(“פילוסופיה לפורים”)

“שלא תחול רק עיןהרע בנו, רבש”ע" – – במשפט עממי זה, מלווה בתנועות של “פו־פו־פו” העוויות־לחישה, החל בן־השיחה במסיבה שלנו את הערותיו על תל־אביב בימים אלה:

דומה עלי עיר זו שלנו בזמן האחרון, כאילו הכריזה על עצמה “פורים אריכתא”. הכל מתחפשים כעשירים. השפע בכל מסנוור ממש עינים. ההעלם הגדול השתלט על הכל, עד לשכחה. קיים כאילו מרוץ והתחרות בכל ענפי החיים. בהבלטת העדיפות והיתרון על השני: בנוי, תפאורה, ברק ועושר…

כל עסק חדש מפתיע אותך בעתרת הקישוטים והעיטורים שלו – “המכה אל החומש” את קודמו, מלפני חודשיים.

ראיתם, אגב, את הבנין החדש בשדרות רוטשילד שעליו לשרת את הפועלים? ובעיקר – רחוב דיזנגוף! איתרא מזלו של היהודי הרוסי הטוב הזה, בונה העיר – – הרחוב אינו מוסיף לו כבוד רב. תצאו, בבקשה, בשעה 9–6 בערב לרחוב דיזנגוף, בקטע של בתי־הקפה ע"י הככר, ולצדה השמאלי, פריז ולונדון הן פרובינציה נידחת בהשוואה לאלה.

יש ונדמה לך, שזהו צבא של דוגמנים ודוגמניות – “ילדי שעווה” שיצאו מחלונות הראווה והם כאילו עוברים לפני השופטים, היושבים על המדרכות, ותרים אחריהם – מתחרים לקבלת הפרס.

אמרנו עד שעה תשע. שעות אלה הן שעות הגיאות. אח"כ נבלעים המונים בין כתלי בתי־קולנוע ותיאטראות.

מה רב השפע של אמנות בעונה זו! נפרצו ונהרסו כל הסכרים, והשטף עולה וגואה. מכל ארבע כנפות העולם מוסעים אלינו אמנים, עם־ובלי־מרכאות, “ייבוא בתשלום”.

זריזים הם האמרגנים שלנו. מצודתם פרושה בכל, מים־אל־ים. את מי הם אינם מעלים בחרמם? יש, ושנים אוחזין בטליתו של “כוכב” אחד, וכל אחד צועק שלו הוא. רבים ומתפשרים. יש ב"ה כדי חלוקה.

אנו משיאים ערב ערב את “פיגארו” ב“היכל־התרבות”. והמודעה מיום ליום היא: “כל הכרטיסים נמכרו” (מחיר הכרטיס הוא בין 12־8 ל"י). זה היה השיא של הלהט. מושכים השמות “החתן כלה” ו“המחותנים”; מטרופולין – לה סקלה, ומשתתפי פסטיבלים בזלצבורג ואדינבורג – ואין לוותר. יש לנו ינוקא, זמר־זמיר מספרד, גברת בטרפליי מיפאן. כושים מתגוששים מפורטוריקו, קרקס מוורשה, בובות ומושכי חוטים מאיטליה, “יושה עגל” מבילגורי־אמריקה. וכן מרינו־מריני.

הנה, המשיך המבקר, אנו עומדים בפרוס הפורים, הילדים החביבים שלנו מציפים את הרחובות בלבושי התחפושות שלהם, תראו מה קוסם להם, מה מגרה את יצר הדמיון שלהם.

רובם ככולם הם אפאשים, נסיכים, יורשי־עצר, אבירים והעיקר הוא “מחלצות” תלבושת עשירה: אטלס משי וקטיפה, צילינדרים וכסיות לבנות.

עשרות לירות מוציאים הורים ללבושי בני־יום אלה – – והרי אנו דלים ומרוששים – חיים מהיד לפה תמוכים ונתמכים שעונים ונשענים מקרובים ורחוקים – – והרי רבבות ראשי משפחה מפרנסים אשה ו“מנין” ילדים מעבודות דחק של 15־13 ימי עבודה בחודש – – – והרי – – – והרי – – – וכו‘… נמצא במסיבה גם מלמד זכות, סניגור: "דרכו של עולם בכך מאז ומקדם – ואנו אין אנו גרועים ואף לא טובים מאחרים, וכו’ וכו'"…

