בעל המטאטא 🔗
לו היתה התחרות לאזרחות נאמנה פעילה ויעילה, חפשית ובהתנדבות היה בלי ספק מקבל האזרח הזה את אות ההצטיינות הגבוה ביותר. מי הוא? הרי הוא בעל המטאטא, עליו שוחחנו לפני שנים, בעקיפין, בנושא “ציונים ותיקים”.
הוא־הוא האיש, שלסידורו בעבודה עזרתי בזמנו במשהו, בהצלחה. אם, ואף על פי, שסידור זה היה בעבודה לא קלה, ואף לא נעימה, היה זה בכל זאת – לרצונו. הוא אימץ אותה לעצמו בהבנה והשלמה. “אני פועל נקיון בעיריה” היה מודיע לשואליו, כמעט בגאוה, אם כי לא בלי חיוך…
בבאנקט, שסידרו לכבודו, בעיירתו, עם עלייתו, בעליה הרביעית, סיפר הוא, וסיפרו בני־עירו רבות. שמורה אתו גם התמונה הגדולה, שהוא במרכזה.
אם כי הוא בהרבה נשתנה מאז, הרי בכל־זאת קל מאוד לזהות אותו ולהצביע עליו. אותו מאור פנים בחיוך סלחני, כמעט אותו הזקן העוטר את פניו בגידול מתוך הרחבה, ואותה העצבות בדוק שבעין. בקיצור, דיוקן של יהודי, “בעל־בית” מכובד, ציוני, שנבחר מפעם לפעם כציר ל“ועידה השנתית” בווארשה, קובנה, למברג ויאסי.
תיאור של הבאנקט המפואר הזה, ניתן גם כיום לקרוא ב“ביאליסטוקער שטימע”, במפורש בשתי כתבות. אף זה שמור. נאמו כל נציגי המפלגות והסיעות, לרבות שתי ב“כ של הסתדרויות נשים ואף ב”כ של “קופת ההלואה וחסכון” היה מיוצג, ובירך בפולנית.
הנעימה המשותפת, הלבבית והנרגשת, של כל הנואמים היתה, הבעת בטחון מלא בטוב, הצפון לו, לעסקן נאמן, “כשרק יגיע לשערי ארצנו – הישנה־חדשה”. כל הנאומים נגמרו בערך, כך: “לך, מר גלוברמן (השם בדוי) אין מה לדאוג! אתה עולה הביתה, משלך יתנו לך. יתנו? קח לך! תקבל מה שמגיע לך, בצדק. לא מעט מנדבכי הבתים הלבנים שם, הם שלך. אתה הנחת אותם, במו ידיך, מרחוק”.
אחד, הצעיר בנואמים, ב“כ “מכבי” או “הצופים”, והוא משורר מתחיל ו”מבטיח", סיים במלים נרגשות – רמזי־שירה, באמרו “מתוך החומות של ירושלים ותל־אביב, תציץ אליך כל אבן מקיר, בצחוק ושמחה, ויקבלו אותך כמו שאם נאמנה יודעת לקבל פני בן, שחזר לחיקה מגולה ונכר, לך הארץ! עלה ורש!”. המשאלה האחת והיחידה בפי הנואמים, היתה, שלא ישכח אותם, את חבריו בעבודה, עם תפיסת העמדה הראויה לו – מעלה מעלה.
בדברי התשובה שלו התנגד מאוד לנעימת הבטחון הזה שלהם, ולמחשבות, שהוא נוסע, בכדי לעלות לגדולה שם. הדברים רשומים מפי אומרם, ומהם: “ארץ־ישראל לא חתמה לי אף פעם שטרי־חוב. אם מי משנינו חייב משהו, הרי אני, אנו, כולנו – – לה. היא־היא שנתנה טעם לחיינו התפלים. היא חיזקה ואימצה בימי יאוש, רעים וקשים, ולאורה, שהפציע ועלה, הלכנו בלילות חושך. אני עולה עם משפחתי לא לגבות חוב, כי אם לסלק חוב שלא נפרע. כוחי עוד עמי לעשות בידים משהו, בשביל ארץ זו שלנו – – וכו'”.
במעמד זה הודיע, שלמחרת בואו לתל־אביב יבוא ל“שטאטאראט” ויבקש פגישה עם מר דיזנגוף, ויאמר לו: “אדון דיזנגוף, שמי גלוברמן, מי שהיה יו”ר של – – ושל – – את “האיפולעטין” השארתי בנמל. פה אני יהודי, חייל, ובקשתי היא, שתצווה שיתנו לי מטאטא, לכבוד יהיה לי אם אוכל במו־ידי לעשות לנקיון העיר. בביתו הוא, אין חרפה לאדם לעשות כל מה שדרוש ונחוץ".
