כשקראתי בכרוניקה, בעתונות של יום ששי, את הודעת “החוג להתחדשות הדת”, בתל־אביב, ש“קבלת־שבת, תתקיים אצלם בערב, בשמונה וחצי, במעונם, רחוב שלמה־המלך 15, אמרתי לעצמי: הנה עוד צעד לקראת אימוץ נוסח ונוהג של ה”סינגוג" הריפורמי, האמריקאי, "קבלת־שבת ב־9 בערב.

אם הדת מצווה להיות, בתפיסת־עולם של הריפורמים בארה“ב, בגיזרה, לפי המידה האישית “אפרטמנט עם כל הנוחיות”, הרי זה רק עקבי והגיוני לקבוע שעה זו כ”עת־רצון" לתפילה.

חוזרים מה“ביזנס” בשעה שש־שבע, מתקלחים, אוכלים סעודת־ערב בקינוח של סיגרה עבה, ומתישבים במכונית להגיע ל“זשואיש סנטר”, לשמוע את ה“סרמון” השבועי של “הרביי”, ו“ללחוץ־יד” לשנים שלושה מכירים. לשתות בדרך חזרה, ספל־קפה אצל “טשיילדס”, לחטוף את עתון הבוקר, שכבר נמצא בקיוסקים, ו־לישון “שנת־ישרים”.

מה טעם לשעת תפלה זו בתל־אביב העיר, כשהשבת משתלטת ברחוב ובבית, בתקופת טבת זו, בשעה 4? אין זאת, אמרתי, שלעיני חוג צעיר ורך זה, קיים “לוח הזמנים”, לפי ה“ערוך־השולחן” של הריפורמים בארה"ב. הם צמודים להם, ובמתכונתם הם יוצרים לעצמם את הדת המחודשת, בתל־אביב שבמדינת־ישראל.

לי עצמי התאימה דווקא שעה זו מאוד, אחרי קבלת־שבת בבית־הכנסת הקבוע שלי, ובנוסח הישן־נושן, בדוק ומנוסה. לאחר קידוש־היום וסעודת־שבת, בבית – במשפחה, ישנה אפשרות ללכת ולראות “איפה אחי רועים”?

אינני רוצה להזמין שמים וארץ כעדים, במקרה אישי ופרטי זה, לפיכך הנני מעיד עלי את מצפוני והגיון־לבי, שהלכתי לא מתוך נטיה של זלזול וביטול “מוזמן” מראש. להפך, הפכתי ברעיון זה של חתירת חוג ידוע, אלמוני, לקראת חדש, להתנערות והתחדשות, מתוך הטיה לצדה של הבנה. “לקחתי את זה ברצינות”. אמרתי לעצמי, “מה אתה יודע כיום על ישראל, הוא – העם־בציון, ועל ישראל, היא – המדינה.”

דורך אתה הולך הלוך ונסוע… הישוב המיושב, האזרח הוותיק, סגור בפינת־עולמו, מכונס בתוך עצמו, וכחוזר מעורכי המלחמה, הוא שומר על הכלים. נותנים לו להתחמם וליהנות לאור היום עם נטות צלליו. מאה רבואות נפש־ישראל, כ“י, עלו ובאו מארבע כנפות הארץ, מהם רבבות נוער, גידולי־מלחמה ושואה, מסוערים ומזועזעים בנפשם עד היסוד, מה אתה יודע על רוחם של אלה? אם בירושלים העיר, במקום שכל אבן מקיר החומה, וכל סלע בהרים סביב לה, צועק ומכריז על ייחודו של עם זה ואמונתו, אם שם “עם המלך בביתו” בא יהודי ומזמין ידידיו וקרוביו היהודיים, לחתונת בתו, שזכה לחוג אותה בירושלים, והוא מודיע “שהחופה תתקיים אי”ה, – בפירוש “אם ירצה השם” – בכנסית ס”ט־פאול", והוא שלם בזה עם דעתו ונפשו.

