בַּת־טוֹבִיָּה שֶׁנִּשְׁפְּטָה בְמָיִם.

מעשה שֶׁסָּח לי טוביה החולב על־אֹדות בּתו הרביעית, היאך נגלה לה מלאך־המות בּדמות בּחור נאה מבּני העשירים וְקִפַּח חייה בּמיטב ימי עלומיה.

— שלום עליכם, אדוני שלום־עליכם, — עליכם ועל בּניכם! זה כיובל שנים שלא ראינו איש את פּני רעהו! הוי, כמה טפּות נפלו לתוך הים! כמה מים עברו על נפשנו, המים הַזֵּידוֹנִים! כמה פגעים נפגענו שנינו וכל בּית־ישראל עִמָּנוּ בימים האחרונים! כמה נסים נעשו לנו, בּקום עלינו אָדם: נם קִישִׁינוֹב וגם קוֹנְסְטִיטוּצִיָּה, נס של פּרעות והריגות וטביחות ושאר נסים ונפלאות, המתרגשים ובאים עלינו יום־יום — אִי לך רבּונו־של־עולם, אלהינו ואלהי אבותינו!… מסתכל אני בּך, אדוני שלום־עליכם, ותוהה על קנקנך: הרי לא נשתנית, בּמחילה מכבודך, אפילו כחוט השערה, לא כהתה עינך ולא נס לֵחֲךָ, בּלא עין־הרע! ואולם הבּט־נא עלי וראה: הֲרֵי אֲנִי כְבֶן שִׁבְעִים — כלומר: טוביה זה שלפניך לא הגיע עדיין לשנת הששים, וכבר הפך כולו לבן! וכי קל בּעיניך צער גידול בּנים, שכל אָב מישראל חייב בּו? ומי יסבּול ומי יחוש צער זה על גידול בּנים חוץ ממני? אני טוביה שֶׁבֶר חדֹש הָשְׁכַּרְתִּי בּימים האלה על־ידי אחת מבּנותי הצעירות, שְפְּרִינְצָה שמה, עוד צרה נוספת על צרותי, וצרה זו האחרונה שקולה כנגד כל הצרות והפּורעניות אשר עברו על ראשי בּימי חיי הבלי למן אָז ועד עתה. ואף־על־פי־כן, הרי עיניך הרואות — לא כלום. עולם כמנהגו נוהג ואין פוצה פה ומצפצף, כמו שאָנו אומרים בהגדה של פּסח: בְּדָמַיִך חֲיִי — רוצה לומר: לא נברא אָדם אלא ליסורים… כי מה כל חיינו ומה הֹוֶה לאָדם בּכל חכמתו, שהוא חכם תחת השמש, אם כל ימיו אינם אלא שלשלת ארוכה של מכאובים וצער ופגעים רעים וענויים קשים ושאר פּורעניות למיניהן, כדבר האמור בּשירי הקבּצנים, המחזירים על הפּתחים:

לָמָּה לִי חַיִים, לָמָּה לִי זֹאת —

עָנִי וְאֶבְיוֹן חָשׁוּב כְּמֵת!…

בּקיצור, רצה הקדוש־בּרוך־הוא לזַכּות את ישראל — לפיכך הביא עליהם מכה משונה, מכה אשר לא כתובה בּתורה, מכה כפולה ומכופּלת וקונסטיטוציה שמה, אוי לנו ממכה זו! הימים ההם, ימי־הרעש, כימי מהפכת סדום היו לנו. נפל פּחד הקונסטיטוציה על עשירי אחינו בני־ישראל, וקמה מהומה ומבוכה ביניהם, והתחילו הכל רצים מיהופּיץ, הכל נסים מנוסת־חרב על נפשם לכרכּי־הים, לְחַמֵי חוץ לאָרץ, מקום שם עצבּים ומחלות הלב והבּטן ובני־המעים וְאַמְבַּטָּאוֹת של מלח ושאר ירקות… וכיון שיצאו הנגידים מן העיר וכלתה רגל מיהופּיץ, מיד פּנה הודה, פּנה זיוה, פּנה הדרה של בּובּריק, וגם היא, גם אוירה הצח, גם יערה הירוק ובתי־הקיץ שלה המפוֹאָרים — כולם מונחים בּמעמקי האדמה, כמו שאָנו אומרים בּתהלים: מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ… ובכן, מה עשה הקדוש־בּרוך־הוא? הרי נאמר עליו בּברכת־המזון: נוֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׁר — כלומר: דואג לבני העניים, שיתענו על פּת־לחם, — לפיכך ראה בּענינו ושלח לנו את הבּרכה בּימות הקיץ ההוא, שכמוה לא היתה ואחריה לא תהיה! ששים רבּוא פּליטי־פרעות נכנסו בימים ההם לבּובּריק, המונים־המונים נאספו ובאו אלינו מכל המקומות, שאחינו בני־ישראל מצויים שם: מאוֹדיסא ומרוֹסטוֹב, מִיֶיקַטֶרִינוֹסְלַב וממוהליב ומקישינוב — כולם גבירים, כולם עשירים, כולם אדירים! כפי הנראה, חָזקה עליהם שם הקונסטיטוציה מאד ועזבו בתיהם וברחו על נפשם ובאו לכאן. ואם תמצא לומר: למה הללו רצים אלינו? ויש לומר: למה בני־עירנו רצים אליהם? כך הוא מנהג המדינה אצלנו, בּרוך השם, בּימי עברה וזעם אלו: מכיון שתור הפרעות מגיע וקול הצורר נשמע בּארצנו — מיד היהודים נחפּזים ורצים דחופים ומבוהלים מעיר לעיר וממקום למקום, לקיים מה שנאמר: שְׁמוֹר לִי וְאֶשְׁמוֹר לָךְ — רצה לומר: לֵךְ אתה אל הפּחת ואני אל הפּח.. בּין כה וכה ובּובּריק נעשתה עיר־מקלט, כרך גדול מרובּה־אוכלוסין, בּה אנשים נשים וטף, והטף דורש מאכל לפיו, ואין מאכל אלא בּחלב, ואין חלב אלא אצל טוביה. ובכן, לא אָרכו הימים עד שנעשה טוביה ראש וראשון בּבּובּריק, תֵּל שכל הפּיות פונים לחלבו, הכל צריכים לחמאָתו והכל דורשים לגבינתו, הכל אוחזים בּו וקוראים אליו בּכל בּוקר ובוקר: רב טוביה, אלי תבוא! רב טוביה, לכאן תסור! — מעשי הקדוש־בּרוך־הוא ונפלאותיו!

