מקרי ההתאבדויות בין יהודי ווינה, הנענים שם בידי מנאצי צלם אדם, עוררו חילופי־דעות בעתונות שלנו.
הגיבה על הופעה איומה זו לא בלבד העתונות היהודית, הקרובה קרבת נפש אל החלל, אף הציבור הלא־יהודי, העתונות הכללית, לא עברה מתוך היסח הדעת על הידיעות משם – מלב אירופה. יודעים, כנראה, גם אלה, שאינם מבני־ברית, שמידה זו של שפך דם התמצית, דם אדם באדם, זרה לעם ישראל, היודע את סוד קידוש החיים, על מריים וקשיים, מאין כמוהו.
העתונאי האנגלי, שליחו של ה“טיימס”, אם איני טועה, שהיה עד ראייה לסבלם וענותם של אלה, שראה את הנעשה שם בווינה העיר ובערי הספר, ליהודים מכובדים וחשובים, אנשי כבוד ושם לפני חודש ימים, מיהר להודיע טלגרפית לעתונות העולם “שהוא ימנע מעתה מלייעץ ליהודי אוסטריה לא לשלוח יד בנפשם”. הוא נוטה מעכשיו, כנראה, להסכים לחיסול כזה, גם זה, אולי, פתרון.
זוהי, כמובן, דעת יחיד, של אחד זר, לא משלנו. אחרת היא דעת ישראל למעשה זה. דעת הנובעת מאש־דת שלנו, מתורת ישראל. זו ואחריה המסורת, שהפכה להכרה טבועה כתכונה ואופי ליהודי, הכרה של “ראה נתתי לפניך את החיים” על אף הכל וחרף הכל, זו נמסרת מניני הקדושים שבאב־הרחמים לבניהם ובני בניהם של אלה עד לאוקריינה, גרמניה ואוסטריה, עד ועד בכלל.
יש לי משום מה הבטחון, שכל אלו שחיו את חייהם עד לשעת מסה זו לאורה ורוחה של תורת ישראל, מנהגיה והווי שלה, כל אלפי היהודים של ה“ביצירק השני”, יהודי גאליציה ופולין, שנמלטו בעורם לנפשם מעיירותיהם בימי המלחמה, כל אלה שהם עניים מרודים מרכוש ועשירים מופלגים באמונה ותקוה, שבורי גו ואמיצי רוח – כל אלה, מובטחני, לא חיכו לעצתו של העתונאי לא לשלוח יד בנפש וממילא לא ירתעו עכשיו, כשהוא העתונאי, מבטיח, לחדול מלהניא אותם מצעד זה.
יהודים אלו, שביום הם רצים מבוהלים ודחופים להטריף לחם־חוק לאשה וילדים, ובערבים, שבתות וחגים, מתגוררים באהלי צדיקים, חצרות צ’ורטקוב וקופיצ’ניץ, יהודים אלו הם “יהודים להכעיס” והם יודעים לשאת את ה“טלאי הצהוב” בגאון מתוך בוז למענים.
אלה מקבלים עליהם את גזר־דינה של מלכות הרשעה מתוך אמונה ותקוה, שרשעה זו כעשן תכלה.
האמודאים שלנו, הצוללים בים־התלמוד ובמים אדירים של הספרות המדרשית, יכולים בלי ספק לדלות ולהעלות לנו פנינים ססגוניים בעלי ברק וגון שונים.
לא זלזלה האגדה בקפיצה זו של בנות ישראל השבויות בידי צר, שעם חורבן מקדש וקדשיו ומתוך חרדה על חילול טהרתן בחרו לרדת למצולות־ים.
לא זר היה לחכמי התלמוד רגש אנושי מובן ונורא זה, שמרגיש המעונה. הם ידעו, שעינויי נפש מסוגלים להעביר את האדם השלם באמונתו על דעתו ודתו. יש גבול למידת סבלו של האדם. הם העזו להקטין את ערך הנסיון, שחנניה, מישאל ועזריה נתנסו ועמדו בו, מכיוון שלא נגדו ועינו אותם.
