עם דמדומי הערב, המחומם אף הוא כתנור, נמצאנו עומדים באילת.
המדריך שלנו נפרד מאתנו מתוך התראה, לנהוג זהירות ב“קלות־רגל”:
– “יש לנו להסתפק, בינתיים, באילת זו שנכבשה ע”י צה“ל, ולא לנוע, לגלות ולצרף שטחים חדשים למדינה, מאחורי המלון הזה שממול, מלון ‘אילת’, שעל גגו ניצב זרקור, הנדלק ונכבה תכופות, ראשית שטחה של עקבה. לצעוד כתחום שבת במלון זה, פירושו, רצון לבלות בשבי, בממלכת ירדן. עכשיו – הוא ממשיך – מתפזרים. במרכז נמצאת “תנובה” ובה דגי פילמידה ובירה קרה, וכל אחד חפשי לנפשו. זהו זה”.
לאחר שעה קלה, מקלחת וחילוף בגדים. אתה עומד פנים־אל־פנים עם אילת, עם פירמידה חיה של תולדות־העם בטרם ראשית. זאת היא התחנה השניה במסעות בני־ישראל. הם עוד לא הספיקו אפילו להתרגל למדבר. טירונים לכל דבר.
הנה ים־סוף, ממול קבוצות של ראשים נעים על חופו, מסביב למדורות־אש. אלה הם חבורות טיילים, אירגוני נוער, שיבלו את הלילה על החוף, קנו שביתה.
לכאורה אילת וים־סוף משולבים אצלנו בחטיבה אחת, וברשימת המסעות הן שתים. נפרדו אז משתים־עשרה עינות־מים ומשבעים התמרים “ויסעו מאילים ויחנו על ים־סוף”. יש להניח, שהיה לאבותינו מושג אחר במימד זה ששמו שטח. כל תזוזה של מספר פרסאות נרשם כמסע וחניה.
הנך מתחיל להתרגל לחשיכה מסביב. מסתבר שהמרכז, “עיבורו” של העיר, הוא שם, על יד “תנובה”, ובית התרבות של מוריי. לכל אורך הכביש אין לראות נפש חיה, כדי לשאול לדרך הישרה. נלך, איפוא, ללא סטיות לצד “שבי־ירדן, בעקבה”.
החוף הולך ונחשף לעין, יותר ויותר. הנה שלש אניות מוארות. ודאי מבני בניהן של אותו “אני שעשה שלמה בעציון־גבר, אשר את אילת, על שפת ים־סוף, בארץ אדום”. אלא מה, שילומים מגרמניה? לאור האניות, ועם ההדלקה הרגעית של הזרקור, מבחינה העין בערשו של האגם, העטור רוכסי הרים והוא כלוא כבסוגר, במערב, אי־שם – הר־סיני. במזרח – הרי־אדום, ובדרום – הרי מדין. רוצדים בראש כל השמות של הסביבה, השושבינים, השומרים על גדות ים־סוף; מי מרחוק כמשקיף, ומי מקרוב כשומר ראש.
“אבן־עזרא” ידע את המקום מתוך הפסוקים בתורה ומתוך ההבנה בלשון ההתרשמות והנהיה הנפשית והוא מסביר “ים־סוף, שם מקום, ויש אומרים מגזרת סוף־דבר, כי הוא סוף העולם, והוא ים האוקינוס” (ההודי?).
הנה נצב שלט ממול. יש רצון לראות מה בפיו להסבר המקום. אני מאיר בפנס־כיס את השלט, המודיע – – "הערבה קוראת “ידיעות אחרונות!” אין מנוס!…
המרכז 🔗
כל “חיי־הלילה” של אילת הם מסביב ל“תנובה” המפורסמת ולשנים שלשת בתי הקפה ומזנוני המשקאות הקרים שבשכונתה. אומרים יש באילת אוכלוסיה של ששת אלפים נפש. איפה היא? כל התנועה היא של עשרות התיירים שלנו, ועוד קבוצה שאוטו “אגד” פלט ללוע החום של אילת. בין אלה גם התייר ואשתו מברוקלין, שהמצלמה שלו עובדת במלוא הקיטור. מאי־שייך? ברוקלין חונה על ים־סוף!
