נרדי נתן ריחו… 🔗
לכל חג מחגי ישראל ריח ניחוח שלו, והוא ספוג באוירו של הבית, מהלך ברחוב, נודף מבני־המשפחה. לא הרי ריחו של חג הפסח, כריח חג הביכורים, ושניהם שונים מריחו של חג האסיף. ודאי, ריחו של חג החירות, הוא בריחות־אביב: פריחה, לבלוב, צהלת פלגים ורון שמים וכוכבים. אלא שנוסף על הריח הכללי המשותף, מחוננים רבים בהמיית־רוח, כיסופים וערגונות לריח מיוחד שלהם בתקופה. זהו משהו אישי אינטימי, שנגנז בשבעה מנעולים, מופיע ונעלם, מתנדף, וחוזר וניעור.
בימי הילדות הרכה עברני פעם ריח של בושם מידו של ה"דאקטער' הצעיר שהגיע לא מכבר לעיירה, ונקרא בימים שלפני חג הפסח לאמא שחלתה.
אמא היתה מלאת־חן וצעירה מאוד, ילדה בשביס. פניה הציצו תכופות מאחורי סדינים לבנים, פרגודים שעליהם היו מודבקים פתקי “שיר המעלות” ליולדות ב“מכשפה לא תחיה” “לא מכשפה תחיה” “תחיה לא מכשפה”.
ציווה הרופא מה שציווה, רשם “ריצפט” התאמצו לדבר אתו רוסית, שילשלו לתוך כיסו את הכסף שלא ייעלב. והוא קם ללכת. הושיט לאמא, הרבנית, יד להפרד. אמא הסמיקה וענתה “אצלנו זה לא מקובל, לנו צריכים להאמין לפי הדיבור, בלי תקיעת־כף”.
הרופא הצעיר החוויר, ביקש סליחה, והחליק לי על לחיי.
נדבק לי לכולי, לתוך תוכי, ריח בושם של ידו ונתבשמתי.
ההיה זה ריח שדות ויער, לילך של פריחה, ניצני תפוחים או תות־שדה – ריחות שידעתי אז כבר היטב – או היה זה מריחות צרי וצפורן נרד וקנמון וגם דודאים שהיטבתי להכיר לא פחות מהראשונים? ואולי היה זה תערובת של כל אלה ביחד.
עשרות בשנים מלווה אותי ריח זה. עם ההתבגרות לבש חליפות לבושים שונים, הוא משך, גירה, וקסם. הוא התגלם בדמויות וצורה, בקול ומראה, אליו בריחו־רוחו, נמשכתי כמוקסם.
לימים, משהו כאילו התנדף מזה הראשון, והנה זה חזר וניעור ובאותה העדינות עם אהבת־תום ראשונה.
הימים היו, כאמור, ימים לפני חג הפסח. אנו למדנו אז בניגון ערב “שיר השירים”. היו ריחות שמן, ניצנים – סמדר עצי תפוח – וריח לבנון. בחוץ רצו זרמי מים והתחממו בקרני שמש שבורים – באשישות “שיר־השירים” היה גם ריח בושם של הר־המור שלי. משהו מניחוחם של אותם הימים יפקוד אותי לפתע גם כיום לרגעים. הוא כיום גרעיני, זעיר, שקוף כאגל טל, והוא כחסד ממרומים “נרדי נתן ריחו”.
המגיד מדובנא ו“הא־לחמא” 🔗
במשלי “המגיד” הנפלאים, שנתחבבו על המוני ישראל, ובעיקר על “בית־יעקב” אלה אמהותינו ואחיותינו, ממלא כידוע, תפקיד חשוב ה“משל לעני שהיה נוסע על הירידין”.
וודאי גם ה“בן־מלך” תפקידו לא קטן, אלא שאחיותינו אף פעם לא ראו בן־מלך, מה שאין־כן איש עני שנוסע על הירידין. את אלה הכרנו וידענו לפי השמות. הרי זהו טוביה ואיצי טויבעס וכן רבים וכן עניים מרודים אחרים.
מכל ההגדות המרובות שהיו בבית, נתחבבה עלינו, הילדים, ההגדה עם “מאתים שלושים ושמונה פירושים ותוספות מאת מרנן ורבנן גאונים קדושים / נבוני־לחש וחכמי חרשים / בעלי תריסין, אילי תרשישים / כשמש בגבורתו לארץ מאירים / ינון שמם לדור דורים”.
והגדה זו היתה חביבה עלינו בעיקר, בשל העני הנוסע על ירידין של “הא לחמא”.
“הא לחמא” זה הביא אותנו במבוכה משעשעת. אתם אומרים “הא לחמא”? הדוד ר' מרדכי’לי הלא אומר “כהא־לחמא”, ויש אורח מכובד ע“י השולחן, האומר “הא לחמא”, ואפשר שדווקא הוא צודק, והנה בא המגיד מדובנא באותה הגדה ב”אמת ליעקב" וסיים את הענין אחת ולתמיד בעזרת “העני הסובב וחוזר בירידים”.
