משורר ומספר, נוגה ועדין, היה לה לבסרביה, שנספה בתומו ובצדקו, ומרדכי גולדנברג שמו.

באחד מסיפוריו, הוא מספר על יהודי, בעל טחנה עתיקה, טחנת־ירושה, בכפר, שהתעקש לקיימה ולהחזיקה עד נשימתה האחרונה, ויהי מה.

מסתובב הגלגל על קילוחי מים, סיבובי־זקנה כושלת, בגניחות וחריקות – האומרת “מה לעשות, אין כח!”

לא הרחק ממנה, הוקמה טחנה חדישה, עם משרקים, וארובה גבוהה, קורעת שחקים בעזות פנים ומצח. ניתן לשער, שרבים הם הכפריים הנוהים אחרי החדש, אבל יש גם מחזיקים בנושנות, שומרים לה חסד נעוריה.

המספר מתאר ליל סוף חשון, ליל עברות של גשמי קצף, העוקרים עצים על שרשיהם, סוחפים גגות של בתי אכרים, וגורפים גופות של בהמות מהרפתות.

בעל־הטחנה אוסר מלחמה על כחות ההרס; ששתו על משען לחמו וקיומו, מצודת־חייו.

הטחנה העתיקה שפירנסה דורות של אבות בכבוד וברווחה, חיה את שעותיה האחרונות. היא כאילו מבקשת על נפשה – “הצילוני!”

בעל הטחנה יחד עם ה“גוי”, השומר הזקן המשונה, חשים להצילה, קושרים חבלים לסלעים, נועצים מוטות ברזל, נלחמים בחרף נפש עם הרוחות והנחשולים שקמו לבלעה, אבל – – – גברו הרוחות ואתם זרמי המים, נעקרו היתדות, נתלשו החבלים, נשמע קול נפץ ושבירה, התמוטטות והתפרקות, והטחנה העתיקה נפחה נשמתה. איננה!

דברי בעל־הטחנה בסיפור, הם דברי צידוק־הדין, מעין “הצור תמים פעלו”, זהו הגורל – יום פקודה.

ניתן גם פה לשער באיזו חוצפה שרקה למחרת הסערה במשרוקית של הטחנה החדשה. באיזו שמחה לאיד דפקו המכונות, על הריסותיה של הישנה!

הישן והחדש    🔗

מאבק זה בין הישן, שאינו מסכים למות מרצונו הטוב, לבין החדש, המצר את צעדיו, לועג ליקהותו, ימיו כימי “דור הולך ודור בא”. זהו “מנהג־קדמונים” מאז ומתמיד.

מאבק זה החריף בדור שלנו, בעיקר בחיי החברה, ערכי רוח וקניני מוסר.

ידוע, שהמלחמה היא שונאה בנפש של מסורת ואמונה, היא הורסת לא רק את אשיות החיים, חיי־אדם, תאי ביתו ומשפחתו. היא גם מזעזעת את יסודו ויתדות האמונה, אמונת אדם באדם, אמונה בחוקיות החיים ומכלכלם.

לעמנו, ולדורנו מינתה ההשגחה העליונה שנות מסה ומריבה קשות כשאול וכמוות. על גבנו חרשה את חרישה האכזר לא רק המלחמה, כוס תרעלה לרבים, לקהל עמים. אותנו פקדה שואה, – עונש מן השמים – ששום עם בעולם לא ידע דוגמתה, מכאן המאבק הרעיוני הקשה, הקרע בין הישן לבין החדש, שהוא כ"כ החריף, מכאן הנגודים בתפיסה ומושגים, אמונות ודעות, בין דור עובר וחולף, לבין זה ההולך ובא.

לא מזמן נזדמן לו לרושם השורות לקרוא מאמר באחד השבועונים הרציניים האנגליים, בירור בנושא זה. איך לנהוג במאבק זה?

בעל המאמר מוכיח, שההשלמה והפיוס, הכנסת החדש לתחום עולמה של הכנסיה, הזיקה לה, היא לא קירבה אף בשעל את הבועטים, המתרחקים, היא לא עשתה לדת ולכנסיה נפשות חדשות, לא רכשה מתפללים צעירים מבין ה“זועמים”, היא בילבלה רק במידה ידועה את עולמם של הזקנים, שהם מטיבם וטבעם שמרנים, ועינם צרה ודומעת, לראות בהרס ערכי מסורת ונוהגי פולחן מקובלים, על ידי משבי־רוח חדשים וזרים, אם הם גם במיעוטם.

