¹

א. יום אחד אחרי מותו של מנדלסזון היה כתוב בעתון ברליני: “כבוד גדול חלקה לו למנדלסזון הקהלה הברלינית. כמעט כל בני הקהלה לווּהו, ורק מעטים היו, שלא השתתפו בהלויתו. היהודים הפסיקו את עבודתם וסגרו את חנויותיהם. מעריציו וידידיו נדחקו ונכנסו לבית הטהרה, כדי לראות את המת ולהרטיב בדמעותיהם את שפתיו, ששמרו דעת, ואת ידו, שפתח לעניים”. גדול היה אבל המשכילים אחרי מותו של מנדלסזון, ומעריציו כתבו עליו אפילו מה שכתבו לפנים על הרמב“ם, כלומר, “כי ממשה עד משה לא קם כמשה”. על שער הספר, שחבר ד”ר מרדכי הירץ על “מנהג היהודים לקבור מתיהם מיד אחר פטירתם”, נמצאה תמונת יהודי עומד לפני מצבתו של מנדלסזון ובוכה. ואולם לא רק יהודי אחד, אלא כל יהודי גרמניה התאבלו על מותו של מנדלסזון. זמן רב אחרי מותו נשאר מנדלסזון חי בלב עמו ולא נשכח הרושם, שעשה באישיותו ובמדותיו הטובות. מאה שנים אחרי מותו של ליסינג כתב חכם אחד: “ליסינג עודנו עומד לפנינו, כאילו הוא חי ואנחנו רוצים לשאלו על דעתו”. כמו כן כתב מאה שנים אחרי מותו של מנדלסזון חכם יהודי: “מנדלסזון עודנו עומד לפנינו, כאילו הוא חי בימינו”.

מנדלסזון הוא אבי ההשכלה אולם תקופת ההשכלה עברה וחלפה, ודעותינו על ערכה נשתנו. מה לנו מנדלסזון עכשיו, יותר ממאתים שנה להולדתו ומאה וחמשים שנה אחרי מותו, לנו בני דור חדש ובעלי דעות חדשות, העודנו עומד לפנינו, כאילו היה חי בימינו עד שאנחנו רוצים לשאול אותו על דעתו; איזה מרעיונותיו נתקיים, ואיזה מהם נשכח ואיננו ולא יכירנו עוד מקומו?

ב. ברורה לנו עכשיו עמדתו של מנדלסזון בתולדות הפילוסופיה. הוא לא יצר שיטה חדשה ולא ברא תקופה חדשה בפילוסופיה, כמו שניבא עליו קאַנט, ולא היה ל“שפינוזא השני”, כמו שהגיד עליו ליסינג מראש. בהוספתו לספרו “פידון” כתב מנדלסזון: “מעולם לא עלה על דעתי לברוא תקופה חדשה בפילוסופיה או לקנות לי שם בשיטה מיוחדת”. “יודע אני”, כן ניבא על עצמו, “כי שיטתי הפילוסופית לא תתקיים לדורי דורות”. נבואתו נתקיימה, ושיטתו הפילוסופית לא נתקיימה לדורי דורות. מנדלסזון, שנמשך אחרי הפילוסופיה של זמנו, כלומר הפילוסופיה של לייבניץ המושלמת בימיו, קנה לו בספריו ובמאמריו הפילוסופיים שם טוב, אבל רק “בדורותיו”. הוא, שחבר ספר על “הנצחיות”, לא זכה, שתנתן נצחיות לספריו הוא.

בעיוניו הפסיכולוגיים הועיל מנדלסזון להעשיר את תורת היופי ולהשביח את הטעם הטוב. השפעתו של מנדלסזון ניכרת גם ב“תורת המחזה” ו“בלאוקואון” של ליסינג וגם במאמריו של שיללר על תורת היופי.

כמעט כל הסופרים הסכימו, כי מנדלסזון השביח את הבקורת הספרותית, גם כי אמרו עליו, שהפליג לא אחת בשבחו של השכל וההגיון ובהתבוננו ביצירה ספרותית לא העריך כראוי את הרגש והדמיון.

