נדפס בירחון “מאזנים” לחג הרמב“ם, תרצ”ה

א. בנעוריו קרא מנדלסון ב“מורה” של הרמב“ם ובזקנתו היה אומר: “המורה” של הרמב”ם הוא שכפף את גבי והישיר את מוחי. כשהיה נער השקיע שלמה מימון את נפשו בספר “מורה נבוכים” והעריץ את מחברו במידה זו, שהיה רגיל להשבע בשמו, כי לא יעשה איזה דבר מגונה. בזכרו את הרמב“ם וכל מה שלמד מתוך ספריו כתב שי”ר: “אלף תודות לך, רבנו משה מדריכי ומלמדי, לולא תורתך שעשועי, כי אז אבדתי עירום מכל מדע”. כשהפך בזכותם של הרמב“ם ובהראב”ע אמר רנ“ק: “מי מכל אשר החל רוח ד' לפעמו להגות בחכמת ישראל, אשר לא ינק לראשונה ממיץ תבונתם של שני המעינים הטובים הללו” ¹. הרמב”ם הוא שהיה מורה דרך למורי ההשכלה ולמיסדיה של חכמת ישראל. כמעט כל איש מישראל שקנה לו חכמה והשכלה, שאב מתוך ספרו של הרמב“ם את ידיעותיו הראשונות בפילוסופיה. הרמב”ם הוא שעורר את רוחם של ההולכים בחושך ושואפים לאור גדול והורה לנבוכים דרך ילכו בו. ואולם מה נתן הרמב“ם ל”המון העם"?

ר' יהודה הלוי נקרא “לב ישראל” ואילו להרמב“ם קראו “שכל ישראל”. על הרמב”ם אמרו, שהיה בעצמו כולו שכל והקים שלטון השכל ביהדות ונתן לפילוסופים העוסקים בטבעיות ואלהיות יתרון על העוסקים במצוות ו“רוצים לבוא לבית המלך, אלא שלא ראו בית המלך כלל”. לדעתו נמשכת ההשגחה אחר השכל ונופלת רק על השלמים בדעות ובמושכלות. האידיאל של הרמב“ם לא היה “הצדיק” והתמים, ההולך בדרכי ד', אלא החכם, שזכה ל”שכל הנקנה" ועלה למעלת ההכרה העליונה. אנחנו“, כתב הרמב”ם, “נבחר שימשך אחרינו בעל שכל על אמונת האמת ואפילו אחד, ואם רחקו ממנו אלפים סכלים להאמינם בבטל”². על כן היו שטענו נגדו, כי התנשא על “המון העם”. אין זה מן הנמנעות, שדעתו של הרמב“ם, המבטלת את המון העם, שאולה היא מן הפילוסופים היונים הערביים, שהבדילו בין “יחידי סגולה” ו”המון העם“. על כל פנים יש בדעה זו, המתנגדת לרוח היהדות, קצת יהירות וגאוה. ואנו שואלים, אם נשאר הרמב”ם באמת בעולם העליון של יחידי סגולה או היה לו הכשרון והרצון להורות דעה גם לנבוכים בין המון העם.

ב. כאבי הנביאים, שנולד בזמן שנאנחו בני ישראל במצרים מן העבודה והעבדות הקשה, כן נולד ונתחנך גם אבי הפילוסופים, בזמן שהאלמוחדים הקנאים גזרו כליה על היהודים שבספרד. כמשה רבנו ראה גם רבנו משה בן מימון בנעוריו עין בעין צרת עמו, ועודנו נער עזב את ארץ מולדתו מחמת המציק, מפני השמד.