שמורה עוד אמרה מדרשית חדורה אנושיות עמוקה. “בראשית – למה נברא העולם ב”בית“, ללמדך שכל מי שרוצה לצאת יצא”. באות “בית” זו, שאינה סגורה לכל צדדיה, נברא העולם. הדלת ההיא, לצד שמאל, פתוחה.
אמנם מתת המות לאדם היא כמתנת החיים – בעל כרחו לא ברגע הרצוי לאדם, אמנם יש בעלים לחיים אלו ודמו דם זרעותיו בו ואת קיפוחם ועלבונם של אלה יתבעו ממנו; אמנם המאבד את עולמו בזה, מאבד את חלקו בבא – אבל הם הבינו, כנראה, להשאיר את האדם חפשי מסיבות ידועות – לפי מקורות תלמודיים שונים – לקפד את הפתיל, להריק את השמן ולכבות בשעה ההכרחית את אור־החיים.
בגנזי הספרות שמורים בשאלה זו – כבהרבה בעייות חשובות אחרות – נימוקי הבנה ובמידת־מה אולי גם נימוקי־הצדקה למעשה זה במסיבות ידועות.
אבל מחוץ לספרות יש גם מציאות חיים והכרה נפשית. תפיסת עולם והווי עממי, מסורת ומנהג, אלה מתכנים את התכונה הנפשית של העם, אלה קובעים את ההערכה.
יחסו של העם בכל התקופות והזמנים הוא ברור ללא תנאי, לאו! חלילה.
דומית־אלם זו הנשארת במשפחה ואצל כל הקרובים לעושה המעשה, מזכירה את היחס ל“משומד”. שותקים.
מנהג זה לקבוע למתאבדים מקום מיוחד – ועל יד הגדר – למנוחת עולמים שלהם, באלה וכיוצא באלה, בהווי ונוסח החיים, משתקפת הערכת העם לצעד זה יותר מבעשרה מאמרות ספרותיים.
בפרעון זה, שנפרעים מהמתאבד גם לאחרי מותו, שאין מתירים לו לבוא בקהלם של אלה, ששמרו על נשמה זו בקרבם עד עת בוא הדרישה, בחשש זה שמא יגרמו על ידי שכנות זו צער ועלבון לשכן הנפטר, זה שלא שפך את כוס החיים בפני רבו זקנו – בכל אלה בא לידי גילוי יחס של הוד מעלתו העם כולו למעשה פשע זה.
הנה קווים מדמות יהודי חסיד בעיירה, במולדת הראשונה, שרושם הטורים זכה בימי ילדותו לעמוד במחיצתו.
כהן הוא ר' פייביש והוא עולה לדוכן מתוך רטט של קדושה. כל ימיו עסק בהלכות “מידות”, דיני מקדש וסדר קדשים, במשנה, תלמוד ורמב"ם, מתוך שאיפה ואמונה להיות מוכן ליום בו יבוא ינון, בו ייבנה בית הבחירה וההיכל יהיה על מכונו. המשכן על כל כליו, המזבח, המנורה ושולחן הפנים, כל אלו היו במוחו חתומים לפרטי פרטיהם עמדו.
הוא, ר' פייביש, רצה מצדו להיות מוכן לעלות לדוכן עם הקריאה הראשונה.
