א. פסח. 🔗
פסח, מצה ומרור, שלשה אלה עיקרי החג הם, כידוע. על שלשה אלה רקומה המסכת של דינים וסייגים, מנהגים וחומרות, זהירות וחששות. את שלשתם הכרתי באנשים חיים, חסידים ואנשי מעשה, שהיו זהירים בקלה יותר מבחמורה. כל אחד בחר לעצמו זהירות וחומרה יתירה לאחד משלושת העיקרים האלה. נשאר חרות בזכרון כסמל לדבר זה.
האחד, ר' מיכאל, שבחר לעצמו פסח. חשש ויראה מפני חמץ. בעל מרה שחורה ובעל פחד היה יהודי טוב זה מטבעו כל השנה. הוא לא חדל מלהביע לעצמו אי אמון בכל דרכיו ומעשיו. כל דבר בחן שבע פעמים וגם אח“כ היה שרוי בספק שמא טעה. לאחרי כל פעולה במסחרו, חנות לאריגי בד, היה נקלע בכף הספק. את המנעולים בחנותו היה סוגר פעמים רבות ומדבר לעצמו עם סיבוב המפתח לצד שמאל “כך, סגור”, סיבוב לימין “כך, פתוח”, וחוזר חלילה “סגור” “פתוח”. עד שלעתים קרובות לאחרי עינויי ספק, היה קם ממטתו בליל חורף ומתלבש לצאת לבחון את המנעולים. כך היה עם ספירת הכסף וכך גם עם הדקדוק בקריאת שמע, שלפי הדין צריך זה להיות “כמונה מעות”. בשניהם נשאר אצלו רגש שטעה, דלג והחסיר. חסידו של המגיד מטריסק, היה ר' מיכאל, ומוצאו מסלאווטה. עיר זו מפורסמת בכל רחבי ווהלין כעיר המחמירים בדיני פסח. ר' מיכאל היה בסלאווטה בין המחמירים ביחס לדיני פסח. זהירותו מכל חשש וחשש, הגיעה לשיא החרדה. בעינים רעות החל להביט על לחם כבר מפורים. הוא ראה בו את השונא השנוא בעתיד הקרוב, את הנושא של הפחד והמורא שלו. השנאה הלכה וגדלה מיום ליום ככל שהתקרב החג. בר”ח ניסן הוכרז בבית על שמירה וזהירות לא לפורר, לא לנער את המפה, כרגיל, על יד המרפסת בחצר. היה הולך ומאסף פרורים, מלקטם ומשליכם לתוך התנור. ספרו עליו, שאת הגוי חוטב העצים להסקת התנור לימי הפסח היה נוהג להאכיל ביום החטיבה לפנות בוקר ולגזור עליו צום כל היום, מחשש שמא יהיה לו מגע עם החמץ בזמן העבודה. לא נתקררה דעתו – אומרים – עד שבזמן האחרון היה נוהג להלביש גוי זה מעין קיטל לבן מבושל באפר “געזאלעט” בלע"ז, על הגלימה השעירה שלו. נושא החרדה היה החתול בבית. חולדה זו, שחוששין לה, שמא גררה מן החוץ לבית, מרשות הרבים לרשות היחיד. את החתול בסלאווטה היה נוהג ללבוש לימי פסח מיני גרביים לבנות על ארבע רגלים.
רגיל היה ר' מיכאל לחזור על דברי רבי בעל “המגן אברהם” ז"ל שבחמץ ישנן אותן אותיות שבמצה. ההפרש הוא רק בנקודה זו שבין ה' לח'. זהו הפירוש של איסור חמץ במשהו. משהו זה לעת זקנתו הגביר חילים וחידושים של חששות ופחדים.
היה מטבעו מעשן הרבה בכל ימות השנה. הוא היה זקוק לכך לשם הכנה לתפילה, למחשבה בשעה זו של שהיה וחשבון. סיגריה אחרי סיגריה היה מדליק. והנה לסוף שנותיו הדיר את עצמו בימי הפסח מהנאת עישון מחשש של משהו חמץ. באשר ויהודי מברדיצ’ב סיפר לו שבביח"ר לטבק של בוירסקי, אוכלים הפועלים חמץ בזמן חיתוך הטבק ואריזתו, ובכך הרי זה לא מן הנמנע, שפירורים או אפילו חתיכת חמץ קטנה, תפול לתוך המכונה ומשם לחפיסה.
