לגבי בגין: ריתוריקה כוזבת ותיאטרלית    🔗

אילו נקלעתי הנה בפעם הראשונה בחיי ושמעתי הנאומים שנאמרו בקול רם ובקול דממה דקה, נאומים רוויים כביכול צער ומלווים כאילו דמעות – אינני יודע אם הייתי מסכים לדוברים, אבל בלי ספק הייתי מתרגש ומשתתף בצער הדוברים.

אולם מכיוון ששמעתי נאומים אלה מאותם הנואמים לפני כמה שנים – וביתר פאתוס, וראיתי מה קרה אחרי הנאומים ואיך פעלו הנואמים לאחר גמר פרשת הנאמת – לא התרגשתי הפעם לא מהדמעות ולא מהצער, כביכוֹל. כבעל נסיון אני יודע עכשיו משמעותם האמיתית.

נתאר לעצמנו כי הממשלה מציעה לנהל משא־ומתן עם גרמניה על שילומים, ועולה פאטריוט גדול ובעל רגשות יהודיים עמוקים, לפי עדות עצמו, והוא אומר לכנסת בזו הלשון ובהתרגשות היסטרית: “אני אומר לכם: לא יהיה משא־ומתן עם גרמניה, לא יהיה משא־ומתן עם גרמניה… אני יודע שיש לכם כוח, יש לכם בתי־סוהר, מחנות־ריכוז, צבא, משטרה, בולשת, תותחים, מכונות־יריה. אין דבר. על ענין זה יתנפץ כל הכוח הזה כזכוכית אלי סלע. על ענין צודק נילחם עד הסוף; הכוח הפיזי במקרים אלה אין לו כּל ערך, הוא הבל ורעות רוח… יש דברים בחיים היקרים מן החיים עצמם. יש דברים שהם נוראים מן המוות עצמו. וזהו אחד הדברים האלה, עליו ניתן את נפשנו, עליו נהיה מוכנים למות, נעזוב את משפחותינו, נאמר שלום לילדינו, ולא יהיה משא־ומתן עם גרמניה”.

הייתי מקשיב לדיבור פאתיטי זה, מתרגש ותוהה: הנה גיבור ומארטירר, שהאידיאה שלו יקרה לו מחייו.

אבל אם עברה שנה והיה משא־ומתן עם גרמניה, ואתה פוגש את הנואם הפאתיטי והמארטירר המתקדש – והוא לא נתן את נפשו, ולא עזב משפחתו, לא אמר שלום לידידיו – ונתקיים משא־ומתן עם גרמניה, וכעבור שבע שנים הוא חוזר על פזמון זה, הפעם לא בצעקות אלא בקול דממה דקה ובלוויית דמעות – אינך מתרגש עוד, אלא אתה מתמלא סלידה ושאט־נפש לראֶתוריקה כוזבת ותיאטרלית, שאין בה שמץ של אמת פנימית.

הסבורים אתם שאני בדיתי מדמיוני את הנאום הפאתטי נגד משא־ומתן עם גרמניה? קחו כרך 10 של “דברי הכנסת”, פתחו עמוד 907 מיום 7 בינואר 1952 ותמצאו מנהיגה של “חרות” נושא דבריו מלה במלה כפי שציטטתי קודם; אז נראה היה לרבים, שלפנינו כאילו מתרחשת טראגדיה. אבל כשאתה קורא עכשיו את הדברים האלה – ויודע שהיה משא־ומתן והנואם המארטירר לא נתן נפשו, לא עזב משפחתו, לא אמר שלום לידידיו – ונבואתו שלא יהיה משא־ומתן עם גרמניה נתבדתה, ואתה שומע שוב נאום פאתטי מסוג זה, אחרי שבע שנים על אותו נושא – אתה מתפלא משהו שלכבוד הכנסת איני רוצה לכנות בשמו הנכון.

 

לגבי מפ"ם: “הגישה המוסרית” – מליצה    🔗

אולם צר לי לציין שלא רק חבר הכנסת מנחם בגין הציג לפנינו שנית מחזה טראגי־קומי זה, כביכול. כשדנו על הרצאת שר־החוץ משה שרת על מענק אמריקאי, ב־5 בנובמבר 1951, אמר נציג מפ"ם, הרחוק כרחוק מזרח ממערב ממנהיגה של “חרות” בתפיסתו החברתית והבינלאומית, אבל לא תמיד באמצעי הופעתו, חבר כנסת חזן, דברים אלה: “איני זוכר בבית הזה ויכוח נוקב יותר ומכריע יותר לעתיד עמנו מאשר הוויכוח הזה. זה היה נאום (כלומר, נאום שר־החוץ) הספד על עצמאותה של מדינת ישראל. זה היה התוכן האמיתי של הנאום. ממשלת ישראל, אשר הוטל עליה לקיים את עצמאותה של מדינת ישראל, החליטה להפכה לעבד נרצע לכוחות זרים לנו. זוהי בגידה בכל עתידו של עמנו” (שמעו: בגידה בכל עתידו של עמנו, לא פחות ולא יותר) והוא הוסיף: “יכול להיות שזהו אחד הויכוחים האחרונים שבהם עוד ניתן לנו להבין במקצת זה את זה. אם תכריעו לפי הצעת הממשלה (כלומר, לקבל מענק אמריקאי) תפער השנאה את פיה – שנאת אחים תאכל אותנו, ואתם תהיו אשמים בכך”.