ויהי בּעת ההיא, בּתקופת שבועות היה מעשה, ואני טוביה מתנהל עם סוסי ועגלתי כפעם בּפעם ונכנס אצל אחת מקונותי, אצל אשה אלמנה צעירה מייקטרינוסלב, שבּאה לגור בּבּובּריק בּימות הקיץ בּיחד עם בּנה־יחידה, אַהֲרוֹנְצִיק שמו. וזאת למד לדעת, כי הראשון מבּאי־ביתה של אותה אלמנה הייתי אני, אני ולא אחר. “הֻגֹּד הֻגַּד לי, אומרת לי אלמנה זו, כי מוכר אתה מיני חלב משובּחים”. “וכי פּלא יש כאן? — אני אומר לה, לאלמנה זו — הרי לא לחנם, אני אומר, כתב שלמה המלך, החכם מכל אָדם, בּספר “קֹהֶלֶת”, כי שם טוב הולך ונשמע הקול־שופר מסוף העולם ועד סופו, ולא עוד, אני אומר, אלא שכן מצינו הלכה מפורשת גם בּמסכת בּבא־בּתרא”… והרי אלמנה זו מפסיקה אותי ואומרת לי, כי אשׁה אלמנה היא ולפיכך אינה בּקיאָה בּדברי הלכה וכל הענין הזה — ענין זר הוא לה… “כל עיקר חפצה, היא אומרת, שתהא החמאָה דשנה ורעננה והגבינה טובה ומתוקה”… ועכשיו צא והרבּץ תורה לפני אשה!…

בּקיצור, נשאתי חן וחסד לפני אותה האלמנה הייקטרינוסלבית, ומאותו יום ואילך החילותי להכנס אצלה פעמַים בּשבוע, בּכל יום שני וחמישי בדיוק, מביא לה את חלבי בּזמנו, גם מבּלי שאול את פּיה, אם יש לה צורך בּו אם לא, וכך נעשיתי אצלה בּן־בּית, מעורב עם משרתיה ושפחותיה, מציץ לתוך חדר־המבשלים כפעם בּפעם, משגיח בּסדר הבּית, מסתכל בּמאכל שלחנה ומשמיע את דעתי בּשעת הצורך. אמת, בּפעם הראשונה קבּלתי את עָנשׁי כגמולי מידי המבשלת; גזירה יצאה מלפניה, שלא אכנס לרשות שאינה שלי ולא אסתכל בּקנקנם של זרים. אבל בּפעם השניה הטו אוזן קשבת לדברי, ובפּעם השלישית כבר שאלו בּעצתי וחכו לאמרי־פי, משום שראתה האלמנה הייקטרינוסלבית ונוכחה, מי הוא טוביה ובמה כחו גדול. ולא היו ימים מועטים עד שגלתה לפני את כל מצוקות־לבּה, את צערה וצרת־נפשה: אהרונציק! בּחור זה, היא אומרת, כבר הגיע לשנות בּחרות ועדיין הוא מסתפּק בּמעשי־נערות ואין לבּו הולך אלא אחרי צֵיד־הדגים ואחרי הסוסים ואחרי הַלּוֹסִיפֶידִי“ן, שהם שעשועיו יום־יום. גדל הוא אצלי, היא אומרת, ללא עסק וללא דרך־ארץ והכסף כאין בּעיניו, ירושה רבּה, היא אומרת, נפלה לו מאת אָביו, עליו השלום, הונו, היא אומרת, כמעט למיליון יגיע, ואף־על־פי־כן אינו משגיח בּזה ולא כלום. יודע הוא, היא אומרת, רק לבזבּז ממונו ולזרוע כספּו לכל רוח, וידו, היא אומרת, פּתוחה לכל, לרעים ולטובים”… “היכן הוא, אני אומר, אותו בּחור? תני אותו על־ידי, אני אומר, ואָשים עיני עליו. חזקה, אני אומר, על טוביה, שלא יוציא מתחת ידו כלי שאינו מתוקן. הבה אני אומר, אראה את פּני הנער תחילה, ואָז אלמדו פּרק בּהלכות דרך־ארץ, ואפסוק לו פּסוק, ואָביא לו ראיה מן המדרש”… צחקה האלמנה לדברי: “לשוא כל עמלך רב טוביה, היא אומרת, מוטב שתביא לו סוס חדש, ולא ראיה מן המדרש!”… עוד אָנו מדבּרים, והנה זה בּא — כלומר: אהרונציק בּכבודו ובעצמו בּא, נער צח ואָדום, מראהו כאלון, בּחור כארזים, בּן־פּורת עלי־עין, אֵזוֹר־עוֹר אָזור על מתניו ושרוולי כתנתו מופשלים על זרועותיו. “היכן היית?” — שואלת אותו אמו האלמנה. — “הפלגתי בּסירה על־פּני הנהר, הוא אומר, וצדתי דגים”… והרי אף אני נכנס לתוך דבריהם ואומר לו לאותו בּחור: “אומנות נקיה וקלה, אני אומר, לבחור שכמותך! מעשי אחיך, אני אומר, נתונים שם לִמְשִׁסָּה בּידי צר, ואתה עוסק פּה בּסירה להנאָתך וצד דגים בּחכה, כמו שאָנו אומרים בּתפלת שחרית: הָפַכְתָּ מִסְפְדִי לְמָחוֹל”… כך אני אומר לבחור נאה זה ומציץ אותה שעה על אמו האלמנה — פּניה אָדמו וחָורו חליפות. בּודאי סבורה היתה עלובת־נפש זו, שבּנה יקירה יֹאחז בּערפּי ביחד חזקה אחת ויחלק לי מכות־לחי בּאותות ובמופתים שתים וישליכני החוצה כחרס הנשבּר. לא היו דברים מעולם! יודע טוביה את אשר לפניו ואינו מתירא להגיד לאָדם פּשעו! כך הַוָּה אותו בּחור, כיון ששמע דבּורים אלו יוצאים מפורשים מפּי, מיד נרתע לאחוריו, נתן ידיו לתוך כיסי מכנסיו, עמד והסתכל בּי שעה קלה בּאין אומר ובאין דברים — ופתאום הוציא מבּין שפתיו מין שריקה משונה כנגדי ופרץ בּצחוק גדול ופרוע, עד שסבורים היינו שנינו, אני ואמו האלמנה, שבּחור זה השתגע חלילה ודעתו נטרפה עליו בּעצם היום הזה! מה אומר ומה אדבּר למעלתו — מאותה שעה ואילך כרתנו בּרית בּינינו ונעשינו ידידים ורֵעים נאמנים. גם זאת למד לדעת, כי הבּן הזה מצא חן בּעיני מאד ונתחַבּב עלי מיום ליום, אף־על־פּי שריקא היה, רועה־רוח ורודף־קדים ומפזר כּסף כאפר וכל דרכיו דרכי חוּשִׁים. למשל, נזדמן לו עני בּדרך, מיד תחב ידו לתוך כיסו והוציא משם מלוא־קומצו, בּלא מנון ובלא מספּר, ונתן לו ושלחו מעל פּניו. ראה ערום בּחוץ, מיד התפּשט את בּגדו החדש ונתן לו בּמתנה לכסות מערומיו. וכי כך דרכו של בּר־דעת?