מעשה שֶֶֶׁסָּח לי טוביה החולב על־אֹדות

בתו החמישית בדרך נסיעתו בּעגלת

מסִלת־הברזל לארץ־ישראל.

* * *

— בְּרוּכִים הַבָּאִים, אדוני שלום־עליכם! מה שלומו של יהודי? אפילו בחלומי ראות פּניך לא פִלָּלְתִּי! מכיון שכך, הרי לך ידי ושלום־עליכם! ראה, כל אותה העת יושב הייתי על מדוכה ותוהה בפני־עצמי על מדרש־פליאה זה: מה עלתה לו למר, שנתעלם פּתאום מן העין וזה ימים רבּים אין אנו רואים אותו לא בּבּובּריק ולא ביהופּיץ הרי הכל בידי שמים! כסבור הייתי: שמא, חס־ושלום, עשה מעשה וצוה לביתו ונסתלק בחשאי להתם, מקום שאפילו צְנוֹן וַחֲזֶרֶת אסורים בהנאה? אולם מיד הייתי מפרך את עצמי ומתנחם בלבי: מה עלה על דעתך פתאום?! שלום־עליכם, שפקח הוא, מה ראה לשטות כּזו? עכשיו תנוח דעתך שהנחת את דעתי. בּרוך המקום, בּרוך הוא, שהחינו וקימנו והגיענו לראות איש את רעהו פּנים אל פּנים, כמו ששנינו כ“עין־יעקב”: טוּרָא בְטוּרָא פָגַע… רואה אני, שמר שתוהה עלי ופוסח על שתי הסעיפים. דומה, שלא הכרתני? אַל תִּסְתַּכֵּל בְּקַנְקַן — כונתי: אל תראני, ידידי, שאני לבוש בגדי־שבת. הרי אני אותו טוביה עצמו, אותו שלומיאל, כמו אז כן עתה, לא כהתה עיני ולא נס לֵחִי ולא נשתניתי אפילו כחוט השערה. אלא מאי? מנהג העולם הוא, כשאדם יוצא לדרך, למקום שאין מכירים אותו, הריהו לובש שחורים ומתעטף שחורים וּמְסַמֵּא את עיני הבריות. ובפרט, כשיוצאים לדרך רחוקה כזו, לארץ־ישראל, מסתכל אתה בי, אדוני שלום־עליכם, ובודאי אתה מהרהר אחרי בלבך: טוביה זה, שהיה חי כל ימיו בדוחק ועוסק בחלב, מה הגיע לו פתאום, שהוא גורם הנאה לעצמו ועולה לארץ־ישראל להקבר שם קבורת צדיקים? חייך, מקרא זה אינו אומר אלא “דרשני” — כלומר: הכל יתבאר להלן, בּעזרת השם יתברך, על הצד היותר טוב. ועתה יטריח־נא מר את כבודו ויטול תרמילו מכאן, ואני אשב כנגדו ואספר לו דברים כהויתם — מעשי אלהינו.

בּקיצור, חייב אני קודם־כל לפרש לידי סִבַּת כָּל הַסִּבּוֹת — נתארמלתי, לא עליכם, מאשתי. נפטרה גולדה שלי, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, והלכה לעולמה. חבל על דאבדין! יהודית פשוטה היתה, אשה כשרה, שאין חכמתה אלא בפלך, אבל צדקנית גדולה, בגן־עדן תהא מנוחתה. תעמוד־נא שם ותמליץ בצדקתה בּעד בּנותיה, שעשרה נסיונות נתנסתה בשבילן, ואפשר שעל־ידן נטרדה מעולמה, כי במסתרים בכתה נפשה עליהן, שנפוצו אחת אחת לארבע רוחות העולם ונתפּזרו כולן תחת השמים. “מה אנו ומה חיינו, היתה אומרת, הרי כל עמלנו אלו הבנות, ואני שִׁכַּלְתִּי את כולן”… ואז הייתה משדלה בדברים, מפייסה ומנחמה ומדבר על לבה: “אַל־נא, גולדה לִבָּתִי, אני אומר, מקרא מלא יש אצלנו במחזור: אִם כְּבָנִים אִם כַּעֲבָדִים — רצה לומר: מה בבנים, כך בלא בנים. יש לנו, אני אומר, אלהינו שבשמים, אל גדול הוא, רחום וחנון, ומכיון שברא את עולמו בחסד ועשה הכל יפה ומתוקן, שהבנים אינם בנים והאבות אינם אלא כקליפת־השום, ודאי, אני אומר, יודע הוא את המעשה אשר הוא עושה”… כסבור מר, שהבינה את גוף הענין? אני טוֹענָהּ בחטים, והיא מוֹדָה לי בשעורים: “טוביה, היא אומרת, הנה אָנכי הולכת בדרך כל הארץ; מי יבשל לך תבשיל שׁל ערבית?”… כך היא משיבה אמריה לי בלחש ועיניה מבּיטות בי הבטה משונה זו, שאין שום בריה יכולה לעמוד בפניה. אבל לא אשה טוביה ויפול בּרוחו, ולפיכך אני עונה לה בדברי הלכה ובדברי אגדה ובמדרש ובפרקי־אבות… “גולדה, אני אומר, כל ימי התהלכת לפני באמונה, עזר כנגדי היית, ועכשיו כלום תשליכיני לעת זקנה כאחד הפתאים?” כך אני אומר לה ומסתכל בגולדה שלי — רע המעשה! רואה אני, כי יָרַט הדרך לנגדי, ואני חופז ואוסר את סוסי ויוצא לעיר להביא רופא, הטוב שברופאים, וחוזר לביתי — טֶה־טֶה־טֶה! גולדה שלי מוטלת על הארץ, נר דולק למראשותיה וכולה נראית כגל־עפר שצברוהו למקום אחד וכסוהו שחורים. ועומד אני ומהרהר בלבּי: “כִּי זֶה כָּל הָאָדָם — כלומר: אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר… אִי לך, רבונו־של־עולם, מה עוללת לטוביה עבדך! לאן אפנה עכשיו לעת־זקנתי? גדרת דרכי בּעדי, הושבתני במחשכים”… וכך אני כורע על ברכי וכובש פני בקרקע. אבל אין מהרהרים אחרי מדותיו של הקדוש־בּרוך־הוא. שמעני, אדוני שלום־עליכם, ואגדך. כשאדם נפגע פעם בּמלאך־המות ורואה אותו עין בעין, על־כרחו הוא נעשה אפיקורס קצת ומתחיל דורש במופלא ממנו: מַה כֹּחֵנוּ, מַה גְבוּרָתֵנוּ — רצה לומר: מה כל העולם הזה עם תכונת הגלגלים החוזרים ועם מרוצת מסִלות־הברזל, רָצוֹא וָשׁוֹב, ומה כל הרעש והשאון, המהומה והמבוכה מסביב, ואפילו רוטשילד בכבודו ובעצמו עם ששים רָבּוֹא שלו — חדלו לכם ממנו, כי במה נחשב הוא?…

בקיצור, שכרתי קדיש לנשמתה, לגולדה, עליו השלום, שלמתי לו בעד כל השנה למפרע, אחרי שיד ה' היתה בי ולא העמיד לי בנים זכרים, אלא נקבות. רק בנות ובנות בלבד, אַל יזכר שְׁמָן לטובה! אוי לו ליהודי, מי שבניו נקבות. איני יודע, אם זה הוא אורח של כל אחינו בני ישראל, שפניהם משחירים כשולי־קדירה מחמת צער גידול בנות, או שמא רק אני יחיד בדורי הריני, שמזלי גרם לי לכך. אף־על־פי שעל צד־האמת אין אני בא, חלילה, בּטרוניה עם בנותי. אדרבה, בואו ונחזיק טובה להן. שכולן דבוקות בי וכרוכות אחרי וחבה יתירה נודעת לי מהן. הנה, למשל, בת־זקונים יש לי וּבֵּיילְקָה שמה. מה אומר ואדבר על בתי זו? הרי מכיר מר את טיבי זה־כמה ויודע אותי מאז ומשנים קדמוניות, כי אין דרכי דרך האבות הללו, שבכל עת ובכל שעה הם מוכנים ומזומנים לְסַפֵר בּשבח בניהם עד קריאת־שמע של שחרית. אבל מכיון שהגענו לבתי לביילקה, חייב אני להקדים ולומר למר רק שלשה דברים: מיום שרצה הקדוש־בּרוך־הוא לזַכּות את ישראל ב“בּיילקות”, עדיין לא העמיד בעולם בּיילקה כזו. ממילא מובן, שלא ביופי בלבד אני מסיח כאן, המפורסמות אינן צריכות ראיה; הכל יודעים, שבנות טוביה כבר יצאו להן מוניטין בכל העולם, כי יפות הן. אבל זו הקטנה, כונתי ביילקה, עלתה על כולן, כמו שאנו אומרים בתהלים: יָפְיָפִיתָ… על ביילקה זו יכולים או להמליץ בצדק את דברי בעל “אֵשָׁת־חַיִל”: שֶׁקֶר הַחֵן — כלומר: לא ביפיה אנו עסוקים, אלא בטבעה ותכונתה הכתוב מדבר. אבן טובה, אני אומר למר, לא תסולא בפז! כל ימי הייתי אצלה השאור שבעיסה, השמנונית שעל גבי החלב, ובפרט מיום שׁנפטרה עלי גולדה, עָלֶיו הַשָּׁלוֹם, נעליתי בעייה למעלה־ראש ונעשיתי חביב עליה כבבת־עינה ממש. ושבתי אני ואמרתי אז בלבי: צא ולמד דרכי הקדוש־ברוך־הוא, שמצרף הוא מדת־הדין למדת־הרחמים, ככתוב ב“כֹל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא”: ומַקְדִים רַחֲמִים לְרֹגֶז… כי מי מלל לה לביילקה זו עצמה, שבּשבילי תהא נקנית לבעלה בכסף, על־מנת שתשלח אחר־כך את אביה הזקן לארץ־ישראל? אמנם יש לְיַשֵׁב את הפסוק הזה בנוסח אחר: מה פשעה ומה חטאתה? כל הקולר הרי אינו תלוי אלא בצוארו, בּצואר בּחירה, רצתה נפשה בו, שהוא כולו חייב; אין אני מִתְכַּוֵּן בזה לרעתו — תפתח הארץ את פּיה ותבלע אותו חיים!… ואפשר, כשנעיין יפה בדבר ונעמיק חקר, נבוא למסקנה, שאני חייב בזה, אני ולא אחר. וכן מצינו הלכה מפורשת גם ב“שֻׁלְחָן־עָרוּךְ”: חַיָּב אָדָם… ואולם סבור אני, שנהירין למעלתו שבילי ה“שֻׁלחן־הערוך”גם בלעדי!