לא נספר פה קורות האיש עד “שהתחתן” עם המטאטא הנכסף. לא כל הרוצה ליטול מטאטא – בא ונוטל – – העיקר הוא? – העיקר הוא ששניהם מילאו את תפקידם באמונה כחצי יובל שנים. ראש־העיר בא, ראש עיר הולך, והמטאטא לעולם עומד, הוא מבלה אותם ואת כסא־כבודם – והנה מר גלוברמן הגיע לפנסיה, אם כי עברו כבר כשנתיים מאז פרש מעבודה, הרי יומו מלא וגדוש פעולה, – כאזרח, שומר חותמת הנימוסין, יחסי אדם הגונים, מדריך ומייעץ, מבלי שאיש מינה אותו לכך, ומבלי שמישהו מבקש את זה ממנו.
דומה, שבמצב זה הוא עסוק יותר מכפי שהיה קודם, כשעבד בפיקוח של הממונה עליו, שהגיח במפתיע תמיד לבחון ולראות. אז ידע, שלאחר שמונה שעות עבודה, הוא אוסף את הכלים: המטאטא והמגרף, היעה והקלשון, סוגר אותם בארגז העץ – ו“להתראות מחר”!
כיום הוא עובד אצל עצמו, הוא הוא הממונה על עצמו, כי המבקר הוא המצפון המטריד, מכירו ו“איש אמונים” שלו מאז, מה“ציונות” בעיירה.
וזה אינו נח עד זקנה ושיבה.
בוקר בוקר בשעה תשע, הוא מגיע לשדרות רוטשילד, והוא כבר אחרי תפילה בציבור וארוחת בוקר. כחצי שעה יותר מאוחר, ילוו אליו עוד שנים־שלושה מכירים קבועים, מקומם שמור להם על ספסל זה. אתם הוא מחליף דברים בחדשות־היום, וההערכות הן באספקלריה של אותו העתון הנאמן על האיש.
וודאי, לא תמיד הם מסכימים עמו, עם “ר' לוי יצחק מברדיצ’ב”, כפי שהם מכנים אותו – אבל תמיד שומעים בתשומת לב את הערותיו. תוקף גם את אלה לפעמים רצון להיות “ציונים” – כאז – – שם –
לאחר ישיבה של שעה הוא מתחיל את סיוריו בעיר, לא להנאתו ח“ו, כי אם לשם תיקון דברים, והשגחה ופיקוח, הסתכלות וראיה שקטה – תקנת הרבים. משל – דיזנגוף ע”ה הרוכב על הסוס.
כן, עוד מעט שנתיים מאז פרש, ואף הפעם מתוך באנקט ואף זה מצולם והונצח. הפעם היו פנים אחרות – חבריו למטאטא, שנים שלושה מדביקי־מודעות, שומרי־לילה בבניינים, גובים ממחלקת המסים, ומספר בני־עיר, הפרוליטאריון העירוני.
אמרנו, הוא מגיע כבר אחרי התפילה, אבל גם התפילה, היא אצלו על פי רוב כרוכה בעשיית־חסד. השעה היא מוקדמת, שעת תפילת “ותיקין”. תל־אביב ישנה עוד, רואים את מחלקי החלב, עגלת אופים, בודדים החוזרים ממשמרת־לילה, ויחידים בטליתות תחת הזרוע. הנה עומד מישהו ומבקש להכנס לבית קרוב, להשלים “מנין” מתפללים בבית־אבל. ודאי, עברו או יעברו רבים – אבל לפנות יפנו אליו. מובן שהוא נענה. באמת – האם אפשר לסרב ולהקשיח את הלב מבקשה מסוג אנושי־כללי כזה? הוא נכנס – וחזקה עליו שישאר לניחום אבלים לרגע, ושישאיר כבר את הטלית־ותפילין לשנים שלושת הימים “עד שיקומו”. חזר הביתה לארוחת בוקר, עזר במשהו לאשתו בסידור הבית, והוא מטייל לאטו לספסל בשדרות רוטשילד.
הילוכו בשובה ונחת, והוא מסתכל לצדדים, מפנה קליפת בננה, המחכה לרגל שתמעך ותמעד, הרים שתי חפיסות ניר של “ארטיק” והשכין אותן בפח לפסולת, ונכנס עם עתונו ביד – והתיישב על הספסל.
מעוות־לתקון 🔗
ארוך הוא יום־קיץ שלנו ורבים, הו, מה רבים בו, הפגמים והעוותים הצועקים לתיקון.
משונה הדבר, הוא חושב לעתים לנפשו, הכל איכפת לו, דוקא לו. רבים עברו ורבים יעברו, יראו את הדברים הלקויים כמוהו – וייעלמו. והוא – הוא אינו יכול! ברור, שלעתים קרובות הוא בא על שכרו. יש מי שמעיר ועונה באדיבות מעין “למה, אדוני, מתערב בענין שאינו נוגע לו?” – ויש מי שעונה עזות, מזכירים את “החוטם”, “כך בוחשת” ו“עובר בטל”, אבל הוא לא מתפעל מזה, ודוקא זה לא איכפת לו.