נתגלגלה השיחה, שהביאה את המארח שלנו, ראש המדברים, ל… “מזמור שיר לעוני” – בבתי אבותינו. זה היה תיאור של מחסור ומצוקה “נוסח־רומניה”, לפני יובל שנים. ה“קערביל” פינה את מקומו לפראנק, וה“קופיקה” ל“באַן”, שתי מטבעות המדינה כאחת; הרו"כ – כהפראנק, לא היו מצויות בכיסי האבות שלנו. “אולי בכל זאת תגש לקלמן, והפעם תהא שעת רצון, ויתן לך חצי פראנק גמילות־חסד”. משפט זה היו רגילים הילדים בבית לשמוע לעתים מזומנות מפי האם, כפנייה לאבא. הילדים, אגב, מילדותם נשאו בעול הבית, סבלו בסבלו ושמחו כילדים באותו המעט מטוב שנפל בחלקם. טעות היא לקבוע, שלא ידענו בילדותנו שמחה בבתי האבות שלנו… שברירי קרן אור אחת, אם הגיעו לבית, התנער והתרונן הלב הקטן, והיתה השמחה שלמה בבית.

“אולי בכל זאת תגש לקלמן”… בכל חוסר הישע שלו נסר בחלל משפט זה ביום חמישי בשבת עם ערוב היום, כשכלו כל הקיצין… בכל זאת ואף־על־פי־כן לא היתה זו דלות מנוונת. חלילה! אבותינו היו משוריינים נגד זה. בתוך תוכו של המחסור, היה טמון בחובם הגמול והשילם – שהגיחו עם השגת הפרוטות הצנועות, כשהיתה הרווחה.

מאיזו חוליה נתמלא החלל? פעם מתוך נס של “רווח והצלה”, שעמדו ברגע המכריע האחרון. פעם נזדמן קונה “גוי” כפרי טוב, ופעם בהשגת הגמ“ח, היתה רוח טובה על קלמן והלווה, אפילו הסביר פנים. כך או אחרת, האמונה והבטחון בזן ומפרנס, לא נפגעו אף במשהו. אלה לא נאכלו בשבועות של מצוקה, ואף לא בחדשים, נשתמרו בשלימותם משבוע לשבוע – ונמצאו שלמים, ראויים לשימוש לשבוע הבא. “אולי בכל זאת תכנס לקלמן – הלא החזרנו, ב”ה, בזמן”. ודאי שבראש דאגות ימי החול היה “איך לעשות שבת” כי סוף סוף ששת ימי החול מה הם, ומה להם מפירוש זה הרבה (כידוע, לקוי סגנונו של המהרש“א ז”ל בחסר של בהירות ויכולת הסבר). דחו את הפירוש ופיטרו אותו בדברי־לגלוג “הנה נוסף לנו עוד, בלבלן חדש”.

שמע המהרש"א את דברי הזלזול האלה, נגש וישב אתם מחדש על הפירוש, והדברים יצאו שמחים והותרו כל הספיקות.

העיר להם המהרש"א ושאלם למה קפץ רוגזם על המחבר מתוך עיון ראשון, ופיטרו אותו בלעג? יכול להיות הלא שלו היו מתעמקים יותר בדברים, היו מגיעים בעצמם לידי הבנת הסוגיה בספר.

הלומדים הצטדקו ואמרו – כבודו לא יודע? יום חמישי היום, ודאגות “עשיית שבת” מרובות הן אצל כל אחד ואחד מאתנו – “ושמעתתא בעי צלותא”. אין המוח פנוי לתפיסת סוגיות קשות. המהרש"א הבין לרוחם, והוסיף. אמנם, צדקתם, אבל מדוע לא דנתם לכף זכות את המחבר? יכול להיות שגם הוא יודע דרגת “דאנערשטיק” ודברים אלה נכתבו על ידו ביום חמישי. יום שמרובות בו הטרדות, והדעת היא קצרה – – –

המסובים חידשו והוסיפו רבות בנושא זה עם הסניגור. הכל מודים, שהשמחה מלב מלא – ולא דוקא בפורים ובדגדוגי “עדלידע” – מרגש של הכרה והודיה, היתה יותר מצויה בבתי ישראל, בתוך חיי־מחסור אלה, חיי־ישרות בחשבון וחישוב של פרוטה, מאשר בימינו אלה ב“עושר” מנופח זה.

אין ספק שסכנות אורבות לישוב מאורח חיים מבוהל ומופקר זה. הרבה מהטוב בערכי מוסר עליהם היתה גאוותנו, נופצו כבר אלי מדרכות בתי הקפה של רחוב דיזנגוף.

ניתן לעשות הרבה להורדת המסכה, להסרת התחפושת של העושר המדומה, ביצירת דעת קהל נגד בולמוס רוטשילדי זה. מספיק לנו יום אחד ולילה של פורים לשם קיום “מצות־עשה” של “ונהפוך הוא”…

1960