בקיצור, אין אני רוצה להאריך במקום שראוי לקצר. עברה שנה ועברו שנתים, ולא היו ימים מועטים עד שגדלה ביילקה שלי ונתבגרה והגיעה לפרקה, בלא עין־הרע. ואני טוביה עושה מלאכתי כמקדם, נוהג בסוסי ובעגלתי כפעם בפעם ומוביל את חלבי משלח־ידי בימות הקיץ לבּובּריק ובימות החורף ליהופּיץ — מבול־מים יבא אלהים על יהופּיץ זו, כמו שהביא על סדום בּשעתה! כַּלְכֵּל לא אוכל את העיר הזאת! ולא דוקא את העיר הזאת עצמה, אלא את אנשיה, ולא דוקא אתּ כל אנשיה, אלא את אחד מהם — את אפרים השדכן. תִּפַּח רוחו של אותו האיש, שעכרני ועכר את חיי ואת ימי האחרונים! ועתה יסכית מר וישמע את המעשה, אשר עשה לי היהודי השדכן הזה.

ויהי ערב ויהי בוקר — בתקופת חצי־אלול היה מעשה, ואָבוא כפעם בפעם עד כדי חלבי וקדירות חמאתי ליהופּיץ. עוד אני מפשפש בּמעשי וחושב את דרכי בכרך זה ופונה אנה ואנה — וַיָבוֹא הָמָן — כלומר: רואה אני, אפרים השדכן מהלך ובא לקראתי. ואני כּבר ספרתי פעם אחת למעלתו את טיבו של בר־נש זה. אפרים השדכן מטבע ברייתו יהודי טרחן הוא, שפגיעתו רעה. אבל מכיון שהרגשת בו מרחוק, שוב אי־אתה בּן־חורין לְהִפָּטֵר ממנו ועל־כרחך אתה מתעכב בדרכך ועומד וממתין לו, במסמר זה הנטוע. זה כחו של אותו יהודי!… “שמע־נא חכימאי, רומז אני ואומר לסוסי, עמוד רגע במחילת־כבודך, ואתן לך מספוא לגרגרותיך”. ואני מעכב את אפרים השדכן בדרך־הלוכו, נותן לו שלום ונכנס עמו בשיחה מן הצד: “מה נשמע בדבר פּרנסה?” והרי הוא נאנח אנחה השוברת חצי גופו, נאנח ואומר: “רע ומר”… אמרתי לו: “דְהַייְנוּ?” אמר לי “כלו כל הקצין”… אמרתי לו: “הא כיצד?” אמר לי: “פשוטו כמשמעו; בזמן הזה אין השדוכים נגמרים במדינתנו”. אָמרתי לו: “והיכן הם נגמרים בזמן הזה?” אמר לי: “שם, בּחוץ־לארץ, בכרכי־הים”… אמרתי לו: “אם כן אפוא, מה יעשה יהודי שכמותי, שאפילו רגלי אמו־זקנתו לא עמדו שם מעולם?”… אמר לי, והוא מוציא קופסתו מכיסו ומקריב לי מנחת טַבַּקָּה לריח־ניחוח: לכבודך, רב טוביה, יש לי סחורה מן המובחר דוקא במקום הזה"… אָמרתי לו: “דרך משל? אָמר לי: “יהודית אלמנה, שאין לה בּנים ויש לה קַ”ן קַרְבּוֹנִים ומעלה יתירה נודעת לה, שהיתה מבַשׁלת כל ימיה בבתי מרומי־ארץ”… מציץ אני רגע בּפניו של אותו שדכן ושואל אותו בתמיה: “ילמדני־נא רב אפרים, בּמי דברים אמורים? שדוך זה כלפי מי אתה מְכַוֵּן?” והרי הוא משיב לי מיד: “מאי משמע כלפי מי? כלפי כבודך”… “כל חלומותי הרעים, שחלמתי על עצמי ושחלמו אחרים עלי, יחולו על ראש שונאי!” — כך אני מסיים לו בברכה ונוטל את המושכות בידי ודופק את סוסי וּמְכַוְנוֹ לדרך. ואולם אפרים זה מעכּב בּידי, מרקד סביב לעגלתי, מרקד ואומר: “סלח־נא לי, רב טוביה, בגודל חסדך. אפשר שפגעתי בכבודך שלא במתכּון. אבל אמור־נא לי מעכשיו: למי נתכונת אתה?” והרי אני עונה לו: “ולא לבת־הזקונים שלי נתכונתי?”… לשֵׁמַע דברים אלו קָפַץ אפרים ממקומו בשמחה רבּה וְטָפַח לעצמו על גבי מצחו: “אשריך, רב טוביה, שהזכרתני! הלואי שתאריך ימים על־פּני האדמה!” “אָמן, גם אתם, אני עונה אחריו, הלואי שתזכה גם אתה לימות המשיח בּמהרה בימינו בקרוב. אבל הגידה לי, חביבי, לשמחה מה זו עוֹשָׂה?”… והרי הוא עונה לי: “הכל מתוקן ומקובל, רב טוביה, וטוב ויפה הדבר הזה עלינו לעולם ועד!”… “דהיינו, אני אומר, מה הטוב מצאת בדבר הזה?”… והרי הוא משיב לי בנשימה אחת: “יגעתי ומצאתי, רב טוביה, בשביל בת־הזקונים שלך דבר הגון, חמדה גנוזה, כלי מפואר, אוצר בּלום, עפרות־זהב, רבוא־רבבות, אדיר הוא, עשיר הוא, תקיף הוא, רוטשילד הוא, קבלן הוא, בּחור הוא, ושמו פְּדֶהצוּר!”… “פּדהצור? — אני אומר. — דומה, שכּבר מצינו שם זה מפורש בתורה?” “בּאיזו תורה? — מתלהב אפרי השדכן. — פּדהצור זה הרי קבּלן הוא, בונה בתים, מְבַצֵּר מבצרים, מְגַשֵׁר גשרים, עושה מלחמה ביַאפּוֹניה, מאסף ממון, יוצא בסוסים אבּירים, במרכבות נהדרות, משרתים שומרים ספּו, מרחץ לו בתוך ביתו, רהיטיו בּרותים מפַּאריז, אבן טובה לו בטבעתו, אינו זקן ביותר, רַוָק פּנוי וכשר, מובחן מן המובחר, מבקש בתולה יפה, תהא מי שתהיה. ערומה או יחפּה, ובלבד יפת־תאר!”… “טְפְּרְרְרוּ יעמוד רב אפרים! — אומר אני לו ועוצר בעד מעין זה, המתגבּר ועולה מפּיו. — אם יש בדעתך, אני אומר, לטוס טיסה משונה זו — חייך, שנגיע שנינו לפומבּדיתה בערב שבת עם חֲשֵׁכָה. וכן מצינו, אני אומר, הלכה מפורשת גם במסכת בּבא־בּתרא: חֲכָמִים הִזָּהֲרוּ בְרַגְלֵיכֶם!… המתן מעט, אני אומר, אפשר שטועה אני; דומה, אני אומר, ששדוך זה עצמו כבר הצעת לי פעם אחת בשביל בתי הבכירה, בשביל הודיל?”… כשמוע אפרים השדכן הַשְׁעָרָה זו יוצאת מפורשת מפּי, מיד תמך ידיו במתניו והתחיל מַתְפַּתֵּל כולו וצוחק צחוק גדול, עד שחושש הייתי, כי יהודי זה הַשָּׁבָץ אחזהו. “אָהאָ, הוא אומר, יפה דרשת, רב טוביה! נזכרת מעשה שהיה בימי אמי־זקנתי, כשכרעה ללדת את בנה בכורה! אותו הבחור פשט את הרגל עוד קודם המלחמה וברח לאַמֶריקה!”… "זכר צדיק לברכה! — אני אומר. — אפשר שגם בּחור זה ילך בעקבותיו ויסתלק לשם, לקיים מה שנאמר במגילת “אֵיכָה: כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָם?”