“ויגדל משה ויצא אל אחיו” בארץ תימן גזר המושל על היהודים, שיודו בדת מחמד, ומומר יהודי קם והורה, שהאישלם מיועד למלא מקומה של האמונה הישראלית. אז יצא הרמב“ם אל אחיו לעודדם ולנחמם בצרתם. “ואתם אחינו”, כן דבר על לבם של יהודי תימן, “חזקו ואמצו, ואל יבהילו אתכם השמדות ואל יפחיד אתכם תוקף יד האויב עליכם, שכל הענין אינו רק נסיון ובחינה להראות אמונתכם וחבתכם בעולם. וכבר הבטיח הקב”ה ליעקב אבינו ע”ה, שאע“פ שישתעבדו האומות בזרעו ויענו אותם ויגברו עליהם, הם ישארו ויעמדו, והמשתעבדים בהם יחלפו ויאבדו… וכן הבטיחנו הבורא על ידי נביאיו, שלא נאבד ולא יעשה עמנו כליה ולא נסור לעולם מלהיות אומה חסידה.: ב”אגרת תימן" לא פנה הרמב“ם אל יחידי סגולה בלבד, אלא כתב אותה “בלשון קדר וניבו, למען ירוץ הקורא בו בכל האנשים והנשים והטף” ³. באגרת זו, שנקראה בשם “פתח תקוה” פתח הרמב”ם פתח תקוה לאחיו השרויים בצער ונחם לב עמו.

ג. ולא רק בצרתם לו צר ויצא אל אחיו לנחמם, אלא שם לבו גם להורותם. הרמב“ם הטיל על כל חכם מישראל להעמיד תלמידים וללמדם וקיים גם בעצמו מה שדרש מן אחרים. בכל שבת ושבת באו אליו אחר התפלה כל בני קהלתו או רובם, והוא היה מנהיג את הצבור, במה שיעשה כל ימי השבוע, ומלמד לבני קהלתו תורה. מכל הארצות הריצו לו היהודים שאלות בעניני דת ותורה, חכמה ומדע, והוא שהשיב בנדיבות רוח ובענות צדק לכל שואליו. ויש שהקריאו תשובותיו בשבת בבית הכנסת ברבים לשם פרסום פסק הדין, והרמב”ם נעשה כן הם על ידי תשובותיו מורה עמו⁴ .

הרמב“ם ראה את עמו “בלא ספר מחוקק” וכתב את חבורו “משנה תורה” “למי שאינו יכול לירד לעומק התלמוד”. חבורו בא “להיות ביד כולם” וכדי שיהיו כל הדינין גלויין לקטן ולגדול”⁵. כדי לחבבו על העם חברו הרמב"ם בלשון המשנה, עד שחבורו היה לדעתו “קל להבין וקרוב להתלמד מאוד”⁶.

גם את ה“מאמר תחיית המתים” כתב הרמב“ם להורות את “ההמון” ולהוציא את הספק מלבו של העם⁷. הוא שפתח את ה”מורה“, המיוחד רק ליחידי סגולה, בבאורי המאמרים שבתנ”ך, הנראים כהגשמה, השתדל, שאפילו אדם מן ההמון לא יפול בחבלי ההגשמה ורבוי, והכניס בין שלשה עשר “אני מאמין” גם את שני העקרים, שהבורא הוא יחיד ושהוא אינו גוף. אמנם לא הקפיד הרמב“ם בזה, אם אחד מן ההמון האמין, כי המלאכים ובני העולם הבא הם גופות, ואילו בזה הקפיד, שאפילו איש פשוט מן ההמון יאמין ויבין, שד' אחד הוא ואינו גוף⁸. הוא קצף על הפייטנים שתארו בשיריהם את הבורא בהרבה תארים וחברו “דברים קצתם כפירה גמורה, וקצתם יש מן השטות וההפסד והדמיון”⁹. על הספר “שעור קומה”, שהוא מרובה הגשמות הבורא, כתב הרמב”ם, שלא יצא מתחת ידם של חכמים ול“מחיקת זה הספר וכריתת זכר ענינו מצוה רבה היא”¹⁰ .

