ודאי, שפרה נחלתם של הסופרים עליהם. אשריהם ואשרי חלקם, שכן דבריהם אינם נאמרים ליום, לשעה. הם אוגרים בחשאי, בכבשוני הלב, את גרגירי־ההגות, פרודות החכמה והתבונה, ומתקשרים מיד עם המחר, קולעים לעתיד.
שנים הם מחממים בתוך־תוכם את פרי־יצירותיהם, – אגב, בחדשי ההריון הראשונים, הם נוהגים גם לא לספר מה שהולך וגדל – זה לא מקובל. כך, שמה שבא לעולם, כלו לו שנותיו וחדשיו – בר־קיימא.
“חוברי־חבר” אלה, לבם ועיניהם מראש, לטווח־ארוך, לכריכת־בד, לשיכון־קבע בארון, ל…“כל־כתבי”.
הופיע הספר לאור, והשמחה היא במעונו של היוצר. כבר בידיעה על המסיבה לידידים, סופרים, יש משום בשורה. אחר כך באים ערבי־הערכה וידיעות למקוטעין. עוד לפני מאמרי הביקורת, ברשימת הכרוניקה היבשה במדור התמים “ספרים שנתקבלו במערכת”, כבר הוברחה שורה אחת או שתים מבטיחות, מעודדות, מעין – “לקט של דברי הגות וחכמה ביד אמונים”, או “נסיון מוצלח לכנס רחוקים ופזורים באכסניה נאה אחת” וכדומה, בקצרה, אלה רואים את עולמם בחייהם.
מה שאין כן רושמי־רשימות ספרותיות בעתון־יומי, גליונות לערבי שבתות וחגים. לבי לבי עליהם, רשמי־רשוותא, ומעי מעי גם עלי, אני עבדכם, שקורא־הדורות מראש, שם חלקי בין אלה. לכאורה, גם דברינו הם רק גזעם ועיקרם בשטח היניקה של היום, ונופם נוטה למחר. גם אלה הן בתחומה של ספרות. הנושא הוא לעתים אותו הציר, עליו סובב, הולך, רוחו של הסופר בספרו, אלא שדבר הורתם ולידתם של הרשימות, שהוא תוך שבוע, והאכסניה, עתון יומי, גורמים לכך שהם אורחים פורחים במערכת הזמן. בן־בוקר היה ובשקוע השמש אבד.
אבל, הרי גם אלה, בעלי הרשימות, מאמינים שדבריהם, לפחות בחלקם, נאמרו מתוך שמינית שבהשראה, עשירית שבחזון ושמץ משאר־רוח. גם אלה נפשם עליהם תשתוחח, והם צמאים לדעת, מה גורלם לאחר שאלה הועלו על הנייר, ניצוקו בעופרת, נחתמו בעתון ונתקעו טרם־בוקר מאחורי דלת ובריח. או בסדק של תיבת־דואר.
קראו? מי? כמה? מה מספרם? התרשמו, מסכימים, מחייבים או שוללים? צורה זו מקובלה עליהם? והעיקר, הרי לעתים מכילים הדברים גם שליחות ידועה – העשו אלה, בהרבה או במעט, את אשר חפצנו?
“מי־שהוא באפור”, לפעמים מעכיר את רוחך בלחשו: מי כיום קורא? ומי משאיר משהו מזה חרות בלב לאחרי הקריאה? על־פי־רוב אתם תוקעים לתוך הבור, גם קול הברה לא הגיע לאזנים. איש לא בירך על־זה – וכל דברי הספרות בעתונים נערמים – נדחים – ומוצאים מסילה לסל – לחומר אריזה.
וודאי, שאפשר להטיל ספק בהנחה־השערה זו כי האמנם, אלה להם מכוונים הדברים, אינם מרגישים שגם רשימות־יום, קלות ומרפרפות בצורתן, מקורן במחצבי הלב של רושמיהן? מי שהוא הגה וחשב, כאב ודאב. התלהב, האמין, צר צורה, לטש, כתב ומחק, עד שהביא את עצמו לניב, לשחרור בביטוי הולם, שלבש אותו מחלצות קלות מתאימות למסגרת.
