במעמד חגיגי נפתחה לפני כמה ימים ב“בית הסופר” “תערוכת החסידות”, במלאת מאתיים שנה להסתלקות הבעש“ט זצ”ל. אם איננו טועים, הרי תערוכה כזו, מוחשית־הסתכלותית של מוצגים המסבירים את תורת החסידות ומשנתה, היא הראשונה בסוגה. זהו בגדר מאורע תרבותי.
רושם הטורים ביקר לפני מספר שנים בניו־יורק תערוכה בסמינר התיאולוגי של ד“ר פינקלשטיין, שבה הוקצה סדור לתשמישי קדושה מתוצרת “צדיקים” ו”רבי־"יים.
התערוכה היתה עשירה בכלי כסף וזהב.
לאחר זמן ערכה גם “יווא” תערוכה של ספרות חסידים עם מוצגים שונים, אבל כדרכם של זקני “בונד” היתה זו בעלת מגמות מסולפות – חולין שבחולין.
אין פלא, שעברת את סף הבית בחרדה, בהתפעמות נפש.
הנך מתבשם לא מקופסת הבשמים –קופסת האתרוג והטבק אלא מייעודם ותפקידיהם של אלה. מסכת כלים שהם חיבור לטהרה. לפניך השולחן־המזבח של אותו צדיק, וידים נקיות טהורות ממשמשות בהם.
דומה, שנרות קודש אלה, של פמוטי שבת ו“חנוכיות” אורם לא נדעך ולא הועם. שלהבתם של אלה עולה מאליה. עדות חותכת לכך היא תערוכה זו שנפתחה בי“ג אלול תש”ך, בתל־אביב שבמדינת ישראל.
בתוך שפע של מוצגים – שניים ואף שלישיים במעלה – ישנם אחדים שהם יקרי־מציאות, שאין ערוך להם.
גם מי שמצוי אצל גנזים ותעודות של בני־עליה אלה, עומד נדהם ונרעש לפני כמה וכמה מכתבים, שסימנים מובהקים מרמזים על הראשוניות והאמיתיות שלהם. לא שולחו בהם ידים.
מכתבו של הבעש“ט לתלמידו בעל ה”תולדות", ר' יעקב יוסף, מרטיט את הלב בתוכנו, בפשטותו, בחן התום שבכתיבה.
מצד אחד הוא פונה אליו כלתלמיד, הוא חותם,מורו ורבו דו“ש (דורש שלומו) ישראל במוהר”ר אליעזר בע“ש ממעזיבוז”.
מצד אחר הוא מעלה ומנשא אותו – כאילו הוא הוא התלמיד ו“התולדות” הוא הרבי.
לא! לא נמנע טוב ונביא שתים שלש שורות ממכתב מופלא זה. הבעש“ט מודיע לו “כי בעזה”י הוקל מעט מחלתי. ובטח כ”ק רוצה שאתרפא בשלימות, ע“י ידע נא כי בזה תלוי הדבר, שיבוא תיכף לבקרני, יראה הכהן ונרפא. כי באמת אגיד כי כלתה נפשי לו בנועם ד' וד”ל ושפתי כהן ישמרו אותי ובזה יקיים נפשות רבות מישראל".
איזו ענות־צדק של צדיק, לצדה של הכרה בשליחותו בעולם, אמונה ביעוד שלו “ובזה יקיים נפשות רבות מישראל”. לו באה תערוכה זו רק לחשוף ולהעלות אור זרוע זה – שכרה בצדה.
כאמור, רבות הן התעודות בתערוכה זו שיש בהן ערך רב ללימוד וחקר, התבוננות והתעלות. אלא שכל זה אינו פוטר אותנו מלהצביע על כמה ליקויים שביסוד התפיסה והגישה של התערוכה (יש להצטער של“יעוץ” לא נמשך באופן פעיל ומעשי האחד והמיוחד בתוכנו, סופרה ומשוררה של החסידות, מר א. שטיינמאן).
דווקא משום שמפעל זה יקר ללב יש לשקוד על תיקונו.
בראש וראשונה מזדקרת לעין ופוגעת שימת הדגש על תשמישי קודש אלה – קופסאות מקטרות וכיפות – כאילו הם הם כביכול, יסוד מוסד בתורה זו.
אם יש תנועה בישראל שלא צררה את רוחה בעיטורי חוץ, בגינונים, באביזרי־לווי הרי זו היא החסידות.
אם היתה תורה מאירת אור של סיעה וכיתה בישראל, שקרני הוד שלה הפציעו ממנה ולפנים, בחינת “שקופים אטומים”, הרי זוהי תורת הבעש"ט.
אם היה אפיק בהיר זך וטהור כעצם השמים, שהיה מבוע לאמונה, אהבת השם ודיבוק חברים, הרי היה זה אפיק החסידות. והוא לא נחשף ונתגלה במדבר שומם. שום צדיק הדור לא הכה במטהו על צור פלאים ויזובו מימיו.
בשורה זו נסרה בשמי מרום, הבריקה עד ארגיעה פה ושם, מימי הזוהר – ר' שמעון בן יוחאי עד לר' משה קורדובורי והארי שבחבורה וגוריו – השל“ה הקדוש ועד לנס זה שהתנוסס בהתגלות הבעש”ט שליכד את כל הניצוצות, איחדם וצירפם לשלהבת־יה לדורו ולדורות.
אין מקום איפוא לעבור בהעלם מלא על כל אלה – ולא להמחיש במה שהוא פועל רוחם של הקמאים.
תפיסה זו של המרובה, “תערוכת חסידות”, ולא תערוכת הבעש"ט ותלמידיו, מחייבת מחשבה ומעשה גם למבשרים הראשונים.
מתוך השראה של התפעלות מהיש והנראה – הנך מבחין בחסר – בחלל הריק.
למעלה מחמשת אלפים ספר מונים חוקרי החסידות לבעש"ט ותלמידיו – – מה גרם לבחירת אי־אלה עשרות, או בכולל מאות, ולא להזכיר אף ברשימה ביבליוגרפית כרונולוגית את הקיימים?
להט זה של “תפסת מרובה” הביא את היוזמים להתמודד ולחבוק בזרועות גם חסידות פולין, גליציה הונגריה – אגב, אוקריינה יצאה מקופחה ובה הרי היו שלוחות ושרשים, שליטת בית צ’רנוביל, על רבבות המוני ישראל, מלבד אניפולי יש אוליק – לוצק – סטולין וברזנה –
ולאחרונה עוד הערה – וזה דומה ניתן לתיקון – אם אנו רוצים שילדי בתי ספר ינהרו בהמוניהם וימצאו בתערוכה עין ומוסר לימודי, מוכרחים למצוא – ולו בצורה גרפית אמנותית כדוגמת המגילה היפה – אחיזה רעיונית לאבסטרקט החסידי אהבת ישראל – עממיות, קירוב לבבות. אותו המעט שידוע להם הוא במחוז תפיסה זו (“אם לא למעלה מזה”, הצדיק הכפרי עושה נפלאות וכו').
מהסתכלות גרידא בחפצי צדיקים אלה, כלי־כסף וזהב עלולים “הצברים” שלנו להסיק מסקנה הפוכה ממה שרצוי לנו – לכולנו…
עם כל ההפרעות האלה, יש לפנינו מפעל תרבותי חשוב מאד.
(1960)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.