… “מה עלה על דעתך, רב טוביה? — מתעורר השדכן על עָול. — למי תדמה ותשוה את זה? אותו בּחור ידוע היה בּשעתו, שריקא הוא ורמאי, רועה־רוח ורודף־קדים ומפזר כסף כאפר, וזה — הכל יודעים. שקבּלן הוא, ובא מן המלחמה, ועסקים לו, וקונטורה לו, ומשרתים עושים רצונו”…. מה אומר ואספר למעלתו, השגכן הזה נתלהב כל־כך, עש שנצחני והורידני מעל עגלתי והעמידני על רגלי, וכך היה עומד אצלי ואוחז בקצות קַפּוֹטָתִי, אוחז ומנענע אותי לכל רוח, עד שקרב אלינו אחד משוטרי המקום ונתכון להוליך את שנינו לבית־האסורים. אלא מזלי גרם לי, שראיתי מעשה ונזכרתי הלכה: "לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ — רצה לומר: הוו זהירין בָּרָשׁוּת ודעו איך להתהלך לפניה…

בּקיצור, למה אאריך למעלתו באחד? אותו פּדהצור נעשה חתן לבת־הזקונים שלי, לבּיילקה, ולא אָרכו הימים עד שנכנסו שניהם לחופּה ברוב פּאר וצער. ולמה נאמר כאן “צַעַר”? להודיעך, שהיא, כלומר בּיילקה בתי, קשה היה לה זווג זה כקריעת ים־סוף וכאשר הרבּה עליה פּדהצור זה מוהר ומתן ושעוני־זהב ואבנים טובות ומרגליות, כן הרבתה זו לשנוא אותו ולבזות לו בלבה. צופה הייתי באצטגנינות שלי ורואה הכל, את הנגלה ואת הנסתר. ראיתי את פּני בתי ואת עיניה ואת בכיה החשאי, שהיא בוכה בלילות. ופעם אחת נמלכתי בנפשי ופניתי אליה, כמסיח לפי תומי, ואָמרתי לה: “שמעי, בּתי, מוסר אָביך; חוששני, אני אומר שפּדהצור זה שלך חביב עליך ונעים לנפשך ממש כמו שהוא חביב עלי ונעים לנפשי?”… נתאדמה בּיילקה כאש וענתה ואָמרה לי: “מי הגיד לך זאת?” “שאלמלא כן, אני אומר, מהו הבּכי שֶׁאַתְּ בּוֹכָה על משכבך בּלילות?” “כלום בוכה אני?” — אומרת היא. “חס ושלום! — אני אומר לה. אל תקרי “בּוֹכָה, אֶלָּא “מְיַלֶּלֶת”. כסבוּרה אַתְּ אני אומר, שאם תּכבּשי פניך בּכר, תּעלימי דמעותיך ממני? כסבורה אַתְּ, שאביך הזקן תינוק של בית־רבו הוא? או שמא כבר נטרפה עליו דעתו ואין הוא מבין כל־עיקר, כי מעשה זה שֶׁאַתְּ עושה אינך עושה אלא בשבילו? רוצה אַתְּ, אני אומר, לכלכל שיבתו בכבוד דוֹאֶגֶת אַתְּ לזקנותו, שלא יצטרך חלילה להחזיר על הפתחים. אם כך אַתְּ סבורה, אני אומר, אינך אלא שַׁטְיָא. דעי לך, בתי, אני אומר, שיש לנו אל ארך־אפים ורב חסד ואמת, וטוביה אָביך אף הוא אינו מֵהַנֵי עשרה בטלנים, שיהא יושב ומצפה ללחם־חסד, לנחמא דכסופא, וכסף הבל־הבלים הוא, כמו שאָמר שלמה המלך, החכם מכל אָדם וזה לך האות, אני אומר, הנה אחותך הבכירה הודיל, שעניה היא ואין לה כל, ואף־על־פּי־כן הרי עיניך הרואות את מכתביה, שהיא כותבת מעבר להרי־חושך, כי מאושרה בבנות היא וחלקה נפל לה בנעימים עם בחירה מחמל נפשה פֶּרְצִיק, שקוראים לו בלשוננו פִּלְפֶּלֶת!”… כסבור מר, מה ענתה לי בּיילקה על דברים אלו? — “מה דמות תדמני, היא אומרת, להודיל אחותי הבכירה? ראה, היא אומרת, מה ביני ובין הודיל: שהודיל היתה בימים ההם, בזמן שכל העולם כולו נוֹעַ הִתְנוֹעֵעַ וסדרי מעשי בּראשית נשתנו עלינו, אָז, היא אומרת, טרחו בני־האָדם בשביל העולם כולו ואת נפשם שָׁכָחוּ; עכשיו, כשעולם כמנהגות נוהג וסדרי מעשי בראשית קיימים, טורחים, היא אומרת, בני־האָדם לנפשם ואת העולם כולו שָׁכָחוּ”… כך משיבה לי בּיילקה במשל ובמליצה, כדרכה. נו? כלום מבין מר עכשיו בטיבן של בנות טוביה? כדאי היה למעלתו לראותה בשעת כניסת לחופּה. דוכסית ממש! אני עצמי עומד הייתי כל אותה השעה מן הצד, מסתכל בה ונהנה מזיוה, מחריש ומשתאה לה בלבי: “הֲזֹאת בת־טוביה?”… מִנַּין לה עמידה זו שהיא עומדת ברגל ישׁרה, והליכה זו שׁהָלוךְ וטָפוף תְּהַלֵךְ, וקומתה זו שדמתה לתמר, ותלבָּשׁתה זו, שֶׁכֵּן תלבשנה בנות־המלך?… אלא לא הניחו לי להָזין עיני בה כל־צרכי, לפי שבו ביום, תיכף לאחר החופה, בּשעה שבּין מנחה למעריב, עמד הזוג הזה על רגליו, וְאֵינֶנוּ—כלומר: שניהם יצאו בדרך־המלך למדינות רחוקות, כמנהג הבריות החשובות. וכשחזרו משם, לא חזרו אלא לתקופת חנוכה, ולא היו ימים מועטים עד ששלחו וקראו לי, שאבוא אליהם תיכף ומיד ליהופּיץ, למען־השם. והיה אותי הענין תמוה בעיני ומופרך כולו מתחילתו ועד סופו, ואני הופך בו והופך בו, דן עם לבּי ואומר לעצמי: מה־נפשך, אם רצונם של אלו, שאבוא אליהם בּיאָה סתם, כמנהג העולם, הרי צריכים הם להשמיעני לשום נקיה וקלה לאמר: “בּוֹא תָבוֹא”—ואני בא. ולמה נאמר כאן “למען־השם” ו”תיכף ומיד“? — הרי לא בא הכתוב אלא ללמדנו, שיש דברים בְּגֵו! וכאן עומד הבן ושואל: מַה נִּשְׁתַּנָּה?