נדפס בירחון: Monatssohrift für Geschichte und Wissenschaft des Judentums 1930

הערבים בארץ ישראל מאמינים שלתפלתם של הילדים נפתחים השמים ויורדים הגשמים בזמן הבצורת. על כן כשלא יורד היורה או כשפסקו גשמי החורף זמן רב, עוברים התינוקות בערב דרך הכפר ושרים: רבון, רבון, קטנים אנחנו ובמה חטאנו? כמו כן נוהגים הערבים להוליך בזמן הבצורת דרך הכפר אשה זקנה רוכבת על החמור ואוחזת תינוק בחיקה, מפני שהם מאמינים, כי תפלת הגשם נשמעת בזכות הזקנים, שפסקו מלחטוא, ובזכות התינוקות, שלא טעמו עדיין טעם חטא.¹.

האמונה, שתפלת התינוקות פותחת שערי רחמים בזמן הבצורת, נמצאה גם אצל היהודים. חנן הנחבא בן בתו של חוני המעגל היה. וכשהיה העולם נצרך לגשמים, היו חכמים משגרים אצלו תינוקות של בית רבן, והיו תופסים בשולי בגדיו ואומרים לו: אבא, אבא, תן לנו גשמים. אמר לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, עשה בשביל אלו, שאין מכירים בין אבא שנותן גשמים, לאבא, שאינו נותן גשמים. ותפלתו של חנן נענתה².

העם האמין, שתפלת התינוקות מועילה לא בזמן עצירת גשמים בלבד, אלא בכל צרה שלא תבוא. בשושן הבירה, מספרת האגדה, היו היהודים שרויים בצרה, ומרדכי הלך וקבץ כל תינוקות של בית רבן לבית הכנסת ועינה אותם בתענית ואמר להם: צעקו בקול גדול! כששמע המן, נתן בצוארי התינוקות קולרים ושלשלאות של ברזל ברגליהם ואמר: הללו אשחוט אותם תחלה. באותה שעה עמד משה לפני הקדוש ברוך הוא ואמר לפניו: רבונו של עולם, קטני עמך בוכים, שהם שרויים בתענית שלשה ימים ושלשה לילות, ולמחר עומדים לשחיטה. מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא והיה בוכה לקול בכיתם, וקרע את האגרות והפיל בהלה על אחשורוש באותו לילה³.

האמונה, שתפלת התינוקות חשובה היא לפני הקדוש ברוך הוא, לא אבדה במשך הזמנים מלב העם. כשהיו היהודים בקאהירה נתונים בצרה, גזר ר' שמואל סידיליו תענית צבור, והביא עמו לבית הכנסת ילדים רכים מבני שתים עשרה שנה וסגר עצמו עמהם לצום ולהתפלל בבית הכנסת הגדול שבמצרים עד שעת המנחה ויעתר ד' לקולו⁴.

מנהג הוא גם אצל יהודי תימן לשתף את התינוקות של בית רבן בעצרה, שקוראים בזמן הבצורת. התינוקות יושבים לארץ באמצע בית הכנסת, וראש בית הכנסת פונה אליהם ואומר: “זרע קודש, למה אתם מחשים, קראו אל אבינו הרחמן בחזקה, אולי יאזין קולכם ויקשיב הבל פיכם, קול הצאן לא חטאו יעלה באזני אבינו הרחמן”. כן מאריכים בתפלות עד רדת היום⁵.

בלבו של עם ישראל היתה האמונה, שהעולם יתקיים לא רק בזכות האבות אלא גם בהבל פיהם של התינוקות, ועל כן היו מתפללים בישראל: “עשה למען אברהם, יצחק, ויעקב”, וגם “עשה למען יונקי שדים שלא חטאו, עשה למען גמולי חלב שלא פשעו”.

נדפס בירחון:

Monatssohrift für Geschichte und Wissenschaft des Judentums 1935

מנהג היה אצל העמים להקדיש לחיי אדם וקרוביו לוחות זכרון ולכתוב בהם: “על חיוהי וחיי בנוהי”, “על שלמא ושלם בנוהי”, “על חיי ועל חיי זרעי”¹. ואילו בישראל לא היו מקדישים לוחות זכרון אלא היו נותנים צדקה, בשביל שיחיו הבנים: “האומר סלע זו לצדקה, בשביל שיחיו בני, הרי זה צדיק גמור”².

נהגו בישראל גם לשקול את הילד ולנדב משקלו זהב, כסף או צורך אוכל נפש לעניים. מעשה בדואג בן יוסף, שמת והניח בן קטן לאמו והיתה מודדת אותו בטפחים ונותנת בכל שנה ושנה משקלו זהב לשמים. בפראג היה יהודי אחד שוקל לפני כל חג וחג את ילדיו ונותן משקלם בשר לעניים. כל שנה ושנה ביום הולדתו של הילד נותנים ההורים בפולניה לחם משקלו לעניים³. כן נהגו ההורים בישראל לנדב, בשביל שיחיו בניהם, משקלם זהב, כסף, בשר ולחם לעניים.

המנהג לשקול את הילד ולנדב משקלו זהב או כסף נמצא גם אצל עמים אחרים. יושבי סוריה וערב נודרים, אם יולד להם בן, לתת משקלו מטבעות כסף ל“קדוש”. הקיסר קארל החמישי שלח, כשנולד לו בן, משקלו שתים עשרה ליטרות זהב כנדבה לכנסיה של אם המשיח שבעיר אַאַכען⁴.

העמים נהגו לנדב לא רק משקל הילדים, אלא גם משקל שערותיהם זהב וכסף. המצרים היו מגלחים ראש ילדיהם, חציו או שליש ממנו, ושוקלים את השערות ונותנים משקלם כסף להיכל האלילים. כבר בזמן קדום נהגו הערבים לעשות שמחה ביום שגלחו בו פעם ראשונה שערות הבן, ולתת משקלן זהב או כסף לעניים⁵.