עד כאן נאומו של חבר הכנסת חזן. כמובן שהכנסת לא נבהלה ממליצות מנופחות אלו והכריעה נגד מפ"ם, שכללה אז את חבר הכנסת חזן, את חבר הכנסת אלון שאָז לא היה חבר כנסת, את חבר גלילי ואת חבר הכנסת סנה.

זה היה ב־5 לנובמבר 1951. כעבור שני חודשים בערך, ב־7 בינואר, כשהמארטירר הגדול של “חירות” נשא נאום־קידוש־השם שלו, אמר חבר הכנסת חזן: “ב־5 לנובמבר התקיים כאן הוויכוח הגורלי על מדיניות־חוץ”, כלומר, הוויכוח על המענק האמריקאי.

“משמעות הצעת הממשלה אז, וכן ההחלטה שנתקבלה על ידי רוב הכנסת, היתה ויתור על עצמאותנו המדינית. היום – בויכוח על משא־ומתן עם גרמניה על שילומים – מתקיים המשך חמור שבעתיים, חמור שבעתיים מההספד על עצמאות ישראל. היום מציעה לנו הממשלה ויתור על עצמאותנו הרוחנית, מכירת הנפש לאחר שנמכר הגוף”.

והוא ממשיך: “מה מציעה לנו הממשלה? ממשלה מציעה לנו דבר מוזר מאד, דבר שאפילו תינוק פוליטי לא יאמין באפשרותו ובאמיתותו: לנהל משא־ומתן עם הממשלה הגרמנית ולא להכיר בממשלה הגרמנית. דבר כזה עוד לא נעשה על־ידי שום מדינה בעולם, וגם לא ייעשה על־ידי המדיניות שלנו”.

והדבר שלפי הבנתו המבוגרת של המדינאי רב־הנסיון כחזן, עוד לא נעשה וגם לא ייעשה – קם והיה. ומי שלא האמין באפשרותו ובאמיתותו, נתגלה כמבין פחות מתינוק פוליטי.

וכשנבואתו נתבדתה והשילומים נתקבלו – מבלי להכיר בממשלה הגרמנית, לצערי אני – לא הדיר עצמו חזן וקיבוצו ומשקיו מניצול מלא ורב־תיאבון מפרי “מכירת הנפש”, ונתברר שהגישה המוסרית הנעלה כביכול – אינה אלא מליצה, לא רצינית, ולא מחייבת.

ונתבדתה נבואה שניה של חזן: השילומים לא הביאו להפערת פי השנאה ולהגדלת שנאת אחים ולאכול איש את אחיו – אלא לכניסתו של חזן וחבריו לממשלה, ולהידבקותם בממשלה גם אחרי קבלת תורת אייזנהאואר הנוראה, וגם אחרי ביצוע מערכת סיני הרת־האסון, לפי דברי נציגי מפ"ם. וכל כך פערה השנאה את פיה וגדלה שנאת אחים – עד שבוויכוח זה הכריע אותו חבר־הכנסת חזן שזוהי “הממשלה הטובה ביותר” שהיתה בישראל.

מי שראה במשא־ומתן על שילומים מכירת הנפש, ובקבלת המענק האמריקאי מכירת הגוף, ונהנה משניהם ומוסיף ליהנות מהם – מן הראוי שינמיך קצת את קולו נגד החלטת “הממשלה הטובה ביותר” שהיתה בישראל, לפי התעודה שנתן חזן בטובו לממשלת ישראל בוויכוח הזה.

מי שהיה חברו של סנה וחזן במפלגת־הפועלים המאוחדת, חבר־הכנסת יגאל אלון, מספר לנו עכשו כי “אין בינינו חילוקי־דעות לגבי הערכת אשמתו של העם הגרמני – כל העם הגרמני, על שני חלקיו”. אני מסכים הפעם לדבריו של יגאל אלון; זו אשמת העם הגרמני כולו על שני חלקיו; אבל אינני יכול לשכוח שמפלגתו של יגאל וסנה וחזן – והיה זמן שזו היתה מפלגה אחת – שלחה “ברכה לוהטת” – אלו הן המלים: “ברכה לוהטת” – לגרמניה המזרחית ולשאר הגרורות של ברית־המועצות, הנקראות בשם דימוקרטיה עממית. זה היה בשנת 1951 או 1952.