… מסתכל הייתי ורואה בּצרת־נפשה של אמו האלמנה והייתי משתתף תמיד בּצערה. כמה פעמים התאוננה לפני: “מה אעשה לבני?” — ובקשה אותי בּכל תוקף, שאָשים עיני עליו לחנכו ולהדריכו בּדרך טובה וישרה. ממילא מובן, שעשיתי רצונה בּכבוד גדול. כי למה אמנע את טובי ממנה, בהיות לאל ידי לעשות? ולפיכך הייתי מטייל עם הבּן ארוכות וקצרות, מספּר לו מעשה־מרכבה, ממשל משלים, פּוסק פּסוקים ומשפּיע עליו רוב מדרשים, כיד ה' הטובה על טוביה מאָז ומשנים קדמוניות. והבּן הזה אף הוא דבקה נפשו בּי והיה יושב על־ידי ושומע, עושה אָזנו כאפרכסת ומקשיב לדברי ושואל אותי לחיי ולמשפחתי ולמנהגי, שאני נוהג בּביתי… “תָּאֵב אני מאד, הוא אומר לי, לסור פעם אל בּיתך, רב טוביה”. אָמרתי לו: “בּנוהג שבּעולם, אני אומר, אָדם התאב לסור לביתו של טוביה, אין לו אלא לקום ולעבור דרך היער ולהגיע עד מקום־מושבו בּכפר; ובפרט, אני אומר, אָדם כמותך, שחננך אלהים בּסוסים אבּירים ובלוסיפּידי”ן, ולא עוד, אני אומר, אלא שגם רגליך, בּרוך השם, לא לנחושתים הוגשו ושתיהן נבראו לְשַׁמֶּשְׁךָ, כמו שאנו אומר בּ“הַלֵּל”: רַגְלֵיהֶם וְלֹא יְהַלֵּכוּ“…. אָמר לי: “אימתי אתה מצוי בּביתך?” אָמרתי לו: “אתה מוצא אותי בּביתי בּכל ימי שבּתות וימים טובים. חכה כמעט רגע, אני אומר לו, היודע עתה, מה עולה על דעתי? הנה בּשׁבוע הבּא, אני אומר, יתקדש לנו, אם ירצה השם, חג השבועות, ולפיכך, אני אומר, אם יש את נפשך, בּוא תבוא אלינו אל הכפר, ואָז, אני אומר, תכבּדך אשתי ממיטב מטעמיה וּתְלַבֵּב לך לביבות בּחלב, לביבות שׁמֵנוֹת, אשר לא לִבְּבוּ אבותינו בּמצרים!”… והרי הבּן הזה עומד ושואל: “מה פּירושם של דברים אלו? הרי יודע אתה, רב טוביה, הוא אומר, שאינני מומחה לפסוקים”… “אָמנם כן, אני אומר, יודע אני, כין בּין תלמידי־חכמים יִפָּקֵד מקומך; אלמלי, אני אומר, כמוני למדת תורה בּילדותך, כי עתה לא בּיישה בודאי גם את בּחרותך. וכן מצינו, אני אומר, הלכה מפורשת גם במסכת בּבא־בּתרא: לֹא נִתְּנָה תוֹרָה לִמְגָדְּלֵי סוּסִים — תרגוּם אונקלוס: אִי סַיְפָא לַאו סָפְרָא”… והרי הוא צוחק ואומר לי: “טוב הדבר, רב טוביה. אתכּבּד־נא, הוא אומר, להיות מאורחי־ביתך ביום הראשון לשבועות, אני ועוד שנים מחברי, וּבלבד, הוא אומר, שתהיינה הלביבות חמות”. “אש להבה! — אני אומר. — מִשִׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה — כלומר: מן המחבת אל הפּה!”…. וכך אני חוזר לביתי ואומר לזוגתי שתחיה: “גולדה, אני אומר, הִכּוֹנִי־נָא בעוד מועד, כי בשורה בּפי היום: אורחים, אני אומר, יבואו אלינו לימי השבועות”. אָמרה לי: “מזל טוב לך! מי ומי הבּאים?” אָמרתי לה: “דבר זה אגלה לך בּשעת הצורך; לעת־עתה אני אומר, הזדרזי־נא, אשתי, והכיני ביצים לימות החג. חמאָה וגבינה, אני אומר, יש לנו, בּרוך השם, די והותר. ולפיכך, אני אומר, כשתגיע השעה, שעת בּוא האורחים, תעמדי הָכֵן על מכונך ותלבּבי לבביות בּעד שלשה אנשים. והאנשים האלה, אני אומר, אנשים ממש הם, היודעים פּרק בּהלכות אכילה, לא כאותם המלאָכים, אני אומר, שבּאו אל אברהם אָבינו עליו השלום לעסוק בּתורה, כמו שכתוב, אני אומר, בּפירוש רש”י… “רואָה אני מדבריך, היא אומרת, כי נטפּל לך שם על־דרכך מין בר־נש רעב ממלחכי־פּינכה”… “בּהמה אָתְּ, גולדה, בּמחילה מכבודך! — אני אומר לה. — ראשית, אני אומר, אין כל רע בּזה, חלילה, אם הַאֲכֵל נאכיל את אָחינו האביון לכבוד חג השבועות בּלביבות מבושלות; אדרבּה, אני אומר, מצוה היא זו, שכן מצינו דין מפורש גם בּ”חיי־אָדם”: יַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ… ושנית, אני אומר, להוי ידוע לך, זוגתי היקרה הצנועה והחסידה מרת גולדה שתחיה, כי אחד מאורחינו הנכבּדים, שיבואו אלינו בּחג השבועות, יהיה בּנה־יחידה של אותה האלמנה הייקטרינוסלבית, ששמו אהרונציק, הוא אהרונציק, אני אומר, שכבר ספּרתי לך פּעמים הרבּה בּשבחו“… “מכיון שכך, היא אומרת, נעניתי לך, טוביה”… אָכן גדול כח הכסף! אפילו גולדה זו שלי, שאינה מעורבת עם הבּריות כמוני, מכיון שהריח ריח של מיליונים, מיד שִׁנתה אף היא את טעמה. דרכו של עולם הוא בּכך עוד מששת ימי־בראשית, כמו שאָנו אומרים בּ”הַלֵּל": כֶּסֶף וְזָהָב מַעֲשֵׂי יְדֵי אָדָם — רצה לומר: ממונו של אָדם — זה אסונו…