מנהג זה נמצא גם אצל היהודים בארצות המזרח. הספרדים בארץ־ישראל מגלחים שערות הנער למלאת לו ארבע שנים ועושים ביום התגלחת סעודה לקרוביהם, והיהודים בהודו עושים שמחה ביום, שמגלחים בו פעם ראשונה שערות בניהם, ומנדבים משקלן זהב וכסף לעניים או לבית הכנסת⁶.

כספורי האגדה כן עוברים גם מנהגים אחרים מארץ לארץ ומעם עם וחודרים לתוך חייהם של עמים שונים.

Monatssohrift für Geschichte und Wissenschaft des Judentums 1932

א. “שבוע הבן” הנזכר בתלמוד ¹ הוא, לפי פירושם של הערוך ורש“י, “ברית מילה” על שם שעברו עליו שבעה ימים”. כמעט כל מפרשי התלמוד נגררו אחרי פירוש זה ופירשו גם הם, כי השם "שבוע הבן מורה על ברית מילה². אולם ברית המילה לא נתקיימה ביום השביעי אלא ביום השמיני. הרגיש בזה החוקר ליאופולד לעוו, שאמר, כי “שבוע הבן” אינו אלא החגיגה ששאלו היהודים מן היונים וחגגו ביום השביעי אחר הולדו של הילד³.

אך גם פירוש זה לא כיון אל האמת. שבוע הבן הוא לא ברית המילה, ולא החגיגה ביום השביעי אחרי הולדו של הילד כמנהג היונים, אלא חגיגה במשך כל השבוע אחרי הולדו של הבן. את הוראתו הנכונה של השם “שבוע הבן” למדים אנו ממנהגם של הערבים, שקוראים לשבעת ימי החגיגה אחרי הולדו של הילד, כלומר הבן או הבת, “שבוע” וליום השביעי, שבו גומרים ימי החגיגה, “יום אל שבוע”. הערבים שבמצרים חוגגים גם בזמננו את “שבוע” הילד. למחרתו של יום הלידה מרקדים לפני בית היולדת רקדנים ורקדניות. ביום הרביעי או ביום החמישי שב“שבוע” נוהגים לשלוח מאכלים לקרובים ומיודעים, וביום השביעי נכנסות לבית הכנסת ידידותיה ומיודעיה כדי לראות שם את הילד ולברך את אמו בברכת מזל טוב. ביום השביעי מרבים בשמחה, בשירה וזמרה ובהקראת הקוראן, ואבי הבן מזמין בערב לכל אוהביו ומיודעיו ועושה להם סעודה בביתו. גם העשירים שבין הבדואים נוהגים לעשות משתה לכל מיודעיהם שבעה ימים אחרי הולדו של הילד⁴.

כמו השם הערבי “שבוע” כן מורה גם השם העברי “שבוע הבן” על חגיגה, שנמשכה שבעה ימים: “כל השבוע שבין הולדו ומילתו של הבן היה שבוע של חגיגה, ובכל אחד משבעת הימים היו עושים סעודה ומדליקים נרות”. נזכר בספרים גם השם “שבוע הבת” ⁵, ואף הוא מורה על החגיגה, שנתקיימה במשך כל השבוע. המנהג לחוג “שבוע הבן” ו“שבוע הבת”, אינו שאול מן היונים, אלא נולד בעם ישראל עצמו, והיה נהוג כבר בזמן קדום.

נעלם מעיני החוקרים, כי החגיגה של “שבוע הבן” נתקיימה אצל היהודים שבארצות המזרח. כן מספר ר' שמחה בר' יהושע ב“ספורי ארץ הגליל”, שבצפת “עושים ביולדת שבע שמחות בלילות בשיר ורנן ותוף ומחול”. מנהג הוא גם אצל היהודים היושבים בצפון אפריקה, שאבי הבן הנולד עושה במשך כל השבוע הראשון משתה ושמחה בכל לילה לאוהביו וקרוביו, והסעודה בליל הראשון נקראה אצלם “סעודת אליהו”. בקורדיסטאן מתאספים קרובים וידידים בלילות במשך כל השבוע בביתו של אבי הבן למשחק מיוחד, ובלילה שלפני יום המילה קוראים עד אור הבוקר בספר ה“זוהר”. בעיר בגדאד חוגגים בלילה שלפני יום הששי חג, והילדים משוטטים בחוצות ומכריזים וקוראים “ששה” ומקבלים אחר כך כל מיני מתיקה, ובלילה שלפני יום המילה, בליל “ברית אליהו”, נוהגים לעשות משתה בבית היולדת ולהתפלל ולשיר כל הלילה שירי תהלה⁶. כבני הקדם בכלל, כן גם היהודים שבארצות המזרח מן המשמרים הם בדעותיהם ובמנהגיהם במידה יותר גדולה מאחיהם שבמערב. מן החגיגה שבמשך “שבוע הבן” לא נתקיים אצל היהודים שבארצות המערב רק המנהג, לעשות סעודה בבית היולדת בליל שבת אחר הולדו של זכר⁷.

ב. כחגיגה אחרי הלידה כן נמשכה גם החגיגה אחר החתונה שבוע שלם. כבר בזמן קדום נהגו בני ישראל, כמו הערבים, לעשות שבעת ימי המשתה בנשואין⁸. בזמן התלמוד היו עושים סעודה בכל אחד משבעת ימי המשתה ומשמחים את החתן והכלה. בכל יום היו אורחים באים, ובכל פעם כשבאו פנים חדשות, היו מברכים ברכת חתנים אחר ברכת המזון⁹. המנהג של שבעת ימי המשתה בנשואין נתקיים עד עכשיו בירושלים, קאהירא, בגדאד ובארץ הודו¹⁰. ר' שמחה בר' יהושע מספר על יהודי צפת, שעושים שבעת ימי המשתה בנשואין “ואינן סעודות גדולות רק מעמידים פירות וירקות ולימונים ופת הבאה בכיסנין ותרנגול אחד או שנים ומעט יין ויי”ש ומזמרים בתוף וצלצל ואנשים במחולות ולא נשים"¹¹. כמו כן מתאספים גם אצל הערבים הקרובים והמיודעים בכל ימי השבוע אחר הנשואין לסעודה בבית חתנות¹².