השתדלותו של הרמב“ם הצליחה. מאה שנים אחרי מותו של הרמב”ם כתב ר' ידעיה הפניני עליו, שלרגלי השתדלותו להרחיק את ההגשמה “נעקרה אותה האמונה הרעה מעקרה מכל כתותינו”¹¹ . ור' משה אלאשקר שבח את הרמב“ם ואמר: “ולולי ספריו המעולפים ספירים, שהאירו את עיני אנשי גלותנו, היינו מגששים כעורים קיר וכמה אמונות רעות היו מתפשטות באומתנו כמו ההגשמה”¹² . אפילו האיש הפשוט, שלא קבע עתים לתורה, היה פותח תפלתו שחרית בכל יום בשיר “יגדל”, המביא בחרוזים שלשה עשר עקריו של הרמב”ם, והיה חותם תפלתו בשלשה עשר “אני מאמין,” שיש בהם משיטתו הפילוסופית של הרמב“ם. כן חדרו רעיונותיו הפילוסופיים של הרמב”ם לתוך העם והועילו לצרף מושגי אמונתו.

ד. ואולם שאיפתו של הרמב“ם היתה להרחיק מאמונת העם לא את ההגשמה בלבד, אלא גם כל אמונה תפלה. בימיו נהגו יהודי מצרים להתדמות בחופותיהם לגויים. החתן התקשט בעדי אשה והכלה לבשה כלי גבר ונתנה על ראשה מצנפת או כובע ולקחה בידה סייף ויצאה במחול לפני האנשים והנשים¹³. במנהג זה נכשלו אפילו גדולים, עד שבא הרמב”ם ובטלו ומחה זכרו.

ועוד מנהג מגונה אחר מצא הרמב“ם אצל יהודי מצרים. כדי להגן על התינוקות מפני השדים, הרוצים לפגוע בהם, היו לוקחים לוח כסף וזהב וחורתים בו שיר של פגעים ותולים אותו בצוארי התינוקות. כשראה הרמב”ם מנהג זה, מנע את העם ממנו¹⁴.

הרמב“ם נלחם גם באמונה ברוחות ובשדים והוציא עליו אפילו דברי חכמים מידי פשוטם ואמר, שבכל מקום שהזכירו חכמים “רוח רעה” נתנו דעתם על המחלה, שנקראה מרה שחורה, או על איזה היזק, שאינו בא מיד האדם¹⁵. על כותבי הקמעות כתב: “כל אלה הדברים לא יאות לאדם שלם לשמעם, כל שכן שיאמינם”¹⁶. על אלה, שהיו כותבים על המזוזה מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים, אמר, שאין להם חלק לעולם הבא, מפני ש”עשו מצוה גדולה, שהוא יחוד השם של הקב“ה ואהבתו ועבודתו, כאילו הוא קמע להניית עצמן”. ואת הלוחשים על המכה מנה הרמב"ם בכלל הכופרים בתורה, מפני שהם עושים דברי תורה רפואת הגוף, ואינם אלא רפואת הנפש¹⁷.

העמים נהגו לשאול עתידות מתוך ספריהם הקדושים. הסינים היו שואלים עתידות מתוך “ספר השינויים”, היונים מתוך ספרי הומירוס, הרומים מתוך ספרי וירגיליוס והסיבילות, הנוצרים היו משתמשים באונגליון והמושלמים בקוראן. שאלו את הרמב“ם על “יהודי אחד פותח בספר תורנו בגורלות וגם כי עושה זה אפילו לגויים, היוכל לעשות זה ואין לצבור עליו תרעומת ולא חלול השם”. והרמב”ם השיב, ש“ראוי למנעו מלעשות זה לגוים, לפי שיש בו חלול” ¹⁸.

כמעט בכל העמים התפשטה האמונה, שהכוכבים והמזלות משפיעים על גורל בני אדם או שמזלם של בני אדם תלוי בימים או בזמנים מוצלחים. האמונה באצטגנינות יצאה מבבל ונתקבלה גם בעמנו. הרמב“ם, שראה בה שארית מפולחן כוכבים ומזלות ועבודת אלילים, נלחם בה וכתב עליה: “הסר אותה מלבך ונקה דעתך ממנו ורחץ שכלך, כמו שרוחצים הבגדים המונפים, לפי שהם דברים, שאין בהם ממש ואינם אמת”. זה הוא, לדעתו של הרמב”ם, רעיונה של הדת הישראלית, שכל מאורעות, שאירעו בעולם, וכל יסורים, שיבואו לבני אדם, אינם תלוים במזל, אלא הם דין ומשפט, ואף על פי שדבריהם של יחידים מחכמינו מעידים על אמונתם באצטגנינות, “אל ישליך אדם דעתו אחריו, כי העינים הם לפנים ולא לאחור”. בלבו של הרמב“ם היה גאון לאומי, והאמונות התפלות לא היו לדעתו לפי כבודו של עם ישראל, ועל כן השתדל להסירן מלב אחיו לאמר: ודברים אלה, כולן דברי שקר וכזב הם… ואין ראוי לישראל, שהם חכמים מחוכמים, להמשך בהבלים אלו”¹⁹.

