האגודה העולמית של “אוהבי ישראל”, שנתיסדה על ידי קתולים חרדים, כדי לעשות נפשות בישראל, נתפרדה בפקודתו של האפיפיור פיוס האחד עשר. “הכנסיה הקתולית”, כתב האפיפיור בפקודתו זו, “היתה תמיד מתכוונת לטובת עם ישראל. מתוך אהבתם לישראל היו האפיפיורים מגינים עליהם נגד עושקיהם, וכשם שהאפיפיור מתנגד לשנאה שבין העמים, כך הוא אינו מסכים לשנאת ישראל, לשנאת העם, אשר בחר בו אלהים”. פקודה זו תוכיח, שהאפיפיור פיוס האחד עשר הוא מחסידי אומות העולם, אשר מעשיהם ושמותיהם לא נשכחו בדברי ימי עמנו.

ואולם בדברי ימי עמנו מסופר גם על אפיפיורים, אשר סגרו את היהודים בגיטו וגזרו עליהם, שלא יראו ולא ימצאו על פני חוץ בימי פסחם של הנוצרים ויהיו גם מסומנים תמיד בכתם הצהוב שבמלבושם. היו אפיפיורים, שהנהיגו ויכוחים ודרשות בכנסיה, כדי להעביר את היהודים על דעתם ודתם. האפיפיור ניקולס השלישי נתן לנזירים הדרשנים את הרשיון, להכריח יהודי לומבאַרדיה, שיבואו וישמעו את דרשותיהם, המכוונות להטות לב היהודים אחרי האמונה השלטת. האפיפיור גריגור השלושה־עשר גזר על היהודים לבוא בכל שבת אחר גמר תפלתם בבית הכנסת אל הכנסיה ולשמוע שם בעל כרחם את דרשתו של המטיף הנוצרי. קמו אפיפיורים אחרים והטילו על הרבנים את החובה, להשגיח על בני קהלתם, שיבואו עם נשיהם בשבתות וימים טובים לשמוע דרשות הדרשנים הנוצרים. בכל שבת היו השוטרים באים אל הגיטו ברומי ומאיצים בשוט שבידם אנשים, נשים וטף להכנס אל הכנסיה. על פתח הכנסיה נמנו הבאים ונרשמו שמותיהם. אירע, שהיהודים היו סותמים אזניהם במוך, לבל יגיעו אליהם דברי הדרשנים. מאז והלאה נתקנה התקנה, שהשוטרים היו בודקים בשעת הדרשה את אזני היהודים, אם הן סתומות או פתוחות. גם אירע, שהיהודים היו נרדמים בשעת הדרשה, עד שנתקנה התקנה, שהשוטרים היו מכים את הנרדמים בשבט ברזל, כדי לעוררם משנתם¹. בכל הדרשות האלה לא נתכוונו המטיפים אלא להכין את היהודים לידי המרת הדת.

הכנסיה היא שהתאמצה להביא את היהודים אפילו באונס לידי המרה. לדעתו של הקדוש אבגוסטינוס, עושה מעשה אכזריות כל מי שאינו משתדל בכל כחו להביא בני אדם, משוללי האמונה האמתית, לידי אותה האמונה. ברומי היה “מוסד לגרים” ולא אחת היו מכניסים לתוכו צעירי ישראל וכופים אותם לעזוב את דתם “המוטעה”. הכנסיה הטילה על הקהלה ברומי אפילו לתרום מקופתה תרומה לקיום המוסד לגרים וחשבה למצוה לחטוף ילדי היהודים ולהטבילם. בכנסיה שברומי, שבה עומד פסל של משה רבנו מידי האמן מיכלאנגילו ונמצאו לפי “קבלתם” גם קבריהם של “שבעת המכבים הקדושים”, שרת שנים רבות הכומר המטיף פיו מורטארא. הוא נחטף, כשהיה נער בן שש שנים, מבית הוריו היהודים בבולוניה והובא למנזר וחונך שם בדת המשיחית. חטיפות לשם המרת הדת היו נהוגות בכנסיה. פעמים רבות מנעו “אוהבי ישראל” ממנו את אהבתם, ואולם את אמונתם לא היו מונעים ממנו אף פעם אחת.

