ליום ההילולא    🔗

הרב מאפטא – מספרים – היה מכנס בימים אלה, ב“יום המיוחס” יום לפני שלשת־ימי־ההגבלה, “נכבדים”, נכדי צדיקים, עורך להם סעודה ומוכיח אותם קשות.

האם כבר בדורו היו אלה נכדים קטנים לסבים גדולים, וראויים לתוכחה ולמוסר? שומה עלינו לדרוש את זה לשבח. כנוסח של “בדורותיו”. ודאי, לו היו אלה בדורות יותר מאוחרים, היו בוודאי אדמו"רים מפורסמים, בעלי חצרות־קודש, ו’רבי’־ים לרבבות מעריצים.

כינוס נכדים זה היה עושה בעל “אוהב־ישראל”, כאמור, ביום לפני שלשת ימי־הגבלה, ותוכחתו התחילה כך: “הנכם כ”יום המיוחס“. זה שאין לו כל התעלות וגדלות מצד עצמו, יום חול הוא לכל דבר. ה”יחוס" שלו הוא, שהוא אחרי ראש־חודש, ולפני חג מתן־תורה". אחרי הקדמה זו עבר להטיף להם את מוסרו הקשה.

הם כבשו פניהם בקרקע וקיבלו את התוכחה. להיות “מיוחס”, נכד של “הבעל־שם־טוב־הקדוש” וכל השושלת שלאחריו, פירושו חובה לשושלת עתיקה ושמורה, חוב לדורות, מאלה דרשו הרבה. צדיקי־הדור אמרו, הלא “וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי־יצחק ואף את בריתי־אברהם אזכור” וכו' פסוק זה שקראנו בשבת שעברה – אף הוא חלק מה“תוכחה”. מכם אדרוש ללא חסד וחנינה. אלא־מה, מנכדי עשיו, אדום וישמעאל, יש מה שהוא לדרוש? אזכיר לכם את הסבים האלה, “יחוס אבות”, ואכביד את הדרישה מה“נכדים”.

רושם הטורים האלה הקדיש פעם פרק מיוחד ל“נכדים” בדורו. לא היו אלה סתם “מקבלים” מחזרים על הפתחים. היה יחס של כבוד, למי שבא לעיירה, ושמו של סבא, אחד־קדוש, על שפתיו.

לא־בלי־הכרת הערך היה שכזה מודיע, “נכדו של ר' ברוך־ל ממזיבוז”, “של ה”דגל“, או של ה”בעל־שם־טוב". לשכזה נתנו תמיד בן לוי שושבין. בעל־בית מכובד בעיר, היה מחזר אתו יחד על החנויות, שכן הקפידו ביותר על כבודו של הנכד. אם היה לו גם “יחוס עצמו” בעל תורה, בעל תפילה, ושיחות חסידים־נאה – היו שני בעלי־בתים יוצאים בעצמם בשביל לאסוף נדבות הגונות. והוא, הנכד, אסף על־ידו את הצרור מהמוכן, ונסע. נתנו לאלה מה שהגיע להם וידעו לדרוש מהם.

השכיל להסביר את זה אחד “הנכדים” שהצדיק על־עצמו את דין התביעה החמורה ממנו.

"זה נכון – אמר – גם בחיי יום־יום. אם מי שהוא אומר לחבירו “בבקשה לפרוט לי חמשה או עשרה רובל”, הוא פורט לו, אם יש בידו. לא כן הדבר, אם הפונה אומר “בבקשה לפרוט לי חמשה או עשרה רובל טובים, מיד בודקים מטבע כזו לכל צדדיה”. בא יהודי ומתילד על המשפחה לבית אבות, בצלצל בן אורי בן־חור למטה יהודה. את שכזה בודקין.

“עמודיו עשה כסף – זו שלשלת של יוחסין” אמרו חז"ל. בית על עמודים כאלה, מצווה היה להיות שלם בישראל ללא כל פגם. על בגד־משי, שיראין, גם מים גורמים רבב.

בחצר    🔗

עם שכל אחד מאתנו, והילדים, בחצר סבא, ידע בדיוק לפרט בשושלת היוחסין שלו גם איך הוא נכד הבעש"ט אף ידענו גם שהיחוס המיוחס ביותר שניתן לציין הוא, להגיד “בן אחר בן”, בכל זאת לא העז אף אחד, בחצר סבא שלנו, להגיד “סבא, בעל־שם־טוב”.

לו היה מי שהוא מאתנו מתבטא כך, היו בוודאי הבנים הדודים שואלים אותו “איזו מין ר' שמעלקי הוא עם סבא זה ובכוח מה?”.

רק ישכר גורג’י, איש מפשוטי־עם המתעורר ל“תהלים” בשבתות לפנות בוקר, רק הוא אומר “קדיש” בחג שבועות, מכיוון שיש לו ביום זה “יארצייט”, אחרי “רבי דוד־המלך”.

היו רק שני ימים בשנה שהיו מעלים את השם הנכבד הזה “הבעל שם הקדוש” מתוך יחס של יחוס משפחתי. ימים אלה הם: אחרון של פסח, וחג השבועות.

