(ציון לשולחנו של הסבא)
בראש הזכרונות העולים מתחום הנשיה בימים אלה, ימי פרוס חג האביב והנעורים, צועד הוא, השולחן, בבית הסבא.
הוא־הוא הציר עליו תסוב פקעת המחשבות מן הצעדים הראשונים עם הנץ החיים שם.
ארוך היה חדר זה, חדר־האוכל בבית הגדול של “החצר” שלנו. בקיץ כבחורף עלוט היה בחצי אופל. על יד ארון הספרים, ארון־קיר, המגיע עד לתקרה, עומד הסולם, עליו תמיד מי שהוא עומד למעלה, מוריד או מעלה ספר.
בפינה עומד השעון הארוך, שעון בעל שני משקלות כבדים התלויים בשרשרות פליז, עולים ויורדים.
הלמות הרגעים מנסרת בחלל השוקט, קצובות. ועם צלצול השעה נשאר תלוי בחדר צליל־נכאים נוגה, מנגינת־עצב על דבר־מה יקר, הניגר באפיק האבדון הנעלם. לאורך כל החדר עומד הוא – – – השולחן.
שנים על שנים לא רצה, לא יכול היה הרעיון להשלים עם דממתו של זה. שנים היה שולחן זה של הסבא כשושבין יקר ונאמן, יצור חי, כביכול, קרוב לנכד זה שנקלע לארצות־נוד שונות. שנים היה מופיע בתארי־גילוי שונים. פעם הטיפה הוויתו מוסר על תלישות זו, קלות ראש ורגל, חוסר שרשים כגידולי מים, ופעם לעג גילוי זה מתוך יהירות עצמית – – – כאומר: צא וראה מה בין רגלי שולחן דומם בבית סבא, לבין ראש נכד בדור תועה, נבוב־מוח.
לאחר כל הופעה דמיונית מסוג זה או אחר נשארה הרגשה נעימה בלב. תמיד הרעיף שולחן זה נטפי אמונה והרגעה. רמזי אורות מעולם אחר, שהלך ללא שוב.
ימות השבוע נמשכים דחופים קטנים כמזמורי שיר של “היום” בתפלת שחרית, הנבלעים לקינוח ובחטיפה מגיעים עד לתחנה – יום השבת. ימי השבתות נוהרים לחודש ואלו חגים בתוך חג מבורך. הזמן מונח מקופל וארוז כאתרוג בצמר גפן בקופסת הכסף, והשולחן חי עמנו חיי כל הימים. לא כפרצופו של חול דמות השבת שלו, וצלו “בימים הנוראים” אינו כתבניתו בימי חג אחרים.
עלוב כמנוזף מראהו ביום חול. מזבח ללא זבחים. המפה הלבנה אמנם פרושה עליו גם לאכילות חול אלה, ולאחרי נטילת מים אחרונים משמיעים עליו את הפסוק “וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ד' תמיד”. ואמנם אורחים מסובים תמיד ומברכים ב“אלקינו” ומזכירים לברכה שולחן זה שאכלנו עליו". אולם בימות החול, כשהוא משמש לאכילות רשות, זבחי שלמים, מכונס השולחן בתוכו מקופל בפנימיותו – גלות החול הזה.
יום ששי, עם שובם של סבא, אבא והדודים מטבילת ערב־שבת, פושט גם השולחן את צורתו צורת חול ועוטה בגדי שבת. סעודת יום ששי על חלת־לחם טריה, בת־לוויתה של ה“צלי” המקובל, נטלה אחד מששים ממאור פניה של השבת. ריחו של ה“צלי” נודף בעיירה, כובש כל השוק, הולך וחודר, לפי עדותו הנאמנה של הרופא הפולני, עד לנחירי המתפללים “בבית היראה” ביום ששי. תבשיל זה המקובל בתפוצות ישראל התבשם כבר מתבלין זה, ששמו שבת.
בימות־החורף הקצרים חוטפים שינה קלה ומיד לאחר האוכל פורשים את מפת־שבת הצחורה על השולחן והגבאי מכנס את פמוטי מנורות הכסף ומסדר אותן על השולחן. קבוע הוא המקום למנורות אלה לבנות ולכלות. ברוכות הן בפרי־בטן לכל נפש בבית נר, ברכה במועל כפים בהדלקה.
גם בעד אלה, שנר חייהם כבה בקטנותם, מתי אסכרה או מחלות ילדים אחרות, אף נרם הם בא במספר. כל המנורות האלה מקשטות השולחן מבעוד יום, מזומנות להדלקה.
