כפרי ישראל ב“פולסיה” 🔗
ביערות עבותים, כבדי־צל, נטעי־פרא קדומים, וביצות שחורות, זרועות ירוקה וגידולי מים משונים, מוקפים כפרי “גויים” ב“פולסיה”. בין אלה, יחידים, ספורים ובודדים, הם בתי־ישראל. “בתים במזוזה” ב“שדי” גדול, בתגים על ה“שין”, בצד ימין של הדלת. ועל הדלת פעמון מצלצל, המכריז ומודיע על בואו של הזר.
דורות התגוררו אלה בצד אלה, בשכנות צפופה, וביחסי־אדם, עבודה, חליפין ומסחר.
לזמנים, קרה, וישובי יהודים צצו ועלו לעיניך, בפניך. באו שנים ראשונים – ואחריהם באו והציצו. שאלו ודרשו, עוד שנים – “היש בה עץ אם אין” – ובעוד שנה, כעת חיה, ויש “מנין”. כן ירבו. כי דשנה, רוויה ברכת תהומות, היא חבל ארץ זו. גדול ורחב הוא האבוס, ותנובה בו לאדם ובהמה, לחם חוק ותבואות־שור וסוס, לעם הארץ ולנלווים אליו.
מאוכלסים הם הכפרים ישובי “גויים”, צפופים, מאות משפחות בכפר – רחוב אחד ארוך ורחב. כשמאחריו משתרעת ערבה שחומה־חומה, אובדת באופק.
על מה חיו אלה? כולם קשורים, בעונת העבודה, בטבורם, כ“אבני־השדה” לאם אדמה. אבל הם גם יודעים לברא יערות, לכרות גזעים, לפלח במשור קורות עץ עבות. הם גם זריזים בטעינה, הובלה, פריקה, וקשירת דוברות ומשלחם על פני הנחלים הרחבים.
הידים האמיצות הן המכריעות את העץ, הכרות מגזעו, בעיגול־חגורה – חתך בבשר החי, – ומפילות אותו, כשהוא נוטף שרף־חי, דבוק ומדבק, ומגלגלים אותו על הקורות, מעלים ערמות מסודרות, בדמות “סגול” הפוך.
האכרים הם גם הפועלים השכירים, שכירי־יום ולמכסות עבודה. נותני העבודה, הם הסוחרים, סוחרי־יערות מורשה ומקיוב: “רובין ושותפיו” “קלייד ובניו” ו“האחים הלר” וכו'.
יערות־עד אלה של “פולסיה”; מזלדובנובה, בואך מדרום, ועד ללונינץ – מערבה, הם בבעלותם של שלשה ארבעה בעלי־אחוזה, “פריצים” פולניים, מגדולי היחס לשעבר, שזהרם הועם בשלטון ה“צאר”, כמושלים בכיפה, אבל הונם ועשרם שמורים להם, מורשת אבות. את זמנם הם מכלים בפריז ולונדון, חיים שם חיי בזבוז והוללות – והמנהל, “הנאמן”, “האיש” הוא היהודי, אף הוא עבר ל“אחוזה” בירושה. הוא הוא הדואג להמציא להם כספים. רווחי האחוזה לבירות העולם.
כרגיל, זה הולך ונמשך עד שהפריצים מסתבכים בחובות לאין מוצא, אבדן ההון בקלפים, או בענין רע אחר, ואז לוחצים הבנקים והנושים למיניהם, ואז מוצע היער למכירה.
את היער העצום “יער ולטצ’י” “יער הזאבים” קנה “רובין ושותפיו”: רובין? זהו היהודי גבה הקומה, בעל השיראין והשטריימיל בשבת, חסיד הרבי מגור – ושותפיו? אמרו, שהוא היום גם ו“שותפיו”. השמוע על מכירת היער הגדול, עבודה לשנים – עברה לעיירות הקרובות – והיא בישרה “פדיון” בחנויות, שפע בדמי תיווך שונים, חדרים תפוסים באכסניות, בסך הכל, “פרנסה”.
יהודים הופכים כפר לעיירה 🔗
איפה יקבע “רובין ושותפיו” את מקום משרדיו המרכזיים? ע"ז התחרו שנים: העיירה ברזנה והכפר סארני. והיא היא שניצחה. התמזל לה המזל, לסארני, אם שהיא בהרבה יותר זעירה מעיירה קטנה, היא כפר גדול, וזה הכל. “הדיפו” של תנועת הרכבות לכל “פולסיה”, עבר לסארני, מאות משפחות של פועלים ועובדים, צוות אנשי הרכבת מתישבים במקום.