ואני מציין שנית, שרק גרמניה המערבית הכירה עד עכשיו באשמתו ובאחריותו של העם הגרמני למעשי הזוועה והשואה של היטלר, והחליטה לשלם פיצויים לקרבנות הנאצים, בשעה שגרמניה המזרחית רצחה וגם ירשה – עכשיו היא מסרבת להשיב אפילו פרוטה אחת מהשוד והגזל.

 

“אל תחללו זכר מיליוני הנטבחים”    🔗

לפני שאגש לבירור עצם הבעיה, יש לי תביעה מכל אלה שעוד יש אלוהים בלבם: אל תחללו זכר מיליוני הנטבחים במלחמה שפתחתם בה, שכל אחד יודע שהיא מלחמת בחירות.

אילו ידעתי שיהיה לי שומע – הייתי מבקש גם שאל תחללו שם־שמים לשם התפארות עצמית, כמו באותו מקרה שראיתי בעתון עברי צילום של ועידת נוער באחד הבתים בתל־אביב, הקורא לעצמו בשם “מצודה”, ובו מדבר גיבורה ודברה של תנועה הקוראת לעצמה בשם “חרות”, ועל הקיר סרט ענקי באותיות קידוש־לבנה: “אלוהים לשלטון בחרתנו”. האומנם אין שום דבר קדוש בעולם שיש להימנע ממנו מלסחוב אותו למלחמת בחירות? המותר לצרכי תעמולה זולה להתעלל בשם נעלה וקדוש זה, ועוד על־ידי איש שמכריז על עצמו, כיד האמת הטובה עליו, שהוא מאמין בנו של מאמין? מתי וכיצד קיבל מנהיגה של “חרות” קומוניקציה זו מריבונו־של־עולם שהוא נבחר על־ידיו לשלטון?

ניצול זה של כשרון הדיבור הוא לא מותר האדם, אלא פגיעה מכוערת בצלם האדם, בצלם, בצלם האלוהים שבאדם. וכשם שאין לשאת שם אלוהים לשוא, כך אין לשאת לשוא שמם של ששת המיליונים הנטבחים והנשרפים בויכוח מדיני.

אפשר לחייב ולשלול שילומים מגרמניה. אפשר לחייב ולשלול קניית נשק מגרמניה ומכירת נשק לגרמניה. אבל אל ידבר איש פה בשם ששת מיליוני הקדושים. השואה האיומה והנוראה בתולדותינו אינה רשאית לשמש רקלמה בחנות פוליטית של מפלגה זו או אחרת.

ואני אומר במלוא הכרתי: יש רגשות. בלי רגש יהודי לא היינו מתקיימים בגולה, לא היינו עולים ארצה, לא היינו בונים מולדת, לא היינו אוחזים בנשק, לא היינו נאבקים ומנצחים. ואומר אפיקורסות עוד יותר: לא רק רגשות. יש מקורות נעלמים, עמוקים, בנבכי נפשנו, שמהם ניזונה כל פעולתנו. ואנו משתמשים בשכל ובאינטלקט שלנו אך ורק למען דעת כיצד לבצע השאיפות והכיסופים הנובעים ממעמקי הנפש. אחד המקורות האלה הוא השואה המתמדת בגולה: הטביחות של מסעי־הצלב, גירושי היהודים מאנגליה ומארצות אחרות בימי־הביניים, הפרעות של חמלניצקי, של פטליורה, של היטלר. אבל כל אלה לימדו אותנו, בוני המולדת, לא לבכות, לא לקונן, לא להסתפק בהגדת “שפוך חמתך”, אלא ליצור מולדת, להיות עם עצמאי, לצבור כוח יהודי, להזדיין, להתגונן בכוח, לא לעמוד כעני בפתח אלא להיות עם ריבוני שווה־זכויות במשפחת העמים.

ודבר אחד למדתי אני מהשואה רבת־האימים והזוועה של היטלר: לעשות כל המאמצים הממלכתיים למנוע שואה כזו מהעם בישראל. כי לעם זה – ואולי רק לעם זה – נשקפת סכנה זו גם בימינו, אם כי היטלר הוכרע ונשרף, אבל תלמידיו ועוזריו במזרח־התיכון קיימים והם שליטים בארצות־ערב המקיפות אותנו.

אין ביכולתנו, ואין זה ביכולתו גם של רב־המלל המתרברב בפני הנערים שהוא נבחר על־ידי אלוהים, להחיות את ששת המיליונים. אבל יש לאל ידינו למנוע השואה הזאת מהעם בישראל, לא על־ידי נאומים דימגוגיים בהרמת־קול או בדממה דקה, אלא במאמצי פעולה מתמידים להגביר בטחונה של ישראל בתוך התמורות הגדולות שנתחוללו בעמנו ובעולם.