בּקיצור, הגיע חג השבועות, זמן אורה ושמחה, זמן מתן תורתנו. מה רב האור ומה נעים החום ומה ירוק הדשא ומה הָדוּר זיו העולם סביב לביתי בּימי חג השבועות — את כל זה אין אני צריך לספּר למעלתו. כסבור אני, שאפילו העשיר שבּעשירי יהופּיץ את כל אשר לו יתר בּעד שמים בּהירים אלו, שמי־התכלת, ובעד יער ירוק זה, יער־ארנים, הנותן ריחו למרחוק, ובעד ירק־דשא זה, שהוא מרעה לפי הפּרות, הרועות על־ידך ומעלות גרה ומבּיטות אליך בּחן ובחסד וברחמים, כמדבּרות בּלשון בּני אָדם: “תן לנו, רב טוביה, בּכל יום ויום ירק־דשא זה, אָז גם אנחנו בּמֵיטב חֲלָבֵנוּ נשלם לך”… אני בּדידי: גם אם יתן לי מר מלא ביתו כסף וזהב — לא אעקור דירתי מכפר לעיר ולא אשַׁנה מקומי. וכי ראית מימיך בּעיר שמים אלו, שמים זכים וטהורים, כעין התכלת לטוהר?… כי תשב בּעיר ותשא עיניך למרום — מה תראה שם? בּתי־חומה גבוהים וּמִגְדָּלִים וגגות וארובּות. התמצא שם אילן כזה, שענפיו מרובּים? וגם אם הזמין שם הקדוש־בּרוך־הוא בּאחת הפּנות עץ שָׁתוּל על אבני המקום, ועמדו בּני־העיר וכסוהו בּבּגדים, למען יחם לו… ולפיכך, כאשר בּאו האורחים אל כפר־מושבנו בּיום הראשון לשבועות, התפּלאו למראה עיניהם ולא חדלו מהשמיע תהלות ותשבּחות לחן המקום וליושביו. והאורחים הללו, ארבּעה בּחורים מספּרם, נכנסו לחצרי כשהם רוכבים כולם על סוסים דוהרים, המגמאים ארץ בּמרוצתם. בּיחוד הצטיין סוסו של אהרונציק, סוס הדור ואבּיר וקל־הרגלים, שמחירו בּערכך, בּלא שום ספק, שלש מאות קַרְבּוֹנִים, ואולי עוד יותר! “בּרוכים הבּאים, אורחים הגונים! — אני מקדים פּניהם ואומר להם. — לכבוד התורה ולכבוד המקום ולכבוד הרגל, אני אומר, בּאתם אלי רוכבים על סוסים, כמו שאָנו אומרים בּתפילת שחרית: אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסֶים… ואולם, אני אומר, אין בּכך כלום. הכל יודעים את טוביה, אני אומר, שלא על מספּר ל”ו צדיקים ימָנה שמו, ואם ירצה השם, אני אומר, כשתגיע שעתכם לקבּל עונש בּעולם הבּא מאת מלאך־הדומה, לא יהא חלקי עמכם… הוי, גולדה! מהרי והכיני את הלביבות! יוציאו נא אלינו, אני אומר, את השלחן החוצה, כי בּביתי אין לי להראות להאורחים אלא ארבעה כתלים בּלבד… הוי, בנותי, שפרינצה וטַייבּיל ובֵּיילקה! היכן אתן שׁם? מַהֵרְנָה וַעֲשֶׂינָה!"… כךְ אני מפקד על בּנותי, כדרך האָב השורר בּביתו, ותוך־כדי־רגע הוצאו מן הבּית אל החוץ שלחן וספסלים ומפה, גם קערות וכפּות ומזלגות ומלח ושאר ירקות. ומיד הופיעה גם זוגתי מרת גולדה שתחיה, והיא נושאת על המחבת מנחת־מרחשת לאורחים — לביבות מטוגנות בּחמאָה, לביבות שמנות, חמות ורותחות, שריחן נודף למרחוק וטעמן כצפּיחִת בּדבש! האורחים יושבים סביב לשלחן, עושים בּמלאכה ופיהם מלא תהלה להלביבות המשובּחות הללו… “למה תעמדי בּחבּוק־ידים? — אני אומר לגולדה זוגתי. — קומי, אני אומר, והשמיעיני עוד הפּעם פּסוק זה כצורתו; חג לנו היום, חג השבועות, אני אומר, וכל המרבּה בּלביבות הרי זה משובּח; כי אם לא עכשיו, אני אומר, — אימתי?”… וגולדה שומעת פתח הבּית וממהרת וממלאָה שוב את הקערה, ושפּרינצה עוזרת כנגדה ומגישה את הלביבות אל השלחן. בּאותה שעה אני מציץ מן הצד על אהרונציק, והנה בּחור זה עזב את דבר הלביבות והתחיל מסתכל בּפני שפרינצה בתי, יושב ומבּיט עליה ואינו גורע עין ממנה. “חטוף ואכול אני אומרלו בּלשון הכתוב, למה אתה מתרשל במלאכתך ואינך אוכל?” אָמר לי: “כלום מה אני עושה?” אָמרתי לו: “מבּיט אתה על שפרינצה בתי”… פּרצו כל המסובּים בּצחוק, ואף שפּרינצה בתי עמהם, הכל צוחקים, הכל שמחים, הכל מתעלסים — אשריהם, מה טוב חלקם, מה נעים גורלם ומה יפה עולמם!… מי מִלֵּל לי אָז, כי יום חגי יֵחָפֵךְ לי אחר־כך לאֵבל, ושמחה זו — אחריתה צרה ותוכחה ויללה ובכיה לדורות?… אוי לי, כי שָׁמַם בּיתי וחָשׁךְ עולמי בּעדי!… ואולם — כוס־היגונים לאט! חייב אָדם לתת בּעפר פּיו ולדום. כי מה בּצע לאנוש בּתלונותיו ומה תקותו, כי יתריע כלפּי מעלה ויבַכֶּה על חייו המעטים והרעים? וכי לא מצינו מקרא מלא בּתהלים: הַשְׁלֵךְ עַל ה' — כלומר: בּטח בּאלהים וקוה לישועתו, כי אל רחום וחנון הוא, ובודאי לא יסיר חסדו מעליך ויורידך לבאר־שחת לכלכל שם שיבתך בּכבוד… ועתה אתה, אדוני, הטה־נא אוזן קשבת ותאזין ותשמע את כל התלאָה אשר מצאָה את טוביה בּימים האחרונים.