… ומחשבות שונות והרהורים שונים, טובים ורעים, מתרוצצים בקרבי, ואני רוכב בערבות ומהלך על כנפי רוחי: אפשר שאותו זווג לא עלה, חס־ושלום, יפה, מחלוקת נפלה ביניהם, והם מקנתרים זה את זו ואין להם תקנה אלא בגט־פטורין? ומיד אני בא על עצמי בטענה: שוטה אתה, טוביה, במחילה מכבודך. למה תנבא לרעה? זו מִנַּיִן לך בּעצם היום הזה? אפשר געגועים תקפו אותם עליך, והרי הם משתוקקים לראותך פנים אל פנים? או שמא רצונה של בּיילקה בתך בכך, שיהא אָביה סמוך לביתה? או אולי נמלך פּדהצור כטוב לבו ואומר הוא לספוח אותך אל אחת הכהונות, לְשַׁתֵּף אותך לעסקיו ולמנותך משגיח על כך הָעֲבוּדָה הרבה שלו? אם כך ואם כך — ולנסוע אני צריך. ואני יוצא מביתי, וַיֵלֶךְ חָרָנָה — כלומר: נסעתי ליהופּיץ. בנסיעתי מתגבר בּי כֹּחַ־הַדָּם שלי ואני מְשַׁוֶּה לי לעצמי בדמיוני, והנה כבר עשיתי מעשה, עזבתי את כפרי, מכרתי את פרותי וסוסי ועגלתי והכל־בכל־מכל־כל, עקרתי דירתי לכרך ונעשיתי משגיח אצל פּדהצור חֲתָנִי, תחילתי משגיח וסופי גזבר לאוצרותיו ושותף לו לכל עסקיו, שנינו שוים לכל דבר, שנינו מחלקים את הרכוש בינינו חלק כחלק: מה הוא יוצא במרכבה מפוארה — אף אני במרכבה מפוארה רתומה לשני סוסים אבּירים, המגמאים ארץ בשעטת פרסותיהם. והרי אני יושב בתוך אותה המרכבה יְתָמֵהּ תמיהה גדולה על־עצמי: מַה לְכֹהֵן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת? — כלומר: אני טוביה, שחדל־אישים הריני מיום שיצאתי מרחם אמי וְעָניו אני מטבעי — היאך הגעתי למדרגה גבוהה זו לעמוד במקום גדולים? למה לי מהומה ומבוכה ומרוצה זו יומם ולילה, כמו שאָנו אומרים ב”הַלֵּל: לְהוֹשִׁיבִי עִם נְדִיבִים — כלומר: להיות מעורב עם הבריות היפות הללו ולכרכּר בתוך בעלי־המיליונים? הניחו לי, במטותא מכם, מבקש אני לישב בשלוה לעת־זקנה, לאמר פּרק בתהלים, לעיין פעמים בדברי משנה ובאגדה וב“חיי־אָדם” ובשאר ירקות… הרי יהודי אנכי ואיני צריך להסיח את לבי גם מחיי העולם הבא, כמו שאמר אברהם אבינו עליו השלום: יִשָׂשכָר חֲמוֹר — פּירש רש"י: מה חמור זה, כיון שמגיעה שעתו למות, הוא מת, אף אָדם, להבדיל, כך… וכך הייתי יושב שקוע בהרהורים אלו, עד שנכנסתי בשלום לכרך יהופּיץ והגעתי לביתו של פּדהצור חתני. ממילא מוכן, שאין כונתי בזה להשתבח ולהתהדר לפני מעלתו ולספּר רוב גדלו ורוב עשרו של בר־נש זה, ומעמד ביתו ומושב דירתו. אני עצמי לא זכיתי עדיין מימי להיות בְּפַלַטִּין של מלך, אלא משער אני בדרך־אומדנה, שדירה נאה מדירתו של אותו פּדהצור אינה כלל במציאות. כדי להגיד לך מקצת שבחו של זה, עלי להוסיף, כי שומר־הסף אשר לו, מין עֲמָלֵקִי עם כפתורי־כסף, גדר דרך בעדי ולא נתנני בשום אופן להכנס לִפְנַי וְלִפְנִים. ובכן, מה עשיתי? רואה אני, שהדלת כולה עשויה זכוכית ואותו העמלקי, ימח שמו וזכרו, עומד מבפנים וידיו עסוקות בנקוי מלבושים. והרי אני פונה אליו בלשון־אלמים, פּושט אליו ידי מבחוץ ומשמיעהו בּדרך־רמיזה, שיתן לי להכנס, משום שאשת בעל־הבית בתי היא עצמי ובשרי… אבל ערל־ראש זה לא הבין כונתי הרצויה, והרי הוא משיב אף הוא לי בלשון־אלמים ומשמיעני אף הוא בדרך־רמיזה, שהדרך ממני והלאה, כלומר: שאלך לעזאזל. “רבּוֹנוֹ־של־עולם! זֶה חֶלְקִי מִכָּל עֲמָלִי כשרוצה אני להכנס אצל בתי, זקוק אני לזכות־אָבות? אִי לך, טוביה, שכך עלתה לך בּזקנותך!” — כך אני מדבר עם לבי ומציץ בעד זכוכית הדלת ורואה שם איזו בתולה סובבת אילך ואילך. “שמע־מינה, שמשרתת היא זו!” — אני אומר לעצמי, לפי שעיניה עינים של גנב הן. כך הוא טבען של כל המשרתות, שעיניהם עיני גנב. מתקרב אני אל הדלת ורומז בידי לאותה בתולה: “פתחי לי, יונתי תַמתי!”… ואָז נשמעה לי, פּתחה לי הדלת ופנתה אלי דוקא בלשוננו: “מי לך פה?” אָמרתי לה: “כאן יושב פּדהצור?” הרימה עלי את קולה ואָמרה לי שוב: “מי לך פּה?” הרימותי אף אני את קולי ואָמרתי לה: “בתי! כששואלים אותך כענין, אַתְּ השיבי כהלכה, על ראשון—ראשון ועל אחרון—אחרון: כאן יושב פּדהצור?” אָמרה לי: “כאן”… אָמרתי לה: “מכיון שכך, הרי מאנשי־שלומי אַתְּ, ולפיכך, אני אומר, לכי ואִמרי למרת פּדהצור שלך, שאורח הגון בא לחסות תחת צל קורתה, אָביה טוביה הוא זה, אני אומר, העומד בּחוץ כעני בפתח וממתין עד־בוש, שימצא חן וחסד בעיני איש צר ואויב, הָמָן הרע הזה, הלואי, אני אומר, שיהא כפּרתו של צפרנך הקטן!”… כששמעה דבורים אלו מפּי, מיד פּרצה הבתולה בצחוק של חצופה, סגרה הדלת כלפי חוטמי ממש, מהרה ועלתה במעלות למדור העליון, ותיכף ירדה משם אלי והכניסתני למין טרקלין, שאבותינו ואבות אבותינו לא ראו כמותו גם בחלום. בכל פִנה שאתה פונה אינך רואֶה אלא גְלוּסְקָאוֹת וּכְלֵי־מִילָת — כלומר: זהב וכסף ובדולח ותכלת וארגמן ותולעת־שָׁנִי, וכשאתה פוסע, אינך חש בעקבותיך, משום שפוסע אתה ברגליך החוטאות על מיני מרבדים יקרים ורכים כשלג. ואם מעט לך כל זה — הרי לך שְׁעוֹנִים! בכל מקום אתה מוצא שעונים! שעונים על־גבי שעונים, שעונים לאין שיעור! “אֵל אלהי כל בשר! מה חֵפֶץ לו לבר־נש זה בשעונים המרובים הללו?” — כך אני מהרהר בלבי, ואני פוסע ועובר בחשאי בתוך כל הכבודה הרבה הזאת, ידי מסולקות לאחורי ועיני מסתכלות במה שלפני. צופה אני ורואה — כמה וכמה “טוביות” מתרגשים ובאים כנגדי מכל העברים. טוביה אחד הולך לכאן וטוביה השני פוסע לשם, האחד יוצא לקראתי וחבירו מסתלק הימני. “טְפוּ! — רוקק אני אומר. — אלו הן אספּקלריות, אספקלריות מאירות מכל העברים! רק בריה משונה זו, קבלן שכמותו, כדאי לו לְעַנֵּג נפשו בתוך שעונים הרבה אלו ואספּקלריות מאירות הללו!”….