לבושים בגדי שבת, משי וקטיפה, יושבים הגדולים מסביב לשולחן, שותים תה. מעיינים בספר והקטנים מסלסלים שנים מקרא ואחד תרגום. השולחן נראה עכשיו כשקוע גם הוא במחשבות־עיון, הכנה רבה לקראת שבת. מפעם לפעם מסתכלים בשעון ונהנים בהשפעת גומלין שלאחר בהלה וזירוז לקבל את השבת. עד שעה מאוחרת ממלא השולחן תפקידים שונים, שהוא מתמזג עמהם. לאחר האוכל מתפזרים המסובים והשולחן נשאר יחידי באווירת שבת. פה ושם פזורים עליו סידורים, ספרים, אבנט נדח ממתני אחד הבנים או הנכדים, תיק משקפים מופקרים וכיפה תועה. פתילים דולקים בודדים יונקים עוד את אישם מחלב הנמס בשפופרות ולשונות אש זונקות ושוקעות.
בשעה מאוחרת נראה השולחן כאילו הוא נח ומתוך זחיחות דעת, יש לו קורת־רוח ממעמדו כאן. לא לתוהו קיומו בצל קורת בית זה.
בשבתות חורף קם הסבא בשלוש, ארבע, אחר חצות לאמירת תהלים ולימוד זוהר. השולחן כבר ער והוא מרוכז כולו קשב לנעימות ולתוכן. דומה יש בו, כביכול, מקצת מהגיאות, שעמו מתיחדים עכשיו בשעות חסד אלה.
וכך, בעצימת עין קלה מעלה הזכרון את השולחן בכל חג.
הוא פורק מעל גבו את נטל הזקנה החופפת עליו ונעשה קל דעת, בחינת “בגילופין”, כשעולים עליו בסעודת פורים שנים־שלושה מהמתחפשים המבוסמים, חלוצי נעל, לשם ריקוד.
הוא כולו יראה וענווה, שברון גוף, כביכול בסעודת ערב יום הקדוש. גומעים את המרק מתוך שתיקה והרגשת חרדה והוא, השולחן, אף הוא שותף להרגשות אלה. תמיד היה הרושם כאילו אף הוא מתחטא לפני קונו, מתכונן ליום הקדוש, יום הדין, שגם אותו יביאו במשפט על כל נעלם.
לשיא הגדלות שלו הגיע השולחן בליל התקדש חג הפסח.
מלאחר פורים הצטווינו כולנו להזהר מלפורר מסביבנו. היו סמוכים עליו, מתקרבים אליו, חוטפים גם סעודה קלה של “מזונות” בפינה שלו.
לא קל היה לגבאים להזיזו ממקומו לשם שפשוף והדחה מסביבו ובארבע גומות השקע שלו, מושב ארבע רגליו האמיצות. לאחרי הדחה ברותחים, גירוד בסכין על גבו, הורדו בערב החג, לאחר ביעור החמץ, הקרשים הארוכים, שהורכבו עליו כמכסה לכל ארכו, ברגע הראשון של הסיפוח היה הרושם כאילו הוא נפגע מהבעת אי־אימון גלוי זה, מהעברתו לרשות האסור שיש להתגונן מפניו. לאחרי גמר ההרכב פרשו עוד על הקרשים אריג צמר ארוך והיה השולחן אחד עם לבושיו החדשים, לבושי חג.
מלפנות ערב החלו לערוך אותו, לעדות אותו פאר. כל כלי הכסף והזהב, גביעים וכוסות, “קערות” וצלחות מורשת סבים, סבלונות ועזבונות של שושלות דורות, הוצאו ממקום משכנם בארון הסגור בעליית הגג והם מפארים את השולחן לכל ארכו.
בערב זה מועטים האורחים הזרים והשולחן עטור כולו בני משפחה. כל אחד מהנינים והנכדים מקבל את כוסו במקומו הקבוע.
בשעת היסב בני מלכים זה מסביבו, עם שפע האור ששיחק בקרני זוהר, בגביעי הכסף תוססי יין, הוכתר שולחן ערוך זה לכל השנה. ברגעים אלה קנה לו את מושבו איתן בלב כולנו לעד.
הוא וזכרו נשאים עד היום בלבות נכדים על גלי מים, על פסי מסילות, שבילים נדחים בארצות פיזור, רחוקות מקן ראשון זה. מה גורלו כיום? מה עלה לו לשולחן ערוך זה? אי שכנו ורבצו? היש לו דואג וסומך בימי רעה אלה?
יהיה גורלו אשר יהיה, בצרור זכרונות טהור על עולם ערוך חתום זכרו של שולחן סבא, מזבח צנוע במשכן סתרים.
(1939)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.