בּקיצור, ויהי ערב ויהי בוקר — בּשעה שבּין הערבּים היה מעשה, ואני טוביה חוזר ובא לביתי כפעם בּפעם, כולי מעונה ומדוכּא מעל היום ומחומו ומריצת רגלים, שאני רץ בּבּובּריק מבּית לבּית, רצוא ושוב, לרגל המלאכה אשר לפני. נכנס אני לחצרי — והנה פּנים חדשות לנגדי: אל מפתן בּיתי, ליד הדלת והמזוזה, עומד סוס קשור בּרסנו. מסתכל אני בּקלסתר־פניו — העובדה, שהסוס הזה סוסו של אהרונציק הוא, שהערכתי אָז את מחירו בּערך שלש מאות קַרְבּוֹנִים, ואולי עוד יותר. נגש אני אל אותו סוס, פּושט ידי האחת לפשפש בּצוארו ולהחזיק בּרעמתו ומכה בּידי השניה על גבּו ועל אחוריו, מכהו ואומר לו: “מה לידידי בּבית?”… הפך אלי הסוס את פּרצופו הנאה והמלא חן והציץ עלי בּעיניו המאירות, כמדבּר אלי בּלשון בּני־אָדם: “למה תשאל אותי, רב טוביה? שאל את פּי אדוני ויגדך”… ואני נכנס לביתי ונגש עד אשתי: “הגידי־נא לי, גולדה יונתי, מה מעשהו של אהרונציק בּכאן?” אָמרה לי: “וכי לי לדעת זאת? הרי מאנשי שלומך הוא, אשר אָהבת!” אָמרתי לה: “היכן הוא עכשיו?” אָמרה לי: “יצא עם הילדות לטייל בּיער”… אָמרתי לה: “מה פּירושו של טיול זה לפתע־פּתאום?” — כך אני אומר לאשתי וּמְצַוֶה עליה לערוך את השלחן. אחרי שגמרתי סעודתי, שַׁבתי ואָמרתי אל לבּי: “מה זה היה לך, טוביה, כי נפלו פניך פּתאום? אורח כי בא אל ביתך — ונבהלת? אדרבּה”… עוד אני חושב מחשבות אלו, והנה מציץ אני מן החלון—בּנותי שבו מן היער עם אותו הבּן ופרחים בּידיהן; טייבּיל ובּיילקה הצעירות הולכות ראשונה, ואחריהן — שפּרינצה בּתי עם אהרונציק… מהרתי ויצאתי לקראתם: “שלום עליכם”. “עליכם שלום”. מסתכל אני בּפני אהרונציק זה — עומד הוא לפני עמידת מבולבּל, כתינוק שסרח, מחליק בּידו על גבּי סוסו ומדבּר אלי דברים משונים: “רב טוביה! — הוא אומר. — רצונך לעשות עסק עמי? הבה, הוא אומר, נחליף את סוסינו זה בזה”… “צחוק, אני אומר, אתה עושה לי בּדבריך אלה; מלגלג אתה, אני אומר, על טוביה”… אָמר לי: אין כאן לגלוג, אלא דברים בּרורים“. “האמנם? אני אומר. — דברים בּרורים? אם כן, אני אומר, הגידה־נא לי. אלופי, והשמיעני דברים בּרורים, בּכמה עלה לך סוסך זה?” “ובכמה, הוא אומר, הַעֲרֵךְ תעריכנו?” “חוששני, אני אומר, שבּעד הסוס האבּיר הזה, העומד עמנו פּה היום, שלמת בּערכך שלש מאות קַרְבּוֹנִים בּמזומנים, ואולי עוד יותר”. צחק הבּן לדברי והשמיעני בּו בּרגע, שבּעד סוסו זה שלם פּי־שלושה בּערכי. “ובכן, הוא אומר, רצונך שנעשה חליפין בּינינו?” שיחה זו לא מצאָה חן בּעיני כלל וכלל: הא כיצד? סוסו של זה בּין אבּירים מקומו ולפני מלכים יתיצב, וסוסי שלי — אין לו אלא עורו ועצמותיו בּלבד… ולפיכך אָמרתי לו, שיניח את העסק הזה לעת אחרת, כשתהא השעה ראויה לכך. וכדי לסיים בּמלה של בּדיחות, שאלתי אותו בּערמומית: “האם לשם עסק זה בּלבד בּאת לכאן? אם כן, אני אומר, חבל על טרחתך”… ענה זה ואָמר לי: “כן דבּרת, רב טוביה! אָמנם, הוא אומר, לא לשם עסק זה בּאתי לכאן, אלא לשם ענין אחר. אם רצונך בּכך, הוא אומר, תטריח את עצמך לשעה קלה ונצא שנינו לטייל מעט”. “מה זה היה לו, שעוסק הוא כל היום הזה בּטיולים?”… כך אני מהרהר בּפני עצמי ויוצא עמו מחצרי ואָנו פונים שנינו ליער. החמה כבר שקעה, היער הירוק החשיך כולו ולבש שחורים, הצפרדעים מקרקרות בּנחל וריח הדשא מחיה נפשות. אהרונציק הולך ואני הולך. הוא שותק ואני שותק. ופתאום נתעכב בּדרך־הלוכו, הוציא קול שיעול מגרונו ופנה אלי ואָמר: “רב טוביה! מה תאמר, למשל, אם אגלה לך עכשיו, כי אוהב את את שפּרינצה בּתך ואני רוצה לישא אותה לאשה?” אָמרתי לו: “מה אומר ומה אדבּר? סבורני, אני אומר, כי בּמקום שבּבחור כמותך עומד — אפילו משוגעים גמורים אינם יכולים לעמוד!”… אָמר לי” “מאי משמע?” אָמרתי לו: “תֵּיקוּ”… אָמר לי: “אין אני מבין דבריך”… אָמרתי לו: “סימן הוא לך, שלא בּין החכמים גודלת, כמו שמציגו בּישעיה: הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ — תרגום אונקלוס: לְחַכִּימָא בִרְמִיזָא, לְשָׁטְיָא בְכוּרְמִיזָא”… אָמר לי: “אני מדבּר אליך דברים בּרורים, ואתה מתחכם לי ומקיפני בפסוקים!” אָמרתי לו: "כך מקובּלני מרבּותי: אֵין הַסּוּס קוֹפֵץ מִתּוֹךְ עֲבוֹתוֹת־הָעֲגָלָה