תוך ארבעה־חמשה חדשי־קיץ, הוקמו ונבנו מאות בתים. “במרכז” צץ ועלה הבית, בן שתי הקומות, המשרדים של “הפירמה” ובתים, חנויות ודירות הולכים ונגמרים. יהודים נוהרים מכל הכפרים וגם מעיירות. בלי מדע סטטיסטי קובעים יהודים “שמעשרים וחמש משפחות “גויים” יכולה משפחה, בית אב יהודי, להתקיים בכבוד”.
מה גם, שעם הארץ הוא גדול ורב, ויש בו כדי חלוקה, כפלים מעשרים וחמש לכל חנות יהודית.
מי זה אמר, שסארני זו כפר? יש כבר כמאתים משפחות יהודים במקום. והרי בונים גם את המנסרה הגדולה, ויבואו רבים נוספים. עם בואם של יהודים והתערותם במקום, דואגים, מובן, מיד לצרכים דתיים, לשו"ב, ומנקר, מורה־הוראה וחזן, – בעל תפלה, בית מרחץ ומקוה־טהרה.
ומחלוקת? באיזה רב בוחרים, ומי יהיה ה“שוחט”, ומדוע בעל תפלה, זה ולא אחר, אף זה שייך וקשור בנימוסי “ישוב”. אף זה בא. אלא שזה חולף ועובר. התקוטטו, השלימו והשלום הוא במקום.
הישוב בקהל חסידים 🔗
עכשיו הגיעה השעה להביא גם “רבי” “יהודי־טוב” לאחת השבתות.
“למי שייכת סארני?” לרבי מסטולין בעיקר, ובחלק לסבא מברזנה, ואף לטריסק חלק ונחלה במקום החדש, חסידי סטולין הם בדמותו וצלמו של הרבי שלהם, ה“ינוקא”, ר' ישראליקל ז“ל. תקיפים זריזים, בעלי להט ורצון, מנהג ראש־השושלת, ר' אהרן מקרלין, בידם. תפילתם – אש, שלהבת־יה. “בתור חוטבי עצים הם שווים את הכסף” אמרו צדיקי־הדור על רבי אהרן וחסידיו. הם היו הראשונים שנעצו קנה ב”רומי" זו החדשה, ההולכת ונבנית.
אחריהם החרו החזיקו גם חסידי שושלת טריסק ו“אנשי שלומנו” של ברזנה.
איך זה נעשה. איך קונים שביתה לרבי זה או אחר במקום חדש? פשוט מאד!
בראשית היה “המנין”, מקצים חדר, שהופך בשבת להיות “בית־כנסת”. אם בעל האכסניה של “המנין” הוא סטוליני, ל“מנין” זה יתלקטו חסידים ומקורבים לסטולין, וזהו היסוד, אבן הפינה ל“בית כנסת” שיבנה, אותו הדבר הוא עם טריסק ועם החסידים שלנו, חסידי ברזנה.
שלשה “מנינים” גדולים כבר קיימים בישוב רך, בן שנה, “ינוקא” זה – סארני, ועוד היד של חסידי ישראליק נטויה.
התעוררות זו ל“שטיבלך” ול“רביים” מה מקורה?
ודאי, תנאי המקום גרמו לכך. הפרנסה בשנה זו היתה מצויה אצל בעלי החנויות והעסקים השונים, במקום השתרשותם החדשה. הטרדות והבהלה בששת ימי המעשה הן גדולות ומרובות. הלהט לפרנסה, הריצה מתוך פחד “שמא יקדמנו אחר”, מוציא את האנשים באור הבוקר, לאחר תפילה חטופה: כריעה, עקידה, ניעה ויריקה, ומחזירה אותם עם חשכה. אי־שם בכבשוני הלב משהו, או מי־שהוא, מייסר, מציק ומוכיח, היתכן?… מחפשים גמול ושילם. פיצוי ביום השבת, חמדת־הימים, התבלין של השבוע, לצידוק החול והחולין. הזמנתו של “רבי”, זה או אחר, באה כאות לליכוד, להתקשרות־יתר עם שבת וחג, עם חסידות ויראת־שמים, מכריזים ומודיעים על ישוב יהודי – “משכנותיך ישראל”.