אם בעל־שמחה זה, עולה חדש בוודאי, אינו מעלה על דעתו כלל, שיש יסוד ל“השם” לא לרצות בשידוך זה, נישואין של בת משלו עם בן־עם־אל־זר. אם הוא אינו חולה ואינו מרגיש, שנטיעת שתיל זה בכרם זר זהו הרכב של “ענפי הגפן בענבי בוסר של הסנה” – באושים.

אם תינוק שבוי זה לא יודע ש“השם” לא רצה בזה בימי השופטים והמלכים, בימי הנביאים, ואף לא בימי הבית השני, בימי עזרא ונחמיה, מדוע הוא מחויב לדעת, שגם בימי הבית־השלישי הזה, לא שינה “השם” את דעתו ואינו רוצה – מאוד לא רוצה, במיתת "כרת "של בת משלו?

שומה עלינו – הרהרתי, עם לכתי מביתי, למעונו של החוג, – לראות את הדברים, בישוב המחודש, ראייה אחרת, ראיה חוני־המעגלית. צעדתי איפוא, בתום־לב, דרוך ומתוח, לקראת נעלם זה שלפני.

בחדר ה“מחדשים”    🔗

נכנסתי לחדר זה בדיוק בשעה 8.30. מצאתי במקום שתי גבירות שישבו ושוחחו. על השולחן הקטן שעל במה מורמה־נמוכה עמדו שני פמוטים עם שני נרות, שאורם הבהב, ואישם עוד לא עלתה, מכיון שפתיליהם רק נדלקו, כוס יין, וארון, ארגז במאונך, עמד על־יד השולחן ובו ספר־התורה. לאחר רגעים מספרר נכנס גבר בגיל בינוני, והוא־הוא הש“ץ והמדריך הרוחני. אחריו באו עוד שנים־שלשה גברים כך, שאני השלמתי את חצי ה”מנין" בגברים ועוד היו חמש נשים.

הש“ץ עלה על הבמה והתחיל “לכו־נרננה”, שאנו אמרנו פסוק אחרי פסוק אחריו – “חזן” – ו”קהל" – אחרי “לכו נרננה” בא “לכה דודי” מקוצר כבשבת חול־המועד, ואחרי זה אמרנו “מזמור שיר ליום השבת”. בדפי ה“סידור” היה מסומן אחרי “מזמור שיר” (לעמוד רגע בדומיה). יש להניח, שזהו רגע השיא בטקס “קבלת־השבת” – אז ברגע זה נכנסת כלה נסוכה זו למקדש־מעט זה.

חזרנו ואמרנו בנעימה “אל־אדון על כל המעשים” וגברת אחת אמרה לפני הציבור כבדיקלום “אלקי נצור לשוני מרע” תפלת מר בריה דרבינא – וסיימנו ב“עלינו לשבח” “שלא שם חלקנו כהם וכו'”. הש"ץ אמר “קדיש” ומיד “קידוש” –וגמרנו.

המדריך העלה גם, בעברית דלה וקלושה, נושא, לשיחה על הסרטים הגרמניים ביחס חיובי להיתר, מטעמים הומניים־ליברליים. פשוט, כל שנאה מולידה בנפש רגשות לא טובים, יהיו אלה, לדעתו, כלפי מי שלא יהיו, מרע צומח ונובט רק רע.

אמרתי לשכני, שאני חפצתי להעלות בעצם פה נושא יותר אקטואלי והוא מהו בעצם משכן־ישראל זה, מה, ואת מי, הוא בא לספק בחוויה דתית? בהתעוררות והתפעלות הנפש? מתי, ואיך נולד אצלם הצורך לבנות לעצמם במה זו? אלא המקובל הוא בנימוסין “שלהיכל זר לא באים עם נוהג מן החוץ” – ובכן, להגיד – אמרתי – לא אגיד, אבל לחשוב הרי מותר, ובכן… אני חושב…

עגמת נפש ורחמים    🔗

מכיון שהמעמד כולו: הכסאות הריקים, העירום של כל החלל, הקור הפנימי, הכל היה כל־כך תפל ועלוב – היה זה בגדר “שאדם שכוב וכבול לא מכים”.