מנדלסזון היה מחונן בסגנון בהיר ומלא חן והשכיל להסביר במתק לשונו דברים עיוניים ולתת צורה נעימה למושגים מופשטים. אחרי שקרא בספרי ליסינג ומנדלסזון, אמר הרדר: “מעכשיו לא יבוש שום אדם לדבר ולכתוב בלשון, שבה כתבו הסופרים האלה”. אחד מבני דורו של מנדלסזון כתב: “אילו היתה הפילוסופיה בוחרת בלשון הנאה לה, היא היה בוחרת בלשונו של מנדלסזון”². וראוי הוא לשימת לב, כי חן וצחות סגנונו באו לו למנדלסזון מן התנ“ך: למשל, באמרו בספרו “ירושלים” על האמונה, שהיא אינה רודה “בשבט ברזל” ואינה שולפת “חרב נוקמת”, אלא “מושכת בעבותות אהבה”; או בכתבו לרעו ליסינג, שלא השיב לו על מכתביו, לאמר: “הסופרים, המעריצים את הקהל, טוענים שהקהל הוא כאלהים, האוטם אזניו משמוע… הם קוראים מן הבוקר עד הערב בשמו, ואין קול ואין עונה. אני קראתי והוא לא ענה. המהתלים בי אומרים: קרא בקול גדול, כי שיח וכי שיג לו וכי דרך לו, אולי ישן הוא וייקץ”; או בכתבו אחרי מותו של ליסינג לאחיו של הנפטר: “עומדים אנו עכשיו כתלמידי הנביא ומביטים כמשתאים אל המקום, שעלה שם השמימה ונעלם”. התנ”ך, שידע אותו מנדלסזון כולו על פה עוד בימי בחרותו, הוא שהשפיע על סגנונו העברי וגם הגרמני ונתן עליו מרוחו ומחנו.

ג. ואולם על כל כשרונותיו של מנדלסזון בתור פילוסוף, מבקר וסופר עלתה אישיותו האצילית. כל מי שידעו פנים אל פנים, העריץ אותו, ואישיותו היא שעשתה נפשות ומשכה אחריה לבות בני אדם, היא שהשקיטה את רוחו של נזיר קתולי, אשר הציע לפניו את הענינים הדתיים המרגיזים אותו, והיא שהניחה גם את דעתו של כומר פרוטסטנטי, אשר הטיל ספק באמתות דתו ורצה מפני זה להפטר ממשרתו. היה מעשה באיש אחד, אשר ישב בברלין ומאס בחייו והחליט למות ברעב. כששמע עליו מנדלסזון, נכנס לביתו של המתיאש ונחמו ודבר על לבו ולא נח, עד שמשכו בדבריו לבחור בחיים ולחיות.

כל התנהגותו של מנדלסזון העידה על חסד לבו וענות צדקו. אחד מבני דורו אמר עליו, שלא היה אף איש אחד, אשר יצא מביתו ולא הוחזר על ידו למוטב. אחרי התודעו אל מנדלסזון כתב עליו הכומר לאואטר: “בגופו המקופח בגידולו היתה נשמה יתירה, מנדלסזון הוא בעל שכל חריף, מלא טעם וידיעות רחבות, נאמן וישר בהתנהגותו עם הבריות, צנוע בדבריו יותר מבספריו, פשוט במנהגיו, נדיב לב ונכון לעזרה, אח לאחיו, עושה חסד עמם ומכבדם ומכובד ביניהם וחביב עליהם”³. מנדלסזון היה סבור, שהעולם, שאנו חיים בו, הוא מיטב כל העולמות האפשריים ושהאדם טוב הוא מטבעו, והיה דן כל אדם לכף זכות ואוהב את הבריות ופותח ביתו וידו לעניים ונרדפים. לא צדק מי שאמר על מנדלסזון, שהיה בעל שכל קר וחסר נפש פיוטית. מזמורי תהלים, כתב מנדלסזון, הם שהשיבו את נפשי בכל שעות עצב ותמרורים, ואני אומר ושר אותם בכל פעם שנפשי זקוקה להתרוממות. סגנונו של מנדלסזון נקרא “סגנון הלב”, וגם באישיותו נתגלתה עדינות לבו. אישיותו היא שעשתה רושם אדיר על בני דורו ועוררה בלבם יראת הכבוד.

