אותו אין להחביא אל הכלים. שום הפיכות ומהפכות “בקנה מידה קוסמי” לא הפכו את אפיו הלאומי. הוא הזדקר ועלה על שולחן מאה־חסר־אחד־הנציגים, שליחי עמים ולאומים, גויים וממלכות.
הוא, המגף, הופיע במוסד, זירת־העולם, בית־היוצר לרוח “הכדור”.
זאת הפעם, “בזמנים מודרניים”, הוא הופיע בצורת נעל “לפי גיזרה איטלקית, חדישה”, אבל הוא הוא המגף הידוע, המקופל קיפולים, המסור והמצוחצח כראי – – הוא הוא בגלגולים שונים; מימי האחים רוריק, איבן האיום ועד לסטלין בתמונה הידועה בפגישת הארבעה ביאלטה.
היד המאוגרפת, מלאת כח ועצמה, נפנפה בה, – למרבה התדהמה, של כל הקהל, הסולת והשמן של העולם הזה – באיומים והתראה, “נמחה אתכם מעל פני האדמה – – יחד נלך לאבדון”. המגף הוא בתכונתו של העם הרוסי, איבר־חי מאפיו, דיוקנו ופרצופו של העם הגדול והעקש הזה. עם בעל־נפש מוזרה, חשוכה כיערות־עד שלו. עם בעל רוח בלתי־נודעת עד היום, לעולם התרבות. העם הרוסי דומה רק לעצמו.
האמת ניתנה להיאמר שהמגף הולך מאז ומתמיד שלוב־רגל עם המטלית הידועה, עם ה“אוניטשה”, אחד משלים בייחודו את השני.
אתם יכולים לשער לעצמכם שאחד מבני העמים האחרים יפשוט בכעסו ורגזו, משהו מתלבושת שלו, וירעיש בו את האולם והמסובים? האפשר לחכות ממקמילן, שיוריד את הצילינדר ויכה בו על השולחן? לזה מסוגלת רק “הנפש הרחבה הרוסית”. אתם זוכרים את “המגפיים” אצל צ’כוב? החדרן, המשרת במלון, ציחצח והבריק את מגפי האורח, “מכוון הפסנתרים”, מורקין. אבל, לרוע המזל, הוא גם החליף אותם, במגפי השכן, שחקן שהלך בינתיים לחזרה לתיאטרון. נוח לו למורקין האומלל אילו החליפו לו את הראש או את הרגלים, מאשר את המגפים. נשלל ממנו הכל. אף צלו לא נשאר לו במגפים של ההוא. אין לו בעולמו מאומה.
בספרות הרוסית מופיע המגף הרוסי לא רק כלבוש, כסות לכף הרגל, “מכשיר” לכינוס האצבעות והגנה עליהן, מפני צנה ופחים. המגף הוא גם דורס ומוחץ, צועד, וקולו מהדהד למרחקים. הוא עולה, מסתער וכובש.
לפני שנים אחדות הופיע בפריז, ספר רשימות וזכרונות של הסופר והמשורר, בעל פרס נובל, איבן בונין. שם מספר בונין על פגישה בינו לבין צ’כוב החולה, ביאלטה. זה היה בקיץ, בונין הגיע לבקר את החולה יום יומיים לאחר שביקר אצלו גורקי.
צ’כוב מוסר לו רשמיו מביקורו של גורקי אצלו – והוא בתקופה ששמו כבר הלך לפניו כסופר מרדן מהפכן וכו'.
בין היתר מספר לו צ’כוב, שהוא שאל את גורקי אם הוא חולם חלומות, ומאיזה סוג הם.
ההוא ענה לו שחלומות פוקדים אותו פעמיים שלוש בלילה. יש וצר לו עד לכאב להתעורר ולהפגש עם המציאות.
“ספר משהו מהחלומות האחרונים שלך” מבקש צ’כוב.
“הנה רק לפני ימים חלמתי, שהנני עומד לפני ערבה מושלגת, במרחב של אין סוף. עולם לבן וצח. השלג היה עמוק כקומת איש, שטיח לבן צח, שכף רגל לא דרכה עוד עליו. אני עומד במגפים הארוכים, המצוחצחים שלי על משטח שלג, ואינני שוקע. אני מרחף כאילו באויר. פתאום תקף אותי רצון עז לחלוץ את הנעלים להשאר רק במטליות. מיהרתי ועשיתי – והנה צעדו המגפים במצעד של קצב על השלג הלבן, ואף הן אינן שוקעות. מוקסם עמדתי שעה ארוכה ואיקץ” –
*
נפלא! נפלא! התפעל צ’כוב.
לא מעניינת, כרגע, הערתו של צ’כוב “לחלום בדים זה, שגזר אותו כרגע”. מעניין ואופייני הוא החלום גם אם הוא פרי הדמיון היוצר של סופר מסוגו של גורקי.
המגף הרוסי צועד לבדו ללא רגלים מצעד של כיבוש ושלטון. הוא מאיים לדרוס, לשוף ראש וגם לנשוך עקב. לא נוח לו לעולם להבין מצעד מחריד זה. מה גם שהפעם היה המגף נעל קיצי, בגיזרה “מערבית, מודרנית”. זה אסיאתי אקסוטי. מנעל כזו לא נשקפת סכנה לברלין המערבית ובוודאי לא לקונגו.
יש, בהחלט, מקום לדו־קיום בשלום!
(1960)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.