אם זהו כל המרכז של אילת הרי הוא, לצערנו, בנינים אחדים עלוטים בחשיכה, אחדים עומדים בשלדים בלתי גמורים. מסביב לאורות בתי הקפה חגים ונעים, כפרפרים מסביב למנורה בוערת, אותם האורחים פורחים שלנו.
מתיישבים על הגזוזטרא של “תנובה” ־ אני מסמיך את שולחני לצבע, איש המקום, שבא ללגום משקה קר. לא היה לו ארך־רוח, ואולי גם כוח, ללכת הביתה להחליף בגדים, להתקלח, כמקובל. והוא בא עם כל “כלי הזיין” שלו, למסעדה.
“מזג אויר זה – אני שואל – קשה היום במיוחד, מפני החמסין, או זהו מין מזג נורמלי?”
– “נו – איך להגיד? כיום מורגש החום במיוחד, מפני הרוח החמסינית – אבל בדרך כלל זהו כמעט נורמלי – אצלנו זהו כמו שמסבירים את המלה “פשיטת־רגל”, זהו פשוט ורגיל. יחד עם זה – הוא כאילו חוזר מדבריו – אין להפריז! אסור להוציא דיבה על חבל ארץ זה. אפשר לחיות באילת! בערבים יש לנו, על פי רוב, רוח־נוחה, מחליפים כוח. ודאי, גורלם של אנשי משרד עובדי־פנים, טוב מגורלו של פועל בנין, בנאי על הפיגום, טייח וצבע. בהרבה בתים קיים מיזוג, וויסות אויר, בצורות והמצאות שונות. גם הנשים, עקרות־הבית, יודעות להסתדר. הן עורכות את הקניות לפנות ערב או בבוקר מוקדם. בשעות הצהרים פוחתת, או גם נפסקת התנועה ברחובות. בארבע־חמש שוב מגיחים ויוצאים. מסתגלים. איך חיים אנשים במצרים הסמוכה, בקהיר יוקדת השמש יותר מבאילת”.
התייר שלנו כבר מתקרב לצבע, איש שיחי. המכנסים שלו, שיש בהם קשת של גונים וצבעים, קוסמים לעדשה שלו. הוא רוצה בצילום משותף, ודוקא עם כל הכלים – יעים, צנצנות ומברשות. הצבע צוחק. ניחא! אם זה גורם לאורח תענוג, יבוסם לו.
הלא מבקשים מאתנו להסביר פנים לתיירים ולרכוש אותם כידידים. “עלי לחייך?” – הוא שואל את התייר.
בינתים הגיע עוד אוטו של מסיירים “סייט־סיאינג”. נוסעים אלה מסודרים ללינת לילה במלון הגדול. הם יקבלו מיד קר וחם אבל עד ל“קרעטשמא” (מסבאה) יש רצון בינתים ללגום נוזלים קרים. המכונה רותחת.
ארוכים הלילות באילת 🔗
אם מתוך עייפות דחוסה, ואם מתוך עומס של חוויות, או משניהם יחד היה הלילה ליל שימורים. הנידון לנדודי־שינה קיבל את זה מתוך הבנה. מן הדין הוא ומן היושר שיומה של אילת – לאחרי כמעט אלפים שנה של ניתוק והיסח הדעת ממנה – יוגדל ויתפשט על הלילה. משל נפוליאון שאמר "כשאני ישן הרי אינני נפוליאון''. לישון אספיק, בלי נדר, בתל־אביב פעמיים. בשתי אשמורות נזקקנו למקלחת – וקראנו על אילת – והנה אור מפציע על הים.
עכשיו הוא באמת מצדיק את שמו. הוא אדום אם מצללי הגדות, אבני־חול וגיר אדומים, ואם כפי שמשערים גם מהמיכלים השונים שבו – והוא הרי באמת “ים סופו” של זה האדם, האדמוני – וזה ארצו ארץ־אדום.
