ידוע הוא הספור בגולם, שהיה רץ ברחובות העיר והתחיל מחריב את הבתים, עד שבא בעל המופת והוציא מתוך פיו של הגולם את הפתקה, שהיה כתוב עליה שם המפורש. הגולם נפל ארצה ונשבר לרסיסים. כגולם זה היתה במשך אלפים שנה שנאת ישראל.

היה היה לפני אלפים שנה. הסופר היוני מניטו קם והתחיל מונה את ישראל ואומר: אומה של מצורעים ודוויים הם, ולא הקדוש ברוך הוא הוציאם מבית עבדים אלא המצרים גרשום, מפני שמצורעים היו. אחרי מניטו בא הסופר אַפוללוניוס מולון וטען נגד היהודים שלא תרמו שום תרומה לתרבות האנושית, אלא הם “כפרדה זו שאינה עושה פירות”. עם ישראל עבד לאל אחד שאין לו דמות הגוף, ואולם אפוללוניוס, שלא היה יכול לרדת לתוך עומקה של האמונה הישראלית, החליט, שהיהודים הם עם בלי אלהים ואמונה. המפורסם בין שונאי ישראל היה אפיון באלכסנדריה של מצרים. הוא היה “מסית וגבור בפה ובעט” ובדה מלבו את ההאשמה, שהיהודים משתחוים בבית מקדשם לפני ראש חמור כולו זהב ומקריבים שם מדי שנה בשנה איש יוני ונשבעים בשבועה לנטור בלבבם שנאה נגד כל העמים ובפרט נגד היונים.

מאלכסנדריה עברה שנאת ישראל לרומי. שם התל יובינל ביהודים, על שהם נושאים כפיהם לשמים ומתפללים לעננים, שם העליב תציטוס את עם ישראל וכתב עליו, שהוא שונא בלבו את כל העמים. ברומי כינה ציצרו לאמונה הישראלית בשם “אמונה תפלה”. הסופר היוני פלוטארכוס מצא באמונה הישראלית יסודות של חדות החיים ומעט מפולחן דיוניזוס, כנגד זה לעג הפייטן הרומי הוראץ על אלהיהם של ישראל ואמר שהם עצובים ונוגים.

מעט מרוחם של הסופרים היונים והרומיים ירשה הדת המשיחית, כשם שהשפיל אפיון את היהודים וטען נגדם “כי לא מושלים הם, רק משועבדים למושלים מהגוים וצרות רבות מצאו אותם”, כך קראה הדת המשיחית לישראל “עם שזועם עליו ד'”, מפני שלא קיבל את בשורתו של משיח הנוצרים.

באו ימי הבינים ושנאת ישראל הוסיפה להעליל על היהודים. פעם העלילה עליהם, שהם אוכלים מדמו של נוצרי נהרג, ופעם, שהם מרעילים את מי הבארות, כדי לגרום נזק לשכניהם הנוצרים, השותים מהם. קראו בהיסטוריה על הקנאים, שהתנפלו על קהלות ישראל והחריבו בתי כנסיות ובתי מדרשות והחרימו ספרי היהודים ושרפום באש; קראו על האינקוויזיציה והאנוסים, על מוקדי האש ועל הקדושים, שהועלו עליהם, על גזרות הגרוש וחלליהן, ותוכחו לדעת, עד היכן הגיעה שנאת ישראל ההורסת והמחריבה כגולם.

