יורשה לרושם הטורים זאת הפעם, מחשבות־סתם, או סתם־מחשבות מסביב לענין רע ויגע זה, ששמו חולי, רחמנא ליצלן! זהו תמיד מאוד אישי ופרטי ויחד עם זה גם אנושי וכללי, מסתבר, שרבים נקראים לכך. אף הוא והיא, הם והן בילו שבועות בכתלי הבית־הלבן ההוא, בית הסבל והכאב במרוכז. מרבים מאלה שבאו לבקר נודע, שגם הם במגע הדוק עם זה שנקרא שולחן־הניתוחים. וחוויות אלה שלך אינן כלל וכלל רשות יחידך הבלעדית. פרס על ראשונות אין כל תקוה לקבל.
אלא, שפה, נדמה, משהו לא כשורה, במובן הנפשי, המחשבתי. דומה, שכיוון שבן־אדם יצא “משטח המנדט” של בית־החולים, גיהצו לו את הבגדים שנתמעכו מקיפול מבוהל ונחפז “לפני המעשה”, והוא עובר להחלמה והבראה, הוא משליט על עצמו שכחה. ומופיע גם משהו מיומרה של יהירות.
“בעל־הדבר” שוכב כבעל־זכויות, מתפנק בכלי לבן ומשהו משל הרגשת גיבור, בעל אומץ־לב ועוז־רוח, ממלא אותו.
קרובים וידידים מביאים פרחים, ותוך כדי סיפור על מה ואיך “זה” עבר עליו. הולכים ונוספים עיטורים לתיאורים, והוא ממש “מפתח”, חוזר מן המערכה וזר־נצחון על ראשו. את האויב מיגר הוא. כל הזמן “החזיק את עצמו נפלא”. בשעה הגורלית, רגעי ההרדמה והיקיצה, “לא איבד עשתונותיו, ידע בדיוק את מצבו”. שלט ברוחו ותמהון הרופאים, וכו' וכו'. בקיצור “מלך אזור בגבורה”.
והרי הדברים לאמיתם לגמרי אינם כך. אם לבירור ולהרגשת אמת, הרי במעמד זה ששמו האדם על ערש דוי יש משום ביטול היש הגמור של האדם. אבדן גילויי כל ה“אני” הנישא והמרומם שלו, מתוך קבלת מרות של המצב.
זו היא כניעה ללא תנאי, ויתור על כל החזית, ורגש זה הולך ומתאזרח אצל החולה מיום ליום. לא רק ש“אין שלטון ביום המות”, אין גם שליטה ושלטון ביום מחלה קשה. וכי גדולים ומבוגרים, הורים ואבות־משפחה, בעלי אהבה ושנאה, קנאה ותחרות ביום אתמול, הם אלה התופסים את אלף המיטות ב“הדסה” ובית־חולים בילינסון? הרי זוהי מחלקת־ילדים אחת גדולה. שחה גבהות האדם, הונמך הקול, ואזלת יד ורצון!
פניו של אותו "עסקן הפועלים, היו מוכרים לרבים בחדרו ובחדרים השכנים. רגילים היו "לראותו, על מרפסת “הבית” ועשרות “דגלי המעמד והלאום” מתנפנפים, לימין ולשמאל.
קולו רועם ברחוב, מסונן דרך הרמקול, והוא מכריז על בואו של יום הגדול “יום־אחוות־עמלי כל הארצות והעמים”. מסתבר, שהוא גם מאמין “שיום החופש והדרור עומד מאחורי כתלנו והוא הולך ובא” וכו'.
מה כוחו וגבורתו של אותו הרקולס, שובר הכבלים של האנושות המשועבדת, אם למראשותיו עומד הגלון עם החמצן, המסייע לריאותיו בתפקידן לנשום? מה בינו בשעה זו, לבין אותו הילד בן השש, שנותח מתוספתן שלו אמש, והוא מילל כחתלתול קטן בליל סערה – “אמא־לי”?
כנראה, שסילוף מחשבתי זה אצל המבריא, החוזר לאיתנו, סודו הוא, בשינוי הקוטב וניגוד המצבים ביסודם.
מכיון שהשעות הגורליות האלה של מעשה־הניתוח ומה שקדם לו, הן במחוז הטשטוש של ההכרה הבהירה, הרי עם עקירתו של האדם לתחום שלטונו של “האדם הבריא”, שעות אלה אובדות ויורדות לנשיה. אלה הם שני הלכי־נפש שאינם מתאחים. המחלים אינו טובל שתי טבילות בבת אחת – במים שבאו “עד נפש” שם, ובמי־מנוחות בכתלי ביתו.
וודאי, אך חלי הוא לרבים וישאנו, ינותחו, יעלו ארוכה ומרפא, יתאוששו, ויצאו חלשים, אבל בריאים.
כשם שאדם עשיר אין פירושו אדם עני שיש לו כסף, כך אדם בריא אין משמעותו אדם חולה שעודנו בריא. להיפך, הבריאות היא זכותו, חזקתו ותכונתו של האדם בכל גיל. החולי היא הבגידה, שבירת החזקה והנוהג. ודאי “ורפא ירפא” מכאן שלא רק רשות ניתנה לרופא לרפא, כי אם חובה היא עליו לעשות את זה, וסם פלוני לפלוני, אף הוא לפי כתובת.
מכאן מתבקשת המסקנה למידה נכונה של הערכה במסגרת היכולת הנפשית. מה צדקה להבריח גבולות ולערבב תחומים נוגדים והפוכים של – חולי – ובריאות. אין טעם להיסח־הדעת – בכוונה משעות קשות, שהתרגשו ובאו, ובחסדו של זה השוכן למראשותי החולה ו“הסועד אותו” חלפו אלה ועברו.
חלה נתרפא, הוא בהודיה, בזבחי־תודה. ויודעי בינה לעתים הם בעלי־הנס שמכירים בניסם.
(1957)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.