באחרון של פסח, לפנות ערב, היינו עורכים את הסעודה המיוחדת, המסורתית, שהיא חובה על נכדי הבעש“ט, בסיפור על הנס הידוע שקרה לבעל־שם בדרכו לא”י.

בחג־השבועות היו מזכירים בסעודת החג, את פרטי הסתלקותו. הבה ונמסור את זה כלשונו של מר אליעזר שטיינמן בספרו האחרון “באר החסידות” המוקדש כולו ל“בעל־שם־טוב” כי מי הוא שיבוא אחרי משביר־בר זה, “מארי דחיטא” בחסידות, לשנות משהו? וזה לשונו בפרק “הסתלקות”: בפסח שנה זו, שנת תק’ל(?), חלה הבעש"ט ואמר כי שעת פטירתו באה.

בליל־שבועות השמיע דברי־תורה. למחרת בבוקר כינס את תלמידיו והורה להם סדר טהרתו וקבורתו. אחר־כך ביקש לתת לו את ה“סידור” להתפלל ואמר: “עוד הפעם אתפלל לפני רבונו־של־עולם”.

ר' נחמן מהורודנקא בכה בקול קורע לבבות, וביקש רחמים, והבעש"ט אמר: “לחינם הוא מרעיש עולמות”. ר' צבי ניגש אל מיטת־אביו בבכי גדול וקרא, אבי, אבי אמר לו ר' ישראל: בני, יש לך נשמה קדושה, ואינך צריך לשום דבר.

פעם סח ר' ישראל שבשעת פטירתו יפסיקו שני השעונים שבביתו את מהלכם. וכך היה. כי ביום זה נפסקו שני השעונים בזה אחר זה.

כיוון שראו התלמידים כך, הבינו כי בא הסוף. כבשו כולם את פניהם באימה גדולה.

אמר להם ר' ישראל: לא לעצמי אני דואג, אבל צר לי עליכם. אני אצא בפתח זה ואכנס בפתח אחר.

ניגשו כל התלמידים ועמדו ליד מיטתו. אמר להם הבעש“ט: יש עמוד שעולים בו מגן־עדן התחתון לגן־עדן העליון. בין עולם לעולם יש עמוד שעולים בו, וכך בין שנה לשנה, בין נפש לנפש, וזהו עמוד העבודה ויראת שמים. העמד הוא דרך לעלות בקודש. כשהייסורים הציקו לו מאד אמר הבעש”ט: עוד שתי שעות מוכנות לי בעולם הזה, רבש"ע, אני נותן לך במתנה את שתי השעות. ואמר על כך ר' פנחס מקוריץ, שגדולה מסירות נפש זו כמי שמוסר את כל חייו לבורא.

אחר כך ציווה הבעש“ט לומר תפילת “ויהי־נועם”. אף שפתותיו התחילו מרחישות תפילה. וכשהיטו התלמידים אליו את אזניהם, שמעו מפיו את המלים “אל תבואני רגל גאוה” מיד יצאה נשמתו. סבא ז”ל הסביר, מה פירוש הפסוק של “אל תבואני רגל גאוה” בשעה אחרונה זו. כנראה, הראו לו את מקומו וחלקו המזומנים לו בעולם־הבא בסוד “תוסף רוחם יגועון”, פחד הבעש“ט שמא ח”ו יתפס להרהורי גיאות ועל זה התפלל ב’עת־מצוא" זה.

עם הפרידה האחרונה מבית־אבא־וסבא, וההפלגה לעולם הגדול השמיע אבא ז"ל, כרגיל, דברי כבושין, “צידה־לדרך”, שהיא, ככל הדרכים, סכנה לאדם גם כשהוא בין “תמימי־דרך” מה־גם כשמאוד לא בטוחים בכך…

עם הסיום הזכיר את החוליות בשרשרת ואמר, שהבעל־שם־הקדוש אמר “שעד עשרה דורות הוא יהיה תחת החופה בנישואי נכדיו, אם הם רק לא יביישו אותו ח”ו בנישואי נכר" בחתונת הילדים והנכדים שלך אי"ה ישתתף עוד סבא זה.

זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.

(1958)

“אחר כתלנו”    🔗

בימים אלה, ימי “בין־המצרים” ערב שבת “חזון”, כשהנך מזדמן לירושלים, רגליך נישאות מעצמן למקומות־מצפה על העיר העתיקה, להתקרב לנדבכי חומותיה האטומות.

זה שלוש עשרה שנה הכותל עזוב בבדידות דומיה ואלם, דומה, שתקופה ארוכה כזו של ניתוק ויתמות, לא ידע הכותל מיום שהוא זוכר את עצמו במקום הזה.

משונה, הנך חושב עליו כעל יצור חי, במושגים של דומם מדבר. הבינותי לרוחו של יהודי חרד זה, דור שלישי בירושלים בין החומות, שגולל יריעת אשמה כלפי ראשי המדינה שהפקירו את הכותל. בלשונו “הסגירו” אותו לזרים.