פסקו ימי החושך, סוף ימי הבינים הגיע, עת חדשה התחילה, אבל השנאה לישראל לא פסקה. הגולם פשט צורה ולבש צורה. על הפתקה שהיתה מונחת על לשונו של הגולם האנטישמי, לא היה כתוב שם המפורש, אלא פעם “שנאה לאמונה הישראלית” ופעם “איבה לגזע היהודי”. פעם קם פרופיסור אחד והחליט, שהערצת התנ"ך, כמו שהיא רגילה אצל עמי התרבות, אינה אלא “טעות גדולה”, ופעם קם פרופיסור וכתב, שאין היהודים מעריצים את “הרומנטיקה של מסירות הנפש” ואינם מסוגלים למסור את נפשם על הגשמת אידיאלים. ואחריהם בא השלישי והכריע, כי האמונה הישראלית היא שהמיתה את כל ההרגשות והשאיפות הנעלות בלב בני ישראל ולימדה אותם לרדוף רק אחר הבצע ולעשות עושר ולמאוס באידיאלים. לבסוף קם סופר אחד, שקרא לעצמו “דילטנט מדעי”, והבדיל בין העמים האריים, יוצרי התרבות האנושית, ובין העמים השמיים, משוללי כח היצירה ונהנים מתרבותם של העמים האחרים, והורה, כי עם ישראל לא הועיל אפילו במשהו להשביח את התרבות, אלא שגרם לה נזק והשחית אותה והביא כביכול לידי מעוט דמותו של האדם האַרי. קראו בספרי החוקרים והסופרים, שיגעו למצוא, כי האמונה באל אחד לא יצאה מפי נביאי ישראל, אלא מלבם של כהני מצרים או מפיהם של מנחשי בבל או ממוחם של הפילוסופים היונים. כאותו הכומר הצרפתי, שבשעת המהפכה הצרפתית התחיל כופר באלהים, כדי שלא יוכל מלכו לטעון, כי הוא מושל בארצו מחסדי אלהים, כך היו שונאי ישראל כופרים בכח היצירה של עם ישראל, כדי שלא יהיו מוכרחים להודות, כי העמים שאלו את תרבותם הדתית והמוסרית מעם ישראל ונביאיו.

אינני רוצה להמשיך את פרשת הטענות של מתנגדינו ושונאינו, הטוענים פעם שאנחנו מתגאים כעם סגולה, ופעם שאנו משפילים את עצמנו כעם עבדים וחסר רגש של כבוד. פעם קבלו על עצלותם של היהודים ופעם על שקידתם היתרה, פעם על קמצנותם ופעם על פזרנותם. פעם אל שאיפתם לעליה סוציאלית ופעם, על שהם שקועים לעולמי עולמים בשפלותם ובחשכת ישותם. פעם נתנו חוקים, האוסרים לבני ישראל לבנות בית ומשפחה, פן ירבו, ופעם אמרו, כי מתי מספר אנחנו בעולם ועלינו להתערב בעמים ולחדול להיות. פעם נעלו בפני צעירי ישראל את שערי בתי הספר והאוניברסיטאות, ופעם טענו נגדנו, שאנו שונאים את התרבות ומואסים ב“דעת” ורודפים אחרי הממון בלבד. השנאה לישראל לא פסקה אפיל בעת החדשה. פעולתו של הגולם הולכת ונמשכת. עדיין לא בא בעל המופת, כדי להוציא מפיו של הגולם את הפתקה, אשר עליה כתובים דברי הלחש, המקסימים את חסרי הדעת והמסיתים את האכזרים.

בזכרנו מעשי הגולם ימלא לבנו תוגה, ואנו שואלים: למה היו שונאים אותנו אלפים שנה ולמה שונאים אותנו גם עכשיו? נבדלים היינו מהעמים בגזענו ושונים בדתנו. היינו בגולה תמיד המעטים ביד הרבים, החלשים ביד החזקים, וקל היה לרודפינו לעשות חיל במלחמתם נגד המעטים והחלשים. סבות כלכליות נוספו וגרמו גם הן לעורר ולהגביר בלב העמים את השנאה לישראל, נוספה עוד סבה אחת: אמונתנו ונשמתנו היתה כספר חתום לעמים, אשר בתוכם ישבנו. הגע בעצמך, תורתנו היא שהביאה לעמי התרבות את הדבור “לא תרצח”, המטיל על בני אדם להתרחק מרצח ומכל מעשה אכזריות, ואף על פי כן העלילו על תורתנו, שהיא מתירה לנו או אפילו מחייבת אותנו להרוג נוצרי ולאכול מדמו. הלא יום קדוש הוא לנו יום הכפורים, אשר בו “אל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת” מקבל באהבה את כל השבים אליו ומוחל לעונותיהם, ובכל זאת לא חדלו שונאינו לגדף את אלהי ישראל ולאמר, שהוא רק אל נוקם ונוטר ואינו דורש מאתנו אלא שנאה לבריות. איזו היא הסבה, שגורמת להאשמות כאלה? אין זאת כי אם חטאים, שחטאו רבים ממתנגדינו בלא יודעים. ישבנו בתוכם וסבלנו אתם גם יחד, קרובים היינו להם ובכל זאת היינו בעיניהם כרחוקים מהם, ישבנו בתוכם ונחשבנו בעיניהם כזרים במנהגינו ובחיינו.