יש פה הרבה מעגמת נפש וגם קצת חמלה ורחמים, לאנשים שעולמם נתרוקן, ולבם חלל בקרבם. בבערותם – ואולי בתומם – הם חושבים, שאפשר להזמין וליצור מקרעים וחתיכות של בגדי שיראין וקטיפה מין בגד לחמם בו את העור והעצמות היבשות, או גם את הנפש והרוח.

משום מה התעורר אצלי רגש של “רחמנות” גם עלי, על הליכה זו, על בזבוז זה של שעה משעות שבת, למושב שהיה בו בשבילי הרבה משיקוף הדמות של ה“יחיד הקולקטיבי” במדינה כיום, בבואת הפרצוף והדיוקן הרוחני השולט “במסגרת העשור” בתוך המון בית ישראל, עליו נימנים בעקיפין גם אתה ואני, אף אנו שותפים לענין.

המשכתי בהליכה חזרה לחשוב על אלה, על הלקט הזה שלהם. מה היה נגד עיניהם של אנשי “כנסת־הקטנה” הזו כשחיברו יחד את ה“תיקון־שבת” הזה בהכפלת “גשטטנר”? מדוע הוציאו רק פרק אחד מששת המזמורים, המכוונים, כידוע, נגד ששת ימי החול שחלפו, המכשירים את הנשמה הישראלית לקראת תוספת־רוח וקבלת השראה, לקראת שיר גדול ונעלה זה, “שיר־לכת” זה ששמו “לכה־דודי”. (מישהו קרא אותו פעם, ה“מרסלייזה של שבת”, והוא הרבה יותר נשגב ומרומם ממנה).

ומה ראו על ככה, לצרף את “אל אדון לכל המעשים”, שהוא כולו, לפי כל ישותו ומהותו, שבת בבוקר, למרקחת של קבלת־שבת.

לשם מה היה צורך לעקרו ממקומו, ממקום גידולו ויניקתו, צפרא דשבתא, ולהסיעו, בשעה תשע בערב, לרחוב שלמה המלך? כאמור, המשכתי גם עם שובי, ועם רגש העלבון בלב, להטות חסד וחנינה ל“שאינם־יודעים־לשאול” מבוגרים אלה.

וודאי, גם מתפללים וותיקים ומנוסים, “מתפללי־תמיד”, נתונים למשבי־רוח של גיאות ושפל. לא כל תפלת שחרית, מנחה או מעריב, מדברת יום יום ללבך באותה לשון ההתעוררות ו“החיות”, שהנך זוכה להן לעתים – בחסד.

וודאי, דור זה שלנו דעתו קצרה ומבולבלת, והוא הרבה בולע באמירה־ניעה, רחשי־שפתים, קידה־וגמירא. אלא שכל אחד מאתנו מתעורר ומתעלה בכל תפלה ותפלה מפרק אחד, פסוק אחד, שהוא לפעמים מופיע כבילוי, כבשורה.

בוקר אחד הנך חי ונושם נשימה עמוקה עם הראשית, עם עטיפת הפנים בטלית בכחלות הבוקר – לקראת יקר – חסד אלקים שבצלו הנך חוסה.

לפתע הועמדת לפני התשובה הנצחית ללב המאמין “כי עמך מקור חיים, באורך נראה אור” – תהית על ישותך וקיומך רגע, וזכית למשוך על עצמך משהו, שמץ מן החסד והצדקה, חלקם של ישרי־לב, בכל הדורות.