אֶלָּא אִם כֵּן נִכְנְסָה בוֹ רוּחַ־שְׁטוּת… ואתה, אני אומר, אם בּאמת נאה דורש אתה, לך אל אמך, בּני, ושאל את פּיה, אָז תסבּיר לך, אני אומר, הלכה זו לכל פּרטיה ודקדוקיה“… “וכי סבור אתה, הוא אומר, שתינוק בּן־יומי אני, הזקוק לעצת אמו?”… “בּידוע, אני אומר, שבּחור כהלכה אתה, בּלא עין־הרע, ואף־על־פּי־כן — על־פּי אמך יקום דבר. חזקה, אני אומר. על אשה חכמה כמותה, שתגיד לך שבחך בּפניך, כי מבּני־לֶקִישׁ אתה, ותשמיע לך נכוחות”… “למשל, הוא אומר מה נכוחות תשמיעני?” “למשל, אני אומר, בּחור כמותך צריך לדעת את אשר לפניו ולבקש לו את בּת־מינו, הראויה לו. כי מה לך, אני אומר, ולבת טוביה? מי היא שפּרינצה, אני אומר, ומי אתה, כי תדמה אותה אליך? והעיקר, אני אומר, מי טוביה אָביה ומי אמך הגבירה, כי נתחתן בּינינו? הלא יש לנו, אני אומר, מקרא מלא בּ”חיי־אָדם”: מַה לְכֹהֵן בְּבֵית הָקְּבָרוֹת?"… “מכיון שכך, הוא אומר, אינך אלא טועה, רב טוביה! ידוע תדע, הוא אומר, כי אינני עוד נער בּן שמונה־עשרה ואין אני מבקש מחותנים נאים בּשביל אמי. יודע אני, הוא אומר, מי הוא טוביה ומי בתו, ואף־על־פּי־כן, הוא אומר, בּה חשקתי, וכך גזרתי, וכן יקום!”…. “סלח־נא לי בּרוב חסדך, אני אומר, שאני מפסיקך בּאמצע. רואה אני מדבריך, אני אומר, שהצד האחד כבר קיים וקבּל את הענין כולו כמו שהוא; ואולם, אני אומר, חשקה נפשי לדעת, אם כבר נמלכת עם בּצד השני ואם קבּלת גם הסכמתו?”… אָמר לי: “קשה לי לעמוד על כונתם הנכונה של דבריך אלה”… “כוונתם הנכונה של דברי אלה, אני אומר, מכוונת כלפּי שפּרינצה בתי, אם כבר דבּרת דבר על אָזנה ואם כבר אנתה לך אָמן?”… קפץ אהרונציק כנעלב ואמר לי בּצחוק קל: “וכי לשאל אתה צריך? בּודאי, הוא אומר, כבר דבּרתי עמה, ולא פּעם אחת דבּרתי, אלא כמה פּעמים! בּא אני לכאן, הוא אומר, בּכל יום ויום”… השומע מר? בּכל יום ויום הוא בּא לכאן, ואָנכי לא ידעתי! “בּהמה בּצורת אָדם! הרי ראוי אתה, טוביה, ללעג ולקלס! אם כל ימיך תלך כרחל לפני גוזזיה, סופך שיעמידוך בּרפת לפני הָאֵבוּס ויאכילוך תבן ומספוא, חמור־גרם שכמותך!”… כך אני מהרהר בּלבּי, ואני הולך עם אהרונציק וחוזר לביתי, ושם הוא נפרד בּשלום מעל בּנותי, קופץ ועולה על סוסו האבּיר ונוסע לדרכו לבּובּריק.

בּקיצור, הבה נעזוב, כמאמרם, את בּן־המלך ונחזור לבת־המלכה, כלומר — לשפּרינצה בתי… “הגידי־נא לי, בּתי חמדתי, אני אומר לה, מה הדבר אשר דבּר לך אהרונציק זה ומה הענין אשר החלטתם שניכם מבּלי שאול את פּי?”… דבּר אל העצים! שומעת שפּרינצה ומסמיקה כולה, כובשת פּניה בּקרקע, ככלה זו שמדבּרים בּה נכבּדות, וְהַדִּבֵּר אין בּפיה… שתיקה יפה! “יהי אלהיך עמך! — אני מהרהר בּפני עצמי. — אם אין רצונך לדבּר עכשיו, עתידה את לדבּר אחר־כך, כשיבוא יומך”… לא אשה טוביה וידחק את השעה. ואָז שמרתי את הדבר בּלבּי עד עת־מצוא וְכִוַּנְתִּי את הרגע בּשעה שאין איש בּינינו ושאלתי אותה שוב: “שמעיני, שפּרינצה בּתי, אני אומר, הלא תעני לי רק אל שאלתי זאת: היודעת אַתְּ אֶת טיבו של אהרונציק זה?”… אָמרה לי: בּודאי אני יודעת את טיבו“… אָמרתי לה: “היודעת את, שֶׁחֹמֶץ־בֶּן־יַיִן הוא?”… אָמרה לי: “מה זה חומץ־בּן־יין?”… אָמרתי לה: “מין משקה, שמראהו מראה יין וטעמו טעם חומץ”… אָמרה לי: “טעות היא בּידך; איש טוב הוא אַרְנוֹלְד”… אָמרתי לה: “כלום אַרנולד יקרא שמו בּישראל מעכשיו, ולא אהרונציק הפּוחז?”… אָמרה לי: אַרנולד איננו פּוחז; אַרנולד, היא אומרת, יושב אל עקרבּים בּתוך אנשים רעים וחטאים, שהם רק לכסף ישאפו ולבצע עיניהם”… “אם כן, אני אומר, אף אַתְּ, שפּרינצה, כבר נכנסת לפרדס ונעשית שם פּיליסופית ומאסת בּכסף ובצע תועבה הוא לך, ככתוב בּתורתנו הקדושה: מַה בֶּצַע בְּדָמִי?”…

בּקיצור, מתוך שיחה זו נוכחתי, שהללו כבר הרחיקו נדוד ואין להשיבם, לפי שיודע אני את בּנותי ואת דרכיהן. בּנות טוביה — דבר זה כבר השמעתי פּעם למעלתו — אָרור טבען כי עז! מכיון שדבקו בּבן־אָדם — ודבקו בו בּכל לבבן ובכל נפשן, בּגופן ובנשמתן גם יחד! ולפיכך שבתי ואמרתי אל לבּי: “אך שוטה אתה, טוביה! למה תחכם מכל האָדם אשר על פּני האדמה? אולי בּאמת מה' יצא הדבר? אפשר גזירה היא מן השמים, שעל־ידי שפּרינצה זו הצנועה והשלוה תִּוָּשַׁע תשועת־עולמים ותקבּל שכרך בּבת־אחת בּעד כל המכות אשר הוּכֵּית בּידי אלהים ואָדם, ובעד כל הפּגעים אשר נפגעת בּימי חיי־הבלך, ובעד כל הצרות והתלאות אשר עברו על ראשך למן אָז ועד עתה? אפשר כבר הגיעה שעתך, שתנוח גם אתה לעת זקנה ותחליץ עצמותיך בּערוב ימיך, ותראה חיים בּעולמו של הקדוש־בּרוך־הוא עם גולדה אשתך, חיים של טובה וברכה, חיים של עושר וכבוד, חיים שאין בּהם בּושה וכלימה? אפשר עמדה לך זכות־אָבות, שתהא בּתך עשירה ומושלת במיליונים? כלום לא לפי כבודך הוא זה?