ה. הרמב“ם העריץ את הפילוסופיה, ואף על פי כן כתב: “הוי יודע, שיש מעלה בדעת ממעלת הפילוסופים והיא הנבואה”; הוא, שהחשיב את השכל והדעת, ידע, ש”דעת האדם יש לה קץ וכל זמן שהנפש בגוף אינה יכולה לידע מה למעלה מן הטבע“, והשתדל להתקין נפש עמו באמונת הבורא ובדעת אלהים. בשיטתו של הרמב”ם היו האמונה והמוסר לאחד. “זה הוא”, לדעתו, “רצון התורה וחכמת המצוות להתקין הנפש במדותיה ובאמונת הבורא”²⁰. ועל כן שאף גם הוא להתקין נפש העם באמונתה ובמדותיה ויצא לו רק לצרף את האמונה ולהשרישה בלב עמו, אלא גם ללמד לעמו אהבת הבריות, צדקה וגמילות חסדים. אין, לדעתו של הרמב"ם, שמחה גדולה ומפוארה, “אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה”²¹.

על אהבת הרמב“ם לבריות מעידים דבריו, שכתב על הגרים. גר צדק בירושלים שאל את הרמב”ם, אם יוכל לאמר בתפלתו “אלהינו ואלהי אבותינו” וגם “אשר בחר בנו”, והרמב“ם השיב לו, שאברהם אבינו הכניס גרים תחת כנפי השכינה, ואם כן אב הוא לא לזרעו בלבד, אלא גם לתלמידיו הגרים. לכן יש לגרים לאמר בתפלתם “אלהינו ואלהי אבותינו” וגם “אשר בחר בנו”, מפני שהתורה ניתנה לבני ישראל וגם לגרים, וחוקה אחת להם. אם בני ישראל, כתב הרמב”ם, מתיחסים לאברהם, יצחק ויעקב, הגרים מתיחסים למי שאמר והיה העולם. בשלשים וששה מקומות הזהירה התורה על הגר, ולא טוב עושה, מי שמבייש את הגר, שהניח הוריו ומולדתו ורדף אחרי ד' ובא ונדבק בישראל, שהוא היום גוי עבד מושלים בו²².

וכשם שהגין על הגרים, שבאו ונדבקו בעם ישראל, כך הגין הרמב“ם גם על האנוסים, שהלכו ופרשו מעמם למראית העין בזמן השמד. אמנם הטיל הרמב”ם על איש ישראל, שכופים אותו לעבור על אחת מן המצוות, ללכת ביום ובלילה, עד שיגיע למקום, אשר יוכל להעמיד בו דתו. אף על פי כן הורה, שהאנוסים, אשר פשעו שלא ברצונם ולא מרדו באל ולא עזבו את הדת, כדי להשיג מעלה ותענוג הזמן, אלא מפני הרדיפות והגזרות, שבאו עליהם, “לא יעזבם האל ולא יטשם”. כרבנו גרשום, מאור הגולה, שגזר חרם על כל מי שיזכיר לאנוסים, החוזרים בתשובה, את עוונותיהם של הראשונים, הורה גם הרמב"ם, שראוי הוא לקרב את האנוסים ולזרזם לעשיית המצות ולא להרחיקם ומלמאסם²³.