חכמי המדינה הגדולים שלנו – מנחם בגין ויגאל אלון –– רוצים ללמד אותנו ששום דבר לא נשתנה, ומה שהיה בימי הקיסר וילהלם ובימי אדולף היטלר ובימי אדנאואר – היינו הך, והם מגלים לנו אמריקה נעלמה שלא כל הנאצים כבר ניתלו או מתו. בפרט זה הצדק אתם. אבל אינם יודעים מה הם שחים על המציאות העולמית החדשה שבה אנו נתונים. אפילו מר בגין מודה היום שחלה תמורה במצבנו: היינו לעם ריבוני בארצו. אם כי פעם ניסה להוכיח בכנסת שאני, בהנהלתי במלחמת־השחרור, הבאתי את החורבן השלישי או תשעה באב חדש. אין אנו חיים עוד בגיטו, וגם אין לנו צורך בפארטיזנים בודדים הלוחמים ביערות. אלא הוקם צה“ל, מאומן ומצוייד, המעורר כבוד בעולם ומפיל חתיתו על אוייבינו. ואם ששת המיליונים הנטבחים מסוגלים בקברם או בשמים לראות הנעשה בארץ, בודאי הם צוהלים ושמחים ומוצאים תנחומים באבלם הכבד בראותם בתקומת ישראל ובקיום צה”ל ובתע"ש שלנו שאפילו הגרמנים מכירים בערכו.

 

“אנו חיים היום בעולם חדש”    🔗

אבל אין זו התמורה היחידה שחלה בדורנו. נשתנה כל תמונת העולם. אנגליה של היום, צרפת של היום, גרמניה של היום, אירופה כולה של היום, אינה זו של אתמול ולא תשוב עוד להיות. עד מלחמת־העולם השניה היתה אירופה מושלת בכיפה העולמית, וגרמניה היתה המעצמה האדירה באירופה, ואם כי נכשלה במלחמת העולם־הראשונה, שבה לאיתנה בשנות השלושים. במלחמת־העולם השניה ואחריה חלו תמורות עמוקות בעולם ששינו פני המציאות. מי שאינו מבין זאת – מוטב שלא יתערב במדיניות־החוץ של ישראל. ליהודים בגיטו לא היה איכפת מה מקומה ערכה ומשקלה של מדינה זו או אחרת בעולם. אולם העם הריבוני בישראל הוא שווה־זכויות במשפחת העמים ובפעם הראשונה בתולדות ארבעת אלפים שנה ואולי יותר, חייב העם היהודי הריבוני לדעת מערך־הכוחות המדיניים בעולם, ערכם, מקומם ומשקלם ויחסיהם של עמים שונים, כי רק על בסיס זה נבצר מעמדנו הבינלאומי ונקיים את בטחוננו.

אנו חיים היום בעולם חדש. ועולם זה, אף־על־פי שאינו מאוחד – הוא אחיד ונעשה הרבה יותר קטן משהיה אי־פעם, כי נתקצרו המרחקים ונוצרו אמצעי קומוניקציה מהירים שלא היו מעולם.

לפני שבועות אחדים שיתף אותי אֶד מוֹרו האמריקאי במערכת־טלוויזיה שהוא קורא לה בשם “עולם קטן” וסידר שיחה משולשת ביני בירושלים, ובין או־נו מבורמה היושב בהונג־קונג ובין אֶד מורו עצמו היושב בניו־יורק.

אבל העולם הוקטן לא רק מבחינה טכנית. הוא נצטמצם ונתלכד מבחינה פוליטית. יש ארגון האומות־המאוחדות, ויש בריתות – ברית וארשה, ברית נאט"ו ועוד בריתות אחרות; ויש גושים של הקומונוולת הבריטי, הקומיוניטאֶ הצרפתי, יש אחדות אירופה ועוד. אין עם לבדד ישכון.

בראש העולם בימינו התייצבו שתי מעצמות אדירות: אמריקה וברית־המועצות. ארצות־הברית במשך 160 שנה אחרי מלחמת־השחרור שלה היתה מתבודדת במועדיה ושומרת על צוואת ואשינגטון לבל תסתבך בבריתות ובל תתערב עם אחרים. עד מלחמת־העולם השניה לא נזקקה אמריקה לשום ברית ולשום זיקה חיצונית לשם בטחונה ושלומה. עכשיו, אחרי מלחמת־העולם השניה, יזמה אמריקה ברית נאט"ו והיא זקוקה לאירופה כשם שאירופה זקוקה לה.

אנגליה היתה מעצמה עולמית ראשונה בדרגה במאה התשע־עשרה ועד סוף מלחמת־העולם הראשונה. היא נהפכה בימינו למעצמה מדרגה שניה, הפסידה כל אחוזותיה באסיה והולכת ומפסידה לאט־לאט מושבותיה באפריקה.