ד. “אח לאחיו” בצרתם היה מנדלסזון. הוא ידע את מדותיהם הטובות וכתב בתשובתו לחכם מיכאעליס: “כמה מעלות טובות ומדות ישרות נמצאות בבני ישראל… הלא אנו רואים, כי רחוקים הם על פי טבעם מרצח ושפיכות דמים… רואים את רגש החמלה בעם ישראל במידה מרובה מאוד. מחזיקים הם בידי עניים בלי הבדל דתי כיהודים כנוצרים. אמנם לפעמים מפריזים הם בזה על המידה הראויה, ומידת החמלה עוברת אצלם כל גבול, אבל הלואי שיצאו בני אדם מגדרם רק באופן אשר כזה”. לא נעלמו מעיני מנדלסזון גם מדותיהם המגונות של אחיו, אבל הוא ידע, שהן דבקו באחיו על ידי הלחץ, אשר כבד עליהם. הממשלה, אמר, דורשת מן היהודים רק את ממונם ומטלת עליהם לשלם מס עצום, וזהו התפקיד היחיד, שאותו צריכים לקבל עליהם. אין להתפלא, איפוא, כי מנדלסזון, המרחם בלבו על אחיו משוללי זכויות, נעשה מליצם ועוזרם. “ויגדל משה ויצא אל אחיו”. כשעלה מנדלסזון לגדולה וקנה לו שם טוב בעולם, יצא אל אחיו לעזור להם. הוא פנה ללאואטר בבקשתו, לשקוד על “זכויותיהם המקובלות” של יהודי קהלות אחדות בשווייץ, ובקש מן האציל פרבר להציל מגזרת הגירוש את יהודי דרזדן, שלא היה בידם לשלם את מס הגולגולת המוטל עליהם. פקיד הממשלה בעיר קניגסברג טען על התפלה “עלינו”, שיש בה קצת זלזול בכבוד הדת המשיחית, ומנדלסזון יצא להגן על אחיו וללמד זכות על תפלתם⁴. בצר להם נשאו אחיו עיניהם אליו, והוא היה להם לא רק למגן אלא גם למופת.

ה. בזמן שהיה מנדלסזון שקוע במעמקי המחקר הפילוסופי ומשתדל להוכיח, כי היהדות אינה אלא דת שכלית וטבעית, שעליה נוספו תורה ומצוות⁵, שמר אמונים לדתו. המצוות המעשיות נחשבו בעיניו כקשר של קיימא לאומה הישראלית, כעין “מכתב אלהים” ואותות זכרון, שלהם יש נשמה וכונה. כיהודי אדוק היה מחזיק כל ימיו בכל מצוה מעשית ובכל מנהג דתי, ועוד שבוע לפני מותו כתב: שמח אני בכל מנהג דתי, שאינו מביא לידי קנאות ושנאת הבריות, כמו ששמחים בני ובנותי בכל מנהג, המיוסד על האמת והטוב⁶. אחרי התנצרותה כתבה בתו של מנדלסזון דורותיאה, שאביה, אילו היה חי, לא היה מצטער על מעשיה. אחרי הכניסו את בנו הקטן פיליקס לכנסיה המשיחית, אמר אברהם מנדלסזון, כי אביו, כלומר משה מנדלסזון, אילו היה חי, לא היה מתנגד לבגידת נכדו. דוד פרידלנדר העיד על מנדלסזון, שבסתר אהלו היה מביע דעות חפשיות בדבר קיומן של המצוות המעשיות. ואף על פי כן אין אנו רשאים להטיל ספק בישרו של מנדלסזון ולחשוד בו, שלא היה בלבו נאמן לדתו. הוא שנמצא כ“מרדכי העקשן” למתנגדו “האמאן” והשיב ללאואטר, המשתדל להכניסו תחת כנפי הכנסיה המשיחית: “והנני נשבע לך באל האמת, שלא אחליף ולא אמיר דתי כל עוד נשמה באפי ורוח אלהים בקרבי”⁷, והוא שהורה לאחיו “קשיות עורף” נגד הבאים לפתותם לבגידה ולדרוש מן “הכבשים”, שיעשו אגודה אחת עם “הזאבים”, לא היה רק נאה דורש, אלא בכל לבו דבק באמונתו ויצא להגן עליה ולקדשה ברבים. מפני “הדת הברלינית”, שפרצה במשך הזמן גדרי היהדות והמוסר, ומפני חטאיהם של בניו ובנותיו דנו את מנדלסזון לכף חובה ושכחו מה שאמרה התורה, ש“לא יומתו אבות על בנים”, שכחו, שכבר לפני מנדלסזון ולא על ידי דעותיו אלא מסבות אחרות התחילה היהדות בגרמניה מתמוטטת. בספורו “התועה בדרכי החיים” כתב פרץ סמולנסקין: “בן מנחם סוחר היה ולא רב ולא חכם בחכמת ישראל, וכסוחר סחר סחרו בעמו ובאמונתו ובדתו… בגלוי החזיק בכל ובסתר נתן את כל בלי מחיר”. ואולם סמולנסקין לא צדק. מנדלסזון דבק באמונת אבותיו ומן אבי ההשכלה יכלו אחיו ללמוד לא רק אהבה להשכלה, אלא גם לאמונה.