בּקיצור, הבה נעזוב, כמאמרם, את בּן־המלך ונחזור לבת־המלכה. ובכן, עשׁיתי רצונם ובאתי אליהם ליהופּיץ, ומיד התחילה סדרה של שאילת־שלום, והחזרת־שלום, כדרך העולם: שלום עליכם, עליכם שלום! מה שלומכם? ומה מעשיכם? שבו! מודים אנחנו! — וכיוצא בּאלו דברי־נמוס, שבּני־אָדם מן הישוב מדקדקים בּהם. שמא סבור מר, שאני הייתי המתחיל בּדבר ושאלתי אותם: קריאָה זו שקראתם לי מה היא? — אם כך סבור מר, אינו אלא טועה. לא אשה טוביה וידחק את הקץ. יש לו שהות לישב ולחכות ולצפּות לגאולה, שתבוא מאליה, כמו ששנו חכמים ב“עין־יעקב”: מִצְוָה הַבָּאָה לְיָדְּךָ אַל תַּחְמִיצֶנָהּ… עוד אָנו מדבּרים, והנה נכנס בּן־אָדם מכובּד, לבוש מחלצות והדור בּנעלי־ידיו הלבנות, ועמד והכריז, שהשלחן ערוך והכל מתוקן לסעודה. ואָנו קמים שלשתנו, אני ובתי וחתני, ונכנסים למין טרקלין שכולו אַלּוֹן ממסד עד הטפחות: השלחן והכסאות והכתלים והתקרה — כולם עשויים אלון, כולם מחוטבים ומפוסלים ומצוירים ומשוחי בּששר, ועל השלחן — בּגדי־מלכות: טֵה וְקַהֲוָה וְשׁוֹקוֹלַדָה ושאר מיני תרגימה, ומאפה־חמאָה, והקוֹניאַק הטוב, ומיני מלוחים מובחרים, ושאר מיני מטעמים, ופירות מפּירות שונים. מה נאמר ומה נדבּר — חוששני שבּיילקה בּתי לא ראתה על שלחן אָביה מאכלות כאלה גם בּחלום. וכך מוזגים לי כוס ראשונה וכוס שניה, ואני שותה לחיים ומציץ עליה, כלומר על בּיילקה בּתי, ומהרהר בּפני עצמי: “אשריך, בּת־טוביה, שזכית לכך, כמו שאָנו אומרים ב”הַלֵּל“: מְקִימִי מֵעָפָר”… ועל־כרחי אני נזכר בּאותה בּיילקה שלפנים ומדמה אותה לבּיילקה זו של עכשיו, היושבת כנגדי, וצר לי, צר לי מאד! משל למה הדבר דומה? כאילו עשיתי עסק בּיש, שאין לו שוב תקנה עולמית, כאילו החלפתי את סוסי הנאמן לי וקבלתי תמורתו סייח עול־ימים, פרא לא־לומד בעול, שאֵין אנו יודעים עדיין, מה יהא סופו של זה לכשיגדל. הוי, בּיילקה, בּיילקה, אני מהרהר בּפני עצמי, התבּוֹני וראי אחריתך! זכרתי לך ימים מקדם, ימי נעוריך, שִׁבְתֵּךְ בּלילה לאור עששית מעשנת, עת שהיית תופרת ונותנת בּשיר קולך, או עת שהיית עומדת תוך־ככדי־דבּור וחולבת שתי פרות בּבת־אחת, או עת אשר קמת והפשלת שרווליך על גבּי זרועותיך וְלִבַּבְתְּ לי לביבות בּשומשמין ובשלת לי תבשיל חמיץ בּחלב ומנחת תופינים בּגבינה הקרבת לי ועמדת והכרזת: אַבָּא, טול ידיך, כבר הגיע זמן של פּת־ערבית!" אשרי אוזן שמעה זאת! ועכשיו יושבת היא עם פּדהצור בּחירה ומראיה כבת־מלכה, שני משרתים משמשים שלחנה, מצלצלים בּקערות ובמזלגות, והיא עצמה, כלומר בּיילקה — אף הֶגֶה לא תוציא מפּיה! בּמקומה מדבּר פּדהצור, פּיו ממלל רברבין, בּלי הרף ובלי מעצור, לא ייעף ולא ייגע. מימי לא ראיתי, שיהא בּן־אָדם מרבּה שיחה כמותו, מפטפט ומלהג הרבּה ומדבּר על העצים ועל האבנים! ולא עוד, אלא שלכל דבּור ודבּור הוא עצמו צוחק מתוך נחת צחוק קלוש ורך. בּמקומותינו אומרים על זה שכמותו: “בּעצמו הוא עובר לפני התיבה ובעצמו עונה אָמן”… מלבד שלשתנו עוד בּריה אחת בַּעֲלַת־לְחָיַיִם מסבה עמנו לשלחן ומצטרפת למזומן. איני יודע, מי הוא בּן־אָדם זה, ורק מעקימת לְחָיָיו ניכר, שיודע הוא פּרק בּהלכות אכילה, לפי שכל אותה השעה, שפּדהצור היה מדבּר וצוחק, ישב זה שוקד על מלאכתו בּזריזות מצוינה, כורך כל מיני מאכל, ממלא פּיו בּהם ואוכלם בּיחד, לקיים מה שנאמר בּפרקי־אָבות: שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ — רצה לומר: אכל כנגד שלשה… זה אוכל, וחבירו שכנגדו, כונתי פּדהצור, מדבּר. ומדבּר הוא דברים בּטלים, שאינם מעלים ואינם מורידים, קש וגבבא, עניני הבל, שלבּי רחוק מהם: “קַבְּלָנוּת”, “הַנְהָגָה פַלְכִית”, “בָּתֵּי־גִנְזָכִין”, “יַאפּוֹנִיָה” וכיוצא בּאלו. מכל הדברים הללו מצאתי ענין רק בּיפּוניה בּלבד. ולמה ביאפּוניה דודא? לפי שיש לי מעין קרבת־משפּחה עם יאפּוניה זו, משום מעשה שהיה. מעשה בּסוסי המדינה שעלו לגדולה בּשעת המלחמה ונעשו חשובים בּיותר, והיו רַבֵּי־המלוכה זקוקים להם ומחפשים אותם לאור הנר. וכך נתגלגל הדבר עד שנכנסו גם אצלי לבקר את סוסי. נטלוהו לבדיקה ומדדו אותו מכף רגלו ועד קדקדו בְּאַמַּת־הַמִּדָּה שבּידיהם, הריצוהו אחת כאן ואחת כאן, ונשא חן וחסד לפניהם. ועמדו ונתנו לו שטר־שחרור, בּאותה שעה אמרתי להם: “גלוי וידוע היה לפני לכתחילה, כי לשוא היא טרחתכם שאתם טורחים בּשבילי, כמה שכתוב בּתורתנו הקודשה: יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ — רצה לומר: סוסו של טוביה לא לכך נוצר, שילך למלחמה”… ואולם יסלח־נא לי מר, שנטיתי מדרך המלך ואני מערב מין בּשאינו מינו. הבה נחזור לעניננו.

בּקיצור, כולנו מסובּין לשלחן, יושבים ואוכלים ושותים ומיטיבים לבּנו, ככתוב. וּכְטוֹב לֵב הַמֶּלֶךְ — כלומר, כשקמנו מלפני השלחן, קרב פּדהצור ונטפל אלי, מראה לי פּנים שוחקות, מוליכני וימינו תחת זרועי, ואָנו פוסעים שנינו יחד בּאהבה ואחוה ורעות, עד שאָנו מגיעים לחדר מיוחד, שכולו מקושט ומפואר בּקשתות ורמחים וחרבות על־גבּי הכתלים ושאר מיני כלי־זין על גבּי השלחן. והוא מושיבני בּמין ספּה הרכּה מחמאָה, מוציא מקופסתו העשויה זהב שתי צִיגַרוֹת גדולות ועבות, הנותנות ריחן למרחוק, וּמְעַשְׁנֵן, האחת בּשביל עצמו והשנית בּשבילי, יושב כּנגדי בהרחבה, פּושט רגליו לעומתי ופותח ואומר לי: “היודע אתה לשֵׁם מה קראתיך אלי?” — אַהַא! — אני אומר אל לבּי. — עכשיו הגיעה השעה! הרי זה מתחיל בּדבר“. ואני מעמיד פּני כתם ושאינו יודע לשאול ועונה לו: “הֲשׁוֹמֵר אָחִי אָנֹכִי — מִנַּיִן לי לדעת זאת?” והרי הוא אומר לי: “רצוני לדבּר אתך דברים הנוגעים לעצמך”. “בּכהונה יהא הכתוב מדבּר. מתנבּא אני בלבּי ופונה ואומר לפדהצור: — מהיכא־תיתי' דּבֵּר, כי שומע עבדך; ובלבד, אני אומר, שתשמיעני רק טובות”. כאן הוציא פּדהצור את צִיגַרָתוֹ מבין שִׁנָּיו ופתח בּדרשה ארוכה: “רואה אני בּך, הוא אומר, שאין דרכך דרך יהודי שוטה, ובודאי לא תתרעם עלי, אם אדבּר בּאזניך דברים של טעם. עליך לדעת, הוא אומר, כי חנני אלהים וכי יש לי כל, ומסחרי פּרץ בּאָרץ, ועסקים לי רבּים וגדולים. וכיון, הוא אומר, שיש לו לאָדם כמותי עסקים רבּים וגדולים…” “הוא אשר אָמרתי — אני חושב בּלבּי: — הדברים הללו מכוונים אלי”. ואני נכנס לתוך דבריו ופונה ואומר לו: “כמו ששנו חכמים בּפרקי־אָבות: מַרְבֶּה נְכָסִים, מַרְבֶּה דְאָגָה. היודע אתה, אני אומר, פּירושה של גמרא זו?” על זה הריהו משיב לי בּגלוי: “הנני ואודה לך על האמת. מה לי לשקר? גמרא לא למדתי מעודי ואין אני יודע אפילו, מה דמותה ואשוה לה”. כך הוא עונה לי, פּדהצור זה, ובשעת מעשה הוא צוחק מרוב נחת. כלום יודעים אתם, לצחוק מה זה עושה? דומה, מאחר שֶׁמִּן השמים נענשת ועם־האָרך אתה — מוטב שתתן בּעפר פּיך… ולמה עודך מתהדר בּזה? — כך אני מהרהר בּלבּי ופונה ואומר לו: “נעניתי לך; ידעתי, אני אומר, שאין אתה מומחה לאותו דבר. אבל הבה נשמע את עצם הענין”. והרי הוא עונה לי: “את עצם הענין אגיד לך ולא אכחד. עליך לדעת, הוא אומר, שיש לי שיח ושיג עם שר־הפּלך בּכבודו ובעצמו, ולא עוד אלא שלא יהיו ימים מועטים עד שיבואו לביתי גם ברודסקי, גם פּוליאַקוב ואפשר גם רוטשילד — הכל בידי שמים!”