בשנות העשרים היתה מלחמה נטושה בטורקיה בעד הכנסת חשמל לעששיות השמן הקדומות שבמסגד “איי־סופיה” העתיק. נצחו, כמובן “הטורקים הצעירים”, השמן גורש מההיכל. האם גדל על ידי כך מספר המאמינים הצליינים? לא! גם זה לא משך וקסם לתיירים. אף הם אינם נלהבים ל“רפורמות” בערכים, שהוד העבר חופף עליהם. בלונדון ובפריז הם ראו נברשות יותר מפוארות מאלה שהותקנו במסגד ההיסטורי.

באחת הכנסיות הגדולות, מספר בעל המאמר, להוטים פרחי הכמרים אחרי חידושי הטכניקה, שהם רותמים אותם במרכבת הטקסים, לשם רכישת לבבות הנוער.

הרדיו מעביר את צלצולי הפעמונים בליל המולד מרומא, וזימרת המקהלות מנצרת ובית־לחם. אמן מודרני צייר בכותל המזרח ציור אמנותי על נושא שכר ועונש. על כף אחת של המאזנים נשפכים נטפי זפת שחורים – המעשים הרעים של האדם, ועל כף המאזנים השניה, נופלות פתים לבנות כשלג. המעשים הטובים. כרובים ושרפים שוקלים ומונים וכו'.

דעתם של הזקנים המיושבים לא היתה נוחה מאמנות חילונית מודרנית זו, בכתלי בית היראה. הם גם כפרו בכח המשיכה של חידושים אלה בשביל הנוער.

וכך מונה בעל המאמר כמה וכמה דוגמאות, ובא לידי מסקנה, שמוטב לא למהול את היין העתיק, שאינו כיום טעים לחיכם של הצעירים כ“מים־שלנו”. שניהם, היין והמים, יפסידו מערב זה. זה לא יעיל. ולא משתלם.

שמחות לפנים בישראל    🔗

דומה שאין עוד אירוע משפחתי, עמוס רבדי נוהג ומסורת, שכבות הווי אבות־עבות כמאורע של שמחה בבית ישראל.

חזרנו וקראנו בימים אלה פרק זה אצל “ר' אבא” של י. ז. אנכי. וחידשנו בזכרון ימים עברו. ודאי, “כש”ר אבא היה עוד ר' אבא“, ידע אדם בישראל לשמוח בכל יום “ברן יחד כוכבי בוקר”, שמחת נהנין על העולם ומלואו. “הרי הקב”ה מחדש בכל יום מעשי בראשית, חידוש השמים והארץ והמאור הגדול”, וזה לברכה ולשמחה. משמע, הלב השופע שמחה פנימית, מחסד א־ל כל היום, אינו זקוק לנימוקי הצדקה יתרים.

ודאי, כשנוסעים לרבי לקאפוסט, אז החדוה עוברת כל גבול של פכחות וישוב הדעת, פקחי, חשבוני כזה. מיטשטשים תחומי הדמיון והמציאות. הניחו לו ליהודי חסיד לפעול כנפשו ורוחו אז, והוא יהפוך עולמות. צועדים בדרך ר' נחום ור' אברהם בצוותא לקאפוסט, מתוך שיחה חסידית עמוקה, והתפשטות הגשמיות, והלב מלא על כל גדותיו. פתאום הפשיל רבי נחום את השרוול של ידו הימנית, זקף את אגודלו הימני ופנה לר' אברהם – – ר', אברהם, התדע מה?

– מה? שואל נדהם ר' אברהם.

– מרצוני להפוך את הכביש, ככה באגודל זה – לעקור ולהפוך אותו.

ר' אברהם נתמלא פחד, ואומר "– חס ושלום, לא צריך, הלא הוא של המלכות “קאזונא! אל תגע בו”.

– לא? אין אתה רוצה, יהא לא! הוריד ר' נחום את השרוול חזרה, נכנע וויתר. אם הקב"ה זיכה לאדם בישראל להשיא בן או בת – יתוסף בית ישראל לתורה וחסידות, ויבוא “דור ישרים יבורך” אז מה שייך? האדם הוא כולו מזמור – לתודה ולשמחה. והנה זמנים חדשים.