ובוקר שני – והמית לבך נישאה לקראת הפלא שבמשאלה צנועה זו של “פותח את ידיך, ומשביע לכל חי רצון”. פסוק זה, שכל יהודי יודע אותו, " כמו שיהודי יודע ‘אשרי’ בעל־פה", לפתע מחשיף את אורו המקופל בו והנך מבין את המשמעות של ההענקה הגדולה הזאת ששמה רצון. – רצון לשאת בעול, לא לבעוט, להשלים, להצדיק, ולהמשיך… זהו הלא הסוד של השלוה הנפשית, של ההרגעה הבאה מן היד הפתוחה של כביכול היושב על יד ההגה של הבריאה והיקום.

וודאי, הכשרים לכך זוכים לגילויים רבים כאותה שעה קלה של יחוד הלב בתפלה – והרבה צפון להם באותו ה“סידור” ובאלה התפלות והתחנונים שעברו את כור־ההיתוך של קודמינו. אנו, בעלי – “מוחין דקטנות”, זוכים בפחות, מהאור הגנוז בפסוקי זמרה ושבח אלה, אבל גם לאלה דבר יגונב.

“מגמה ספרותית”

טעות היא בידי האחים המחדשים, המגששים כסומים בארובה, אם הם חושבים שאפשר לחבר “סידור” “במגמה ספרותית”, לבחור קטע אחד או שנים, ובזה לצוות על הלב “בבקשה, להתפעל ולהתרגש”.

זה אי־אפשר כמו שאי־אפשר לצוות על המגמגם, שיגמור את הגמגום מאחורי הדלת, וייכנס לחדר בשפה ברורה ונעימה. עלגים נוהגים בכבד־שפתים בו במקום, עד שהם מביעים מה שברצונם, מה שמעיק עליהם. זהו ביחס לטעות שלהם בתיכנון “סידור־תפלה” לפי המידה, והטעם הספרותי האישי.

נשאר עוד משהו להעיר בקשר עם עצם הרעיון של הוצאת ופינוי הישן לגרוטאות, ולהתחיל בחיפוש דרך חדשה אפילו אם זהו מתוך תום־לב, מתוך כוונה לפורקן נפשי וכדומה.

כבר דרשו בזה גדולי ישראל והעירו בזה רבות ונכוחות.

אפילו כשהמדובר היה ביחס לתנועות חשובות בישראל, תנועת ברסלב, “מוסר” ועוד, הסתייגו מאוד מגישושים אלה. מהם המשילו את זה במשל ציורי מאוד – משל לסוחרים הנוסעים ללייפציג, וצרור כספיהם אתם, לקניית סחורות. ארבו להם,בדרך המלך" שודדים, וגזלו מהם את הכל, השאירו להם כסותם לעורם. זה חזר ונשנה כמה פעמים. התכנסו הסוחרים והחליטו לנוסע בדרך צדדית, בלתי סלולה, נעלמת מעין, ובלבד לא להיות שדוד וגזול. פעם פעמים זה עזר – והנה נודע לשודדים גם דרך־עקלתון זו, והנה גם שם ארבו לסוחרים והציגו אותם ערומים, ואף זה חזר ונשנה.

נתכנסו שוב הסוחרים, דנו והתיעצו והחליטו אם כך הוא הדבר, לשם מה להטלטל בדרך־לא־דרך בריסוק איברים? הבה נחזור ל“דרך־המלך” למסילה הסלולה ונתאחד להתגוננות, לעמידה על הנפש. בדרך רבים יש תקוה להיעזר על־ידי תמימי־דרך ישרים, שיתנו יד ויבואו לעזרה.

“מחדשים” מכובדים! קל היה להיווכח באותה “קבלת שבת”, שצירפתי את־עצמי ל“מנינכם”, ש“השודדים” גילו את שבילכם, את ה“בונקר” הדתי, הם יודעים את הכתובת –רח' שלמה המלך 15, כניסה מצד שמאל.

יצאתם כמוני ריקים ו,שדודים". העבודה! שכדאי וכדאי לחשוב ולשוב לדרך־המלך, לזו הסלולה בעקבי האבות שלכם־שלנו. תנסו ותווכחו. קבלת־שבת בבית־הכנסת שלנו היא… בשעה חמש.

1959