מה המשל? ידוע הוא וידוע! אבל מרוב חיבתנו אליו נספרנו בקצירת האומר שלנו ובמקצת בלשון־חכמים שלו. “עני זה העושה מסחר בציצית ומזוזות, הוא עני מרוד, אבל פעם אחת בא לעיר, והתחיל לסובב ברחובות לרגל עסקו, עד כי הרוויח, ויהי איש מצליח, וילך הלך וגדל, עד כי גדל מאד”… ועל כך גמר אומר שהיום ההוא שבו בא לעיר בשעה כ"כ מוצלחת, יעשהו יום־טוב. לזה הוא קרא, איך? “תרמיל־יום־טוב” (יום־טוב טארבע).
ובהגיע היו“ט הזה, היה נוהג לקחת אתו הילקוט ההוא שלו, הידוע, על כתפיו לזכרון “היום טוב הזה היה חביב עליו יותר מכל המועדים, והיה נותן לילדים שלו מתנות ובגדים יקרים”. “ויהי היום ויקר מקרהו שנהפך עליו הגלגל. את כל הונו הרב הפסיד וחזר לתרמילו – בציצית ומזוזות. ראו הילדים שמחו ורקדו מסביבו והפצירו בו לעשות להם מלבושים יקרים כמנהגו מימים ימימה”. אמר להם האיש ביגון: “מה תחשבו, בני, כי כאז כן עתה? אז היה זה רק מנהג, באמת הייתי עשיר והתחפשתי בדמות עני, לא כן עתה, כיום הנני עני באמת, וצריך אני לשאת את התרמיל לא רק לזכרון, וזה ממש הענין הזה” מסיים המגיד מדובנא ז”ל.
"בזמן הבית היינו אוכלים לחם עוני בליל פסח לזכרון הנס, והיה זה רק לזכרון. אז זה היה “כהא לחמא”, לא כן אחר החורבן בימינו אנו, זהו ממש “הא לחמא” – זהו זה!
נשאר לנו הילדים אז להתפלא על הדוד ר' מרדכי זצ“ל, שאינו רוצה לוותר וממשיך, כלהכעיס, ב”כהא לחמא" הלואי ונזכה ש“התרמיל יום־טוב”, לחם העוני ייהפך כזכרון, ובמהרה בימינו.
על ה־כה רחוק וכה קרוב 🔗
המעגל כאילו הולך ומסתגר על האדם בהדרת השנים ב“דרך המלך”, בתחנות של בינה־עצה וגומר.
אין טעם להתקומם וללחום נגד שלטון העבר ולהתכחש לנצחונו על כוחות המחשבה שלך.
אם גם תשנן לעצמך שבע ביום, שבמרכבת העבר לא תרחיק נסוע, לא תגביר בו חיילים להווה ולשוטף, לא תקבל יותר ממנה זו שהוקצבה לך, אוירה היא כנראה, בכוחות הנפש, ויש להשלים עם זה. עם ההשלמה בא הטיפוח, העידון, הראייה הטובה, האתמול מואר באור אחר, ניטל עוקצם של הדברים שהכאיבו בזמנם, ומה שהיטיב והנעים, בוודאי שחי בזכרון כיום בחן שבעתיים.
משול הוא “הגיל־המכובד” לדוב במאורתו בחדשי החורף, העולם מסביב קפוא, עטוי לובן מרגיע ומרדים. מה שנאגר ונגנז מספיק כדי נמנום. למי יש כוח – אומר הדוב – לבוסס בתוך השלג העמוק בריצות אחרי טרף? גדיים ועגלי מרבק אין דרכם בכך להתקרב לטווח הלוע. הקרובות ביותר הן איפוא כפות רגלים שלך. ללא טורח ועמל רב אפשר להגיע אליהן לשם לקיקה.
אין בזה אמנם, משום שובע לזמן ממושך, אבל טובה היא האשליה והאמונה שחיים שנית את הראשונות.
אין פלא – ואין גם מקום לדאגה, – ששכחת את שמו של ידיד שנפגשת אתו לפני שנתיים, במשך שבועיים, יום יום, בבית הבראה, ולגמרי נשמט מזכרונך תאריך מלפני חמש שנים – מאורע חשוב בזמנו. טוב הוא הגמול, שהנך מסוגל כיום לחיות ולהחיות כל פרט מחייך מלפני יובל שנים, מבלי לשלם בעד זה בשנים ממש, בזבוז של זה המעט ששרד.
צרים הם, כנראה, הכלים, השחוקים משימוש, להכיל את שניהם, את האתמול הרחוק ואת היום הקרוב, כך שהחדש מוציאים מפני הישן. ידו של זה האחרון על העליונה. בחכמה המליץ הדרשן “אדם יסודו בעבר, וסופו לעבר”…
(1958)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.