צרפת היתה בימי נפוליאון המעצמה הראשונה בעולם ובמלחמת־העולם הראשונה עמדה בראש ברית המדינות שנלחמו בקיסר וילהלם. היא ירדה מגדולתה זו, הפסידה את כל מושבותיה באסיה ומושבותיה באפריקה הולכות ונהפכות למדינות אוטונומיות.

גרמניה היתה בראשית המאה העשרים המעצמה האדירה ביותר באירופה. אחר מפלת היטלר היא ירדה למדרגה של אחת המדינות הבינוניות באירופה אם כי גילתה כוח־התחדשות מפליא, ומשקלה הכלכלי והפוליטי עולה. אבל תקופת ההגמוניה שלה עברה ללא שוב. לעולם. אין היא אלא אחת החברות המרובות בנאט"ו, שאמנם בה היא תופסת מקום חשוב.

מדינת ישראל הקטנה לא שייכת לשום ברית, לשום גוש. אני מציין זאת בצער רב ובחרדה גדולה. דעתי בענין זה שונה מן הקצה אל הקצה מדעת חברי חזן וגלילי. השייכות לגוש מגבירה בטחון, מספקת נשק, מקילה על הוצאות בטחון. אבל אנו בודדים. נושאים על עצמנו עול כבד וגדל של בטחון, ואנו יותר מכל עם אחר זקוקים לידידים.

לחכמי המדינה של “חירות” יש פטנט קל לרכוש ידידים: על־ידי חלוקת מיליוני אפרוחים אפשר לרכוש עמי אסיה ואפריקה. איני מאמין בעצה ילדותית זו. לעת־עתה סללנו משעול – משעול דק לעת־עתה – לעמי אסיה ואפריקה, ולידידותם אלינו של עמים מעטים בשתי יבשות אלו יש ערך רב.

אבל הדבר העיקרי הדרוש לבטחוננו אין הם יכולים לספק, וזהו ציוד לצבא הגנה לישראל.

 

“נשק אפשר להשיג רק מידידים”    🔗

"אומרים לנו – וזה נאמר בויכוח כמה פעמים: נקבל נשק גם מהשטן. אינם יודעים מה שמדברים. הם שוגים במליצות ריקות ואין להם הבנה אֶלמנטרית בבעית בטחון. מהשטן אי־אפשר לקבל נשק. הדיבור על נשק מהשטן – עם שהוא שטן, או מדינה שהיא שטן – מעיד על בערות מדינית ועל קלות־דעת בדיבור, שהוא ענין חמור וגורלי. בימינו אלה נשיג נשק אך ורק מעמים מעטים מעטים, שהם בין מייצרי נשק ואינם שטנים לנו, אלא אם נרכוש ידידותם ואמונם. ואני מדגיש שני הדברים האחרונים: ידידות ואמון. וידידות ואמון תלויים זו בזה.

יסודות הבטחון שלנו אינם רק צבא־הגנה־לישראל. בטחון ישראל זו עליה, מיזוג גלויות, ישוב השממה, פיתוח המשק, הגברת היצוא, הגדלת פריון־העבודה וייעול המשק, הרחבת חינוך יסודי, תיכוני וגבוה – טיפוח המדע, ביטול השיטה הנפסדת, העוכרת כל חיינו המדיניים ומורידה כבוד הדימוקרטיה – הפיצול המרובה שמקורו בבחירות יחסיות כפי שהן נהוגות אצלנו.

אבל אין בטחון בלי צבא־הגנה־לישראל. ובצבא־הגנה־לישראל, הגורם המכריע הוא האדם, רוחו, גבורתו, אמונתו, שאר־רוח, אמונו, יזמתו הלוחמת. אבל כל זה לא מספיק. יש לתת לידו הכלים לעשות המלאכה. וכלים אלה אי־אפשר להשיג מכל מקום גם לא מכל מקום שמייצרים אותם, ואפילו לא בכסף מלא; אלא דרושים לכך יחסי ידידות ואמון הדדי.

אחד מאלופי הבחירות האחרונות להסתדרות דיבר כאן בלגלוג על ה“מפא”יניקים שבארצות אירופה“, כלומר על המפלגות הסוציאליסטיות שאינן שולחות ברכות לוהטות לדימוקרטיות העממיות. אני רוצה לספר לאלוף זה, שאחד ה”מפא“יניקים האירופיים” האלה, שהיה ראש ממשלת צרפת, הוא שהמציא לישראל הכלים שבעזרתם ובכוחם ביצענו מערכת סיני.

קיימנו עד עכשיו שקט יחסי על הגבולות. הבטחנו חופש שיט במצרי אילת, והסירונו לפי שעה הסכנה האיומה שריחפה על קיומנו מצד הרודן המצרי ובעלי־בריתו. ובצדק אמר אחד האלופים המפוארים ורבי־התהילה ביותר בצבא־הגנה־לישראל, שעמד בראש מערכת סיני, כי זכר השואה מעלה באזניו הוא, משק המטוסים ורעש הטנקים בארצות השכנות, המיועדים להשמדת ישראל.

