש ומחודש? האומנם, גם כיום בת־קול יוצאת מבין החורבות – פולין – פה־לין??
1958
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.