בזמן הסכסוכים הדתיים בן הנוצרים היו הגמוני הכנסיה האחת חושכים מאכל ומטה מעניי הכנסיה המתנגדת להם. ואילו הרמב“ם הורה, שהקראים ראוים הם לחלק להם כבוד ולהתקרב אצלם מעשה יושר ולהתנהג עמהם במידת ענוה ובדרך האמת והשלום ולכבדם ולשאול בשלומם ולקבור מתיהם ולנחם אבליהם. חכמי ישראל, אמר הרמב”ם, הורו לרחם על עניי הגוים, וכל שכן על הקראים “שהם מתולעת יעקב”²⁴.

בימיו של הרמב“ם לא פסקו עוד העמים ממסחר עבדים. גם בבתי היהודים היו אז עבדים. והרמב”ם הורה לאחיו, שיתנהגו עם עבדיהם במדת חסידות, וזה לשונו: “מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך, ואף על פי שהדין כך, מידת חסידות ודרכי חכמה, שיהיה אדם רחמן ורודף צדק ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומכל משתה… וכן לא יבזהו ביד ולא בדברים לעבדות מסרו הכתוב ולא לבושה”²⁵.

אהבה לאחיו, בני עמו, היתה טבועה בלב הרמב“ם. “וכל ישראל”, כתב, “והנלוה עליהם כאחים הם, ואם לא ירחם האח על האח, מי ירחם עליו ולמי עניי ישראל נושאים עיניהם”²⁶. הרמב”ם הוא שדרש מאחיו, שלא יעשו אגודות אגודות, “אלא כך חייבים כל בית ישראל הנקראים בשם יעקב, המחזיקים בדת משה רבנו ע”ה, להיות כל עדה וקהל בישראל אגודה אחת, ולא תהיה ביניהם מחלוקת בשום דבר בעולם"²⁷. והוא, שהטיף לאהבה ולאחוה בין בני עמו, לא חדל להורות, שעל הצדקה בישראל להתנשא על גבולות העם ולהקיף את כל הבריות.

כחכמי המשנה הטיל גם הרמב“ם על כל איש מישראל לפרנס עניי נכרים, לבקר חוליהם, לקבור מתיהם ולנחם אבליהם ולעשות זאת לא רק כמו שאמרו החכמים “מפני השלום”, אלא גם מפני שכתוב: “טוב ד' לכל ורחמיו על כל מעשיו”, כלומר, איש מישראל, הרוצה להדמות במדותיו של הקב”ה, מחוייב לרחם על כל הבריות²⁸. את חבורו “משנה תורה” פתח הרמב"ם במאמר: “יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע, שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא”, וחתם בנבואת הנביא, המקפת את המין האנושי: “לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים”.

העמים, אמר יהודה הלוי, קבעו יום מנוחה במקום יום השבת, אבל לא יכלו להדמות “אלא כאשר ידמו צורת הצלמים אל צורת בני אדם החיים”. באותו משל השתמש גם הרמב“ם בכתבו על רוממות היהדות. “ואין הפרש”, כתב, “בין דתנו זאת לשאר הדתות, שרוצים לדמותם אליה, אלא כמו שיש הפרש בין האדם החי המרגיש ובין הצלם שפסלו האומן”²⁹. הרמב”ם האמין ברוממות היהדות, ואולם לא זלזל בכבודן של דתות אחרות. על חסידי אומות העולם אמר: “ואין בדבר ספק, שכל מי שהתקין נפשו בכשרות המדות וכשרות החכמה באמונת הבורא יתברך, בודאי הוא מבני העולם הבא”. לדעתו של הרמב"ם לא באו מיסדי הנצרות והאישלם “אלא לישר דרך למלך המשיח ולתקן העולם כולו ולעבוד את ד' ביחד”. ועל הישמעאלים כתב, שהם “היום כולם טף ונשים נכרתה עבודה זרה מפיהם, ואם יאמר אדם, שהבית שהם מקלסין אותו, בית עבודה זרה הוא ועבודה זרה צפונה בתוכו, שהיו עובדים אותה אבותיהם, מה בכך, אלו המשתחוים כנגדו היום, אין לבם אלא לשמים”³⁰.

