לא רק ספר־תורה שבהיכל יש לו מזל משלו, גם פרי על האילן, וברכה שב“סידור”, אינם לוקחים לעצמם את מזלם ביד, לפי רצון ובחירה עצמית. לוקחים מה שנותנים.
לבי אני לחרוב היבש והמצומק. לההוא, מובן ל“בוקסר”, שהוא, היחיד, היווה את ה“חמשוסר”, בימי הילדות הרכים.
חזרות כל הכיסופים והגעגועים, שרחשו בלב לארץ־חמדה, רחוקה זו, ראינו בעליל בו. טעמי – כל שבעת־המינים, שתיארנו אותם לעצמנו, וחשנו את ריחם, הרגשנו בנגיסה יבשה זו אל החרוב. דומה, ששני שד“רים, מטיפים לציון, שקמו לישראל במאוחר, והגיעו לעיירה, לא עשו בדבריהם את אותה השליחות שעשה “למען ציון ומקראיה”, ה”בוקסר" האלם.
לשעה־קלה הוסענו בדמיון לארץ קרובה־רחוקה זו, והגאולה והשיבה אליה, היא מוחשית. “פרי זה עשה את שליחותו במשך דורות. עד שהגיע ל”בטלונים" של מנדלי, שחושבים אותו למשובח בפירות הארץ, שאין כיוצא בו. דורות ישרים, אדירי אמונה, ברכו עליו “שהחיינו”, והוא, מבשר – ישועות, נעלם שוב עד לשנה הבאה.
כולנו כיבדנו את ה“רבי” בחדר, בטעימה מהחרובים, שהבאנו ביום זה, לברכה. והרבי, כטוב לבו ב“בוקסר”, לגלג במקצת על מידת הסתפקות זו של “חנינא בני”, ש“די לו בקב־חרובים משבת־לשבת”? מהי הרבותא? וכי מי מאתנו לא היה מסתפק בקב ממין זה?
לבי לחרוב הזה, שיצא מאתנו מקופח, “ציוני וותיק” זה, לא בא על שכרו לעת זקנתו, כשאנו הגענו – ולא במעט הודות לו – למקום גידולו –מחוז מוצאו.
נקדיש לו לפחות רחשי־לב בשורות ספורות, ונקיים בו “ביומו תתן שכרו”.
*
ט“ו בשבט, בעיירה בפולסיה שבאוקריינה. צריך היה דמיון עשיר וכוח־הזיה רב, לראות ביום זה – שידענו ידיעה אישית, ממשנה א' ב”ראש־השנה" –יום בשורה לאביב הממשמש ובא. באי־שם בעולם, החורף עמד בעיצומו, ללא כל רמז של ויתור והנחה. העצים עמדו עמוסי שלג. הנהר הרחב הוא כגשר ברזל. מקשה אחת, קרח־עב־לבן. אף אשנב זה, ד' על ד', שקרע “חוידור”, שואב המים, בכדי להוריד את הדלי הריק, ולהעלותו משם מלא מים קפואים, מהולים ברסיסי קרח, אף פירצה זו, נמצאת קפואה למחרת הבוקר, ויש צורך לנפץ את הגוש הדק, שנמתח, מחדש.
אנו כולנו עייפים כבר מקושי־השיעבוד של החורף הזה, שארכו הוא כ“אורך הגלות”. לא רק עניי העיר שקיבלו “מעות־עצים”, כשלו וצמחו. גם ה“בעלי־בתים” נאנחים עמוקות.
בכל זאת, ואף־על־פי־כן, נשמנו בילדותנו" על יד התנור המוסק, את אוירה של א“י, הניעורה ביום זה, ומחדשת את אביבה. השמים הכחולים של א”י, שעלו מן הרחצה של ימות הגשמים, כאילו היו שטוחים מעל לראשינו, ב“חדר”, הצר והמחניק.
הרי קורי־החלום ואריגי־הדימיון, על עולם שכולו טוב, שהוא שלנו, כולו שלנו, הם הם שמילאו את תאי הלב והמוח.
אזרחים ב“מלכות הוודאות” היו האבות והבנים, הגדולים עם הקטנים כאחד.