ו־חתנים בקיבוץ    🔗

הוזמנו לפני ימים אחדים להשתתף בחתונת נכד של ידיד, חבר קיבוץ בקרבת הגבול. חברי הקיבוץ, רובם ככולם צעירים ורכים, נושאים בעול של שמירה ובטחון, עבודה ובנין, ואף קליטת־עולים, חינוכם והדרכתם, יד לאלה. הוה אומר הם בחינת “עבודת הקודש”, עליהם “בכתף ישאו”.

הנה השמחה היא במעונם, מזמינים אורחים ידידי המשפחה, רבים נענים להזמנה.

מסתבר, שלא בחתונה אחת נהיה נוכחים, כי אם בשלש בבת אחת.

מתחת לאפריון יכנסו זו אחר זו שלש “כלות”, בהינומות לבנות – בואי כלה בואי כלה, ו – בואי כלה. ברי, כל אחד מבני הכרך רוצה לראות איך הם עורכים שמחה מעין זו שם, אכזוטיקה, ושלושה אוטובוסים מלאים מגיעים למקום זה, ישוב־ספר בדרום. הרושם? כהצגה הרי מעמד זה רציני ודרמטי מדי, כטקס דתי הוא אפור וקומי מדי. כנראה שאירוע אישי זה כחגי ומועדי ישראל טרם “עובד” ע“י המזכירות התרבותית של התנועה, ועוד לא עוצבה לו דמות, עוד מגששים בקיר ו”יוצרים". בחורי הקיבוץ בעצמם מתלוצצים על החול והחולין שבאירוע זה כיום בקיבוץ, בפנקסו של חתן, שהוא בתפקידו בקיבוץ מרכז הקניות, נמצא כתוב בסדר־יום: ב־12 בבנק הפועלים, חילופי שטרות, ב־3 ברח' הגשר – ריבה ונפט… ב־4 נסיעה הביתה, ב־6 להתחתן, ב־7 נסיעה לקולנוע עם הכלה – זהו כמעט כך. סדרי הנישואין והקידושין היו כדת משה וישראל. מכיון שהאיזור מאוכלס בשתי העדות אשכנזים וספרדים, הרי שולטים בישובים שני נציגים דתיים. את הברכות הראשונות השמיע הרב הצעיר התימני, ואת הכתובה והברכה האחרונה השמיע הרב האשכנזי. החופה – דגל – כחול־לבן, – מתוחה על קלשן ורובה מארבעת צדדיה, וזוג יוצא וזוג נכנס…

הכל כאמור היה… היה אפילו לרגע קל שמח…

בכו, וסבתא אחת התיפחה חשאית, והיו נרות… אלה שהשמחה האישית והכללית היתה נעדרת, ללא שירה וזמרה – ללא נעימה – “לוקחים חתונה כזו ומבזבזים אותה”, אמר לי ידיד בגיל הקשישות המתבגרת.

– חסר “מרק הזהב”, בדחן, “מתנות־דרשה”, התייפחות של המחותנים מצדה של הכלה? שאלתיו.

לא! הוא ענה – ’חסרה החתונה הישראלית". התנחמנו שנינו בזה, שגם בעיר, שדוף ונבוב, הוא כיום, מעמד זה. פה, לפחות, לפניך חברה, תמימת־דרך וישרת מעש, בחיי יום יום שלהם. הרי גם “בבית” שהזוג הצעיר יזכה בו, יחסר ויעדר הרבה מהנוחיות והרווחה האלמנטרית, נחלתם של רוב בעלי הכרך שלנו בשפע ובזבוז.

בערב ערכו לשלשת בעלי הזוג, הוריהם ואורחיהם, נשף בידור עם הצגת “מערכון” שירה וריקודים אמנותיים… ואנו ממהרים לאוטובוסים – חזרה.

לא! זה מאוד לא זה! מאורע זה בחיי אדם צעיר, הוא אישי מדי, אינטימי ונפשי מדי – והקולקטיביות פוגמת ופוגעת במקרה כזה. בעלי “הטחנה־העתיקה” עשו את זה ביתר חן ורגש. האדם עיצב את שמחתו בצלמו – ובצלם דמות תבנית בוראו – וזו היתה גם כ“סגולה” שהבנין יהיה בנין עדי־עד, ושלא יזדקקו לאחרי מספר חדשים לאותו הרב שיטפל במסכת “גיטין”… על “המזכירות” להיוועץ בענין זה עם משפחת ר' אבא ולעמוד על סוד של “כחתן יכהן פאר”, חתן בחדרו וכלה בחופתה – מסכת קידושין וקדושה בישראל.

(1959)