ודאי שהוא הזכיר את מאמר חז"ל, שרק על דברים שיהודים מוסרים את נפשם עליהם, רק אלה מתקיימים בידיהם. “לגנרלים שלנו אין ענין בכותל”.

– אני, טען הירושלמי – כואב את כאב הכותל, וכמוני מרגישים אלפים. בני ירושלים ונאמניה.

עומד האורח בתחנת־המצפה שלו, גבעה קטנה זו, בשטח מגרש עזוב, על יד תחנת הרכבת, והעיר היא כעל כף היד – – – הנה גינות הירק – – – השבילים האפורים – – – הנה הבתים הקטנים – והמצבות במורדי הר הזיתים – מסימטה זו מובילה דרך לחצר המפולשה לרחבת הכותל – דרך סלולה לו למעלה מחצי יובל שנים בשבילים אלה.

ודאי שהוא נושא בחובו את הפגישה הראשונה שלו עם מקום זה שהשכינה לא זזה משם – – – יורשה לו לרושם הטורים האלה להביא קטעים ממכתב המסומן – בתשעה באב תר"פ מכתב לאבא – –

“אבא יקר – – – ילאה העט לתאר לך הליכה ראשונה זו לכותל לאחרי הסעודה המפסקת – – בליל זה – – בליל זה נפלו כל המחיצות שקמו וגבהו בינינו, ביודעים ובלא יודעים. בלילה זה שב הבן שלך, התועה בדרכים לא־דרכים, שוב לקן העזוב שלך. ימים אני עושה ב”מאה־שערים“. עמדה לי ראשונה לרועץ החיצוניות שלי – הלבוש, הדיוקן – – מה קנאתי בהם ביהודי ירושלים, יקירי קרתא בעלי הגלימות הארוכות הצבעוניות – שצעדו, בטוחות וחגיגית בהמוניהם לכותל. חג. “קרא עלי מועד”. חבורות חבורות, לפי בתי כנסיות ו”שטיבלאך" צעדו בחפזון – ואני הזר התערבתי ביניהם והייתי כאחד מהם. – – – בליל זה צעדתי בינך ובין הסבא, תמים־לב ־ודעה אתכם. שלושה דורות והם אחד. – –

רחבת הכותל היתה צפופה – – ואני פחדתי להיפרד מכם לאבד אתכם – – עמדנו יחד, ואתנו כל הלילות שלכם – – לילות של “תיקון חצות” של הסבא ושלך – “בהיכלך שמיר ושית”, הנה זאת תורת הבית – זכרתי וחייתי בשעה זו כל האשמורות שלכם – – לא שיתפתי את עצמי אז, בבית, בפועל – אבל הם ליוו אותי בדרכי! – – נסעו אתי ברכבות ואניות במים רחוקים ואני זוכר את כולם. תקופת השלגים והכפור מעבר לחלון כאשמורה שניה של לילות חורף ארוכים – – כשעות האביב בלבלובו וטללי־שחר, בטרם בוקר של קיץ. הנעימה גוברת ועולה, “חשבתי ימים הייתי גברת, ביד ד' עטרת תפארת, ועתה אני שחרחורת”.

ודאי – – אתנו נמצא גם מאמר ר' יוחנן זה של “גיטין”, של קמצא – ובר קמצא – והרבי ר' משה־מרדכי ע“ה – מי כמוהו ידע לפרש את ה”איכה" – ולהחיות לנו כל סיפורי האימים של החורבן – – הרחבה והכותל היו עלוטים בחושך… נרות־חלב מועטים האירו את פני הקהל… ברצועת הרקיע צף ירח – – משונה לחשוב שכך, בדיוק כך ובאותה שלוות קפאון הוא צף אז בלילה – כשבית המקדש היה אחוז להבות – ולא אסף נגהו? – –

– נשארתי – כתב הבן, הנרגש עד היסוד – שעה מאוחרת עד לאחרי חצות – עם קהל המתפללים לשבטיו, במאוחר בא גם ראש־הישיבה של “תורת־חיים” ר' זרח – – הוא עם חבר מלויו. לא גילו חולשה גם פה. אלה לא בכו. הם טענו. התפללו “מעריב” – – ולפני התחלת ה“איכה” הכריז אחד מהם לפי מנהג פרושים בירושלים – – “וזאת לדעת שהשנה היא שנת את־תמ”ה לחורבן בית מקדשנו" – –

וכך המשיך הבן את מכתבו הראשון לפני ארבעים שנה וסיים – – בליל זה מילא הבן את שליחותך, אבא יקר, מסר לאבני קודש אלה את הלמות הלב ברטט וחרדה – –

הגיע האוטו מ“תלפיות” שהיה מלא נוסעים העירה להצגה הראשונה של הקולנוע. העיר העתיקה בעמק היתה לוטה בחושך – – אורות בודדים זעירים הבהבו מטור־מלכא – ובבדידות־יגון עמד אי־שם השבוי הגדול, והשנה היא שנת י"ג למדינת ישראל.

(1960)