“הוודאי” הגדול, שלט בעולמו של אדם בישראל בדור שלפנינו. אפף את החיים שהיו כפופים למרות; לחוקי־אל ומורשת אבות. הרי המציאות האפורה של יום יום, קושי השיעבוד והצרות מה“גוי” המציק, יחד עם הלחץ והדחק של “פרנסה”, כל אלה הרי עוברים וחולפים כחלום יעוף “התעיף עיניך בו” ואיננו". מה שהם, נבובי־המוח וקלי־הראש, חושבים כדמיון והזיה: עולם הבא, שכר ועונש, גן־עדן וגיהנם, ימות־המשיח ותחית־המתים, אלה הם הלא קניינים וערכים מוצקים, איתנים כאשיות עולם, נראים בעליל, עין־בעין.
לא היה כל חידוש ופלא בדבר, אם ר' יעקב־אליו הכהן, יהודי תלמיד־חכם, אחד מאלה, שהיו מרובים ב“בית־המדרש” שלנו, לומד בעיקר מסכת “קדשים”, והלכות בתורת־הבית, מקדש וקדשיו.
הוא בקי מאין כמוהו במסכת “מדות”, יוצא ונכנס לשער־האיתון ולאולמים, דרך שער הקדום, מציץ ללשכת־הגזית, מודד וגוזר נירות, משרטט ומשבץ, מאמן את ידיו בתיאור המקדש והעזרות.
ברור, כשם שהוא מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח, כך הוא מאמין בבנין המקדש, מיד ולאלתר. הוא אינו רואה כל סיבה, שהוא, יעקב אליו הכהן, לא ייקרא לעלות על הדוכן, לכהן בכהונה זו, שהוא שומר עליה בטהרה, שמירה מעולה; מברך בחגים את ישראל באהבה, מקבל ברטט שבקדושה את חמשת הסלעים פדיון בנים, “פטר־רחם לאמותיהם”, ושומר על כס, זה ל“תכריכים”, ליום בו ייקרא למסור את הפקדון. כי מן השמים זיכו אותו בתואר זה, שהוא חובה וזכות גדולה כאחד. ואם סתם יהודי, בעיירה כך, מהו הפלא, שכמה וכמה מהצדיקים היו מכוונים את האנפילאות ע"י המטה, ואת המקל לצידן, שיהיו מוכנים, שמא יודיעו שיש לצאת ולהקביל את פני מלך־המשיח שהגיע לשערי העיר.
לא היתה שום אירוניה מעושה, אם בעל ה“קדושת־לוי”, ר' לוי־יצחק מברדיצ’ב, כתב ב“תנאים” כשהתחתן עם גדול וקדוש אחר, בעל “התניא”, שהחופה תתקיים אי“ה ביום – – – בשעה – – “בעיר הקודש, ירושלים, תובב”א. באם, חלילה, משיח־צדקנו, לא יבוא, היא תתקים בברדיצ’ב, בבית־המדרש־הישן”.
כזה היה האקלים, בו חיו ונשמו קודמינו. מספיק היו גירוי־נפשי, מניע מחשבתי קל, לחשוף את הגנוז בכבשוני הלב, בדברים שבאמונה תקוה ובטחון, ולהעלותם למציאות, לנגלה ולנסתר. ההודיה בכל, היא היא מסימניה המובהקים של הדורות שלפנינו, בדור השכלה והתפכחות כותב “רב־צעיר” לש. א. הורודצקי “מצבנו קשה, מכיוון שאנו נימנים עם הבינוניים, אנו מודים במקצת”. ומההודיה בחלק, כנראה רק צעד קל וקרוב לתחום אחר. להעלם והתפרקות.
“אנו הננו דור שיש לו רק אבא”, הכריז הסופר בן המשמרת הצעירה, כנראה, שרק זו היא עובדה קיימת – אבל ללא סבא. שתי חוליות, ואין עוד.
טוב שזכינו לחיות בכפיפתם של אלה שעולמם היה שלם ומלא, עולם של רציפות והמשך, והם הם שהאצילו משהו מאור־הודאות שלהם, על אלה שחיו במחיצתם.
כל פקעת זכרונות והרהורים אלה, צפו ועלו כגירורי יום, ט"ו בשבט, אז עם הנץ החיים.
יבורך לי ביום זה החרוב, העני והדל, העניו שבפירות הארץ, פרי ללא לבוש וקליפה, ובטעם קצת תפל, במחילה מכבודו, אבל “שרשים לו עמוקים” לא רק בקרקע האדמה הזאת, כי אם גם בתלמי הלב, בהוד שבחסר ימי הראשית.
(1959)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.