ג. הולדו של אדם, חתונתו ופטירתו הם שנחשבו כמאורעות החשובים בימי חלדו וכשם שהיו חוגגים “שבוע הבן” אחר הלידה ושבעת ימי המשתה אחר החתונה, כן היו מתאבלים שבעת ימי האבל אחר פטירתו של אדם. לפי עדותו של יוסיפוס, היו האבלים עושים סעודה בביתם אחרי קבורתו של המת¹³. בזמן התלמוד היה המנהג, שאין האבלים בעצמם היו עושים סעודה בביתם, אלא שאחרים היו שולחים סעודת הבראה לבית האבל. בראשונה היו מוליכים את המאכלים לעשירים בקלתות של כסף וזהב ולעניים בסלי נצרים של ערבה קלופה, אך כדי שלא יתביישו העניים, התקינו להביא גם לעשירים בסלי נצרים של ערבה קלופה ¹⁴. כנראה היו עושים סעודה בבית האבל בכל שבעת ימי האבל, וכשם שהיו אורחים באים לבית חתנות, כדי לשמח את החתן והכלה ולברך ברכת חתנים אחר ברכת המזון, כך היו המנחמים באים לבית האבל, כדי לנחם את האבלים ולברך בברכת המזון ברכת אבלים¹⁵. בארץ הודו עושים האבלים אף בזמננו סעודה בכל שבעת ימי האבל לכבוד המת, ואילו יהודי תימן עושים סעודה רק ביום האחרון של ימי האבל ומברכים בברכת המזון ברכת אבלים, ובצפת מתאספים לסועדה בשבת שבתוך שבעת ימי האבל ולומדים אחרי הסעודה תורה ואומרים קדיש¹⁶.

כן נמשכו בישראל גם השמחה אחר הלידה והחתונה וגם האבל אחר פטירתו של אדם שבוע שלם. ה“שבוע” נחשב בישראל כיחידה זמנית, ועל כן צותה התורה לחוג בזמן הקציר והאסיף חג שבעת ימים: “שבעת ימים מצות תאכלו” ו“בסוכות תשבו שבעת ימים”.

נדפס בירחון:

Monatssohrift für Geschichte und Wissenschaft des Judentums 1927

הרמב“ם ראה אצל יהודי מצרים מנהג, ש”היו נכשלים בו גדולים", ובטלו ומחה זכרו: “וזה שבחופותיהם יתדמו לגויים ותצנוף האשה מצנפת או כובע ותקח בידה סייף ותצא במחול לפני האנשים והנשים בתועבה הזו… וכן היה החתן יוצא לאשה המקשטת תקשט אותו, J.j.וזה מכלל עדי האשה, ואסור לעשותו וראוי להזהר מזה”¹.

המנהג, שהיה נהוג במצרים בזמן הרמב"ם, נמצא אצל הרבה עמים. בעיר ספרטא היתה הכלה יוצאת לקראת החתן בבגדי גבר, בעיר ארגוס היתה הכלה נותנת על סנטרה זקן גבר, ובעיר קאַנדש שבארץ הודו רוכבת הכלה, לבושה בגדי גבר, דרך הכפר שתי שעות לפני החתונה.

המנהג, לשנות את הבגדים ביום החתונה, יסודו באמונה תפלה, שהתפשטה אצל העמים, והיא האמונה, שהמזיקים מתגרים ומתקנאים בחתן ובכלה ביום חתונתם, ושינוי הבגדים לא בא אלא להטעות את המזיקים ולהגן על החתן והכלה, שלא יכשלו ביום שמחתם.

ולא ביום החתונה בלבד, אלא גם בחגים, שחגגו לכבוד אלילי האישות והחתונה, הנהיגו העמים את המנהג של שינוי בגדים. בחגים האלה היו עושים תהלוכות, והאנשים, שהשתתפו בהן, היו לבושים שמלות אשה והנשים כלי גבר. בקפריסין היו מקריבים קרבנות לאַפרודיטי, הגברים בבגדי אשה והנשים בבגדי גבר. הכהן המקריב קרבנות להירקלס בעיר קוֹס היה לבוש שמלת אשה². התורה, שאסרה על המנהגים הקשורים בעבודה זרה, קבעה משום כך, ש“לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה, כי תועבת ד' אלהיך כל עושה אלה” ³. על איסור זה נסמך הרמב“ם, כשבטל את המנהג של שינוי בגדים ביום החתונה וכתב: “ונשות בני ישראל גם כי רובם ניצולות מזה העון ר”ל לאו לא יהיה כלי גבר וכו', הנה קצתם הם נכשלות בו מצד פתיותם”. הרמב“ם, שהיה בקי במנהגי העמים ואפילו באמונותיהם התפלות ובהזיותיהם, ידע, כי המנהג, שנכשלו בו יהודי מצרים, בא להם מן החוץ, ומחה זכרו ופסק ב”משנה תורה": “לא תעדה אשה עדי האיש, כגון שתשים בראשה מצנפת או כובע או תלבש שריון וכיוצא בו או שתגלח ראשה כאיש ולא יעדה איש עדי אשה, כגון שילבש בגדי צבעונין ותלי זהב במקום, שאין לובשים אותם הכלים ואין משימים אותו החלי אלא נשים הכל כמנהג המדינה. איש, שעדה עדי אשה, ואשה, שעדתה עדי איש, לוקין” ⁴.