… כך הוא אומר לי, פּדהצור זה, ואני יושב ומסתכל בקרחתו המבהיקה ואומר לו בקצת תרעומות: “ובכן?” “ובכן, הוא אומר, לא היה רצוני בזה אלא להודיעך, שצריך אתה להניח את עסק החלב ולמצוא לך אומנות אחרת נאָה הימנו”. “דְהַיְינוּ, אני אומר, באיזו אומנות אחרת הכתוב מדבר?” “בכל מה שתאוה נפשך, הוא אומר, וכי תמו מלאכות מן הארץ ועסקים עוד אינם? נכון אני, הוא אומר, לעזור לך גם בכספי, כשתהא צריך לכך, ובלבד שמכאן ולהבא לא יקרא עוד שמך טוֹבִיָה הַחוֹלֵב. או — כַּתַּר לִי זְעֵיר — שמא יהא רצונך לקום אחת ושתים ושלש על רגל אחת ולנסוע לאמריקה?” הַא?” — כך הוא אומר לי, תוחב צִיגַרָתוֹ לבין שִׁנַּיו, מציץ לתוך עיני וקרחתו מבהיקה… נו? מה היה עלי להשיב לבור וגס־רוח שכמותו? מתחלה אָמרתי אל לבי: “למה תשב, טוביה, ותדום כגולם? קום על רגליך, נְשַׁק למזוזה הך הכפתור וירעשו הספים!”… כל־כך נגע הדבר אל לבי! הנשמע כדבר הזה? קבלן חצוף שכמותו! הא כיצד? גוזר אתה עלי, שאניח פרנסתי הכשרה והמכובּדת על הבּריות, כדי שאלך ואָנוע לעת־זקנתי על אמריקה? על שום מה? באשר שחושש אתה, שמא, חס ושלום, יבוא אליך רוטשילד, בכן חייב הוא טוביה לנוס על נפשו מנוסת־חרב?!… “המתן קצת, חביבי הקבלן, עוד מעט אפסוק לך פסוקי ותאורנה עיניך!”… כך אני מדבּר עם לבּי ופונה ואומר לפדהצור כדברים הכאלה לאמר: “ודאי גלוי וידוע לפניך, מה שנאמר בתרגום אונקלוס על־אֹדוֹת לבן הארמי: מִזָּנַבְתְּא דַחֲזִירָתָה לֶא תֶעֶבַד שְׁטְרַיְמִילָתָא!”…. והרי הוא מציץ בי כתרנגול זה, המציץ בִּ“בְנֵי־אָדָם”, ושואלני: “מה פירושו ש לזה?” “פירושו של זה, אני אומר, כך הוא: מזנבו של חזיר אין עושים מצנפת לשרת בקודש”. “כלפי מה, הוא אומר, נאמר זה?” “כלפי זה, אני אומר, שאתה גוזר עלי להרחיק נדוד לאַמֶריקה”. והריהוּ צוחק מרוב נחת את צחוקו הרך והקלוש, צוחק ואומר: “אמריקה לאו דוקא; אם דעתך אינה נוחה מאמריקה, הרשות נתונה לך לעלות לארץ־ישראל. לפי שכך היא דרכם של כל היהודים הזקנים לעלות לארץ־ישראל”. כיון שהשמיעני את זאת, מיד נכנסו דבריו אלו ללבי כמחט בבשר החי: “שמעני, טוביה, אפשר שיש רגלים לדבר? אפשר שמוטב לך לעלות לארץ־ישראל מלישב כאן וְלִרְוֹת נחת מבניך אלו? במה שכמותך! מה לך פה ומי לך פה? גולדה שלך, עליו השלום, הרי שוכנת־עפר היא ממילא, ואתה בעצמך, אל תפתח פּה לשטן, כלום אינך מוטל אף אתה במעמקי האדמה? עד מתי, שוטה, תהא מתלבט בעולם הזה?”… ואגב אשמיעך, אדוני שלום־עליכם, שלבי הולך מכבר אחרי ארץ־ישראל ואיזה כח לא ידעתיו מושך אותי לשם. כל ימי הייתי מתאוה אומר בּלבּי: אֶעְבְּרָה־נָא ואראה את הארץ הטובה הזאת, ואת הכותל המערבי, ואת מערת־המכפלה, ואת קבר רחל אמנו, ותחזינה עיני את הירדן ואת הר־סיני ואת ים־סוף ופיתום ורעמסס וְקָדֵשׁ־בַּרְנֵעַ… ועד שאני נִשׁא על כנפי דמיוני לשם, לארץ כנען, ארץ זבת חלב ודבש, — והנה זה בא, כונתי פּדהצור, ומפסיק חוט־רעיוני, מפסיק ואומר: “נו? עודך מְהַסֵֶּס בדבר? אחת ושתים ושלש על רגל אחת”… לדידך, אני אומר, הכל נעשה, בּרוך־השם, אחת ושתים ושלש על רגל אחת, כמו ששנו חכמים בּלשון המשנה: הָא גַבְרָא וְהָא טְרַסְקָא… ולדידי, אני אומר, הלכה חמורה היא זו, לפי שאין אָדם כמותי יוצא לדרך רחוקה אלא אם כן יש לו צידה־לדרך“… שמוע פּדהצור את הדברים האלה, צחק צחוק קלוש ורך, כדרכו, ומיד עמד ונגש לשלחנו והוציא משם צרור כספּו, וכך היה מונה אחת ואחת ושקל על ידי מטבּע הגונה; ואני אף אני לא טמנתי ידי בצלחת, והריני מקבּל מידו מזומנים אלו בספר פּנים יפות ומשלשם ומציעם בּמעמקי כיסי ומתכון להשמיעהו דברי הלכה ואגדה ולהביא לו ראיה מן המדרש, כדי לְיַשֵׁב לו את כל הענין כולו ולטהרו בקַ”ן טעמים, כדרכי מאָז ומעולם. אולם אין לבּו של זה הולך אחרי פּסוקי והוא אומר לי: “הרי שלך לפניך; מובטחני, הוא אומר, שזה יספּיק לך לדרכך די והותר. וכי תבוא אל האָרץ ותצטרך לכסף, תכתוב מכתב לי — וישָׁלח לך כל־צרכך אחת ושתים ושלש על רגל אחת. ולהשמיעך עוד הפּעם על הנסיעה, הוא אומר, אין אני רואה צורך לעצמי, שהרי יהודי ישר אתה ולבּך נכון בּקרבּך”… כך הוא אומר לי, פּדהצור זה, וצוחק את צחוקו הקלוש והרך, אותו הצחוק, הנכנס לפני ולפנים של בּני־המעים. ורעיון מנצנץ במחי: “אפשר שאקום ואזרוק לו את צרור־כספּו אל פּניו ואלמדו פּרק בדיני־ממונות ואשבּר לו את האוזן, שטוביה אינו נקנה בּכסף ואת טוביה אין משמיעים על היושר?” — עוד אני מהרהר בּלבּי ומתכון לפתוח פּי — והנה זה מצלצל בּפּעמון ושולח וקורא את בּיילקה ואומר לה: “יונתי, היודעת אַתְּ? הרי אָביך עוזב אותנו לאנחות. מוכר הוא את כל אשר יש לו ועולה אחת ושתים ושלש על רגל אחת לארץ־ישראל”… “רבּוֹנוֹ־של־עולם! חֲלוֹם חָלַמְתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ — כלומר: כל חלומותי הרעים, שחלמתי הלילה, יחולו על ראש שונאי!”… כך אני חושב בּלבּי ומציץ בּפני בּיילקה בּתי. כסבור מר, שזו נבהלה וחרדה ממקומה? אף רעד לא עבר בּפניה! עומדת היא נטועה כארז, פניה חִורים כפני מת ואף טפת דם אין בּהם, וכך היא מבּיטה חליפות, פּעם אלי ופּעם אליו, ושוב אלי ושוב אליו — ואף הֶגֶה לא הוציאה מפּיה, אף אני מבּיט אליה ושותק, והרי אָנו שותקים שנינו לקיים מה שנאמר בּתהלים: תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי… מרגיש אני, שראשי עלי סְחַרְחַר ולבּי עזבני ורקותי כהולם פּעם ואני כולי בּערפל. והריני שואל את עצמי: על מה זה עלתה לי כך פּתאום? ודאי הַצִּיגַָרה היפה, שנתן לי זה בּמתנה, היא היתה בּעוכרי! אבל הרי הוא עצמו, כלומר פּדהצור זה, אף הוא מעשן ציגרתו? מעשן הוא ומדבר ומדבר ולשונו לא תדע מנוח. אף־על־פּי שכּבר דבקה שֵׁנָה לעיניו וניכר, שחשקה נפשו להתנמנם קצת. “ואתה צֻוֵּות זאת עשה, הוא אומר: כשתצא לדרך, תשב בּרכּבת המהירה עד בּואך אודיסה, ובאודיסה תמצא אניה ותשב בּה ותפליג בּים ותגיע לְיָפוֹ, כי אין לך עונה יפה מזו לעוברים בּים, לפי שאחר־כך מתחילות רוחות מנשבות, וגם־שלגים, וגם סופות, וגם… וגם… וגם…” כך הוא אומר לי בּגמגום־לשון ונראה, ששינת־צהרים כבר תקפה עליו ומוציאה אותו מן העולם. ואף־על־פי־כן הוא מוסיף לדבּר אלי, מדבּר ואומר: “וכשתהיה