יום ששי. השמש עודנה בתוקפה, ושליחי בית־הדין, שפניהם כבר נוהרים מזיוה של שבת, תקעו והריעו – – – באה שבת.
החנוונים במחנה־יהודה ומאה־שערים הכניסו מתוך גלגול זריז את החביות המלוחות עם ששת תריסרי הדגים המרוסקים, הצפים מתוך שיעמום תפל בתוך הציר העכור. הוגפו התריסים, סוגרו הבריחים. – – באה מנוחה.
ברחוב עובר ברכיבה על חמור מאוכף, רוכל ספרדי, החוזר מן הכפרים הסמוכים עם מרכולתו, ארג ורקמה, מחט וסדקית, עגילים ומחרוזות, אחרי נדידה של ימים. בגופו מאיץ הוא בחמורו, ומרביץ בו בעיטות רגל להחיש את צעדיו. רגעים והוא נישא ביעף כשפניו פני להבים מפיקים נחת.
השמים בתכלתם הורודה מחולקים בשתים. חצים האחד עטוף כולו אור כהה, אור בין השמשות, וחצים השני בוער בקוי אש פולסי־נור – להבת גסיסה.
ירושלים מקדימה לקבל את השבת שעה גדולה לפני כל יתר הערים בא"י. כך הוא מנהגה, מנהג ירושלים.
ירושלים שולחת את שמשו של יום הששי למנוחת עולמים, כשהיא כבר כולה שבת. מירושלים, בדרך צפת ובית מדרשו של האר"י הקדוש, יוצאת השבת למלוך על עם ישראל בכל תפוצותיו. ירושלים מאמינה, כי לקבלת שבת באים אליה גם ישני חברון. עוברים הם בדרכם את הקבר הבודד אשר בדרך אפרתה והיא, האם, מברכת על הנרות, מציתה אש קודש בעיני אמהות ובנות ישראל, אם הן מאהילות ברגע זה על עיניהן מתוך רחשי לחש בתפלה ואחר הם הולכים לקראת שבת לירושלים.
רגעים – – – ופאתי האופק עוטות שמלת אור יוקדת, כצבע מעיל השבת של הרב הבוכרי הישיש. זהב מזוקק זה הולך הלוך וכבוש את כל שולי האופק, הפרושים על הרי מואב ומדבר יהודה.
שמי ירושלים עם קבלת שבת! אור מופלא אור היקוד. קדוש שבת לכל העולם, לישוב ולישימון.
תועה אולי עכשיו במדבר שיירה, עוברי דרך, תועה אולי ללא שביל ומסילת אורחה, שאבדה את הדרך יחד עם מספר הימים וחשבונם, ואינם יודעים מה עליהם היום לספור. מקדשים להם שמים אלה את השבת, כאותן המשואות, שהיו משיאים על הר הצופים, שקדשו פעם לישראל מועד וחג. שממים אלו מבשרי שבת לכל אובדי דרך ותועי מדבר.
ובדעוך היום – משק כנפי כרובים, מלאכי עיר שלום, מנסרים בחלל הזך. מאות נרות ומנורות מסמטאות וחצרות, בתי מדרש ותפלה, מפיצים שפודי אור לאורך הרחובות ולרוחבם. מבית הכנסת של ה“קרלינאים” שב" בית ישראל" פורץ קול חוגג ומכריז, קול החזן ב“הפורש סוכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ו – – על ירושלים”.
עטופי משי וקטיפה, עדויי בגדי צבעונין ססגוניים חוזרים הירושלמים לבתיהם כשהם מובילים בידיהם את הילדים, בעלי הפיאות המסולסלות והילדות חפופות ראש ומסורקות צמות קלועות סרטים.
ליל שבת. בשבע מסגרות כלואה ירושלים היהודית בליל זה. חצוב סלע ודומם דממת אבניה ובניניה הוא ליל זה בירושלים העיר. מאה שערים כתלפיות, מחנה־יהודה כבית הכרם, כולם סגורים וכלואים בעצמם ותוכם. זהו יחוד משולש, שבת, ישראל וירושלים.
שבת בבוקר. בהלו של היום נפתחים לרווחה חלונות ודלתות, שערים ופתחים, ושבת מתפרצת החוצה. ריח של תפוחי־אדמה ופולים המצטמקים בחמין נודף לכל אורכה של מאה שערים ונבלע בנעים זמירות ילד, שנבחן עכשיו ב“בתי נייטון” בפרשת השבוע.
בתי אב ומשפחות, הורים וילדים, זוגים וזוגות יוצאים לטיול. צועד באמצע הרחוב התימני הצנום והדל ובידיו המושטות כידי הסנדק, חבילת הילד הרך המכוסה כולו מפה צחורה, האם הולכת לימינו עם ארבעת הילדים שאחד קטן מחבירו ופניה קורנים גיל ונחת, נחת שבת.
כל ירושלים הולכת. הולכים לכותל וממנו, הולכים לדרשת ר' בן־ציון יאדלר ולמטיפים ברוח הזמן, המבטיחים ש“להשומעים ינעם ותעב”ט“. הולכים למגרש המכבי ל”בעיטה הראשונה המתחילה בדיוק בשלש" ולעונג שבת ב“ישורון”. הולכים – – וגם השמש הולכת – – ופנה היום.
בין השמשות. הגיחו שלשה כוכבים וממרומי הכנסיה שבמגרש הרוסים תוקפים פעמוני יום ראשון את צעדי יום שבת ההולך ונעלם.
החנונים במחנה יהודה ובמאה שערים הוציאו מתוך גלגול את החביות המלוחות עם ששת תריסרי הדגים המרוסקים, הצפים מתוך שיעמום תפל בתוך הציר העכור. חורקים על צירם החלוד בריחים ומנעולים – והשבת קודש חלף הלך לו – – שמה – –
1935
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.