כן השתדל הרמב"ם להתקין נפש העם במדותיה, הוא רצה לרומם את העם למעלה מוסרית גדולה מאוד והטיל על כל הבא מזרעו של אברהם אבינו לעשות את הטוב מפני שהוא טוב ולא כדי לקבל שכר. “העובד מאהבה”, אמר, “עוסק בתורה ובמצוות… לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה, אלא עושה האמת מפני שהוא אמת… ומעלה זו היא מעלה גדולה מאוד… והיא מעלת אברהם אבינו”³¹.

ו. בספריו ובדעותיו וגם בחייו ובמעשיו נעשה הרמב“ם מורה לנבוכי עמו. הקורא בספריו סבור, שנכנס אל בית מלא אור וסדר. אור ובהירות יצאו לא רק מספריו אלא גם מאישיותו הנפלאה. אמנם התרחק הרמב”ם מכל דמיון מהסתכלות פיוטית ומהתפעלות, אף על פי כן היה עצור בלבו רגש חי וחכם, וגאוניות הרוח התלכדה בו יחד עם עדינות הלב ודקות ההרגשה. שמונה שנים אחרי מותו של אחיו כתב הרמב“ם: “עד היום הזה… אני מתאבל ולא התנחמתי… כל עת שאראה כתב ידו או ספר מספריו, יהפך עלי לבי ויעור יגוני… ולולי התורה, שהיא שעשועי, ודברי החכמות, שאשכח בהם יגוני, אז אבדתי בעניי”. עם תלמידו יוסף אבן עקנין התנהג הרמב”ם כאב עם בנו. במכתבו יעץ לתלמידו לכבד “אפילו כל מי שהוא קטן אצל עצמו ואפילו אצל בני אדם” ולא להתנשא על המון העם, ודרש ממנו להיות תמיד מן העלובים ולא מן העולבים. ראוי הוא, לדעת הרמב“ם, לאיש להסתכל בהשלמת מדותיו, “ולא לעשות או לומר כפי גמול כל האדם”, מפני שהמתפתל עם העקש “יקבע בנפשו זה קנין נקבע בכל מיני הרעות”. הרמב”ם לא היה ממקבלי לשון הרע ולא הקפיד, אם שמע, שבני אדם התכבדו בקלונו, אלא היה מוחל וסולח³².

הגדולות והשררות שלהן עלו היהודים, לא נחשבו בעיניו של הרמב“ם כהצלחה, “כי המשתרר ירבו יגונותיו ועצבונותיו ושמא יכלימוהו ויביישוהו הגויים”. תכלית חייו של האיש השלם, שיעשה מה שמחוייב לעשותו ו”יתרחק מהדרכים הפחותים והמדות המגונות"³³.

בכל מעשיו של הרמב“ם ניכרת נאמנותו. בתור רופא לא נתן מעולם לחולים תרופה, עד שלא בדק בעצמו פעולתה. קרובו של מלך מצרים, שהיה בנעוריו פרוע מוסר, ו”נתחדשו בו שממון ומחשבה רעה ופחד ממות" דרש הרמב“ם, שהיה רופאו, לחבר לו הנהגה ברפואת מחלותיו ולהורותו, במה יוכל לקיים בריאותו. והרמב”ם כתב במאמרו, שהמפריז על המדה בהנאותיו ובתענוגיו ופורע מוסר יקצרו ימיו³⁴. לא כחד הרמב“ם את האמת תחת לשונו בעמדו לפני מלכים ולא בלמדו לעמו מוסר. הוא היה מן החכמים, שהם נאה דורשים ונאה מקיימים. בין דעותיו ומעשיו לא היה שום נגוד, וכל חקירותיו הביאוהו לידי הכרה, שכל מעשיו של אדם צריכים להיות לשם שמים. הן אמנם החשיב הרמב”ם את אצילות הרוח והחכמה, ואולם לא ראה בה זכות ליהירות וגאוה, אלא רק את החובה להיות מופת ודוגמה להמון העם. הוא הורה, שעל החכם “להיות ניכר בחכמתו בדעותיו ומובדל בהן משאר העם”, אבל לא כדי להתנשא עליהם, אלא להעלותם אליו ולהשלימם.