איני יכול לתת לכם פה מספרים מפורטים מה יש לנו ומה יש לאויבינו. נתתי מספרים אלה לממשלה. וככל סגל הפיקוד בצבא־הגנה־לישראל אני בטוח שאם תיגזר עלינו התמודדות צבאית, ינצח צבא־הגנה־לישראל את כל צבאות האויב. אולם דאגתי נתונה לא רק למחר ולמחרתיים – בין שאמשיך להיות שר בטחון או לא, תמיד אשאר יהודי. נשק מתיישן ומיוצר מחדש, וחדש מתייקר ועולה בדמים מרובים, וגם אחזקתו מתייקרת ועולה, והוא הדין באימון בשימושו. ואין לנו – בכל אופן לעת־עתה ובעתיד הקרוב – שום סיכוי לקבל כלים חינם, כשם שמקבלת מצרים מברית־המועצות, אם כי להלכה היא צריכה לשלם שליש המחיר, אבל התשלומים יתחילו רק כעבור שמונה שנים.

ועלי להדגיש דבר זה בכל תוקף – שאמרתי לא פעם: אין קונים נשק בחנות, גם כשיש כסף במידה מספיקה. לאלוף יגאל אלון אולי ידוע כיצד אפשר להשיג נשק מהשטן; אני יודע שכלים אלה אפשר להשיג אך ורק מידידים, ולא מכל הידידים. ולא כל ידיד שמוכן היום למכור לנו כלים, מונח בכיס שלנו. ומי שטען, כאשר טען פה מישהו, שאסור להתקשר עם גרמניה באשר היא נמצאת בגוש מסויים, פוסל בעצם קשרינו עם כל המדינות הנמצאות באותו הגוש. ועדיין לא יגאל אלון ואפילו לא חזן, לא פסלו קשרינו עם צרפת, אם כי העולם – לצערנו – מחולק וצרפת נמצאת בצד מסויים אחד.

צרפת וגרמניה מהדקות הקשרים ביניהן. אינני יודע אם הצרפתים אוהבים את הגרמנים, אם הגרמנים אוהבים את הצרפתים. אינני יכול להניח, כי צרפת שכחה מה שגרמניה הקיסרית והנאצית עוללה לה במלחמת 1870 ובמלחמת־העולם הראשונה ובמלחמת העולם השניה.

אבל שתי המדינות האלה מתקשרות זו לזו יותר ויותר, ולאו דוקא מתוך שאוהבת זו לזו, אלא מפני שהן זקוקות זו לזו. זהו היסוד לידידות פוליטית. אין שתי מדינות, גם הידידות ביותר, מזדהות אחת עם השניה. רק בטלן או מפריח אפרוחים לעמי אסיה יכול להניח שצרפת מזדהה עם ישראל. ואין צרפת פועלת בחלל ריק. אין היא עומדת לבדה ואיננה יכולה, כאשר עמדה בימי נפוליאון. ואפילו בתוך הברית הגדולה של נאט“ו היא רואה צורך לעצמה בהידוק הקשרים עם מדינות אחדות משכנותיה הקרובות, כמו בגרמניה ואיטליה, שאף הן חברות בנאט”ו, היא רוצה זאת למען שהיא וגרמניה ואיטליה יוכלו להיות שוות בכוחן ובהשפעתן בתוך נאט"ו, לארצות האנגלו־סכסיות.

הקשרים מתהדקים קודם כל עם גרמניה המערבית. לשם הלך בראשונה נשיא צרפת, דה־גול, ושיתוף־הפעולה ביניהן הולך ומתגבר.

הייתי רוצה בכל לבי שנרכוש ידידותה של ברית־המועצות, של צ’כוסלוואקיה, של הונגריה ושל הודו, לפחות כידידות הקיימת בינינו ובין פולין. אבל אין זה תלוי בנו ואינני רואה כל סיכוי לכך בתקופה הקרובה ­– התקופה הקרובה, נאמר ב־5 או 10 השנים הקרובות שאולי יכריעו גורל מעמדנו וגם בטחוננו וקיומנו. אין גם סיכוי קרוב לשלום עם שכנינו ואפילו מר בגין הצהיר כאן על רצונו העז לשלום עם הערבים. אבל גם הצהרותיו של חבר הכנסת חזן לשלום, שהן, בלי ספק כנות – אינן מעלות ואינן מורידות והמדיניות המוצהרת של שליטי ערב היא הכחדת ישראל. ושם לא מסתפקים בהצהרות ומליצות כמו בכמה מפלגות שלנו – אלא אוצרים נשק טוב ורב, ומאות מדריכים מהגוש הקומוניסטי מדריכים ומאמנים את צבאותיהם, ומאות קצינים מצריים וסוריים נשלחים להשתלם ולהתאמן בברית־המועצות ובדימוקרטיות העממיות. ואני אומר לכנסת ואני אומר לעם בישראל: אנו נתחייב בנפשנו, פשוטו כמשמעו, ואינני רוצה ואינני יכול להגיד יותר, אם מצדנו לא נעשה הכל לטפח ידידות ועזרה של עמים המוכשרים ומוכנים לעזור לנו – מתוך זיקה הדדית. אין לנו ידיד יותר ותיק, יותר אדיר, ויותר מועיל מארצות־הברית. אבל גם בארצות־הברית יש חוגים עויינים לנו. יש חוגים כאלה גם בארצות אחרות העומדות אתנו בקשרי ידידות, ואיני יכול להגיד לכנסת ולעם כי ידיד פלוני או אלמוני מונח אצלנו בכיס.

