ברשימת המסעות של השליח בערי ישראל בפולניה, סומנה בלז כמשנה אחרונה ל“סיום”, כ“הדרן” למסכת “יהדות פולין”. ברור, מסיימים את השליחות בראיון ופגישה עם הרבי בבלז. טיבם של שניהם: שה“רבי” ו“החצר” הבלזי, היו בפירסום רב במדינה.
הסיבוב בעשרים ערים ועיירות בפולניה, שליחות־הסבר מטעם “קרן־הקיימת לישראל”, הביא במגע ישיר בעקיפין עם כח רב־השפעה זה ששמו בלז. לא פעם נתקלנו ב“אילו” – “אילו היינו רוכשים את דעת בלז, כי אז יכולנו… וכו'”.
ידוע, שתי חצרות־הרביים האלה: גור ובלז, חילקו ביניהן למעשה יהדות גדולה זו, שהיא דבוקה וחבוקה בהן. אמרו: המעמד העשיר, בעלי התעשיה והמסחר הגדול של לודז‘, ורשה, גליציה המזרחית וכו’ נוהה אחרי גור; המעמד הבינוני, הסוחר הזעיר, בעלי המלאכה ומחוסרי פרנסה כרוניים – ושיכבה זו היתה מיוצגת במספר לא מבוטל אז בפולניה – אלה כרוכים אחרי בלז.
לא תהיה, איפוא, תמונת יהדות פולין שלימה, ללא ביקור אצל הרבי – בבלז.
שנת 1938. פולניה היתה למעשה כבושה על ידי רוחו של היטלר, השכן הקרוב לתחומיה, אף על פי שקלגסיו הרוצחים עדיין אל עברו את הגבול הפולני. יהדות פולין נאבקת קשה על קיומה הפיסי והרוחני. היא לוחמת על זכות של פתיחת חנות ביום ראשון לאלה השומרים שבת, על דוכן ביום שוק, מתריעה נגד מסים, שמגמתם הרס עד היסוד, ונגד איסור השחיטה לפי דיני ישראל, וכו' וכו'.
הרבי בעמידתו התקיפה 🔗
מסתבר, שבלז היא לא כולה רוחניות ודאגה ליראת שמים. היא שוכנת בתוך העם, עם קהל חסידיה, עם היחיד בצערו וסבלו, ועם כלל ישראל במלחמתו לקיומו, לזכותו לנשום.
בלז יודעת בעת הצורך גם להטיל את כובד משקלה על כפות המאזנים. יש לה רבבות יהודים – קולות בבחירות, ופולניה הלא היא מדינה דימוקרטית…
סיפרו כעובדה, שהרבי מבלז נתן צו לפני זמן מה שלא ישתמשו במסילה ראווה–רוסקה–בלז, וזה כעונש על התעללות מבקר הכרטיסים הפולני באחד החסידים שעמד בתפלת “שמונה עשרה” ולא נענה לו ברגע שפנה אליו. ניתן רמז של פקודה וחדלו ארחות חסידים ברכבת זו. נשמה המסילה. הרכבת הלכה ושבה ריקם.
יהודים הגיעו לבלז באוטובוסים, בעגלות ו־ברגל. עד שנשלח שליח רשמי מווארשה לבקש סליחה מהרבי, להבטיח לו שהמתעלל בא על ענשו, וזה לא יישנה – רק אז הוסר החרם.
סיפרו על עמידה נאה ותקיפה מצד הרבי בדרישות לרשות לפני הבחירות שהתקרבו, בקשר לשאלת השבת והשחיטה… יחד עם זה היו מנהיגי הציונות במדינה בלתי מרוצים מעמדת “החצר” בשאלת העליה לארץ ישראל. נכון הוא שאין מניאים כיום את אלה הרוצים לעלות להשתקע. הרבי מלווה בברכה את אלה שבאים בהחלטה של נסיעה, אבל אינו מייעץ ומכוון לקראת זה. קיימת שם עמדה של בדיעבד. ושוב הנך שומר “אילו”… אילו היה נשמע מבלז – “קומו ועלו”, היו אלפים מבעלי יכולת מעבירים את עסקיהם והונם, והיו מגיעים לארץ־ישראל גם בתנאים הקיימים שם לפי חוקי־הזדון של ממשלת המנדט.
אף מצב זה נוסף לשליח, שהוא גם בן־משפחה, – והסבא בדור החמישי הוא משותף, – כנימוק ללכת לקראת בלז, אולי תהיה השעה כשרה ונוחה ושמץ־מה מדבריו יתקבלו על לבו של הרבי החולש על רצונם של רבבות ישראל בגולה זו, שהיא במצור ומצוק על עברי התהום.