זהיר היה בקלות כבחמורות, ירא ושלם. כל ימיו סבל מחסור ועוני. לעת זקנתו נטפלה לו מחלת לב ושיעול קשה והוא מלמד גפ“ת ומקבל דמי בטלה פרוטות זעומות. שואף הוא, ככל יהודי חרד, לקיים את מצוות־עשה של “ונקדשתי בתוך בני ישראל” – קידוש השם. שואף הוא לאהבת ה”בכל נפשך“. העצה היעוצה בספרי חרדים היא, כידוע, שהמתפלל יצייר לו ב”אחד" שב“שמע” ציור חי של קידוש השם. והנה טליתו מאפילה על ראשו ופניו והוא סולד ב“אחד”! במחשבתו: שנים סוחבים אותו על המוקד לשריפה – – הוא, ר' פייביש, הולך קוממיות – – גדולה היא המדורה, לשונות, להבות אש, אופפות אותו כולו, לוחכות את טלית־התכלת, את המלבושים – – – הלב אח־ד! הנפש עולה ומתאחדת עם קדושי ישראל בכל הדורות – – – שקט – – – לדקה אחת נפסקו החיים וחזרו וניעורו בתוספת קדושה וטהרה – – – הנשמה זוקקה ב“נהר די נור”.
אנו, תלמידיו, ידענו את רחשי לבו, הרהוריו אלה במשך שנים עם קריאת “שמע”.
אלמלי באה לידו מצווה זו של מסירת נפש ממש, היה מקדים אותה ללא היסוס לרגע.
והנה ר' פייביש זה חלה את חליו האחרון, בדעה צלולה וברורה הוא הולך לקראת היום האחרון. את עולמו הוא רואה בחייו. דור של תלמידי־חכמים, לומדים, הקים בעירו. סביב מיטתו עומדים בניו, תלמידי־חכמים ויראים גם הם. לזיקנה מופלגת זכה, החיים הם רעים וקשים, היסורים מירקו אותם העוונות, שדשים אותן בעקבות, החשבון הוא בסדר.
בעינים עצומות למחצה שוכב ר' פייביש ובנו מציע לו, שיטעם מהחלב שהגישו לו, ר' פייביש עונה בלחש ומלמול, שיש לו חשש לשתות ברגעים אלה איזה משקה, שמא יבוא לידי שיעול וזה יקרב את הקץ – – – בנימה אחת או שתים ובאשמתו… כך תפס היהודי השלם, המוכן לקידוש השם ומסירות הנפש את מצוות החיים הפרטיים שלו.
העם כולו הוא עם של “קידוש השם”. עם שקבע ברכה בתפילתו לבקרים. לזה שזוכה לקידוש השם ברבים, עם הבז לחיים גשמיים בפרוזדור עלוב זה, לועג לחיי תענוג בעולם עובר זה – רואה את עצמו מצווה ועומד לשמור על החיים האישיים שלו מכל משמר לא על פי צו התורה בלבד, אלא אף מתוך הרגשה לאומית עמוקה.
אנו מצווים לשמור על הקיום מתך אמונה עמוקה, שיש ייעוד לעם זה בעולם.
שומה על כל אחד למסור לבאים אחריו פקדון זה, שנמסר לו על ידי הדורות שקדמו לו.
למועל בשליחות זו, שליחות דתית ולאומית כאחת, לא ישמש השאול בית מנוס, יש בעלים לבירה זו.
כך ולא אחרת הוא יחסו של עם ישראל לזה שקוראים – חיים. אם העתונאי האנגלי המכובד אינו מוכן להמשיך בעצתו להבא, מוכן ומוכן כל אחד מאתנו לכך.
מארץ התקוה לעתידו של העם כולו צריכה לצאת קריאת העידוד בדרכים שונות בכתב ובעל פה.
יגיע הצו של ההמשך לכל אחינו הנענים באשר הם שם, לעשות, לשאת ולסבול.
לא תיחתך אף חוליה אחת מדעת משרשרת גדולה זו, שטבעותיה חושלו במוקדי־אש של רשעי עולם ודורות והובאו עד הלום.
בימי־האבקות קשים אלה של עם ישראל בעד זכויות נשימה בנכר, בימי נפתולי בניו המעולים לטביעת יסודות חיים, חיי עם חפשי בארץ העתיד, משנה־ערך יש לחיי כל נפש בישראל, כי משנה הוא הייעוד, שכל אחד מעם ישראל נושא אתו בימים איומים־גדולים אלה.
(1938)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.