ו. לא נשתתק בלבו של מנדלסזון גם הרגש הלאומי. לא בצדק האשימו את מנדלסזון, שעל ידי דעותיו גרם להריסת האומה הישראלית ואחדותה, עד כי היהודים למדו ממנו לותר על סגולתם הלאומית ולהתנכר לאחיהם שבמדינות אחרות. הן אמנם כתב מנדלסזון, כי עם חורבן הבית הותר בישראל הקשר הלאומי, כלומר בטל הקבוץ המדיני של כנסת ישראל, אבל מעולם לא עלה על דעתו להכחיש את רעיון הלאומיות והאחדות בישראל. מנדלסזון היה מתפאר בזה, שיצא מן המשפחה המיוחדת של הרמ“א בקרקוי, והיה מתיחס למשפחת וואָלף בדסוי, אשר מוצאה היה מווילנא. ישראל זאמושץ, מעיר זאמושץ בפולניה, האיר עיני מנדלסזון בלמודי ההנדסה. שלמה מדובנא היה מלמד בביתו של מנדלסזון, ועל ידו נתן מנדלסזון את תרגומו לתורה ובעזרתו השתמש גם כשחבר את הבאור לתורה. ליהודים הנודדים, שבאו מארץ נכר לברלין, עזר מנדלסזון ביד נדיבה, ובאהבתו לאחיו לא הבדיל בין יהודי ארצו ובין היהודים, שישבו בארצות אחרות. מן מנדלסזון, שהיה “נין ונכד” לרמ”א, לא נסתלק רוחו העברי, שנתגלגל ובא לו בירושה מאבותיו. כונתו לא היתה להרוס את האומה או להורידה לשאול ההתבוללות והכליון, אלא להביא לה תקופת התחדשות על ידי החרות וההשכלה.

ז. בני דורו אמרו על מנדלסזון, שהוא בקי במופתים הפילוסופיים למציאות השם בה במידה, שהוא בקי גם בדוגמאות החדשות של בית החרושת למשי, שבו היה עסוק. פילוסוף וסוחר, חכם ואיש מעשה היה מנדלסזון, עולה לעולמה של המחשבה ויורד לעולמו של המסחר והמעשה, וחי תמיד בשני עולמות. הוא יצא מרחוב היהודים הצר, שבו נולד ונתחנך, ונכנס לעולמה הרחב של ההשכלה, היה מחובשי בית המדרש ולמד תנ"ך ותלמוד, וקלט גם השכלת דורו. בשקידה גדולה למד מנדלסזון את הפילוסופיה הישראלית מתוך הספר “מורה נבוכים” ושאב את ידיעותיו הראשונות בפילוסופיה הכללית מתוך ספרו של ריינבעק: “רעיונות על הדת האוגסבורגית”. בו בזמן שהגין על כבוד עמו הוא, עורר גם את הגאון הלאומי בלב העם הגרמני וכתב: “האמנם רוצה העם הגרמני להמיר את זהבו בזוהר של הבל, הנמצא אצל שכניו מבלי להכיר את ערכו הוא?” מנדלסזון, שהשתדל לקרב את אחיו להשכלה הגרמנית, התאמץ גם להסביר לגרמנים את חרות הדעת ואת מהותה של האמונה הישראלית, המיוסדת לדעתו על ההשגה השכלית. הוא מסר את נפשו לטובת אחיו והקריב את יתרון רוחו גם על מזבחה של התרבות הגרמנית, והיה מכובד בין בני עמו ונערץ גם על חכמי העמים, וקנה לו שם טוב בישראל וגם בהיכל הספרות הגרמנית.