כשם שנהגו אצל העמים לשנות את הבגדים מפני המזיקים, כך נהגו לשנות גם את השם. אצל העמים נתפשה האמונה, כי המחלות באות מיד המזיקים, וכדי להטעות את המזיקים הנכנסים לחדר החולה, להביאו עד שערי מות, נהגו לשנות את שמו. היו גם שנהגו לתת את הילד החולה לאב אחר, שישימהו למראית העין לבנו ולשנות כן את אביו של הילד, והיה אם יכנס מלאך המות לחולה, לא יכירנו. גם המנהגים האלה, שיסודם באמונה תפלה, נתקבלו אצל היהודים, ובעל “ספר חסידים”, שראה אצל יהודי זמנו את המנהגים האלה, התירם לאמר: “פעמים, ששינו שם… אם נגזר על פלוני הרי מתנוונה עד שערי מות וקורא לו שם שגוי וחי” ועוד “כגון ראובן, שיש לו בן ונוטה למות ויבוא שמעון ויאמר לאביו ולאמו… הא לכם שקל, הא לכם ככר ובשר ויין, ואני פודה את בנכם, שיהא בני ויחיה, כך S עושים למי שאין מתקיימים לו בנים ואין בו משום ניחוש”⁵. הספרדים שבמזרח נוהגים למכור את הילד הנולד להם אחרי מות בניהם, למען יצא מרשותם לרשות זולתם, ומאמינים, שאחר שפקעה זכות ההורים מן הילד הנמכר, שוב אין הגזרה חלה עליו. ויש אשר ביחד עם מכירת הילד משנים גם את שמו: אם בן הוא, וקראו לו מירקאדו, היינו לקוח, ואם בת הוא וקראו לה מירקאדה, לקוחה⁶ .

נדפס בירחון:

Monatssohrift für Geschichte und Wissenschaft des Judentums 1927

עם ישראל הביא לעמים את האמונה באל אחד, וקבל מהם את האמונה התפלה. הניחושים וההזיות נקראו בתלמוד בשם “דרכי האמורי”, אך לא מעם האמורי בלבד קבלו היהודים אמונות תפלות ומנהגים זרים, אלא כמעט מכל העמים, אשר בתוכם ישבו. ואולם מאופיו של עם ישראל היה, לפלוט מן הבא לו מן החוץ את שאינו נאה לו ולקלוט לתוכו את הנאה לו ולזככו ולצרפו.

בהודו הדרומית ישנם יראים מפני השדים, ואין אדם יוצא שם יחידי בלילה, אלא באבוקה בידו, כדי להרחיק בה את השדים הבורחים מפני האור. כמו כן נמצאה בתלמוד ההזהרה, שלא יצא אדם יחידי בלילה, אלא אם נמצאה בידו אבוקה, כי האדם, האוחז אבוקה בידו, חשוב כשנים ואין השד מזיק לשנים¹.

האמונה, כי האור הוא מעין סגולה נגד השדים האורבים לו לאדם בחשכת הלילה וגם בהולדו, בחתונתו ובמיתתו² , נמצאה אצל הרבה עמים. הרומים נהגו להדליק נר, כשנולד להם בן, כדי להרחיק את השדים הבאים לסכן את היולדת עם בנה. כמו כן היו משתמשים בנר גם בחתונה ונושאים לפני החתן והכלה אבוקות שעשויות מעזרד, מפני שהאמינו, כי לא האבוקה בלבד אלא גם העזרד סגולה הוא נגד השדים. וגם במיתתו של אדם היו הרומים מדליקים נרות. על ציור עתיק הנמצא ברומי מצוייר מת שוכב על מטתו ואבוקות דולקות מקיפות אותו³ . כהרבה עמים היו גם הרומים מאמינים, שהשדים אורבים לאדם בהולדו, בחתונתו ובמיתתו, ומפני זה, היו משתמשים בנר ואבוקה, כדי לגרש בהם את השדים, השונאים את האור ובורחים מפניו.

גם היהודים נהגו להדליק נר ואבוקה בהולדו ל האדם, בחתונתו ובמיתתו, אלא שאצלם נשתנה ונזדכך טעם המנהג במשך הזמן, והאמונה שהאור הוא סגולה נגד השדים, נשארה רק במקרים בודדים. בלילה שלפני המילה מביאים בירושלים הקרובים והמיודעים לבית היולדת מנורת שמן, הדולקת שם כל הלילה. מנהג הספרדים שבירושלים הוא, שקרובי הסנדק מביאים בשיר וניגון לבית היולדת מנורה מעוטפת בפרחי עשבים ומדליקים נרותיה לברית מילה. בכל בית הכנסת, שתתקיים בו ברית מילה, מדליקים את הנרות, כדי להגדיל את השמחה ולקיים את הכתובים: “כי נר מצוה” ו“ליהודים היתה אורה ושמחה” ויש אומרים שטוב הוא להדליק אפילו שנים עשר נרות כמספר השבטים, ויש דורשים שלשה עשר נרות כמספר שלש עשרה בריתות, שנכרתו על מצות מילה⁴ .

כמו כן נהגו בישראל להשתמש בנר ואבוקה גם בחתונה. בזמן קדום הלכו הבתולות לקראת הכלה ובידן אבוקות. אצל יהודי ערב נשאו בימי הבינים לפני החתן והכלה כעשר אבוקות, ואצל יהודי הודו מדליקים לפני החתן, ההולך לבית החופה, ארבעה נרות של שעוה⁵ . בכמה מקומות נהגו בשעת החופה לזרוק נרות דולקים כמו בזמן בית המקדש בשמחת בית השואבה. בירושלים מושיבים את החתן והכלה באמצע החדר על שני כסאות, וכל אחד מהם אוחז אבוקה בידו, והמשתתפים בשמחתם מרקדים מסביב להם ומכבים פעם את האבוקה שביד החתן ופעם שביד הכלה ומכריחים בכך את החתן להדליק אבוקתו בזו של הכלה ואת הכלה להדליק אבוקתה בזו של החתן. תחת החופה, ששם יושבים החתן והכלה בשבעת ימי המשתה, דולק תמיד נר, ואין אדם אחר יושב שם, מפני שהמקום נחשב כקדוש. בהרבה מקומות אוחזים השושבינים בידם שני נרות דולקים, כדי להזכיר את התורה, שניתנה בקולות וברקים ולפידים⁶.