לאט לאט – חוף אילת נתעורר לחיים. ארבעה חמשה אוטובוסים, כלי רכב למשא, הותאמו ל“הולכת נוסעים” ומסביבם מסתובבים עשרות בני נוער “בני עקיבא” חבושי כיפות, והם שעומדים בתפלה, ורבים שעוד עסוקים בטבילת שחרית.
על החולות נשטחו מפות לקבוצות קבוצות והכל מוכן לארוחת בוקר. הסדר הוא נח"ל־י, צבאי למחצה. על מדורות האש רותחים קומקומים, ומסתדרים בישיבה מזרחית לארוחת בוקר. על פניהם של אלה אין להכיר סימנים של נדודי שינה – למי ארוכים, ולמי קצרים הלילות באילת.
המדריך, בעל הזקן, מקפל את טליתו במושב של הנהג ועונה בינתיים לשאלת־חכם, לאחד מבני הנוער המבוגרים. קרה לו “פנצ’ר”. תוך כדי שירה על הים, אמש, עד חצות, שכח לספור ספירת העומר, נפגמה ספירתו. היום עליו לספור בלי ברכה. חבל!
בשירה וזמרה זזות המכוניות והנה מגיעה קבוצה חדשה של נוער מטייל, והחוף שוקק צאן־אדם.
מכיוון שזה היה עוד לפני ההרצאה בבית סוקולוב, לא מנינו את מספר הבאים ושבים, אבל נאמנים עלינו כלי הרכב המרובים שחנו על הים, שרק באותו הבוקר היו שם מבני בניהם של הגאולים, שיצאו ביד רמה, זרעו של אברהם, כפלים כיוצאי מצרים לפי החישוב של המרצה הנכבד.
פגישה ושיחה 🔗
אף תייר זה רושם הרשימות, השטוף בישיבת כרכים, הולך ונמשך לחוף הים.
אחרי ארוחת בוקר שוב מגיעים הנה. הים כבר “נפתח” לרווחה, ואתו גם דוכני המזכרות והקיוסקים למשקאות. תוך כדי קניית בקבוק חול ססגוני בציורי גמל מגרגיריו המבהיקים של הים־סוף משוחחים. בעל הקיוסק הוא כמעט בן עיירת־המוצא. יש לנו כבר כמה מכרים משותפים, אנשי ווהלין, אבל יש לשוחח עוד רבע שעה, אולי נהיה גם קרובי משפחה.
הוא כאילו מצטדק על עמידתו על יד הדלפק באילת. הקיוסק הוא, למעשה, של אשתו. הוא עובד עבודה ממש, במחסני המכס – לשעה קלה הוא מחליף את אשתו. “רוצים לחסוך ולשלם את השיכון”.
הוא אינו מרוצה מגידולה האיטי של אילת. הצפון שר לנגב שירי־ערש יפים, ומרדים אותו. יש מחסור בידים עובדות, ואף פועלי באר־שבע המבוטלים אינם רוצים לבוא לחיות באילת. אין ליישב חבל ארץ בגיוס מתישבים, כעתודים ויוצאי צבא. יש אניות עוגנות ימים מיותרים ואין מי שיפרוק או יטען. פועלים מגיעים להופעות כאמנים. “סיאנס” של כמה חדשים, אוגרים קצת כסף ובורחים. אשר לו? – הוא קבע את ביתו באילת.
בשיחה קצרה ובחצאי מלים מתגלה טפח מעברו – יריעת חייו. הוא הגיע הנה מרוסיה. כעשר שנים חי כגולה בסיביר. בעוון? בלי כל עוון – אולי בעד רצונו לעזוב את רוסיה לעלות לא“י. שם מענישים גם בעד הרהורי עבירה, ומחשבה כמעשה. אין לתאר במלים מה שעבר עליו ב”טייגה" נדחת זו, שם נשלח לברא יער־עד ולגלגל קורות בקור של ששים ויותר מעלות. לא חסרו גם עונשין גופניים וכליאה בצינוק.