יש אשר מנדלסזון, החי בשני עולמות, נראה כבעל שתי פנים. בהקדמתו לספרו הכתוב גרמנית, “פידון או על קיומה הנצחי של הנפש”, דבר בשבחו של סוקראטס ושם את דעותיו ומופתיו הפילוסופיים בפיו של הפילוסוף היוני, ואילו במכתבו העברי לידידו נפתלי הירץ וויזל התרחק קצת מן סוקראטס וכתב “כי מה לנו בעלי דת האמת לבן סופרוניסקוס”⁸.

תמיד היה מנדלסזון נוטה לפשרה. כשם שהשתדל לייבניץ לעשות שלום בין השכל והדת המשיחית כך השתדל מנדלסזון לפשר בין האמונה הישראלית והשכל ולהוכיח, כי היהדות תתאים לפילוסופיה המקובלת בימיו. הוא התרחק מן הקיצוניים והלך באמצע, התאמץ בתרגומו ובבאורו לתורה להסביר לאחיו עומק פשוטו של המקרא, אבל נזהר גם מלפגוע בקבלת הראשונים ומלתת פתחון פה למקטרגים. על מנדלסזון יכלו לסמוך האדוקים באמרם, שהיהדות היא בעיקרה קיום המצוות, ואולם בדעתו, שאין לישראל עיקרי הדת, אשר כל אחד מחוייב להאמין בהם, הסתייעו גם המשכילים.

לרעיונותיו של מנדלסזון חסרה לפעמים העקיבות החריפה, ההולכת בדרכה מבלי נטות כה וכה. ויש אשר מנדלסזון, ההולך באמצע, נכשל במכשולי הסתירות. “בכל חוקי התורה ומצוותיה”, כתב, "אין אף אחד, אשר יצוה “תאמין או לא תאמין”. אלא כולם אומרים “עשה או לא תעשה”. לדעתו לא צותה התורה על דבר האמונה, אלא על דבר קיום המצוות בלבד. אולם נעלם מעיניו, שהחובה לקיים מצוות התורה תלויה באמונה, כי התורה וכל מצוותיה מן השמים הן. אם כן התורה, האומרת “עשה” או “לא תעשה”, מצוה גם “להאמין”, והאמונה, שהתורה מן השמים היא, היא דוקא שתחייב את עם ישראל לקיים מצוותיה.

בנעוריו היה מנדלסזון נוח לכעוס, אבל ברבות הימים למד להתגבר על יצרו, עד כי לא היה דבר, שהוציא אותו מישוב דעתו. מנדלסזון, שהיה ענו ורודף שלום, לא הגיע למעלתו של ליסינג בחריפותו הבקורתית ובאהבתו לפולמוס. הוא העריץ את ליסינג, והצער על חלול שמו של רעו הנפטר שבר את לבו. אף על פי כן התרחק מכתבי פולמוס של ליסינג ולא הסכים להם. הוא, שהיה בורח מכל פולמוס, נעשה כמעט בעל כרחו סניגור לאמונה הישראלית ולוחם לזכויות אחיו. מנדלסזון היה אוהב שלום ורודף שלום. כשאסר הדוכס המקלנבורגי ליהודי ארצו לקבור את מתיהם סמוך למיתתם, נכנע מנדלסזון לדרישת אחיו ופנה אל הנסיך בבקשה לבטל את גזרתו, ובאותו זמן יעץ לאחיו, אם הנסיך לא ימלא את בקשתם, לבנות אולם בבית הקברות ולהלין בו את מתיהם, עד שיגיע זמן קבורתם לפי פקודת הדוכס.