הנסיעה 🔗
המורשה של הקרן הקיימת לישראל בבלז, הוא בנו של “הגבאי” מבלז. לא יאָמן כי יסופר, איך זה קם והיה. הציץ ונפגע, והשלימו? לא! משהו נשתנה גם בחומה בצורה זו במשך הימים. הזמן עשה את שלו. אבנים שחקו מים. מתעלמים ומשלימים. מהמשרד בורשה הודיעו למורשה על צאתו של השליח ובראווה–רוסקה הוא יפגוש אותו וילווה אותו לבלז.
היה זה יום רביעי לפנות ערב כשעלינו, בן הלוי ורושם השורות האלה, לרכבת ההולכת לבלז.
ודאי, שזו היא רק הלצה, שהגוי הפולני מוכר הכרטיסים, מוסיף לכל קונה כרטיס לבלז, ברכה ש“יימלאו משאלות לבו לטובה בביקור אצל הרבי”, אם כי עובדה היא שרובם ככולם מנוסעי בלז פניהם לרבי. מסתבר שמיום רביעי גוברת התנועה במסילה צדדית קטנה זו, והיא כולה כמעט לרבי לשבת. זריזים מקדימים. בין השמשות של יום חורף. כמה “מנינים” של יהודים קנו שביתה בקרונות – והרכבת זזה. עם ההתוודעות הראשונה בחילופי משפטים שגורים לא היה כבר כל חיץ בין הנוסעים. הוזהרתי רק לא להיות עתונאי, כי בלז אינה מחבבת כתבים וסופרים הבאים לראיין. מגרשים אותם מהחצר, פשוטו כמשמעו. בינתיים התארגנו לקראת תפילת מעריב ב“מנין”. מי שהוא אף העיר, שכדאי להכין מראש עשרים זהובים, מכיון שהזכות בידי הקונדוקטור לדרוש כסף עונשים בעד “הפרעה” במקום ציבורי. הנסיעה לא ארכה זמן רב ואנו הגענו לבלז.
“עיירתי בלז” והחצר 🔗
מי שלא ראה את בלז לא ראה מימיו עיירה גלותית טיפוסית על כל סימני ההיכר שלה בספרותנו. דומה, שכמה וכמה עיירות התאחדו ושיתפו פעולה לטבוע מטבע ישובית זו. דומה שאין בינה לבין עיירתו של שאגאל בציור, ולא כלום. לחינם ראו המבקרים את העיירות של שאגאל כיצירות דמיון ללא אחיזה בחיים. אם יצויר יהודי מעופף על הגגות העקומים, הרי אלה הם הגגות ב“עיירתי־בלז”.
בן־הלוי שלי הביאני ל“מלון הטוב ביותר”. לאחרי רגעי מנוחה קצרים הסתובבתי ברחובות העיירה. כל בית שני נושא שלט “אכסניה”, “אַ סטאַנציע” “מקום לשינה”. הבית הגדול היחידי שהיה מואר ברחובות עלוטי־חושך היה בית הרבי ועל ידו בית־המדרש, הישיבה והמטבח שעל ידו.
נכנס האורח לבית המדרש ומצא מספר מצומצם של “יושבים” שישבו ולמדו. משיחתו של אחד מהם למדתי שמביטים בעין לא טובה בבית הרבי על אלה שמעורדלים בערדלים. “כשהולכים בערדליים” – אמר הרבי – “פטורים מלחפש דרך ישרה יבשה, הולכים בביצות”. מאיש שיחתי זה אף נודע לי, שתורי להתקבל אצל הרבי יכול להגיע בעוד שבוע ימים.
עם שובו למלון הגיע המורשה ובפיו הזמנה מבני־בית הרבי, להיות “האורח של החצר” ועלי לבוא מיד.
לאחר שעה קלה בישיבה ב“כיבוד” של טה ו“מזונות” כבן משפחה, נשלח הגבאי להיוודע, אם ומתי יכול האורח להתקבל אצל הרבי – והשעה היא שעת חצות.
לתמהוני הגיע הגבאי והודיע שהרב מוכן לקבל אותי. לא בלי חרדה הלכתי לפגישה זו אחרי הגבאי לקומת הקרקע, לחדר הרבי. נדהמתי לראות עשרות אנשים, בין אלה נשים וילדים קטנים, שצרים על הדלת במסדרון המואר במנורה של נפט. בצפיפות ודוחק. היה משהו בכותל זה שהזכיר את הכותל־המערבי בערבו של תשעה באב.