ה“רבי” בא לשבת 🔗
ידעו על זה מראש, לפני חודש. אם יש לך צורך בסימן נוסף שסארני היא ישוב יהודי ממש, לא עוד כפר, – הרי ביקורו של הרבי במקום, סיפר את זה לרבים.
לא מעט קינאו הכפרים הקרובים, מקום שם מתגוררים “מנין”, שני “מנינים” יהודים, בסארני זו שקפצה מעורה ו“היתה לאיש”. הרבי יבוא לשבות בה. לא הרי ביקורו של ה“רבי” ללינת לילה אחד של יום חול, כביקורו לשבת – לשבוע ימים.
שבת של רבי בעיירה, שבת של חג היא. לא רק יום ערבו, לילו ומוצאו עמדו במזל האורח החשוב. כל ששת ימי החול, ימי עשייתו של “היהודי הטוב” בעיירה, הסיחו החסידים והמקורבים את דעתם מהפרנסה, ובילו שעות מרובות באכסניה, מקום שם מתאכסן הרבי. הכל מסביב הוא במזל ביקורו של הצדיק – שונה ואחר מהרגיל, אפילו העשן מארובת בית־המרחץ מיתמר ועולה ביום ששי כזה, אחרת מאשר ביום ששי רגיל. גם הכבשן מוסק ביום ששי כזה בסימן ההתעוררות וההתנערות.
קבלת שבת בעיירה כפרית זו התקיימה ב“בית־הכנסת” שעוד לא היה בגמר בנינו אבל ראוי לתפלה. דומה, שחנכו לא רק את הבנין, מקדש־מעט לתפלה, חנכו גם את הישוב כולו, שצורף בשבת זו למנין מספר עיירות־ישראל בסביבה. הרבי עובר לפני התיבה בנעימה המורשתית, הידועה והמוכרה, לרוב המתפללים. קהל החסידים בקי ויודע כל סלסול וקמט, אנחת “אוי” וגניחה מתוך “שמחה”. כי הרי גם בבית־אבא שמעו אלה מילדותם נוסחאות וניגוני־שבת אלה. גינוני רבי. בו במקום, בבית כנסת זה, “עורכים” את השולחן. הרבי מתבודד בחדרו עד לאחר שעה שבע – שעת עבור הילוכו של “מאדים” במסלולו… – עד אז יספיקו המקורבים וחסידי המקום לקיים “קידוש” וסעודת שבת “בבתיהם” ולבוא “לשולחן”.
והקידוש? הוא הוא שיא המוקד של השבת, במשק כנפי הכרובים, מלאכי עליון. מאחורי החלונות המוארים צובאים ה“גויים” הכפריים, ומביטים מתוך יראה על הנעשה בפנים, מסביב ל“קדוש”, האורח שבא ליהודים החדשים שלהם.
סעודת שבת כהלכתה עם “העמדת יין”, בקריאת שמו של כל אחד על הבקבוק, העולה על השולחן, אף הוא חלק מ“שולחן־גבוה”.
עוד מעט ישמע קולו הדק של הרבי בדברי תורה מפרשת השבוע ואימרות צדיקים, צדיק ודגלו לבית אבותיו, אותם הוא מדובב ב“תורה” שלו. רוח אחרת חופפת כבר על יום השבת בצילו של הרבי, והוא שונה מליל קבלת השבת.
האם אפשר לו לאכר, קונה קבוע, להשיג חבילת סוכר, תופינים או פטיש ומסמרים בדלת האחורית, בהקפה מבלי לרשום אותם? בשבת זו לא! בעל החנות אינו מסכים לקחת לידו את מפתח החול.
עם סעודת “מלוה מלכה” יכנס החול בשלטונו הגשמי, אם כי ההשראה של היום לא פגה.
לא כל אלה שנהנו מהתפלה והזמירות מופיעים גם במוצאי שבת. רבים הם הנתפסים כבר למאבק בין הקודש והחול. מחר יום ראשון יהיה סגור – והחנות נפתחת – – פעמון הכנסיה הלבנה (– אף היא, להבדיל, נבנתה זה רק עם בואם של החדשים), מבשר לבני־הדת, עם הארץ, את יום השבת שלהם – וקורא ל–הכון!
בשעה יותר מאוחרת יצאו הזריזים מבין המקורבים, לקרוא לנעדרים “למלוה מלכה”. נתנו להם כמה שעות שהות לעסוק בפדיון כסף. שוב יעלה החום ותגדל ההתעוררות בדיבוק חסידים, אהבת רעים מתוך געגועים עם “יציאת הנשמה”. נשמת־שבת, וכניסה לחול.