מנהג ישראל הוא, להדליק נרות גם במיתתו של אדם. כבר בזמן התלמוד היו מוציאים נר לפני אדם חשוב, כשהביאוהו לקברו. יהודי מנטובה היו מניחים בחדרו של הגוסס נר של שעוה, העשוי כמנורה בעלת שבעה קנים, לא רק כעין סמל לנשמתו של הגוסס, אלא גם כדי לגרש את המזיקים, הנכנסים לחדרו של הגוסס⁷. על המצבות שבכוכין, שנקברו בהם היהודים ברומי, נמצאו ציורים של מנורה בעלת שבעת קנים. על ציור המנורה שעל המצבות האלה אמרו, שהוא הושפע מציור המנורה שעל “קשת טיטוס”, ואפשר, שהוא משמש גם סמל הנשמה, או סגולה נגד המזיקים. מדליקים נרות גם בבית האבלים בשבעת ימי האבל ואחר יציאת נשמתו של האדם. והנר לאחר יציאת הנשמה בא, לדעת אחדים, לרמז על הנשמה, שעזבה את הגוף, או להזכיר חיי העולם הבא או מפני כבודה של השכינה, שבאה לקבל את הנשמה⁸.

נגד האמונה התפלה, שבאה להם ליהודים ברובה מן החוץ, נלחמו הנביאים, החכמים והפילוסופים שבעמנו, ובמקום שנתקבלה, השתדלו לצרפה ולתת לה טעם מוסרי. גם האמונה, שהאור הוא סגולה נגד השדים, האורבים לאדם בהולדו, חתונתו ופטירתו, נתקבלה בעמנו ונשארה עוד במקרים בודדים, אבל ברובה נזדככה. הנר שביום המילה היה לרמז, כי “נר מצוה” – הוא, הנר שביום החתונה בא להרבות את השמחה ושביום המיתה היה לסמל הנשמה, העוזבת את גופו של אדם, “כי נר ד' נשמת אדם”.

פורסם בירחון:

Monatssohrift für Geschichte und Wissenschaft des Judentums 1930

אצל כל העמים נהפכו “הספרים הקדושים” לספרי קסמים, עד שהכתוב בהם שימש סגולה ורפואה. כן נחשבה שירתו של בודהא על הנירבאנה אצל בני סיעתו כעין סגולה בשעת הסכנה. המגים הפרסיים נהגו לקרוא את התפלות והפסוקים שבספר אויסטה, כדי לרפא בהם את החולים. האורפיקים והיודעים היו מקריאים מתוך ספריהם הקדושים שיר או ספור על מעשי נסים, שנעשו על ידי אלהיהם, כדי לעורר את לב אלהיהם, לפעול מחדש נפלאות. כדי לרפא את החולים ולגרש את השדים השתמשו הנוצרים בפסוקים הראשונים שבספר בראשית, בספורים שבאונגליון על פי יוחנן, בדברי משיחם לפני צליבתו או בתפלה “אבינו שבשמים”. המושלמנים כתבו פסוקי הקוראן על הפתקה ותלוה על צואריהם כקמע.

מה שאירע לשירתו של בודהא על הנירבאנה, לתפלות הפרסיים שבאויסטה, לשירי האורפיקים והיודעים, לאונגליון של הנוצרים ולקוראן של המושלמנים, אירע גם לכתבי הקודש של ישראל. הלוחשים על המכה היו אומרים את הפסוק: “כל המחלה, אשר שמתי במצרים, לא אשים עליך, כי אני ד' רופאך”. אחדים בין מזמורי התהלים נקראו “שירים של פגעים”, מפני שאמירתם נחשבה כסגולה נגד המזיקים. את השירים האלה היו אומרים לא רק בסדר קריאת שמע על המטה, אלא גם כשהניחו את המת על המטה וכשהוליכוהו לבית הקברות. יהודי מצרים היו לוקחים לוח כסף או זהב וחורתים עליו “שיר של פגעים” ותולים אותו בצוארי הנערים. היו מזמורי תהלים, שהיו אומרים אותם על החולה או בזמן עצירת גשמים ועל כל צרה שלא תבוא, כי ספרי תהלים “כמה וכמה סודות נוראים ונפלאים בהם להגן ולהציל האדם מרעתו”¹.

כאמירת הפסוקים שבתורה היה גם ספר התורה עצמו לדבר סגולה. בבגדאד מעמידים ספר תורה בחדרה של היולדת, כדי להקל חבלי לידתה, ובלילה קודם המילה מניחים שם ספר תורה על “כסא אליהו” כדי להגן על הבן הנולד בפני המזיקים. נוהגים להוליך ספרי תורה, שנפסלו ונקרעו, לקבורה, וחושבים את קבורתם לסגולה בזמן עצירת גשמים או בשעת המגפה. הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל. תורתנו, שאסרה כל מעשי כשפים ואמונה תפלה, שימשה אצל המון העם כעין סגולה נגד המזיקים.

כספר תורה נחשב גם תלמוד תורה לסגולה נגד שליטת השדים. מפני זה נהגו ב“ליל שמורים”, הקודם ליום המילה, ללמוד תורה בבית היולדת. בירושלים מזמין אבי הילד במשך השבוע, הקודם ליום המילה, את מיודעיו לביתו, כדי שילמדו שם כל הלילה וישמרו בזה את היולדת מכל רע².

לתלמוד תורה יחסו את הכח להציל את האדם אפילו מידו של מלאך המות. על דוד המלך רב חסדא ורבה בר נחמני, ספרה האגדה, שמלאך המת לא היה יכול לשלוט בהם, כל זמן שלא פסק פיהם מגירסה³. התורה, אשר “אורך ימים בימינה”, היא שהאריכה ימי לומדיה.