 

“עשה מה שטוב לישראל ולבטחונה”    🔗

ידידות בינלאומית יש לטפח יום יום מחדש ואין כל בטחון ויציבות בידידות של עם בודד, אם אין מסביב לו עוד ידידים; לא אני ולא אתם שמתם את גרמניה המערבית במקום שהיא נמצאת אלא הקב"ה, וגרמניה זו הולכת ונעשית גורם רב משקל באזורה, ואזור זה כולל את צרפת. וגרמניה זקוקה לצרפת לא פחות משצרפת זקוקה לגרמניה. לא אומר מי זקוק למי יותר. איני יודע. אבל אני יודע ששותפותן הולכת וגדלה בענינים כלכליים, מדיניים ובטחוניים – זאת אומרת בענינים העלולים להכריע בגורלנו. וכשם שאנו מצווים על טיפוח היחסים עם צרפת – אנו מצווים על טיפוח היחסים עם איטליה – במידה שזה תלוי בנו, ועוד יותר עם גרמניה, כי יכולתה ומשקלה גדולים מזו של איטליה, – ובשאלת יחסים בינלאומיים אנו שואלים עצמנו השאלה הפשוטה והיחידה: מה טוב לישראל. ואם זה טוב – כל רגשותי וכל האינסטינקטים היהודיים שלי, וכל כבודי היהודי והאנושי אומרים לי: עשה מה שטוב לישראל ומה שדרוש לבטחונה. ואם קרבנות השואה מדובבים בקבר יאמרו: חזק ואמץ.

חבר הכנסת חזן טוען שלא שכנעתי אותו. אני מצטער על כך אך אין זו הפעם הראשונה שלא הצלחתי לשכנע את חזן בזמנו. לא שכנעתי אותו לפני חמש־עשרה ושתים־עשרה שנים שיש הכרח להקים מדינה יהודית – עד שקמה והשתכנע.

לא שכנעתי אותו לפני עשר שנים שעליו לשאת יחד עם מפלגת פועלי ארץ־ישראל בעול המדינה והוא לא רצה להצטרף – ובינתיים הקימונו ממשלה שעשתה, לפני עניות דעתי, גדולות, למרות נבואתו השחורה “כי לא תוכלו בלעדנו”. העלינו שמונה־מאות אלף יהודים ובנינו כחמש מאות כפרים, אירגנו צה"ל וציידנו אותו.

עברו שש שנים עד שהשתכנעו ונצטרפו אלינו, אם כי קווי־היסוד של הממשלות הקודמות היו יותר רדיקאליים מקווי־היסוד של הממשלה הנוכחית. תשוו אותם ותמצאו את זה.

לא שכנעתי אותו לפני עשר שנים בקבלת המלווה הראשון ממשלת ארצות־הברית, ולפני שמונה שנים בקבלת המענק האמריקאי שהוא ראה בו “בגידה בכל עתידו של עמנו”. אבל הוא נשתכנע אחר כך – אולי על־ידי גזברי המשקים של “השומר הצעיר”.

לא שכנעתי אותו לפני שמונה שנים בשאלת השילומים, והוא טען אז שהמשא־ומתן עם גרמניה בענין זה גרוע שבעתיים ממענק, כלומר מבגידה “בכל עתידו של עמנו”, וטען שזו היא מכירת הנפש לאחר מכירת הגוף – ולבסוף השתכנע ובהיכנסו לממשלה לפני כארבע שנים לא טען נגד המענקים ולא נגד השילומים. ואין עם ישראל חייב לסבול ולסכן קיומו ובטחונו מפני שהחבר חזן מפגר בראיית צרכינו הגורליים בכמה שנים. לא שכנעתי אותו גם בחשיבות מבצע סיני; אחר־כך זה היה מיבצע לברכה לישראל. הוא הגדיל בטחוננו ובניגוד לנבואתו השחורה נתרבו מאז ידידינו באפריקה ובאסיה. לאשרנו הרב רוב מנינם ורוב בנינם של פועלי ארץ־ישראל ורוב העם בישראל אינו מפגר כחזן ואינו בגיניסטי כיגאל אלון, ורוב העם ורוב הפועלים מבינים בעוד זמן מה נחוץ לעם בישראל.