במחיצת הרבי 🔗
הגבאי פילס לנו דרך במרפקים ובצעקות של “תנו לעבור”. הוא דפק בדלת שנפתחה ואנו נמצאנו בחדר גדול, חדרו של הרבי. המנורות, פמוטי הנחושת של בית־כנסת בנרות, בדירה ללא ארון קודש ובימה, עשו רושם משונה. ארוך היה החדר, ריק מכל ריהוט. בקצהו, מאחורי השולחן, שמפה לבנה היתה פרושה עליו, ישב הרבי ורק ראשו הזדקר ונראה מתוך ריכון וכפיפה על השולחן. שני אנשים “מקורבים” עמדו לצידו. הרבי עשה מעין תנועה של קימה ואני כבר עמדתי על ידו בקבלת “שלום עליכם”. הרבי ציוה שיביאו כסא למעני. הודעתי בתנועות ראש ויד, שאין צורך בכך, לאחר שראיתי ששני יהודים קשישים ממני, בעלי צורה ותואר, עומדים מתוחים לפניו. הרבי חזר ועמד על כך פעמיים ושלוש, הביאו כסא! “מיד כסא”! והוסיף:
– “אבא זכרונו־לברכה אמר, שאצל יהודים ישנם ארבעה סוגי מיוחסים והם: “גר” – זר במקום, “נכד” – זרע קודש, יהודי מארץ ישראל, ועוסק בצרכי ציבור, והרמז לכך, בפסוק “כי גר יהיה זרעך בארץ לא־להם”. “גר” – הרי פירושו זר, “זרעך” – הכוונה זרע־קדש, “בארץ” – זה ארץ־ישראל, ו”לא להם" – כשהם “נוסעים בעולם” לא לטובתם, והרי “אתם” מיוחסים כפול ארבע. אז “בבקשה לשבת”.
אמרתי, מובן “שאין מסרבין לגדול” והתישבתי. שררה דממה לרגע. לאחרי ברור מצב המשפחה: בנו של מי מהבנים, ונכדו של מי מצד האם, עברה השיחה לדרישת שלום מארץ־ישראל. השתוממתי להיוכח שהוא יודע מה מתרחש בארץ, יודע על המאבק של הישוב, יודע על ה“פוגרומים” מצד הערבים, המאסרים מצד האנגלים וכו'. השיחה קולחת בנחת ובהשתתפות ערה מצדו של הרב. הראש רכון והעינים מורדות לחציין.
ראיתי שהשעה כשרה ונוחה, התחלתי אני ואמרתי מה שאמרתי על מלחמת מצוה ולא פוגרומים, על השבת בארץ־ישראל שאין דוגמתה בשום עיר בפולניה, לרבות בלז, שה“פוסט” שלה בוודאי פתוח בשבתות, מה שאין כן בתל־אביב, וסיימתי, שהרבי, לצערנו, מוקף אנשים שאינם מספרים לו את האמת לאמיתה, את הטוב והמאור בארץ ישראל, ופניתי אליו בשאלה “מתי יבוא הבלזר־רב אלינו עם מאה אלף חסידים משלו ואז יהיו הם הרוב בישוב, והכל יקבל צורה אחרת”.
הרבי קם ממקומו, הושיט לי את היד בקצות האצבעות ואומר: …“אנו נבוא כבר אי”ה לאחר בואו של מלך המשיח – אז ישרור שקט ושלום אמת בארץ ישראל“. תוך שיחה מרכין עוד יותר את ראשו, וממשיך “אצל אבא זצ”ל היו עומדים מאחורי הדלת מאות יהודים דופקים וצועקים “תנו לנו להכנס, אנו מחכים כבר שבוע”. הגבאים נלחמו עם הצועקים ולא יכלו להרגיע אותם, והנה אבא זכרונו לברכה ניגש, מצוה לפתוח את הדלת ואומר – נו־נו שיהיה כבר שקט – שאַ! והנה הושלך הס. כשתבוא השעה אי”ה תיפתח הדלת לרווחה ויהיה שקט – אנו נבוא אי“ה עם בואו של הגואל־צדק”. תם הביקור ונשלם.
עם שובו של השליח, כותב הטורים האלה, לארץ ישראל, העלה משהו מביקורו זה בכתב ובעל־פה.
לאחר החורבן 🔗
ועם סתימת הגולל על רבי וצדיק מופלא זה חזר וניעור ביקור זה, והוא חי בזכרון כיום־אתמול. והשאלה צורבת כמיכוות־אש. מדוע נענשנו שהנבואה הקטנה שבקטנות נסתלקה מאתנו. החזות הקשה על בואה של השואה דפקה על כל שער – ואיש לא חזה אותה – ולא נענה לה – כולנו על כל צדיקי הדור ויחידי סגולה, גיששנו כעורים ואין אור… למה… ומדוע?
ב־ט' בשבט תש"ו הגיע הנה הרבי מבלז שבור ורצוץ, כל עולמו נחרב עליו, שיכל את כל בני משפחתו ונתיתם מרבבות אנשי שלומו שדבקו בו באמונה ואהבה. שלוש־עשרה שנה חי הרבי מבלז בתוכנו, מהן כעשר שנים במלכות ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו. פה התלכדו מסביבו אודים מוצלים מאותה גיהנום, ורבים שלא נתנסו בנסיונות מרים וקשים כמוהו והוא כונן את בית חייו מחדש.
(1959)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.