עם ישראל, אמר חוקר אחד שלא מעמנו, הוא דומה למלך מידס, אשר עליו יסופר באגדה היונית, כי כל דבר, שנגע בו המלך, נהפך בידו לזהב טהור. כן היה לעם ישראל הכשרון לטהר ולצרף את כל הבא לו מן החוץ ולזכך אפילו את האמונות התפלות, שקבל מן העמים, עד שהיו על ידו לרעיונות נעלים. האמונה התפלה, שנתפשה אצל העמים ויחסה ל“ספרים הקדושים” ולתפלות ולשירים ולפסוקים, הכתובים בהם, את הכח לגרש את השדים, חדרה גם לתוך עמנו, אלא שהיא נזדככה בעמנו ונהפכה לרעיון המוסרי, שתלמוד תורה הוא שמציל את האדם מידו של מלאך המות, לרעיון, שבזכות התורה נתקיים וחי עם ישראל בעולם.

בלב עמנו היו שני כחות מתנצחים זה עם זה: כח ההסתגלות וכח ההתנגדות. עם ישראל, שהיה נוטה להיות כעמים אחרים, השתדל גם להשאר עם בפני עצמו; הוא למד להסתגל בכל ארצות התבל לצורת חייהם של העמים וידע גם להתנגד להם בדעותיו ובמנהגיו.

העמים העתיקים וביניהם גם היונים, שהיו בני תרבות גבוהה, נהגו להוציא את ילדיהם החלשים ליער או למדבר ולהשליכם, כדי שימותו שם. בניר יוני נמצא מכתב, שבו כתב שכיר יוני לאשתו באלכסנדריה: אם תלדי זכר החייהו, ואם נקבה שלחה ותמות¹. כמעט בו בזמן הוכיח באלכסנדריה היהודי פילון את ההורים שבגוים לאמר: “קראו נא מצות משה רבנו “שבעת ימים יהיה עם אמו ביום השמיני תתנו לי”. ובושו אתם, הרוצחים את היונקים והרודפים את הילדים, בהשליככם אותם החוצה, אתם, השונאים את המין האנושי, התבוננו, איך דאג המחוקק, המעולה שבין המחוקקים, אפילו לולדות הבהמה, חסרת שכל ותבונה, שלא יפרדו מאמותן, עד שקבלו את מזונן”². היהודים שבאלכסנדריה למדו הרבה משכניהם היונים, ואולם את המנהג של הוצאת הילדים החלשים לא קבלו מהם, אלא היו חסים על הילדים העזובים והיתומים. האגדה הישראלית שבחה את הקב“ה על שלא עזב את הילדים העזובים, רומוס ורומולוס, ואמרה: “יתום אתה היית עוזר”, רומוס ורומולוס מתה אמן וזימנת הזאבה שתניקם³. החמלה, כתב חוקר אחד, לא היתה מאופים של היונים⁴, וכמוהם לא היו גם הרומים מן הרחמנים. הרומים נהגו להתענג בבתי תיאטראות, קרקסאות ואיצטדין, שבהם היו השבוים והנידונים למיתה מתאבקים עם חיות רעות, ואילו חכמי ישראל אסרו להשתתף בתענוג, שהיה קשור באכזריות ובשפיכות דמים, ואמרו: “היושב באיצטדין הרי זה שופך דמים”. כנגד התענוג האכזר שבבתי תיאטראות וקרקסאות העמיד ר' נחוניה בן הקנה את התענוג הרוחני שבבית המדרש ובבתי הכנסיות, וביציאתו מבית המדרש היה מתפלל: מודה אני לפניך ד', שנתת חלקי מיושבי בית המדרש ובתי כנסיות ולא נתת חלקי בבתי תיאטראות ובבתי קרקסאות⁵. התנגדותו של עם ישראל לעזיבת הילדים ולאכזריות שבבתי תיאטראות וקרקסאות היא שתוכיח, שצדקו חכמינו באמרם: “שלשה סימנים יש באומה זו, רחמנים, בישנים וגומלי חסדים”, ו”כל המרחם על הבריות בידוע, שהוא מזרעו של אברהם אבינו"⁶.

היונים נהגו להזמין למסבותיהם משוררים ומנגנים ולהעלות שמחתם על ידי שיר ונגון ורקוד ולפעמים אפילו על ידי פריצות, ואילו היהודים היו פותחים בתיהם בשבתות וימים טובים לעניים, עד שהכנסת אורחים עניים נעשתה חלק חשוב מעונג שבת ושמחת יום טוב. היו בישראל שני מיני צדקה: הצדקה הצבורית, שנסדרה על פי חוקים ודינים, והצדקה הפרטית, שהיתה מסורה ללבו של כל איש מישראל. כבר בתקופת התלמוד היו בכל עיר מוסדות צדקה. מעולם, כתב הרמב"ם, לא שמענו בקהל מישראל, שאין להם קופה של צדקה. אלא שהצדקה הצבורית לא ביטלה כלל וכלל את הצדקה הפרטית שבישראל. הנביא הורה: “ועניים מרודים תביא בית”, ור' יוסי בן יוחנן היה אומר: “ויהיו עניים בני ביתך”⁷. רב הונא כשהיה אוכל לחם, היה פותח דלתות ביתו ואומר: כל שצריך יבוא ויאכל. בביתו של רב חנא בר חנילאי היו ארבעה פתחים לארבע רוחות העולם, וכל מי שנכנס רעב יצא שבע⁸. מנהג אבותינו היה, שלא היו סוגרים דלתות בתיהם בליל פסח, כשהיו אומרים: כל דצריך ייתי וייכול. למופת בישראל היה אברהם, שעמד ובנה על הדרכים בתים והניח בהם מאכל ומשתה, וכל הבא ונכנס אכל ושתה וברך לשמים⁹. מסיבות היונים היו קשורות בשיר ונגון ואפילו בפריצות, כנגד זה היתה שמחתו של היהודי קשורה תמיד במעשי צדקה, עד שבישראל נעשו העניים “בני בית”.