כל ימיו היה מנדלסזון מתנגד לשיטתו של שפינוזא. בכל זאת היה דן אותו לכף זכות וב“שיחותיו הפילוסופיות” כתב עליו: “שפינוזא היה חי בהתבודדות ובתמימות, פורש מכל תענוגי העולם ומקדיש את חייו לעיונים פילוסופיים, והנה במבוכת מחשבותיו סר מן הדרך והביע דעות שאינן מתאימות לטהרת מעשיו וחייו. על כן שנאתם של החכמים לעלוב כמותו עולה קשה היא. בשפכם חמתם על מתנגדי הדת חושבים הם להועיל לה, אבל למעשה גורמים לה נזק”. סבלן ברוחו היה מנדלסזון, והאמונה האמיתית היא לדעתו קשורה תמיד בסבלנות. על כן דרש סבלנות לא רק מן הנוצרים אלא גם מאחיו היהודים. “אהה, אחי”, כתב, “נשאתם עול הקנאות הקשה. למדו אהבה ורדפו אחריה”⁹. בחזיונו של ליסיניג “נתן החכם”, המטיף לסבלנות דתית, היה מנדלסזון קורא בחבה, ומתוך הוקרתו לחזיון זה קרא לבנו ולבתו בשמות הנפשות שבחזיון “נתן” ו“רעכא”. הפולמוס הדתי עם לאואטר היה לו למורת רוח, ובתשובתו הדגיש, שהיה תמיד משתמט מכל פולמוס דתי.

ח. חסרה לו למנדלסזון שלהבת יה של הגאוניות הפורצת לה דרך חדשה לעצמה. נשמתו היתה משוללת קנאות, אבל גם התלהבות. ועל כן נעלמו מעיניו ההתלהבות ומסירות הנפש, שיצאו מן האמונה הישראלית ויצרו גבורים המוסרים נפשם על קדושת השם. באיזו התלהבות תאר כנגד זה היינה, אפילו אחרי התנצרו, בספרו “וידויים” את הכחות המוסריים ואת מסירות הנפש, שנתגלו בעם ישראל, ובאיזו יראת הכבוד העריך את עם ישראל אפילו החוקר הנוצרי שליידען בספרו על “הרומנטיקה של מסירות הנפש אצל היהודים” ועל “השתתפותם של היהודים בקיום המדעים ובתחיתם בימי הבינים”.

חסר לו למנדלסזון החוש ההיסטורי. לא אחת כששמע את ידידיו עוסקים בהיסטוריה, צחק ואמר, שכל הענין אין בו תועלת. לרעו אַבט כתב: “מה אדע אני על ספר ההיסטוריה. כל מה אשר בשם היסטוריה יכונה, אינו נקלט במוחי, ואני מפהק בלי הרף בכל פעם, שאחל לקרוא בספר העוסק בענינים כאלה”¹⁰. וכשם שלא הכיר מנדלסזון את חשיבותה של ההיסטוריה, כך לא הכיר את ערכו ההיסטורי של עם ישראל. הוא לא ראה, שעם ישראל השקיע במשך אלפי שנים אוצר מחשבות בתרבות האנושית והועיל להעשירה. לא ראה, כי כח היצירה שבעם ישראל לא תשש ולא חדל מליצור אלא הלך והתגלה בנביאים, חכמים, פילוסופים ומקובלים. מעיניו של מנדלסזון, המחוסר חוש היסטורי, נעלם ערכו התרבותי של עם ישראל והשפעתו על האנושיות. עם ישראל נחשב למנדלסזון כחברת בני אדם, שהם מקיימים מצוות מקובלות ומסוגלים רק “להתפלל ולסבול אבל לא לפעול”.