האומנם אין בעלי הכתובת יודעים כי מנפש יבשה באין כל אין לסחוט אפילו שני משפטים כהלכתם. באין המית־לב למשא נפש, באין ליווי של קצת אמונה, בעשיה־כתיבה זו, אין לזוז כמלוא שורה מן הכותרת.
כן! הכותרת! השם. כמה יגיעות יגעים וכמה טרחות טורחים בחיפוש שם לרך הנולד עד שמוצאים את הנראה כמתאים.
לכאורה, הרי זה רק השלט, אבל הרושם מאמין, שהכותרת היא הפתיון, הצף וקוסם – הוא הוא הצד־ציד, מושך שיכנסו למקרא. וודאי, הכותרת עושה הרבה ויש להקפיד בבחירה; זו שגורה ונידושה מדי, השניה מרדימה, והשלישית היא בעלת יומרה מופרזת וכו'.
הנה נתקע המסמר, הוכן הציר ובאה ההתלבטות הרעיונית, שיקולי־מחשבה, הבהרה וליבון – וחבלי המסירה לניר. תגידו – טכניקה, הרגל ושיגרה?
גם טכניקה ועשיות של יום־יום, אינן נבובות, ומקור מחצבתם הוא לא המרפק. צדק בעל־העגלה שאמר “רבי, אפילו על דוכן העגלה אין לשבת בלי “רוח־הקודש” אחרת מכניסים הסוסים לבוץ, ממנו אין לצאת”.
קיצורו של דבר: שאלות אלה הטרידו את רושם הטורים שהחליט ללכת לקראת משאל־גאלופ זעיר, שאין בו אמנם ולא כלום ממדע סטטיסטי, אבל משום סימן אולי יש בו.
פניתי לידיד, קורא מובהק, משכיל, ושאלתי דעתו לרשימה מסוימת שבלבי חשבתיה ללא בלתי מוצלחת.
– קראת? – כן, קראתי – ועד הסוף? – בפירוש עד גמירא. ובכן? – אגיד לך את האמת – אמר “אף אני חושב ככה, ואני מעדיף לקרוא את ההיפך, את הצד שכנגד, כך שזה לא חידש לי הרבה”.
פניתי לשני, קורא וותיק – קראת?
– מצטער – דווקא רשימה זו לא קראתי. ערימת העתונים של השבתות והחגים, שנקפו זה אחרי זה, שמורה, מחכה לנופש או לנזלת קלה. מקווה להגיע לזה אם ידה של העוזרת לא תקדים אותי.
– כן – הוספתי לשאול – מה דעתך על רשימות אחרות?
– “אני – ענה ואמר – אוהב אצלך בעיקר את המובאות, האימרות ומילי־דבדיחותה”. ואף חזר וסיפר משהו שהצחיק אותו במיוחד, ו“שמכר” את זה גם בעסק שלו.
מכיון שהדגיש את הבעיקר באתי על סיפוקי והניחותי לו.
השלישי, קורא וותיק אף הוא, מורה, אמר שהוא קורא שבוע שבוע. אבל לא תמיד הוא מבין “מה, בכל זאת, אני רוצה”.
קשה להגיד שיצאתי מהמשאל מעודד ביותר.
כששחתי מעל לבי את החרדה לגורל רשימותי לפני סופר חשוב, הרהר ואמר: “הטוב והבטוח ביותר הוא – מובן – לא לכתוב. אבל אם כבר כותבים, יש ללטוש ולחזור וללטוש, להעמיד את זה על קב ונקי. בהרגשה הראשונה שזה מתחיל “לצלוע” יש מיד להפסיק. מה שישאר, אם זה הוגד בתום לב ובכוונה רצויה, סוף כבודם ועתידם לבוא, מבטן הסל ישוועו ויעלו, וימצאו דרכם, בגלגול שני, – לספר ואולי גם מסילות ללב!”
(1958)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.