ז. גם באישיותו האצילית ובמעשיו ובמדותיו נעשה הרמב“ם המורה לנבוכי העם. כעמוד אש הלך לפני בני עמו להאיר עיניהם בימי החושך ולעודד רוחם בימי היאוש. הרמב”ם אהב את עמו, והעם העריץ את מורו. בית הכנסת, שבו היה הרמב“ם מתפלל ומפיץ או חכמתו בחייו, נהפך אחרי מותו באמונתו של העם למקום רפואה. כשם שהיונים היו מביאים את חוליהם להיכל אסקלביוס, כדי שישכבו שם ויתרפאו, כך מביאים היהודים בקאהירה את חוליהם אל החדר שבבית הכנסת של הרמב”ם, כדי שיתרפאו שם ממחלתם³⁵. הרמב"ם היה לחביב העם ותפש לו מקום בלב עמו ובאגדה העממית.

האגדה ספרה על הרמב“ם, שהיה קשה הבנה ומחוסר שקידה בנעוריו, עד שאביו הכהו וגרשו מביתו. הבן עזב את אביו והלך לבית הכנסת ויישן שם ובהקיצו מצא, שנהפך לאיש אחר³⁶. ובכן באה לו להרמב”ם חכמתו מן השמים, ומן השמים באה גם ההסכמה לחבורו. על חבורו “משנה תורה” כתב הרמב“ם: “וכמה טרחתי יומם ולילה כמו עשר שנים רצופות בקבוץ חבור זה”. ובאה האגדה וספרה, שהרמב”ם ישב עשר שנים בחדרו ולא יצא מפתח ביתו, עד שגמר את ספרו. ובלילה שהשלימו בא אליו במראה יחד עם אביו ר' מיימון משה רבנו ואמר לו: באתי לראות מה שעשית. וכשראה את הספר, קרא: יישר כחך³⁷. כשהופיע החבור “משנה תורה”, התרעמו על הרמב“ם מתנגדיו, על שלא הביא את המקורות לדינים, ורגזו עליו, על שהשתדל להיות מן המקילים, ואפילו בעת החדשה הטיחו דברים נגדו, על שהעמיד את ההלכות כמסמרות נטועים לדורי דורות והביא בזה את היהדות לידי קפיאה. לא כן העם. הוא ספר באגדה על הרמב”ם, שהועיל בחבורו להפיץ אור ואהבת התורה בעמו והיה ראוי, שיבוא משה רבנו אל מחברו ויברכהו.

גדולה היתה חכמתו של הרמב“ם, שקנה לו בשקידתו. אחרי שקרא את “המורה”, אמר הפילוסוף והידען הגדול לייבניץ, שמחברו היה לא רק פילוסוף מצויין, אלא גם יודע פרק בחכמת החשבון והתכונה ורופא רב ידיעות ובקי בספרות ישראל. גם חכמי דורנו הכירו את בקיאותו של הרמב”ם בהרבה מקצועות החכמה ואפילו בספרים העוסקים במנהגי העמים הקדמונים, באמונותיהם התפלות ובהזיותיהם. את חכמתו של הרמב“ם ואת ענותנותו הקשורה בה העריץ גם העם וספר באגדה שלפני כסאו של מלך מצרים היו שבע מעלות כמספר החכמות. כל פעם שישב המלך על כסאו, ישבו לפניו רופאיו וחכמיו על הכסאות, שהועמדו על כל אחת משבע המעלות. וכשנתמנה הרמב”ם לרופא המלך, לא ידעו איזו מעלה נאה לו לחכם, שהיה בקי בכל שבע חכמות. ואולם הרמב"ם, שלא רדף אחרי הכבוד, לא רצה לשבת אף על אחת מן המעלות³⁸.