העת החדשה הביאה עמה הרבה שינויים, התפתח מחקר הדתות. החוקרים נסעו למרחקים, כדי לעמוד על אופים של עמים רחוקים, אמונתם ותרבותם. החפירות במצרים, בארץ ישראל ובבבל הועילו הרבה להבנת המקרא והאמונה הישראלית. קמו חכמים והתחילו דנים בצדק את רוח היוצר שבעם ישראל ואת פעולותיו התרבותיות. בכל זאת לא נתמעטו החוקרים, שלהם נשארה אפילו בעת החדשה האמונה הישראלית כארץ בלתי גלויה.

הסופרים הרומיים אמרו על יום השבת, שהוא “יום צום ואבל” ליהודים. דעתם מוזרה היא, אבל אפשר להבין את התהוותה. עדיין לא התפתחה בימיהם חכמת הדתות, ואפילו המלומדים שבין הרומים לא הבינו על בוריה את אמונתם של עמים אחרים, והאמונה הישראלית היתה להם כספר חתום. אך תמוה ובלתי מובן הוא, מה שכתב בעת החדשה אחד מטובי החכמים, פרופיסור מקס מיללר באוקספורד, על היהודים שבעיר מולדתו דסוי, שהיו יושבים בסוכותיהם ומתענים שבעת ימי החג¹. הוא שהיה חוקר מפורסם וחבר ספרים על האמונות שבהודו, לא ידע את דתם של שכניו היהודים בעיר מולדתו.

חוקר אחד מאומות העולם, שחבר ספר על “קדמוניות ישראל” כתב בו, שהאשה בישראל נחשבה אפילו בזמננו עכשיו כפחותת ערך ומשוללת זכויות, והראיה היא, כי אפילו עכשיו אסור לבתולות בישראל להכנס לבית הכנסת להתפלל שם². הן אמנם יכולים החוקרים בדבר תכונתה של האמונה הישראלית ורוחה ללמוד הרבה מתוך חרבות של בתי כנסיות, וגם מתוך שיורי הקברים והמזבחות והכדים והחותמות, שנתגלו בחפירות, אולם עוד יותר יכולים ללמוד, אם יכנסו לבתי כנסיות לשמוע בהם תפלות היהודים ולראות מנהגיהם. לכל הפחות ילמדו, שעדיין מותר לבתולות בישראל להתפלל בבית הכנסת.

את הטלית, שהיהודים מתעטפים בה בתפלתם, תאר חוקר אחד לאמר: “השפה שבארבע כנפות הטלית היא מרוקמת בזהב או בכסף, ובה נמצאים חוטים לבנים, חוטי תכלת או גדילים, הקבועים בחוטים ההם”³. חוקר אחר כתב על המזוזה: “גם המזוזות שבהן נוהג היהודי להחביא כקמע את המגלות הקטנות ואת עשרת הדברות הכתובים עליהן, הן שרידי שתי המצבות, שהועמדו לפנים על פתחי הבתים ושמשו סמל אלהים, השומר את הבתים”⁴. חוקר זה נסע מאירופה לארץ ישראל לחקור בדבר קדמוניות ישראל, אבל לא טרח להכנס במקום מושבו לבית שכנו היהודי ולראות שם, שהמצוה היא לקבוע על מזוזה אחת של הפתח פרשיות “שמע” וגם “והיה אם שמוע”, אבל לא עשרת הדברות על שתי מזוזות הפתח.

אחת מן הברכות החשובות שהביא עם ישראל לעמים, היא השבת. חכמי ישראל הם שהורו, כי השבת “קודש היא לכם, היא מסורה בידכם ולא אתם מסורים בידה”, ואין ספק, שלא עלה מעולם על דעתם, להפוך את “עונג השבת” לעול ולמשא כבד מנשוא. אף על פי כן כתב אחד מחכמי אומות העולם, כי “מנוחת שבת נהפכה כבר בזמן המכבים לסכלות” ומאמר משיחם, שהשבת נעשתה בעבור האדם ולא האדם בעבור השבת, היה זר לרוחו של עם ישראל⁵.