מוכן ומזומן לדרך, תודיענו ונצא שנינו לבית־הנתיבות לקחת פּרידה ממך, כי מי יודע, אם לעת כזאת נתראה עוד?” — כך הוא מסיים, בּמחילה מכבודך, בפיהוק ארוך וקם ואומר לה, כלומר לבּיילקה: “יונתי! שבי לך פה עם האב, ואני אלך ואשכב רגע ואנמנם עד־כה ואשובה אליכם”. “כַּלֵּה נבואתך וצא! עכשיו יכול אוכל לכל הפּחות, לשפּוך את כל מרי שיחי עליה”. — כך אני מהרהר בּפני עצמי ומתכון לדבר דברי־כבּושים בּאָזני בּיילקה בּתי ולשפּוך את כל תוכחתי עליה — והנה זו, כונתי בּיילקה, נופלת פּתאום על צוארי וגועה בּהכי מר. בָּכֹה תִבְכֶּה על צוארי וְהַדִּבֵּר אין בּפיה. כךְ הוא מאָז ומעולם טבען של בּנותי, ימח שמן וזכרן! מתחלה הן מתאמצות ומתגברות ומראות פּנים שוחקות, וכיון שמגיעה שעת־חירום — מיד הן פּורשות ובוכות. הנה, למשל, בתי הבכירה, כונתי הודיל. אף זו הרעישה עולמות בּשעתה, כשנתחייבה חובת־גלות עם בן זוגה. אבל מה דמות אערוך לה להודיל, שבּענין הבּכיה אינה מגיעה גם עד קרסוליה של בּיילקה. את האמת אגיד למר ולא אכחד. הרי אני עצמי, כפי שידוע למעלתו, לא איש־דמעות אנכי. בָּכֹה בכיתי כל־צרכי רק פעם אחת בימי חיי, כשגולדה, עליו השלום, היתה מוטלת מתה על הקרקע. ועוד פעם הורדתי דמעות, כשנסעה הודיל בתי לבעלה לפלפלת שלה, ואני נשארת בחזקת שוטה בּודד בּבית־הנתיבות, אני וסוסי עמדי. ועוד פעמים אחדות אִנָּה המקרה לידי, שנפתח מקור־דמעותי בּהתעטף עלי נפשי, אבל בעצם הדבר, אין אני מוצא בעצמי מדה זו של בּכיה. ורק עכשיו למראה בּיילקה ודמעותיה, נתגלגלו בּי המון רחמי עד שלא יכולתי להתאפק, ולא קם בּי עוד רוח להעמיד לה פנים זעומים. אני איני זקוק, שישברו לי את האוזן. שמי טוביה וזאת תהלתי. ידעתי מה טיבה של בּכיה זו. הדמעות הללו לא היו דמעות סתם, אלא דמעות של עַל חֵטְא שֶׁחָטאתִי לְפנֶיךָ בְכִיבּוד־אָב… ולפיכך העברתי הפּעם על מדותי ולא השיבותי לה כגמולה וחמתי שככה. נתרציתי לה והתחלתי מנחם אותה ומדבר על לבּה, מפייסה ומשדלה במשל ומליצה, כיד ה' הטובה עלי. והיא, כלומר בּיילקה, מאזינה ושומעת את דברי ומשיבה אמריה לי: “אַל, אבי, לא על זה אני בּוכיה ולא בּטענות אני בּאה לפני איש; אבל מר לי מאד ולבּי ידאב עליך, שבשבילי אתה יוצא למרחקים, ואני — ידי קצרה מהושיע לך”. “הניחי, בּתי, אני אומר, ואל תדברי כְדַבֵּר התינוקת ואַל תדאגי לי. כלום שכחת, אני אומר, שיש לנו אל רחום וחנון, ואביך אף הוא עוד לא כהתה עינו ולא נס לחו, ונסיעה זו לארץ־ישראל על־מנת לחזור משם לאלתר בּיני ובינך מה היא? וכן מצינו, אני אומר, מקרא מפורש גם בּתורתנו הקדושה: וַיִּסְעוּ וַיַחֲנוּ”… כך אני מנחמה ומפייסה בּדברים, ואל לבּי אני אומר בּאותה שעה: “טוביה, משקר אתה! מכיון שיוצא אתה לארץ־ישראל, שוב אין עוד טוביה! עבר טוביה ובטל מן העולם ועליו השלום!”… וכאילו נתכונה אף בּיילקה למחשבתי זו וענתה ואמרה לי: “אַל, אבי, דברי פיוס הללו אינם נאמרים אלא לפני תינוקת; נותנים לה לתינוקת בּוּבָּה נאה לשעשועים ומספרים לה מעשה יפה, מעשה בּעורבא שפּרח… אם לספורי־מעשה אתה מתכון — הניחה לי, אבי, ואספר אני לך מעשה. אלא שמעשה זה, שיש לי לספר, יותר משהוא יפה — נוגה הוא”… כך היא אומרת לי, כלומר בּיילקה בּנות טוביה דבריהן בּטעם נאמרים! והרי היא פותחת בּמענה־לשונה ומציעה לי מגילה ארוכה, מעשה בּאלף לילות ואחד, כיצד פּדהצור זה שלה הוא קטן שנטל גדולה לעצמו, מסתר המדרגה יצא למשול ונתעלה בּשכלו ובחריצות־ידיו עד הגיעו למעלה עליונה. וכלום הוא חסר עכשיו, אלא שיהא רוטשילד נכנס אצלו — וזהו עיקר חפצו עתה, לתכלית זאת הוא מפזר מעותיו, שוֹלח נדבותיו הרבות על־פני חוץ ואינו מקמץ בּאלפיו. ואולם הכסף לא יענה את הכל, אם אין יחוס־אבות בּצדו — ולפיכך לא ייעץ פּדהצור ולא ייגע עם אם יַרְאֶה לכל העולם כולו, שׁאינו מן האסופים. מתהדר הוא לפני כל, שהוא חוטר מגזע בּני־פדהצור הגדולים אנשי־השם, ואביו בּשעתו אף הוא היה קבּלן מפורסם בּעולם. “אף־על־פי, אומרת היא, שגלוי וידוע לפניו, כי יודעת אני מה טיבו של אביו, שהיה “כלי־זמר” כל ימיו”. ותקטן עוד זאת בּעיניו — והנה הוא מספר לכל בּאי־ביתו, שחותנו, אבי אשתו, היה עשיר אדיר ובעל־מיליונים… “על מי, אני אומר, נאמר הכתוב הזה? עלי? אפשר, אני אומר, בּאמת גזירה נגזרה עלי, שיהיו לי מיליונים — לכן יהי רצון, שיהא שיח־שפתותיו של זה חשובּ ומקובּל ומרוצה לפני הקדוש־בּרוך־הוא”… “כלום יודע אתה, אבא, אומרת היא לי, את עִנּוּיַי ואת פני הבּוערים בּאש, בּשעה שהוא מציגני לפני מכיריו ומתחיל מספר להם את רוב גדלו ורוב עשרו של אבי ושל דודי ושל כל משפחתי העשירה ומטפל שקרים על־גבּי שקרים ובודה מלבו דברים שלא היו מעולם, ואני על־כרחי שומעת את כל אלה — שומעת ושותקת, מפני שבענינים אלו, היא אומרת, מפונק גדול הוא”. "אצלך, אני אומר, קוראים לזה שכמותו “מְפוּנָק”, ואצלי הוא קרוא “פגע־רע ושטן המשחית”. “לא, אבי, היא אומרת, אין אתה מכיר עדיין כראוי בטבעו; מטבע בּרייתו אין הוא אדם רע כלל, אלא שדרכו להשתנות לפי רוח הרגע. ובאמת, לב טוב לו ויד רחבה ורוח הבּריות נוחה הימנו. אין אתה צריך אלא לכַוֵּן את השעה ולבוא לפניו ולהראות לו פנים עצובות — ומיד הוא נכון לתת לך את נפשו. לא־כל־שכן בּשבילי — בּשבילי הריהו מוכן ומזומן להרקיע שחקים ולהשיג חלב־שמים! וכי סבור אתה, היא אומרת, שאין לי שום שליטה עליו כלל? הנה בּימים האחרונים השפעתי עליו השפעה מרובה, עד שנעתר לי להשיב את שבותם של הודיל ובעלה ולפדותם מן המדינות הרחוקות, ואז נשבע לי, שיבזבז עליהם ממון הרבה; ורק תנאי אחד קודם למעשה הוא מתנה עמהם — שיצאו משם ליאַפוניה”. “מפני מה ליאַפוניה דוקא? — אני שואל. — למה מאס בהודו ובכוש, או, דרך משל, מדוע לא יוליכם ולא יביאם לפַדַן־אֲרָם אל מלכת־שבא?” “מפני שביאַפוניה, היא אומרת, יש לו עסקים. בּכל העולם כולו יש לו עסקים. אילו, היא אומרת, עלה בּחלקנו רק זה, שהוא מוציא בּכל יום על טֶלֶגְרַמוֹת בּלבד — דיינו. אבל מה יתן לי זה ומה יוסיף לי זה?” “כמו ששנו חכמים, אני אומר, בּפרקי אבות: אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי — תרגום אונקלוס: לְפוּס כַּסְפָּא צַעֲרָא”… כך אני משיב לה בּדברי־תורה ומתרגם פסוק בצורתו, אף־על־פי שלבי בוכה בּקרבּי על בּתּי, עצמי ובשרי, שכך עלתה לה להתענות תחת סבלה בּעושר ובכבוד… “אחותך הודיל, אני אומר לה, לא כך היתה עושה…” אבל בּיילקה מפסיקה אותתי תוך־כדי־דבּור ואומרת: “הרי אמרתי לך כבר, שלא תדמני להודיל. הודיל, אומרת היא, היתה בימי הודיל, וביילקה חַוה בּימי בּיילקה. ומימי הודיל ועד ימי בּיילקה מרחק רב כרחוק יאַפוניה מיהופּיץ”… כלום מבין מה בּפירוש־המלות של תרגום־לשון זה?