הוא נדר אז את נדרו שאם ישאר בחיים, ויזכה ויגיע לא"י – ירצה את עוונו ויקדיש את שארית כחותיו לישראל. קרה נס והוא הגיע ומשלם את נדרו. כחו עוד אתו, והוא עובד ומרוצה. פה ביתו – הנה הולכת אשתו ועליו ללכת לעבודה. שאלתי אותו אם הוא יודע מה זה “לערוך גלות”? “אפריכטען גלות” – כן, הוא יודע! – ומישהו אמר, שבגולה ידעו לערוך גלות יפה – – בתנאים קשים. יש לקרוא את זה “לערוך גאולה” – אף זה מין “אפריכטען” – אלא בחתירה לגאולה.
בינתיים הגיעה השיירה עם האוטובוסים והמדריך מזרז – לעלות לסירות.
שייט 🔗
אף זוהי חוויה בלתי נשכחת לאדם. הצצה זו מהסירה השטה, לעולם המצולה, לכחלות ססגונית של המעמקים, מרתקת אותך עד לעצירת נשימה. “אי האלמוגים – ממלכת התהום – – משכנות פלאים” – – רבים הם השמות למצולה זו.
אחד הסופרים הקדמונים מתחיל “הרוח פגעה בצור ונשברה לשנים, חציה נחה על ההרים וחציה השניה שיחקה בגלים”. היתה חלוקת עבודה תואמת ושלמה בין מפעלות היובלות למאותיהם בגוף היבשה בסביבה זו – לבין “מעשי ידיהם” על הים. חולות הזהב הגיעו ביעף ממים רחוקים – אף הנילוס תרם את חלקו ביד פתוחה – ואלה שקעו לנחלות־ארגמן חמה, ובנו היכלי קסם, ארמונות צדפים וגיר.
“הבה ונבנה לנו מגדלים ועיר וראשם למטה – – ונקום תחתיים, שניים ושלישים ויבאו דגי הים – דגי פלא לחסות במחבואים שלנו – – ולא ידעו רשת ומכמרות, וחיו להם אלה את חייהם וטוב להם” – כך, בוודאי, שחו הרוחות לחולות הזהב.
קרוב למאה הוא מספר הגזעים הנפלאים של דגי־נוי באי זה – הסירה שטה בחוף האלמוגים, ואנו עוקבים בעד תחתית הזכוכית של הסירה אחרי חייהם של אלה.
איזה עושר של דמיון והזיה במבנים אלה, יערות שושנים וצמחי פרא, אלמוגי שיח ופטריות, אבן צבעונית וחלוקה, שקופה.
המדריך מסביר – תראו את הדג הרוקד תוך כדי שחיה אלגנטית. הוא מנקר עורם של דגים אחרים, את הטפילים המציקים להם ושניהם מרוצים, שחים ומשוחחים בידידות בצוותא. שניהם שונאים רשת ומלכודת ועוד יותר מזה – מחבת על האש.
לחוף זה צמודים בעיקר דגי־נוי שמעטים כמוהם בעולם. זו היא שמורה של נכס לאומי יקר, אוצר טבעי בתהום, ייחודו של חוף קדום עתיק זה.
אין אנו יודעים לפרסם את טיבו וטבעו של ים ואי זה בעולם – – עברנו מרחק של פרסאות, תמונה רודפת תמונה בממלכת אורה ונהרה, חצובה בחביון עתים.
קשה להינתק מעולם רז זה. יש עוד לסייר פה ושם – המדריך מציע ואנו מסרבים – לא! אין רצון. יש לסיים בזה. כל ההזמנות בטלות.
נפרדים מתוך קבלת החלטה לחזור ולשוב לאילת ל“בת ציה פרא שחל” זו המתעוררת ושבה אלינו. וכה הלא שר לה אחד ממשוררי הנגב הצעירים מיכאל דשא, בשירו “אילת”, “כחלום כחול של שחק, כבשורה, כברק מבט התלקחת פתאום ברחק בין ריסי צורים, אילת” – ומסיים: “אל רום עתיד סולם וגשר, ארשנוך לעד, אילת”.
(מאי, 1960)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.