גברתי – הוא פונה לאם צעירה המכריחה את הילד לגמור את השוקולדה – האמיני לי, מגזר־חי ועגבניה מרוסקת, הוא יקבל יותר מאשר מ“נופת־צופים” מסופק זה שלך.
בו ברגע הוא גם אינו נותן לדרוס על אי־הדשא באמצע. “עד שזוכים אצלנו לראות גידולי־דשא ירוק, יוצאות העינים מחוריהן”.
בינתים, מתקרב ובא הראשון מן הידידים הקבועים כשהוא צועד עקומות – –
“ידידי הטוב – עליך להכנס עוד היום להזמין מדרסים, “פלאטפוס” זה ימתח לך את הגידים והעורקים ללא הצלה. אני מוכן להכנס אתך לזה – שלי” – –
“סליחה, מה הגברת קוראת?” – הוא זז לספסל השני – “לועזית כמובן – מה – בלשות. שני הרוגים ושלושה נדקרים, וזיהו אותו, את הרוצח בעזרת קופסת גפרורים?” –
גמר ביקורו בשדרות, הוא עומד לפני תחנת “חמש”. הוא יוצא מכליו מנימוסי התחבורה שלנו, מהריצה והבהלה.
היה, ואחשתרן רץ כזה הוזהר על ידו בריצת־ה“אמוק” שלו. לא שעה, נמעד ונפל – ואז הוא הופיע – “נו – באמת – האם זה היה כדאי? אדוני רץ כאילו זו היא הרכבת האחרונה, עם הכרזת־מלחמה, היוצאת לאירופה – הנה עוד “שני, חמש” – זה אחרי זה…” בינתיים, כמובן, הוא דופק בדלת בבית הקרוב, מביא מים קרים, מוציא מכיסו ממחטה נקיה ומיעץ לשים תחבושת אחרת, הברך התנפחה. מכירים אותו, את האזרח הנאמן, גם על יד הרמזורים – הוא שקולו נשמע – לא! זה עוד באדום, אתה רוצה להדרס?" ודאי שבאוטובוסים הוא מעיר לצעירים שיקומו ויפנו מקום לאשה, ילד ושיבה, והוא הוא שעושה את זה ראשון – וכך הוא חוזר בצהרים ושלל רב של הערות־עצות והדרכות מצדו – ונזיפות ועלבונות מצד המודרכים “הנפגעים” הם באמתחתו. ־– והדבר חוזר חלילה – זהו בדמי – אינני יכול – הוא מסביר כשמעירים לו בידידות שירפה מ“תיקונים באדם” ו“בדק הבית הלאומי”. הוא באמת אינו יכול – – הוא ממשיך.
טיפת אושר לזולת, לכושל 🔗
באחד הימים מצאתיו יושב לבדו שקוע במחשבות, בשדרות על ספסל. לא רחוק ממנו ממול שכב שרוע אחד, פניו מכוסים בעתונים ועל ידו למטה צרור חפצים בשק ממורט, וחבילת שרוכי נעלים, מרכותו של האיש, חנות ה“כל־בו” שלו.
התישבתי על ידו ונכנסנו כידידים ותיקים בשיחה.
– הנה זה מרעיל את החיים, אני פשוט מתבייש, ממני, מעצמי, אצלנו – בישראל – כזה.
אם יש ואני מצטער פעם, תוהה על עברי, על הראשית, הרי זהו שלא דאגתי לעשות הון. יכול להיות שהייתי מצליח בכך. היו הזדמנויות כאלה.
יש ואני יוצא בסיורים שלי, נתקל ב“סוחרים” אלה ולבי מתכווץ מכאב.
הנה עומד אחד ומוכר “רחט־לקום” שטוח, על קרש מאובק באבק סוכר. וכאן שני נושא פיסות בטנים, אגוזים ושקדים, אורב ע“י ביה”ס להפסקה לקונים ועפרונים – המון עפרונים – רק עפרונים.
אני מצטער שאינני יכול לגשת לסוחר שכזה – ולהגיד לו – כמה אתה רוצה בעד כל הסחורה שלך – בעד הכל – הנה ולך – לך הביתה – אני קונה את כל הסחורה, – ומחר? שאלתי, – הלא הוא עוד פעם יופיע.
אז מה? אחזור ואקנה. תאמין לי. לא צריך לשם זה להיות רוטשילד – איזה עונג הוא זה להעניק טיפה, רבע גראם אושר לכושל. אחת ליום.
יש ואני חושב שאם אזכה בפיס, ואפילו בחלק הששי מ־30 אלף, אנהג ככה. אמצא לי קונים על הסחורה הזאת. נדמה לי שאין תענוג עלי אדמות יותר מזה.
– כן – – חבל שיצאתי בלי בגד ובצוארון פתוח. בערב טחב – וקל מאוד להתקרר – –
חבל – שאין בכל שפע הפרסים שלנו פרס בעד אזרחות טובה, חפשית ואנושית. יש מועמד רציני.
(1959)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.