מן הכנסיה הקתולית עברה הקנאות לכנסיה הפרוטסטנטית. כאחותה הקתולית יצאה גם היא לעשות נפשות בישראל. לוּטר, שנעשה בסוף ימיו שונא ישראל, צוה אפילו לכרות לשונם מפיהם של היהודים, מפני שהם לדעתו מחרפים ומגדפים את הדת המשיחית, ובאחת מדרשותיו אמר: “אם היהודים מסרבים להמיר דתם, אין אנו רוצים לסבול אותם בתוכנו”. גם בשם הכנסיה הפרוטסטנטית נתיסדו בתי ספר, שבהם חונכו “שליחים לישראל” ונבנו בתים להכנסת מומרים יהודים ונדפסו עתונים וחוברות, כדי לקרב את היהודים לאונגליון. ובספר שמושי למיסיונרים פרוטסטנטים נמצא כתוב, שמחובתה של הכנסיה להביא את האונגליון ליהודים ולקרבם לדת המשיחית, ולהורותם, שהיהודי, המחזיק באמונתו, סופו לירש גיהנם.

עם ישראל נתן לעמי התרבות את התנ"ך, שבו הם מוצאים נוחם וישע, את מזמורי תהלים, אשר אותם הם שרים בכנסיותיהם, את הנביאים, שנעשו מוריהם ומחנכיהם באמונה ובמוסר, את עשרת הדברות, אשר אותן לומדים בניהם ובנותיהם בעל פה, כדי לקיימן ולחיות בהן. עם ישראל פתח את אוצרו והעניק מתרבותו הדתית והמוסרית לעמים, והנהנים מאוצר אמונתנו ותרבותנו, שכחו את המקור שממנו שאבו ובאו להעניק לנו מדעותיהן, כאילו יצאו מלבם ולא מלבנו, ולעשות נפשות בעמנו, כמו שהם נוהגים לעשות נפשות בין העמים הפראים.

אכן “אוהבי ישראל” לא ראו ברכה בעמלם. לפי עדותו של חכם נוצרי אחד לא צדו המיסיונרים אלא “דגים סרוחים במכמורות של זהב”. יהודים, אשר בגדו באמונתם הישראלית, נעשו כלפי חוץ נוצרים, אבל לבם לא דבק באמונתם החדשה ותוכם לא היה כברם. הכומר שלייערמכר גינה את המוסדות, שנתיסדו לעשות נפשות בישראל, ואמר עליהם, כי הם מקרבים לדת המשיחית רק את הצבועים והחנפים. ואף על פי כן נתקיימה “השליחות בישראל”, והכנסיה לא חדלה לזרוע “זרע בישראל” ולקוות לקציר.

מה נשיב ל“אוהבינו”? בני עם ישראל אנחנו, בני העם, אשר שרה עם אלהים ואנשים ולא סר מאמונתו. כשם שנגלה ד' למשה בקולו של עמרם אביו ודבר על לבו, כן יגלה הוא לכל אחד מאתנו לאמר: אני אלהי אביך, בשמי הודה אביך בימי חייו, ואלי נשא עיניו במותו. ר' עקיבא היו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל והוא היה מתכוון לקבל עליו עול מלכות שמים באהבה. ר' יהודה הלוי אמר: “חשבתי בחשובים ממנו, שהם יכולים לדחות הבוז והעבדות מעל נפשותם במלה, שאמרוה בלי טורח… ואינם עושים זה אלא בעבור שמירת תורתם”. הרמב“ם הורה: “ויש עלינו לשמוח, במה שנסבול ונשא מן הצרות, שכל זה לתפארת היא לנו לנגד בוראנו וכבוד גדול”. קדושי עמנו עמדו על מדורות האש ובשעת יציאת נשמתם שרו: בידך אפקיד רוחי” אלהיהם של ר' עקיבא, ר' יהודה הלוי והרמב"ם, אלהיהם של הקדושים, שמסרו נפשם על אמונתם ולא בגדו בה, הוא שהולך לפנינו וקורא אותנו, שלא נגש למזבחות זרים להודות באלהי נכר ולא נשבע בשם ד' לשקר.

בכל דור ודור עמדו עלינו “אוהבי ישראל” “לגאול” אותנו. חידלו להיות, אמרו לנו, ויסוריכם יחדלו. אפס כי מן הנמנע הוא, שעם “יגאל” ויחיה ויתקיים על ידי אבוד עצמו לדעת. אין אנו מאמינים ב“גאולה” כזו ואין אנו רוצים בה. אוהבים אנו את עמנו ורוצים בקיומו.