את הרמב“ם הרופא הפכה האגדה לבעל מופת. האגדה הנוצרית ספרה על החכם אלברטוס הגדול, שעשה תמונה מדברת, ועל הרופא פרצלזוס, שעלה בידו ליצור גולם ולברוא אפילו אדם חי. כמו כן ספרה האגדה הישראלית על הרמב”ם, שהשתמש בלחשים וספר יצירה ושם גויתו הנתוחה של תלמידו באביק של זכוכית. וכשעברו שלשה חדשים, ראה שאברי הגויה קרבו זה אל זה, ובחודש השביעי מצא, שבאו בהם רוח ותנועה, ובחודש השמיני, שהיתה להם דמות אדם. הרמב“ם נבהל מפני יצירתו ואחרי ששאל עצה מן החכמים, הכה את החומר לרסיסים ושרף ספר יצירה. אולם מני אז היו חיי הרמב”ם חיי עוני ורוגז ³⁹.

ידועה היא האגדה על אריסטו, שחבר בסוף ימיו ספר וחזר בו מכל מה שכתב מקודם בענין ההשגחה והשארת הנפש וחדוש העולם. כמו כן ספרה האגדה גם על הרמב"ם, שבסוף ימיו חזר מן הפילוסופיה והתחרט, שחבר את ספריו הפילוסופיים ונמשך אחרי הקבלה, שהשיבה את נפשו העיפה מן הספקנות, ונכנס לחדרי המרכבה והאמין בשמות קדושים, כוחותיהם ופעולותיהם וכתב: “ומי שישיג ענין אלו השמות הקדושים ויזכירם בקדושה וטהרה ויכלול בקשתו עם השמות ההם…. ישיג ממנו איזו מעלה שירצה”⁴⁰.

האגדה קשטה בפרחי דמיונה אפילו את מיתתו וקבורתו של הרמב"ם וספרה, שהעלו את ארונו ממצרים לארץ ישראל, ובאו לסטים ופגעו בנושאי הארון והבריחום. אך כשרצו הלסטים להשליך את הארון בים, לא עלה בידם להקימו מן הארץ. אז נוכחו לדעת, כי איש אלהים מונח בארון, והשיבו את נושאי הארון והבטיחום, שלא יפריעום שוב בדרכם, ולווּ אפילו את הארון, שהובא לארץ ישראל ונקבר בטבריה, ויש אומרים, בין האבות בחברון.

ח. שונה הוא הרמב“ם האגדי מן הרמב”ם ההיסטורי. האגדה שינתה את קלסתר פניו של הרמב“ם ועשתה את הרופא לבעל מופת ואת הפילוסוף למקובל. בכל זאת ישנו לאגדה ערך היסטורי. מתוכה מכירים אנו את הרושם שעשתה אישיותו של הרמב”ם על דמיון עמו. הרמב"ם, שהיה מגאוני הרוח שבישראל, לא התנשא על העם, אלא היה מאוהבי עמו ונמנה בין אוהבי עמו. אבי הפילוסופים, שנקבר בארץ ישראל, היה חי בלב עמו.

הפילוסוף הערבי אבן רשד אמר על אריסטו: עלינו לשבח לד‘, שברא את האיש הזה השלם מכל בני אדם כמו כן כתב ר’ יצחק אברבנאל על הרמב“ם יותר משלש מאות שנה אחרי הולדתו: “ישתבח הבורא, שבראו להשלמת עמו ולגלות דרכי החכמה האלהית, ואשרי מי שבא להבנת דבריו בעיון זך ואמונות משובחות”. וגם עכשיו, שמונה מאות שנה להולדתו עומד הרמב”ם לפני בני עמו להורותם, שיצרפו מושגי אמונתם ויתקינו את נפשם במדותיה ולא יחדלו לשאוף לאור ולאמת ולהמשך אחרי החכמה והתרבות. הרמב“ם, שהיה מאות שנים המורה לנבוכי עמו, הוא שעומד גם עכשיו כמורה לפני עמו ונשמעים שוב דבריו, שכתב ב”אגרת תימן": “ואתם אחינו, חזקו ואמצו… ולא נסור לעולם מלהיות אומה חסידה”.