רק דוגמאות אחדות יבואו עוד מתוך ספריהם של חכמי אומות העולם. אחד מהם יודע, כי משה רבנו נתן לעם ישראל אפילו “שנים עשר לוחות הברית”, והשני, כי החשוב בין עשרת הדברות הוא הדבור “ואהבת את ד' אלהיך”⁶. אחד מהם מחליף פורים ביום הכפורים וכותב, שבישראל נעשה “חג הפורים אחד מן החגים הקדושים ביותר,” השני מחליט ש“התענית בפורים חובה היא”, והשלישי פוסק, שבמוצאי שבת אומרים “קדושה”, ולא קדושה דסדרא, שהיא התפלה “אתה קדוש”⁷. לדעתו של חוקר אחד נמשך בישראל חג המצות בראשונה שבעה ואחר כך “תשעה ימים”, וראש השנה נחשב בישראל כ“יום חמת ד'”⁸. אחד מצא, שהכהנים היו קוראים בבית המקדש את עשרת הדברות ואחר כך את “התפלין”, ולא “שמע”, “והיה אם שמוע” ופרשת ציצית, והשני נוכח לדעת, ש“היהודים מקריבים ביום הכפורים תרנגול לד'”⁹.

אכן לא נזהרו החוקרים מאומות העולם “עשות ספרים הרבה” על עם ישראל ואמונתו וכתוב בהם שגיאות אין קץ. לא אחת מזכירות שגיאותיהם את התקונים, שהכניסו הצנזורים לתוך ספרי ישראל. במקום “מין קטנית, שבעת המינים, פאה נכרית וגוי קדוש”, הגיהו הצנזורים “עכו”ם קטנית, שבעת העכו“ם, פאה עכו”ם ועכו“ם קדוש”. את שם העיר עכו שינו ל“נכרית” ואת שם הספר “יון מצולה” לשם “ישמעאל מצולה”¹⁰.

אחדים מחכמי אומות העולם היו משתדלים לעמוד על אופיה של האמונה הישראלית. הקדוש אוריגנס היה בא לבית מדרשו של אחד מחכמי ישראל, כדי ללמוד מפיו באור מלים ופסוקים סתומים שבתנ"ך. הקדוש הירונימוס היה מזמין לביתו את רבו היהודי ולומד לפניו עברית ושוקד הרבה על הבנת המקרא. יוהאן רייכלין התודע ליעקב לואנש, רופאו של הקיסר, ולמד את לשון התורה, והשלים את ידיעותיו בספרות ישראל אצל מורו ר' עובדיה ספורנו וכתב מתוך הכרת טובה למורו הראשון בעברית לאמר: “שבח לאל, אחרי נסעי ממך הצלחתי בלמודי והגעתי להשגה גדולה”. פיקו די מירנדולא למד אצל ידידו אליהו דילמידיגו, והקרדינאל אֶגידיו וויטרבו היה תלמידו של המדקדק אליהו הבחור. בוּקסטורף הגדול השיג בעד שני מוריו היהודים רשיון מיוחד לגור בבאזל, כדי ללמוד מפיהם את הספרות העברית. האמנם מופלגת היא דרישתנו, שגם חוקרי זמננו לא יחרצו משפט על ישראל ואמונתו, עד שלא ילמדו לדעת את חיינו הדתיים, חגינו, מנהגינו ותפלותינו?

ואולם ללמוד צריכים גם אנו. אם נשמע שוב את העלילות, אשר מעלילים עלינו ועל אמונתנו, לא נהיה בזויים בעיני עצמנו ולא נחשוב, כי גרועים אנו מכל בני אדם תחת השמש ואמונתנו היא הפחותה שבין האמונות שבעולם. אם אפילו החוקרים והמלומדים חוטאים “בלא יודעים”, מה לנו להתפלא על חטאיהם ועלילותיהם של הסכלים וחסרי הדעת כגולם. ללמוד אנו צריכים. והיה אם ישאל אחד מאתנו, מדוע האמין המון העם בכל העלילות, שהעלילו עלינו, נדע, מה שנשיב לו: מפני שלא היו מכירים אותנו. אם יתעורר בלבנו הספק: אפשר שנמצא שמץ של אמת בדעותיהם ובעלילותיהם של שונאי ישראל, אז נשיב: לא ולא, לא נמצא בדעותיהם המשובשות אף שמץ של אמת, ולא צדקו בעלילותיהם על עם ישראל ואמונתו, אלא שאפילו החוקרים והמלומדים שבהם חוטאים “בלא יודעים”.