 

“גרמניה של היום – כוח עולה”    🔗

ואני, חברי הכנסת, לא אומר שבגרמניה של אדנאואר או בגרמניה של הסוציאל־דמוקרטים – או כפי שיגאל אלון קורא להם “מפא”יניקים" – אם אלה ישלטו מחר – כי שם אין נאצים ואין אנטישמים. יש. איני בטוח שאין נאצים ואנטישמים אפילו באנגליה ההגונה. האין שם מוסלי? ואיני בטוח שאין לנו אויבים ושונאי־ישראל גם בארצות אחרות; אולי רק בברית־המועצות העומדת לדעת מפ"ם בראש האנושות השוחררת שלום – אין אנטישמיות ואין אף נאצי אחד. אבל כשאני אומר שגרמניה של היום, גרמניה של אדנאואר והסוציאל־דמוקרטים אינה גרמניה של היטלר – איני מתכוון רק למשטר החדש, – אם כי זה חשוב מאד – אלא גם לתמורה הגיאו־פוליטית שחלה במערב אירופה ובעולם. גרמניה של ימינו לא תשוב עוד לעולם להיות מה שהיתה לפני מלחמת העולם השניה; לא היא עומדת ותעמוד בראש – אלא עד עת מצוא ארצות־הברית וברית־המועצות, אחר־כך סין, הודו, אינני יודע. אולי ישראל. וגרמניה זקוקה לארצות־הברית ולמערב אירופה כמו שאר המדינות במערב אירופה אם לא ליהפך, חלילה, לגרורה של ברית המועצות כפי שרוצים – וזו זכותם – שליטי ברית־המועצות. ולישראל לא אחת היא אם גרמניה תהיה לצרינו – או לנו. גרמניה ככוח עוין לישראל – וזה יתכן מבלי נאצים. בהודו אין נאצים – מעמידה בסכנה גם ידידותם של שאר עמי אירופה המערבית – וגם עלולה להשפיע לרעה על ארצות־הברית ושאר מדינות אמריקה. זהו כוח עולה – אם כי לעולם לא תהיה עוד כוח עולמי כאשר היתה עד מלחמת העולם השניה – ויחסה אלינו ישפיע במידה לא מעטה על יחס מדינות אחרות, הקשורות אתה.

הצוואה של קרבנות השואה – היא בנינה, חיזוקה ושגשוגה ובטחונה של ישראל. לשם כך אנו זקוקים לידידים. – והסברתי כבר מהי ידידות פוליטית – בעולם. וביחוד זקוקים אנו לידידים שביכולתם וברצונם לצייד צה"ל למען הבטיח קיומנו.

זוהי תמימות אם לא גרוע מזה כשאומרים לנו: ודאי שנקבל ברצון נשק מגרמניה, כי נקבל גם מהשטן. אבל אם נראה בגרמניה – או במדינה אחרת את השטן – לא נקבל.

יש רבים בתוכנו שלא נשתחררו מהתפיסה של תושבי־גיטו הרואים את העולם בעיניים בטלניות. ישראל הריבונית חייבת לראות המציאות הבינלאומית והתמורות המתחוללות בתוכה, לפעול למען חיזוק מצבה ובטחונה בתנאים הקיימים והמתחדשים מזמן לזמן.

האסטרטג המומחה של תנועת “חירות” מקניט אותי בצוללות שהשגנו מאנגליה ולא מגרמניה. איני רשאי לעמוד פה על פרטי פרשה זו – אבל ידוע לכל יודע דבר במזרח התיכון, כי צוללות אלו מימי מלחמת־העולם השניה לא ישתוו לצוללות הסוואֶטיות החדשות שמצרים קיבלה מברית־המועצות. ובנידון זה מצרים עולה עלינו אך רק בכמות – יש להם 9 צוללות חדישות, ולנו שתיים – אלא גם באיכות.

איני יכול ואיני רשאי לעמוד פה על הציוד המיוחד הדרוש לצה“ל – ואשר בו, לדעתי, תלוי בטחוננו וקיומנו בשנים הבאות; אבל אני יודע מהו טיבו של ציוד זה, ובאילו מקומות יש לנו סיכויים ממשיים להשיגו. והקמפניה שחוללה תנועת “חרות” לאחר הפרסום של העתון הגרמני “דער שפיגל”, שנאחזו בו לצערי העמוק גם חברי “אחדות העבודה” ובמידה ידועה גם חברי מפ”ם, היא חבלה מסוכנת לא רק במעמדנו הבינלאומי, אלא בעתיד בטחוננו, וקיומנו.

בידענו האחריות הכבדה – המוטלת עלינו, על ממשלת ישראל, הצענו לכנסת מה שהצענו, ולא הייתי אף לרגע אחד נשאר בתפקיד המוחץ שמוטל על שר הבטחון של ישראל.