ט. גדול היה כשרונו החנוכי של מנדלסזון. בכל יום בבוקר וביחוד בשבתות וימים טובים היו אנשים צעירים לימים מתאספים בביתו, והוא היה מאיר עיניהם בתורה ובחכמה. בלבו של מנדלסזון הוטבעה השאיפה ללמד ולחנך ולהפיץ אור ההשכלה. לידידו ניקולאי כתב: “אילו הייתי מצליח לגרום על ידי מאמרי, שחמשים מילדי ישראל ילמדו אומנות, הייתי מבקש סליחה מן הטעם הטוב”¹¹. על פי תכניתו של מנדלסזון נתיסד בברלין בית ספר חדש, שבו היו ילדי ישראל לומדים תנ"ך ותלמוד, גרמנית וצרפתית, עריכת חשבונות וידיעת הארץ, תורה עם דרך ארץ. על כשרונו החנוכי של מנדלסזון מעיד ספר מקרא גרמני, שחבר לילדי ישראל. ואולם מפעלו הטוב במקצוע החנוך היה תרגומו הגרמני לתורה. “ולכן”, כתב מנדלסזון על כונת תרגומו, “אחרי שקלי הדבר בפלס שכלי והבחינה הישרה נוכחתי, כי אפשר שאוכל לעזור בשרידי כחותי לילדי או גם לאחי, אם אשים לפניהם תרגום התורה עם באור מספיק יותר מאשר עלה בידי אלה, שקדמוני במלאכה זו. על ידי זה נעשה את הצעד הראשון להשכלה, אשר בני עמי רחוקים ממנה למורת רוחי במאוד מאוד, באופן אשר לפעמים נתיאש מעתידות ישראל להיטיבו באחריתו”¹².

התרגום הגרמני לחמשה חומשי תורה, לתהלים ולשיר השירים, שחבר מנדלסזון ראשית כל לתועלת ילדיו, גילה לנוער היהודי מחדש פשוטו של מקרא, הראה לו את היופי הנצחי ואת האמת האלהית שבתנ“ך, והשיב לב הנער לא רק על התנ”ך אלא גם על ההשכלה. מתוך התרגום הגרמני לתורה למד מעכשיו הנוער היהודי בגרמניה ובמזרח אירופה לדבר צחות בגרמנית, וידיעת השפה הגרמנית הספיקה בידו לקנות לו גם השכלה. שנה אחרי שהופיע תרגומו לספר בראשית ושמות, כתב מנדלסזון: “חושש אני, שמא גרמה לשון עלגים, שהיתה רגילה בין אחי עד עכשיו, להרבות את הפריצות בהמון העם, ומובטחני, שתוצאות טובות תהיינה לשפת הארץ, אשר בה משתמשים אחינו מקרוב”. האדמה היתה אז מוכשרת לקלוט זרעוני ההשכלה ובא מנדלסזון וזרע והצליח. תרגומו הגרמני לתורה, שהיה דבר טוב בעתו, נתפשט גם בין היהודים שבמזרח אירופה, ושימש שם מכשיר ההשכלה. מנדלסזון נעשה “אבי ההשכלה” והביא אור לא רק לאחיו בגרמניה אלא גם בשאר ארצות. טבעו בתור מטיף להשכלה יצא בעולם, והיו שקראו ליצחק בר לוינסון “מנדלסזון הרוסי” ולחכם יהודה יעקב נחמה “מנדלסזון מסלוניקי”.