על מצבתו של מלך אשור, סרדנפל, היה כתוב: כל מה שאכלתי ושתיתי בחיי, זהו רכושי, שלקחתי עמי, וכל מה שעזבתי אחרי, הפסדתי¹⁰. כנגד זה מסופר במונבז המלך, אשר נתגייר, שבזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשני בצורת ואמר: אבותי גנזו לעולם הזה, ואני גנזתי לעולם הבא. מר עוקבא אמר בשעת פטירתו: הביאו לי חשבוני של צדקה. וכאשר מצא כתוב בו: שבעת אלפים דינרים, אמר: הצידה קלה והדרך רחוקה. עמד ובזבז חצי ממונו לעניים¹¹. האמונה בעולם הבא היא שהסיחה דעת החרדים בישראל מן העולם הזה וקניניו ופעלה עליהם לתת מהונם שרכשו בחייהם, כדי לרכוש להם אוצרות בעולם הבא. ולא רק האמונה בעולם הבא, אלא האמונה באל “אוהב צדקות” היא ששחררה את החרדים מן הערצת הרכוש ולימדה אותם, שלא יהיו משועבדים לרכושם, אלא שולטים ומשתמשים בו למעשה צדקה. כשדרש מלך ספרד מאת ראש הקהלה בטודילה להביא לו רשימת נכסיו, הביא הוא רשימת הנדבות, שנדב לעניים, ומסרה למלך ואמר: הנדבות, שרשמי בספר זה, הן הן רכושי, שאין ביד האדם לקחתו ממני¹². לרכושו האמתי של האדם נחשבו בישראל מעשים טובים.

במדינה האידיאלית, שתאר הפילוסוף אפלטון יהיו המלכים פילוסופים והפילוסופים מלכים. הפילוסופיה תשב על כסאה, אך לחמלה ולמעשי הצדקה אין מקום במדינתו האידיאלית של אפלטון. העניים, שהם מחזרים על הפתחים ומבקשים לחם ומפריעים בזה את שלום הכלל, יגורשו מתוכה, והחולים, אשר תשש כוחם לפעול ולעבוד בחוג המיוחד להם במדינה, אין מחובתו של הרופא לטפל בהם, אלא ימותו¹³. לא כן בחזיון, שבו מצייר יחזקאל הנביא את המדינה הדתית, שתכונן לעתיד לבוא, ואת העיר הקדושה “ד' שמה”¹⁴. במדינה האידיאלית של הנביא יש לכל אחד חלק ונחלה בארץ “ונחלתם אותה איש כאחיו”. ולא רק העניים מישראל אלא אפילו הגרים ינחלו אותה, “ורועה ישראל יבקש בה את האובדת וישיב את הנדחת ויחבוש לנשברת ויחזק את החולה”¹⁵. שונה הוא ציור המדינה האידיאלית אצל הפילוסוף מציורו של הנביא. תורת המוסר של הפילוסופים היונים לא נבעה ממקור האמונה באל רחום וחסרה חמלה וחנינה, ואילו עם ישראל האמין, “כי צדיק ד' צדקות אהב”, ומן הנמנע היה, כי יולד בתוכו הרעיון, שמותר לגרש את העניים מתוך הארץ “ד' שמה”, ולעזוב את החולים לנפשם, עד שימותו.

כן יתגלה דוקא בנגודים, שהיו בין ישראל והעמים במעשי הצדקה, מעט מאופיו המיוחד של עם ישראל.

נדפס בירחון

Monatssohrift für Geschichte und Wissenschaft des Judentums 1935

שיחו של אדם לפני אלהיו יש בו משיחתו עם חברו. כשם שהאדם בשיחתו עם חברו מדגיש את דבריו על ידי תנועות גופו ופניו, כך קשורה גם תפלתו לפני אלהיו בתנועות גופו ופניו. תנועותיו של המתפלל הן סימן להתלהבותו או ליראת הכבוד, שמרגיש המתפלל בלבו. כעבד לפני רבו או כבן לפני אביו כן עומד האדם לפני אלהיו בשפכו לפניו שיחו.

היונים העדיפו בכל דבר את המידה ושמרו אפילו במנהגיהם הדתיים ובתפלותיהם על המידה וההרמוניה. לעומת זה היו תפלות היהודים השתפכות הלב, והתלהבות נפשם נתגלתה גם בתנועותיהם בזמן התפלה. בלמדם תורה ובהתפללם נהגו היהודים להתנועע משום שנאמר: “כל עצמותי תאמרנה ד' מי כמוך”¹. הקורא את שמע מעביר בהתלהבותו ידיו על פניו ומכסה על עיניו, כדי שלא יהרהר אחרי מעשים אחרים. כשהיה ר' עקיבא מתפלל בינו לבין עצמו, אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת מפני כריעות והשתחויות. כשבקש ר' אלעזר בן דורדיא רחמים על עצמו, הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה, עד שיצאה נשמתו². חסידי אשכנז היו עומדים ביום הכפורים ברגליהם כל היום ומתפללים בבית הכנסת. החרדים נהגו לנשק ציציות טליתותיהם, ספרי תורה ומזוזות, ובני עליה היו מנשקים מתוך חבה של מצוה אפילו את המצות והמרור שבפסח, ארבעת המינית שבלולב ובכניסתם וביציאתם את הסוכה³ .

ישנן תנועות שהן סימן להתלהבות המתפללים וישנן שהמתפללים חולקים בהן כבוד לד' ומביעים את אימתם וכניעתם. אנו הנוצרים, אומר הקדוש קלמנס האלכסנדרוני, מגביהים את רגלינו בשעת קריאתנו החותמת את תפלתנו המשותפת. כמו כן נהגו גם היהודים להגביה את גופם, כשאומרים קדוש, קדוש, קדוש, ויש שנוהגים אפילו לנענע את עצמם מפני אימת המלך⁴.