כבר בימי קדם אמרו לנו “אוהבינו”: “בואו והתערבו עמנו ואנו עושים אתכם דוכסין ואיפרכין”. ואולם אין אנו מקנאים באלה, שנעשו “דוכסין ואיפרכין” והשיגו זכויות ונתנו אמונתם ונפשם תמורתן. מעודה לא הצליחה הבגידה להביא איש פרטי או עם שלם לידי “גאולה”, ולעולם לא תשמש זניחת הדגל סימן לאומץ להב ולאצילות הנפש הן בחייו של איש פרטי הן בחייו של עם שלם. משה עזב את ארמונו של מלך מצרים וסבל יחד עם עמו ארבעים שנה במדבר והועיל לגאלו. כשגורשו אחיו מספרד, לא עזב אותם ר' יצחק אברבנאל אלא השתתף בצרתם והתיצב לפני מלכים ושרים, כדי להביא תשועה לעמו. אבותינו עזבו את מולדתם, אך את עמם ואמונתם לא עזבו. מעלילים עלינו שונאינו, שאנחנו עם בלי שמים ואידיאלים ושואפים רק לקניני העולם הזה. איזהו מקניני העולם הזה, אשר שאפו אבותינו לרכוש אותו, כשהועלו על מוקדי אש ומסרו את עצמם לאלפים ולרבבות על קדושת השם?

האמונה בערכה הרם של היהדות ובעתידה לא אבדה מלבנו. זה אלפי שנים תתקיים אמונתנו בעולם, ועכשיו קמו חכמי אומות העולם ונבאו לה עתידות ואמרו, כי “האמונה הטהורה, העתידה לאחד את העמים, תהיה דוקא אמונתו של ישעיהו הנביא, האמונה הישראלית, המצורפת והמנוקה מכל סיגים”. אמונתנו היא שעוררה בנו את השאיפה לאור בימי החושך וחזקה את לבנו בזמן הגזרות והתלאות. לולא תורתנו, אז אבדנו בענינו. את אמונתנו לא קבלנו מפי מיסיונרים, שבאו אלינו וספר שמושי ל“שליחות בישראל” בידם, אלא רוח מרוחנו היא ונשמה מנשמתנו אנו. “עליה הורגנו כל היום”, למענה שרינו עם אלהים ואנשים. נאבקנו עם דעות הפילוסופים וחידות העולם, עם הספק, שנקר בלבנו, ועם היאוש, שדכא את רוחנו, נלחמנו לאמונתנו, אבל לא בגדנו בה, נשאנו וסבלנו בעדה, “ובכל זאת אנו ליה ועינינו ליה”. את אמונתנו קנינו לנו ביסורים, ודוקא מפני זה אנו דבקים בה בחבה כפולה ומשולשת ולא נבגוד בה, כל זמן שהנשמה בקרבנו.

אוהבים אנחנו כל מה שהוא קדוש ללבנו, אך אין אנו מזלזלים במה שהוא יקר ללב אחרים, ועל כן לא נוכל לגשת לפני אלהי נכר ולהודות באמונה אחרת, בעוד שאין לבנו אתה. כל זמן שלא יביאו לנו ראיה בדוקה ומנוסה, שאהבת האמת והדבקות באמונה ומסירות הנפש מדות מגונות הן, ולעומתן הפרת הברית וזניחת הדגל, בגידה וצביעות ואהבת השקר הן מדות טובות, נעמוד ונחיה באמונתנו. כמלך סדום אל אברם, כן היו אומרים לישראל “אוהביו”: תן לנו הנפש, והרכוש קח לך". אולם את אמונתנו, שהיא נפשנו וחיינו, לא ניתן בעד כל הון.

אין אנחנו מאמינים, שעתידים אנו ליתן את הדין ולהענש ביסורי גיהנם, על שאין אנחנו רוצים לבגוד באמונתנו. אין אנו נושאים נפשנו לאמונה חדשה, שתגאל אותנו לא רק מן הקללה, הרובצת עלינו בעולם הזה לפי דברי “אוהבינו”, אלא גם מיסורי גיהנם, העתידים לבוא עלינו בעולם הבא. רוצים אנו להגאל קודם כל מקנאותם של שונאינו ומאהבתם של “אוהבי ישראל”. אך זה היום שנקווהו, שלא ירדפונו בו על אהבתנו לאמונתנו ולא יכפונו לקבל עלינו את “אמונת האהבה”. בינתים נשמח בדברי האפיפיור, שהוא מחסידי אומות העולם הזכורים לטוב מדברי ימי עמנו, ועל פקודתו, שיצאה, נברך: ברוך משנה עתים.