… היכן מצינו כתוב, שחייב טוביה להיות עני כל ימיו, לֵיהרג תמיד על פּת־לחמו ולהחזיר עם סוסו ועם מעשי־חלבו על פּתחי הנגידים היהופּיציים, כדי להספּיק להם מעדנים לבטנם בּכל בּוקר ובוקר?… מי יודע — אולי מן השמים מסייעים עכשיו בּידי ומגלגלים לי זכות על־ידי בּתי הזכאית, שאהא אף אני קרוא אָדם בּימי זקנתי, ואָז אוכל לתקן עולמי וּלְשַׁפֵּר מעשי לפני בּוראי, לבזבּז ממוני לצדקה ולהכניס אורחים לביתי, או אולי גם לישב בּבית־המדרש בּתוך שאר תלמידי־חכמים ולעסוק בּתורה עד בּוא יומי האחרון?”… כך אני משעשע את נפשי בּרעיונות ובהרהורים נעימים וחולם חלומות בּהקיץ, כמו שאָנו אומרים בּתפלת שחרית: רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ — תרגום אונקלוס: שָׁטְּיָה בְחֶלְמָא טָבָא נִיחָא לֵיהּ… ואני בא לביתי ונגש אל זוגתי מרת גולדה שתחיה ונכנס עמה בּדברים: “הגידי־נא לי, גולדה אשתי, אני אומר, הטוב בּעיניך, דרך משל, שתהא שפּרינצה שלנו בּעלת־מיליונים?” אמרה לי: “מה טיבה של בּעלת־מיליונים?” הָמרתי לה: “בּעלת־מיליונים הרי היא אשתו של בּעל־מיליונים”… אָמרה לי: “ומה טיבו של בּעל־מיליונים?”… אָמרתי לה: “בּעל־מיליונים הוא אָדם, שהונו מגיע למיליון”… אָמרה לי: “וכמה הוא כדי שיעור מיליון?”… אָמרתי לה: “מכיון שבּהמה את ואינך יודעת אפילו כמה הוא כדי שיעור מיליון — אם כן למה אשחית את דברי על אוזן פּתיה שכמותך?”… אָמרה לי: “שיננא! מי בקש מידך לדבר עמדי?” — אם כן, צדקה גם גולדה בּדבריה.

בּקיצור, עבר יום אחד ואני שב מדרכי לביתי: “היה כאן אהרונציק?” — לא, לא היה… עבר יום שני: “היה כאן אותו בּחור?” — לא, לא היה… אפשר אכנס אצל האלמנה הייקטרינוסלבית, כנכנס לפי תומי? אבל לא לפי כבודי הוא זה. יאמרו: טוביה רודף אחר השידוך… ואגב, מרגיש הייתי כי דעתה של אותה אלמנה ודאי לא תהא נוחה בּיותר מכל הענין הזה; כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵין הַחוֹחִים הוא לה — כלומר: כַּחֹמֶץ לָעֵינַיִם וְכֶעָשָׁן לַשִּׁנַּיִם… אף־על־פּי, שעל צד האמת הרי אין אני יודע עדיין — בּמה נקלותי בּעיניה? וכי בּשביל שאין לי מיליון בּאוצרותי — הפסדתי? הרי כנגד זה יש לי, בּרוך השם, מחותנת עשירה בּעלת־מיליונים! והיא — עם מי תתחתן? עם טוביה החולב, יהודי אביון, עני מר ומדוכא… אם כן, יחוסו של מי עדיף? הֱוֵי אומר, יחוסו של טוביה!… את האמת אגיד למעלתו ולא אכחד: השידוך הזה התחיל מושך את לבּי יותר ויותר. ולא השידוך עצמו היה מושך את לבּי, אלא העוקץ שבּו, תאות הנצחון. תקף עלי יצר־הרע של נצחון. “תִּפַּח רוח אבי־אביהם של עשירי יהופּיץ! ידעו נא ויראו, מי הוא טוביה ומה כחו!… עד עכשיו שמע העולם כולו רק את שֵׁמע רוטשילד ורק שמו בּלבד היה נִשָׂא תמיד על כל לשון, כאילו שאר בּני־האָדם אינם קרויים אָדם”… כך אני מהרהר בּדרך חזירתי מבּובּריק, וכשאני בּא לביתי, יוצאת אשתי לקראתי ובשורת־שמחה בּפיה: “בּא לכאן לפני רגע שליח מיוחד, ערל מבּובּריק, בּפקודת האלמנה הייקטרינוסלבית, שתמהר ותבוא לביתה, למען השם, תיכף ומיד; אָסור תאסור את סוסך ותצא לדרך ואל יעצרך הלילה, כי הדבר נחוץ מאד!”…. “מה זה היה להם שם, אני אומר, כי דחקה להם השעה לפתע־פתאום? כלום יושבים הם שם, אני אומר, על עקרבּים חלילה?”… כך אני אומר לזוגתי ומציץ אותה שעה על שפּרינצה בּתי — כאלם לא תפתח פּיה. ורק עיניהם מדבּרות, שפה בּרורה מדבּרות הן! עלובת־נפש זו — אין איש כמוני יודע את לבּה… בּכל הימים האלה חושש הייתי, שמא, חס ושלום, תִּכָּזֵב תקותה וחלומה יִתְבַּדֶּה, ולפיכך לועז הייתי על אהרונציק זה בּפניה ומרבּה לספּר בּגנותו, כדי שיסתאב בּעיניה. אבל ראיתי אָז ונוכחתי, כי משחית אני את דברי על אוזן לא־שומעת. אני עומד ומשפּיע עליה רוב שיחה, ושפּרינצה זו הולכת ודועכת כנר זה הדועך. ובכן אָסרתי שוב את סוסי בּעגלתי ויצאתי עם תחילת הערב לבּובּריק בּפּעם השניה. בּדרך נסיעתי הייתי הופך בּענין זה שלפני ומבקש פּתרונו: “על מה ולמה הבהילוני פּתאום להביאני אל בּיתם בּלילה? לקבּלת־קנין? לתנאים? אם כן, חייב היה חתן דנן להטריח את עצמו ולבוא אל בּיתי תחילה! כמדומה לי, שלפי־שעה הרי אני אבי־הכלה בּעזרת השם יתבּרך!”… אלא תיכף לזה אני צוחק בּלבּי לרעיונותי אלו: “מה עלה על דעתך, טוביה? הנשמע כדבר הזה בּמחננו, שיהא העשיר הולך תחילה אל העני? הרי אם כן, ישתנו עלינו סדרי בראשית ועקבות משיח יתגלו, ואָז יקוים בּנו חלום הצעירים מתקני־העולם, עזי־הפּנים שבּדור הזה, הפוסקים הלכה לעצמם, כי אין בּין העשיר ובין אָחיהו האביון ולא כלום. לפי דעתם של אלו, כל ישראל יש להם חלק: שלי שלך, שלך שלי — קום וזכה מן ההפקר… לכאורה, הרי בּינה יתירה ניתנה להם, לבני הדור הזה, ואף־על־פּי־כן, אוי ואבוי להם — כולם כּבּהמות נדמו!”…