לפי מנהגם של המושלמנים במצרים נותן הילד בבוקר שלום לאביו ומנשקו ומניח אחר כך את ידו הימנית על השמאלית ועומד תחתיו כפוף ונכנע ומחכה, עד שירשה לו האב לצאת מחדרו. כבן לפני אביו עומד המושלמני גם לפני אלהיו בהתפללו. בקראו את הפתיחה לקוראן נותן המושלמני את פרק ידו השמאלית לתוך ידו הימנית. חכמי האישלם אסרו למתפללים להגביה ידיהם, אלא הטילו עליהם להניח ידיהם זו על גב זו כעבד העומד לפני רבו⁵. המנהג ההוא נמצא גם בישראל: רבא השליך אדרתו ו“פכר” ידיו והתפלל כעבד לפני רבו. הרמב"ם, שהיה בקי במנהגי המושלמנים, שישב בתוכם באר את המנהג של רבא לאמר: “ומניח ידיו פכותין הימנית על השמאלית ועומד כעבד לפני רבו באימה, ביראה ופחד”⁶.

מנהג של חלוק כבד' לד' נהוג בישראל גם בגמר תפלת שמונה עשרה. כשיאמר המתפלל עושה שלום" משתחוה לשמאל, וכשיאמר “יעשה שלום עלינו” משתחוה לימין וכשיסיים “על כל ישראל” משתחוה לפניו כעבד הנפטר מרבו⁷. גם מנהג זה נמצא אצל המושלמנים. אחרי גמרו את התפלה כורע המושלמני ואומר את ה“אני מאמין” ואת ה“מי שברך” למוחמד הנביא ולבסוף את החתימה, שנקראה “תשלימה”, כלומר המתפלל מסיב ראשו לימין ואחר כך לשמאל ומברך את קהל המתפללים לאמר: “שלום עליכם ורחמי אלהים”⁸.

כן נמצאו תנועות אצל המתפללים, שהן סימן להתלהבות או סימן ליראת

הכבוד, ונמצאו גם כאלה, שיש בהן מהלהבות ויראת הכבוד גם יחד. בחג הסוכות היו מקיפים את המזבח שבבית המקדש פעם אחת בכל יום ושבע פעמים ביום השביעי⁹, ובשמחת תורה מקיפים שבע פעמים את הבימה שבבית הכנסת. המושלמנים העולים למיכה מקיפים שם שבע פעמים את האבן השחורה בכעבה¹⁰. הקפת המזבח או האבן הקדושה היא כביטוי ההתלהבות, ואפשר שהיא גם חלוק כבוד. כן היו הפרסיים מקיפים את מלכם שלש פעמים והרומים את הקיסר, כדי לחלק לו כבוד. אצל היהודים סובבת הכלה את החתן שלש פעמים תחת החופה. כמו שנהגו היונים להקיף את קברו של המת, מקיפים בירושלים ובתימן שבע פעמים את מטתו של המת בבית הקברות, ובעיר עדן מביאים את מטתו של המת לבית הכנסת ומקיפים אותה שם. הנשים שבתימן, הבאות להשתטח על קברו של ר' שלום שבזי, נוהגות להקיף את הקבר הרבה פעמים¹¹. כן ילמדנו מחקר העמים, שהנמוסים והמנהגים, הנמצאים אצל בני אדם בחיי חול, נהוגים גם בתפלתם. מה שנוהג האדם לעשות בהתלהבותו או מתוך יראת הכבוד בעמדו לפני אביו ורבו ומלכו, עושה הוא גם בעמדו לשפוך שיח לפני אלהיו.

נדפס בירחון:

Monatssohrift für Geschichte und Wissenschaft des Judentums 1935

על אלכסנדר מוקדון, פומפיוס ואישים אחרים ספרו בימי קדם, שהם גמרו שנות חייהם ביום הולדתם¹. העמים שבימי קדם ראו בזה אצבע אלהים ומעשה ההשגחה המיוחדת בבני עליה ויחידי סגולה וגורמת לשלמים במעשיהם, שישלימו שנות חייהם ויגמרו אותן דוקא ביום הולדתם.

רעיון זה נמצא גם בישראל. חכמי ישראל דרשו: “יודע ד' ימי תמימים”, כשם שהם תמימים, כך שנותיהם תמימות² , וספרו על משה רבנו, שנולד בשבעה באדר ונפטר בן מאה ועשרים שנה גם כן בשבעה באדר³. תמים היה אבי הנביאים במעשיו, ותמימות היו גם שנותיו.

אותו הרעיון חוזר גם בדתות אחרות. ביוחנן המטביל, רבו של משיחם, ספרו הנוצרים, שהוא נולד בעשרים וארבעה לחודש יוני וגם נפטר בעשרים וארבעה לחודש ההוא. תלמידי באסילידס, שהיו מן היודעים הנוצרים, דחו את הדעה, אשר לפיה נולד משיחם בעשרים וחמשה לחודש דצמבר, אלא אמרו שהוא נולד בעשרים וחמשה לחודש אפריל⁴.

בידם של המושלמנים היתה “הקבלה” כי מוחמד נפטר בשנים עשר יום לחודש השלישי, הוא חודש “רביע הראשון”. ל“קבלה” זו הוסיפו עוד אחרת והיא, שנביאם נולד בדיוק ששים ושלש שנים קודם פטירתו. כן קבעה “הקבלה” את יום הולדתו ויום פטירתו של מוחמד בשנים עשר יום לחודש “רביע הראשון”⁵. היהודים נהגו לקרוא בשבעה באדר לקוטים מתנ"ך, משנה, גמרא וזוהר, העוסקים בחייו של משה ופטירתו, והמושלמנים קוראים ביום הולדתם של נביאם במסגדיהם ובבתיהם ליקוטים העוסקים בחיי מוחמד ובמעשיו.

כן חוזרת ה“קבלה” על התמימים, אשר גם ימיהם תמימים הם, אצל היהודים, הנוצרים והמושלמנים ומוכיחה, כי אפילו העמים, השונים באמונתם ובתרבותם, שוים הם באגדותיהם.