י. כשם שלא הכיר מנדלסזון את ערך ההיסטוריה והעבר של עם ישראל, כן לא שם את לבו גם לעתידה של האומה הישראלית. כששלח לו איש אחד בהעלם שמו תכנית ליסוד מדינה יהודית בארץ ישראל ובקש ממנו לחוות עליה דעתו, רמז מנדלסזון על הקושי בהגשמת תכניתו וכתב: הלחץ, אשר כבד עלינו זה הרבה מאות שנים, התיש כחנו והחליש רוחנו. לא בנו האשם, ואולם לא נוכל להעלים את עינינו, שהנטיה הטבעית לחרות פסקה בעמנו ונהפכה לסגולה נזירית, עד שהוכשרנו רק להתפלל ולסבול, אבל לא לפעול“. ובהערותיו על הבקורת, שכתב מיכאעליס על ספרו של דאָהם, אמר מנדלסזון, שלתקות היהודים לשוב לארץ ישראל לא היתה שום השפעה על יחס היהודים למולדתם; הלא מטבעו של האדם הוא לאהוב את מולדתו “ואם דעותיו הדתיות מתנגדות לזה, הוא אינו שם לבו אליהן, אלא דוחה אותן לשטח הכנסיה והתפלה”¹³. עם ישראל נראה לו למנדלסזון כעם סובל ואינו פועל, עול השעבוד על צוארו, גבו כפוף ורוחו מדוכא ביסוריו. נעלם מעיניו כוח היצירה, הגנוז בנשמתו של עמנו, וזוהר התקוה, המאיר על מצחו של “איוב בין העמים”. אילו היה מנדלסזון חי בימינו ורואה את תקומת עמו בארצו, רואה את הזורעים בדמעה על אדמת קודש ולוחמים וחולמים, כי “ברנה יקצורו”, אפשר שהיה גם מנדלסזון כאחד ה”חולמים" ופיו מלא שחוק ולשונו רנה ושכלו הבהיר מתפלא על כחו החיוני של עם ישראל.

מנדלסזון לא היה מהוגי דעות חדשות ומכובשי דרך חדשה, אף על פי כן, כבש לו מקום בדברי ימי עמנו. הוא השיב לב אחיו על התנ“ך, הביא להם תקופת ההשכלה ותחית הרוח והתחדשות השפה העברית והוציאם מן המצר לרוחה. מנדלסזון יצא לתבוע חרות הדעת והמחשבה מן היהודים וגם לטובתם, ואישיותו האצילית היא שהיתה הסנגוריה רבת הפעולה ועשתה נפשות בין חסידי אומות העולם לחמלה על היהודים. הוא אינו נמנה בין גאוני הרוח, אבל ראוי הוא להמנות בין מחנכי עמו וסנגוריו. מאתים שנה להולדתו של מנדלסזון אמר אחד ממנהיגי העם הגרמני: למה זקוק עמנו עכשיו? אין הוא זקוק אלא להשפעה נוספת מרוחו של מנדלסזון ו”נתן החכם“. ושבע שנים אחר כך, מאה וחמשים שנה למותו של מנדלסזון, העבירו ממקומה את מצבת הזכרון, שהועמדה לכבודו בעיר מולדתו דסוי, ומסרוה ליהודי העיר להעמידה בבית הקברות שלהם. מנדלסזון, שיצא לקרב את אחיו להשכלה הגרמנית, נתנדה עכשיו וגורש מעולמה של ההשכלה הגרמנית, והוא, שהיה חי בשני עולמות, שב מאה וחמשים שנה למותו לעולמו היהודי. ואולם בעולמו זה לא ישכח שמו ואחיו ידעו אותו. הן אמנם שאיפתו של מנדלסזון להשכלה הגרמנית חלפה ועברה, בעמנו גברה התשוקה לחיי עצמו ומנדלסזון אינו כהווה בדורנו, אף על פי כן פעולתו “בדורותיו” היתה ברוכה וזכרו הוא לברכה אפילו בדורנו אנו. כ”מורה הנבוכים" של הרמב"ם, אשר הישיר את מוחו של מנדלסזון לפי הודאתו, כן יצא מנדלסזון עצמו כמורה עמו להישיר את גבם ומוחם של אחיו, יצא להקל מעליהם את הלחץ, אשר כבד עליהם, ולפתוח לפניהם את העולם הרחב של ההשכלה האנושית. אולם לא כולם, שנכנסו לפרדס ההשכלה, יצאו בשלום, היו ביניהם, שהציצו ונפגעו, ואחרים, שיצאו לתרבות רעה, ואולם לא בהשכלה ובודאי לא במפיצה תלוי הדבר. כונתו של מנדלסזון היתה רצויה, ולא התרחק הרבה מן האמת מי שאמר עליו, שכשקם משה “ויהי אור”.