בּקיצור, רואה אני אותך, אדוני שלום־עליכם, שאתה נחפז לדרכך. עוד שני רגעים — וַחֲסַל סִדּוּר טוֹבִיָה — תם ונשלם המעשה! אחרי ששבעתי רוגז ויסורים די־צרכי מבת־זקונַי המאושרה בּבנות, יצאתי משם אבל וחפוי־ראש, בלב קרוע ומורתח, ובחמת־רוחי השלכתי לארץ את הציגרה, שהיתה בעוכרי ומִלאה ראשי עשן, ודברתי אליה, אל ציגרה זו, לאמר: “יקלעך אלהים בתוך כף־הקלע ויכנס הרוח בעפר אָביך מחוללך!” — “את מי אתה מקלל, רב טוביה?” — שומע אני קול מדבר מאחורי. הופך אני את ראשי ומביט — והנה או כאן, הוא ולא אחר, אפרים השדכן, תפח רוחו! אני לאפרים: “ברוך הבא, יהודי, מה מעשיה בכאן?” ואפרים לי: “ומה מעשיך אתה בכאן?” אני לאפרים: “הייתי בבית בָּנַי והתארחתי אצלם”. ואפרים לי: “ומה שלומם?” אני לאפרים: “הלואי שנזכה שנינו לשלומם ולטובתם כל הימים!” ואפרים לי: “אָכן רואה אני בך, ששבע־רצון אתה ושמח בסחורתי, שחלקתי לך?” אני לאפרים: “כך ישמח אלהים גם אותך וישלם לך את גמולך בכפלים!” ואפרים לי: “מודה אני לך על הברכה. שמא תואיל להוסיף עליה גם ממתנת־ידך?” אני לאפרים: “כלום לא קבלת שכר־שדכנות” ואפרים לי: “הלואי שיהא חלקו של פּדהצור שלך עצמו כנתינתו!” אני לאפרים: “וכי מעט נתן לך?” ואפרים לי: “לא במדת הנתינה הכתוב מדבר, אלא בעין היפה של הנותן”. אני לאפרים: “מאי משמע?” ואפרים לי: “משמע, שכבר כלתה פרוטה מן הכיס”. אני לאפרים: “להיכן נסתלק כסף זה?” ואפרים לי: “השאתי את בתי”. אני לאפרים:“מזל־טוב לך! הלואי שתזכה לראות אצלה בנים ובני־בנים עוסקים בתורה ותשבע רוב נחת כל ימי חייך, אָמן סלה!” ואפרים לי: “יפה הנחת אשר הראני אלהים! פשפשתי ומצאתי חתן לי, בן־בליעל ואחד הריקים. שהיה מכה את בתי מכות רצח, ולא היו ימים מועטים עד שנטל את כספה ויצא לאמריקה”. אני לאפרים: “למה נתת לו להרחיק ממך מרחק רב כזה?” ואפרים לי: “וכי מה יכולתי לעשות לו?” אני לאפרים: “צריך היית למלוח לו מֶלַח על־גבי זנבו”… "ואפרים לי: “רואה אני בך, רב־טוביה, שזחה דעתך עליך?” אני לאפרים: “הלואי שיהא חלקך עמי, רבונו־של־עולם!” ואפרים לי: “בתמיה? ואני משער הייתי כל ימי, שיהודי עשיר אתה. מכיון שכך, הרי לך וקבל בזה מנחת־טַבַּקְה לריח־ניחוח”… לאחר שנפטרתי מפני השדכן במנחה זו, חזרתי לביתי והחילותי למכור מְטַלְטְלַי ורכושי המעט, שרכשתי בימי הבלי. קשה היתה לי פרידתם של אלו! כל חפץ שנמכר וכל כלי למינהו ואפילו פכים קטנים — כל אחד מהם כאילו היה נוטל את נשמתי. אלא אף אחד מכל הדברים המכורים הללו לא נגע עד נפשי כל־כך, כמו סוסי הנאמן לי. כנגד בריה עלובה זו, כנגד סוסי, עמדתּי כבוגד ופושע… הגע בעצמך: כמה שנים עבדתי בו בפרך, כמה נסיונות נתנסינו אני והוא ביחד, ופתאום עמדתי ועשיתי מעשה בפרהסיה ומכרתיו! ומכור מכרתיו לשואב־מים, לפי שבעלי־העגלות השביעוני רק כלימות ובוז. כשנכנסתי אצלם למכור להם את סוסי, פתחו אלה ואמרו: “מה עלה על דעתך, רב טוביה? כלום סוס הוא זה אצלך?” “וכי מה זה בּידי, אני אומר, מנורת־המאור?” “לא מנורת־המאור, הם אומרים, אלא אחד מבּני “לַמֶּד־וָאו”. “מאי משמע, אני אומר, אחד מבני לַמֶּד־וָאו?” “משמע, הם אומרים, שזקן מופלג הוא זה, בן ל”ו שנה שֶׁשִׁנָיו נשרו כבר ושפתו תלויה ומתנועעת ומראה שוקיו הרועדות כמראה אשה יהודית זקנה, שצינה אחזתה כשוק בערב שבת בין השמשות”… מה יאמר מר ללשון זו של בעלי־עגלות? העבודה, שסוסי העלוב, שעמד כל אותה העת מן הצד, כעומד לפי תומו, הבין כל דבור, כמה שנאמר: יָדַע שׁוֹר קוֹנֵהוּ — רצה לומר: אפילו בהמה זו בּינה יתרה ניתנה לה להבין, שעומדת היא להמכר… וזה האות למעלתו, שבה בשעה שתקעתי כפי לשואב־המים ואָמרתי לו: “סימן טוב ומזל טוב” — נתעורר סוסי וזקף עלי ראשו המלא חן והציץ עלי בעינים מפיקות תוכחת מגולה, כמדבר בלשון הכתוב: זוּ תּוֹרָה וְזֶה שְׂכָרהּ? —רצה לומר: וכי כך, רב טוביה, עושין לבני־חבריא?… מעיף אני עין בּפעם האחרונה על סוסי ורואה, היאך שואב־המים נטלהו בידו על מנת לְחַנֵךְ לו על־פי דרכו, ואני מתעכב ועומד נטוע במקומי ומהרהר בלבי: “רבונו־של־עולם! מה גדלו מעשיך! הכל בחכמה עשית! הנה בראת לך יצור בעולמך וטוביה שמו, וכנגדו בראת, להבדיל, סוס זה, אף הוא יציר־כפיך, וראה גם ראה — לשניהם גורל אחד עלי אדמות… אלא שחבה יתירה נודעת ממך להאדם, שֶׁפֶּה לו וידבר וישיח דאגתו וישפוך את לבו; אבל הסוס, להבדיל, במה נחשב הוא? אוי ואבוי לו, אָבדה לשון ממנו. וגם על ידי עבדיך הנביאים כתוב לאמר: וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה”…

— — — — — — — — — — — — — — — — — — —

מציץ אתה בּי, אדוני שלום־עליכם, ותוהה עלי, שדמעות נתלו בעיני, ובודאי אתה מהרהר אחרי: “ראה נא את טוביה זה, שתקפו אותו געגועים על סוסו!” אַל, אדוני! מפּני מה על סוסי דוקא? צר לי על הכל ולבּי לבּי לכולם. געגועים יהיו לי על סוסי שנפל בּידי זר ועל כפר־מושבי שעזבתי, על זקן־הכפר ועל שוטרו, על הקייטנים שבּבּובּריק ועל הנגידים שבּיהופּיץ, ואפילו על אפרים השדכן, ימח שמו וזכרו — שסוף־כל־סוף, אם נעמיק קצת בּחקירה ונעיין היטב בּדבר, הרי אף הוא אינו אלא יהודי עני ואביון, המבקש טרף לביתו. והיה כאשר יביאני ה' בּשלום למחוז־חפצי — אין אני יודע עדיין, מה יהיו מעשי שם ומשלח־ידי, אלא בּרור לי כשמש בּצהרים, כי ראשית־חכמה אשתטח, אם־ירצה־השם, על קבר רחל אמנו. שם אתפּלל ואפיל תחינתי בּעד בּנותי, שבּודאי לא אראה עוד אותן עד עולם, ואז אזכור לטובה גם אותו, כלומר: את אפרים השדכן, אותו ואותך ואת כל ישראל. והרי לך ידי לאות בּרית־קודש, ואתה שלום, וביתך שלום, וכל אשר לך שלום. שלום שלום לרחוק ולקרוב.