כך בהתקשרות ברוח ונפש לדמות נבחרת, אצולה ופרושה, נמשכה הרציפות במשך דורות. אף “רביים” עברו בירושה. והיורשים, הבנים, העלו והרימו דיוקנאות אלה, בדמותם וצלמם.
חן מיוחד של תום וטוב היה חופף על יחסי ה“חסידים” והצדיקים בכפרים ועיירות פולסיה הנדחות. פשוטי־עם אלה, יהודים בעלי מלאכה, סוחרים זעירים, הנאבקים יום יום על קיומם, בנכר זה, ראו ב“יהודי־הטוב” שליחו ואיש אמונים של צדיקו־של־עולם.
הוא, הרבי, יודע במה להתרצות לפניו, כביכול. לא פעם ראו אלה עין בעין, שגם אם נחתם גזר־הדין עמדו הצדיקים בתפילה וביטלו אותו.
דור ציוה לדור אורח־חיים זה עד בואו של היום המר והנמהר, שזכרונו אנו מעלים בחודש זה, חודש של חירות וגאולה. גם אז חילקו ה“רביים” עם נאמניהם את גורלם המשותף.
ידעו שחומת ברזל מפרידה בינם לבין אביהם שבשמים, “שתם תפילתי”, ויש לקבל את גזר הדין, כך שמעו במרומים, באותה סארני, שאת שמה העלינו. בדומברוביץ הקרובה לה, ובהרבה כפרים ועיירות קטנות אחרות, הלכו רועים נאמנים אלה, עטויי־טליתות בראש.
סערת השמד זו, מחתה את כל רבדי חיי־תום ואמונה אלה, של יהודים בגויים ההם, והנחילה לנו את זכרם כאגדת פלאים עד דור אחרון.
(אפריל, 1959)
“הענף הגדוע” (לחשבונה של יהדות רוסיה) 🔗
אין לך נושא מדכא יותר ומעמיק את הכאב יותר ל“שבת חזון”, מהמחשבה על הענף הגדוע הזה, ששמו יהדות רוסיה.
לפני ארבעים שנה נגדע הענף מאילן בית־ישראל ונשאר תלוי, מעורה בשלוחות ויונקות, עורקים וגידים סמויים וחבויים. אלה נאבקים במסתרים, מאבק מר, על נטף של ליחות, אגל טל – יניקה. אינם רוצים, אולי? אולי, גם אינם יכולים למות.
ביקוד המחשבה על שבט אומלל וגדול זה (לפי הספירה, שנתפרסמה בעתונות הסובייטית, בפברואר 1960, נמצאים ברוסיה שני מיליונים, מאתים ששים ושמונה אלף, יהודים) עולה בזכרון של רושם השורות האלה משהו מהנוף בא"י, שמחובר וקשור במחשבה עליהם ועל גורלם, בחינת “מה אדמה לך – מה אשוה לך”. זה שנים שאני עוקב אחרי קבוצת עצי־זית, – כחמשה־עשר, עשרים, במספרם “הגדלים” לצד שמאל של הכביש הראשי, בקרבת עטלית בואך תל־אביב–חיפה.
התוודעתי “אישית” אליהם, לפני כארבעים שנה, עם הגיעי לא"י, בבריחה והברחה, עם עלות “מזל מאדים” ובשלטון “יבסקי”, ברחוב היהודי ברוסיה.
נשארנו פעם תקועים, לרגל קלקול במכונית “פורד” הישנה שלנו, בנסיעה לחיפה. הנהג שכב פרקדן מתחת לגלגלים, ואנו, הנוסעים, טיילנו.
האהבה ל“שתילי זיתים” בא“י לא היתה זקוקה “למראה־עינים”, היא היתה המיית לב ו”הלך נפש", כולה “פסוקים”. נתקלה העין בקבוצה של עצי־זית, שגדלה במפוזר והיתה כאילו חטיבה אחת, מאוחדה באחוות־גורל. היתה זו קבוצת עצים, בעלי מום, עקומים, כפופים; חטוטרות בולטות לצדם של שקעים, חורים מפולשים. נכים! בצמרת, ועל יד השרשים, היו פזורים זלזלים מכסיפים בצבע האפור והעמום המיוחד שלהם. התהלכנו מסביבם, וכאבנו את כאבם. ראינו שהשרשים חשופים, גלויים ומגולים לכל, משהו בלתי רגיל.