וזכור המקרה המשונה, שהיינו עדים לו שנים אחדות לפני פטירתו. והוא חלש ורצוץ. נמנו עליו חבריו וידידיו בביהכנ“ס, הושיבו עליו בית דין של שלושה, והתירו לו בתוקף המסורת את הנדר. והוא עישן. אורו עיניו בחג זה, היתה לו השראה של שמחה, הארה של חדוות החג. ביום השלישי או הרביעי של חול המועד, כשפתח ר' מיכאל את החפיסה האדומה של הטבק, מצא חתיכת לחם חתוך כאטריה רחבה של טבק בצורה ברורה לעין שזה חמץ נוקשה, ויותר ממשהו. את הטבק שרף בתנור של ביהכנ”ס ור' מיכאל יחד עם כל ידידיו ראו את ההשגחה העליונה פרושה כאן.
את שתים שלש השנים האחרונות גמר מתוך נזירות חדשה מטבק. צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה לידם ועל ידם.
ב. מצה. 🔗
השני בסמל היה ר' פייביש. הוא היה לועג לחומרות המופרזות של חבריו בביהכנ"ס, ולחרדתו של ר' מיכאל ידידו מנוער. “מצות נשים” היה קורא ר' פייביש לזה. יש דין בישראל, ודי לך מה שאסרה תורה. אהובה עליו היתה המצה. אהבה אצילית אפלטונית – הייתי אומר – חש ר' פייביש למאכל זה. “מאכל מרפא” כביטוי של הזוהר הקדוש. שקיק “השמורה” שלו, שהוא בעצמו טיפל בה בשעת קצירה, היה תלוי על וו בתקרה כל החורף, ובעיני אוהב היה מביט על השקיק הזה מזמן לזמן, כאומר “מתי תגיע עת דודים?”.
את החיטה בררו וניפו בשבע נפות, טחנו בטחנת יד והאפייה היתה בערב פסח לאחרי חצות. הוא ובני ביתו, אחדים מחבריו בביהכנ“ס, שקבלו כל אחד שתים מן המצות האלו, בשביל ה”כזית" לברכת אכילת מצה, – לבושים לבן, פניהם קורנים הוד חג כשהם לשים, רודים ואופים.
ר' פייביש חוזר ממגלגל אחד לשני, מנקה את הדפים ואת הכלים, מסמן בחתכים כהן לוי וישראל, ופוצה פיו בשיר ההלל. כולם מצטרפים לשירה זו, שהיתה נהוגה, כדברי המשנה בימי המקדש.
על מצע של קש שמורות לאחרי אפייתן מצות מצוה אלו, בתוך הארון הסגור. מוכנות ומזומנות לברכת אכילת מצה בליל גדול זה. מאכל משלחן גבוה. וע"ז נאמר “ותורתך בתוך מעי”.
ג. מרור. 🔗
השלישי ר' טוביה, מחסידי סטולין, נאמן למרור.
האומנם היו חייו כל השנה כל כך קלים ומתוקים, נוחים ושלוים, שהיה זקוק לשם זכירת המאורע של “וימררו את חייהם” לאכילה ממש, כזית ודוקא של מרור, שורש הלענה? האומנם היה גופו של יהודי ת"ח זה כל כך בריא, שהיה רשאי לסכן עצמו ולאכול מאכל זה, – שלפי דברי המשנה “קשה לגוף כארס”? לא זה ולא זה.
כל חמישים שבתות השנה היו חייו קשים ומרים כלענה. בירידים וימי שוק התגלגל יהודי זה כל ימות השבוע. בערב היה יושב על הגמרא עד שעה מאוחרת בלילה. גם בדרכים ובבתי גויים, מקומות לינה בכפרים, היה יושב והוגה בתלמוד ומדרש, הגוף היה חלוש ושבור, ומיד לאחרי הסדר למחרת היום היו מבהילים את “הרופא” הזקן, שנתן לו רפואה. אבל דבר זה לא השפיע כלל עליו, על מנהגו להמשיך, להקפיד על אכילת כזית של השורש. מרור ממש.
חבריו לועגים לו. אחד, הטלנאי, לץ, מספר, שהוא נוהג לגרד חזרת – לא ראש מרור – כי אם חזרת, בערב פסח מבעוד בוקר, ואת זה הוא נוהג להעמיד ע"י החלון, ולתת לריח חריף זה לפוג. וכשמגיע למרור ולברכה “הריני פותח את החלון ומשליך אותו החוצה”.
אבל על ר' טוביה דברים אלו אינם משפיעים מאומה. כחודש ימים לאחר החג עוד הוא חש במעיו ומקבל את כל מיני תרופות, והנה בא חג, והוא שומר על שורש המרור מעין בני ביתו שלא יבולע לו, ובלב מלא שמחה וגיל הוא מברך על אכילת מרור. לועסו מתוך מחשבה על עוני ישראל במצרים ובכל דור ודור ומקנח את המרור בחרוסת וחזרת לכורך לקיים מה שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו.
(1936)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.