במשך שנים, בעטיים של רוחות־ים, נסחף מהם גם אותו המעט מהאדמה שהגנה עליהם, והשרשים חשופים כיום ברשת מסובכת – כאילו ענפי עץ פזורים להסקה – השמש הלוהטת משחיתה בהם בלי רחם – – תאמר, הגזע הולך ונכחד? שגית. – – לפני זמן מועט עברנו והם בעמדם עומדים, אינם רוצים, ואולי? אולי גם אינם יכולים להיכחד מן החיים.
והנה עדים אלמים. ישבנו עם שנים שלשה מעסקני “מגן” ובין אלה אחד שעלה לא כבר, והוא מאסירי־ציון. הוא העיר, ובצדק: במלחמת העולם הראשונה שכלנו יהדות רוסיה, בשניה – יהדות פולין.
בשניה, היינו עדים לכבשני הגאזים, ראינו את עפרם של קדושינו שפוזר לרוחות, עמדנו על הבורות שחפרו לעצמם – אם נאבה ואם נמאן נגזר על המת שיישכח מן הלב. על אלה שנכרתו מאתנו חיים, בתוקף רשע וזדון, אין נחמה ושכחה – הם צועקים באלם־מר, כרותי־לשון – ואין מניחים לשכוח.
סיפר אחד, איש הצמרת במפלגה שלו, מפיה של שרת החוץ כיום ואז צירה של מדינת ישראל. – היא אמרה: לא אשכח את “הפגישה” הזאת עד יומי האחרון… יצאנו מביהכ“נ והלכנו ברגל לבית הצירות, ראינו איזה צל של אדם, הולך מתוך בילוש ועיקוב אחרינו, בצד השני – מתעכב רגע, נעלם ושוב מופיע – נכנסנו בסימטה והוא התקרב – הוריד על ראשו את ה”קשקעט" שלו והטיל שאלה – “מה שלומו של ברל” (וואס מאכט ברל?) לא חיכה לתשובה ונעלם…
מדינת ישראל מתהלכת כאגדה חיה. בכינוס אגודת “מגן” שהתקיים בבית הסופר, לציון שנת השלשים של האגודה, עלו נואמים והתריעו על האדישות – ועל אזלת־יד. הועלו נטפי נחמה והוכחות, שעוד לא דעכה הגחלת האחרונה. “עוד יש שם את מי לאסור בעד ציונות”. עוד יש רבבות ששום מחיר לא ייקר להם לשלם בעד קריאת עתון ישן, או חוברת שמתגלגלת ובאה אליהם, בדרך נס, מישראל.
סיפר אחד על פגישה עם יהודי צעיר במחנה ריכוז בצפון הרחוק, צעיר שלא ידע אף מלה אידיש. ההוא נתגלגל למאסר וקיבל עשר שנים “בעד פעולה קונטרריבולוציונית” – איבוד קשר עם המפלגה שלו.
התידד אסיר ציון זה עם “תינוק” זה השבוי בידי גויים – ובמרוצת הזמן, ובשיתוף גורל, החל ההוא לרחוש לו אימון – והוא הירבה לספר לו על מדינת־ישראל.
פעם, בשיחה אחת, הבחין האסיר באותו נער התרגשות רבה – מיד התחיל לפשפש בכיסיו, הוציא משם מטפחת, פרש אותה והוציא משם עלה.
העלה הזה, אמר, הביאה לו אמו באחד מביקוריה בבית הכלא, בשעת מעשה אמרה לו “תשמור, בני, על העלה הזה, זהו עלה שנשר מהזר של ציר ישראל במוסקבה, גב' ג' מאיר, ואומרים שהפרחים הם מישראל”. בידיים רועדות עטף העלה במטפחת והכניסו לכיסו. וזהו נער יהודי סובייטי (חוברת “מגן” י"ז).
חוברות ילקוט “מגן”, שמוציאה האגודה לעזרת הנרדפים ברוסיה, על חטא היהדות והציונות, יודעות לספר עובדות שאלקי ציון וירושלים לא הסיר מרבים מהם את חסדו, חסד האמונה בעולם של מחר בצדק ושלום ללא שקר ורמיה – – גם בימים ושבתות של חזות ו“חזון” קשה, מאמינים עוד רבים מהם שההשגחה מינתה להם עוד ימים של נחמה.
(מנחם־אב, תש"ך)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.