מתוך רעיונות אלו נכנסתי לבּובּריק והגעתי עד בּית־הקיץ של האלמנה הייקטרינוסלבית. “היכן היא האלמנה?” — אין כאן אלמנה! “היכן הוא הבּן?” — אין כאן בּן!… “אם כן, אני אומר, מי זה קראני לכאן?” “אני קראתי לך!” — כך אומר לי איש יהודי בּעל־בּשר ויוצא לקראתי עם זקנו הקלוש ועם שרשרתו, שרשרת־הזהב, המאירה על כרסו. “מי הוא כבוד מעלתו, אני אומר, כי אדעהו?” אָמר לי: “אחי האלמנה אני ודודו של אהרונציק… נקרוא נקראתי לכאן, הוא אומר, על־ידי דֶפֵּישָׁה, וזה עתה באתי”… “אם כן, אני אומר, הרי לך שלום!” — כך אני אומר ויושב על הכסא. כיון שראה זה, כי ישבתי על הכסא, מיד אָמר לי: “שב”. אָמרתי לו: “מודה אני לך, כבר ישבתי. ובכן, אני אומר, מה יש חדש בּמקומכם? מה שלום הפּרעות?”… לא ענה לי זה דבר על שאלתי, עלה וישב על מין כסא העשוי לנענועים, שם ידיו בּכיסיו, הבליט כנגדי את כרסו ואת שרשרתו, שרשרת־הזהב, ופתח ואָמר לי: “דומה, שקוראים שמך טוביה?”… “אָמנם כן, אני אומר, כשקוראים אותי לעלית־התורה, אָז יקרא שמי בישראל: יעמוד רב טוביה בּרב שניאור־זלמן אחרון!”… “ובכן, הוא אומר, שמעני, רב טוביה, ואגיד לך. למה לנו להאריך בּדבּורים? מוטב, הוא אומר, שנגש תיכף ומיד אל הענין, כלומר: אל העסק”… “לו יהי כדבריך, אני אומר, כמו שאָמר דוד המלך, עליו השלום: רֵאשִׁית חָכְמָה קְנֵה — רצה לומר: אין מתחילין אלא בּעסק… יהודי סוחר אני, הריני אומר, ועל מסחרי אני חי”… “גם אני רואה בּך, הוא אומר, שיהודי סוחר אתה, ולפיכך הבה אדבּר אליך בּלשון־סוחרים. רוצה אני, הוא אומר, שתגיד לי את האמת, דברים בּרורים תשמיעני, בּכמה יעלה לנו כל הענין הזה הכל כאשר לַכֹּל?… אבל בּמטותא ממך, הוא אומר, דברים בּרורים תשמיעני!”… “אם רצונך, אני אומר, לשמוע מפּי דברים בּרורים — הרי אין אני יודע עדיין, מה אתה סח!”… “רב טוביה! — הוא אומר לי ואינו מוציא את ידיו מתוך כיסיו. — שאלתי ובקשתי, הוא אומר, שתגיד לי דברים בּרורים: בּכמה יעלה לנו עניננו זה, הידוע לשנינו?”… “אם מתכון אתה, אני אומר, לענין החתונה, הידוע לשנינו, הרי אני יהודי עני ואין ידי משגת לערוך חתונה כהלכתה, שתהא לפי כבודכם”… לשמע דברים אלו, העמיד עלי היהודי זוג עינים תמהות ואָמר לי בּזו הלשון: “הֲמִתַּמֵּם אתה ומתהולל לפני, או תם אתה בּאמת?… אף־על־פּי, הוא אומר, שמריסי עיניך נכיר, כי אינך תם כלל וכלל. כי אלמלי תם היית, הוא אומר, כי אָז לא משכת בּרשתך את בּן־אחותי, שהתחכמת לו וקראת אותו לביתך לאכילת־לביבות, כביכול, וְזִמַּנְתָּ לו שם בּתולה יפה, אם בּת היא ואם אינה בּת — לא מעניני הוא זה ואין אני יורד לעומקו של דבר… והנערה, הוא אומר, דבקה בו, כלומר: מצאָה חן בּעיניו, והוא גם הוא — לא־כל־שכן שמצא חן בּעיניה! דבר זה מובן מאליו… אין אני מוציא לעז עליה, הוא אומר, אפשר שנערה ישרה היא ותמימת־דרך וּמִתְכַּוֶּנֶת לפי־תומה אל האמת… אין זה מעניני ואין אני יורד לעומקו של דבר… אבל אל־נא תשכח, הוא אומר, מי אתה ומי אנחנו! הרי יהודי בּר־דעת אתה, הוא אומר, אם כן איך העלית על דעתך, שטוביה החולב, זה שמביא לנו חמאָה וחריצי־חלב למכירה, יתחתן אותנו?… שמא תאמר, דבר אֲמָנָה היה בּיניהם? אם כן, הוא אומר, יחזרו מדבריהם! אין בּזה חלילה, הוא אומר, משום סכנה. נכונים אָנו, הוא אומר, לכפּר פּניה בּמתנת־כסף, כפי אשר יושת עלינו בּיושר־לבב. אדרבּה, הוא אומר, נכונים אנחנו לְוַתֵּר משלנו. דין בּתולה, הוא אומר, אינו כדין בּחור; אם בּת היא, הוא אומר, ואם אינה בּת — לא מעניני הוא זה. אין אני יורד, הוא ואמר, לעומקו של דבר”… “רבּונו־של־עולם! — אני מהרהר בּפני עצמי, — מה רוצה יהודי זה?”… ושוב הוא מדבּר ומדבּר ואין מעצור לשטף־לשונו: “אל תאמר בּלבּך, הוא אומר, כי יעלה בּידך לעשות שערוריה ולהקים שאון ולגלות חרפּתנו בּרבּים, כי בן־אחותי חשקה נפשו להתחתן עם בּת טוביה… הסר תקוה מלבּך, הוא אומר, ואַל תשא נפשך לשוא, כי אחותי אשה רפת־אונים היא ויכול תוכל להזיל זהב מכיסה, פּן לא תהיה תפארתך על הדרך הזאת… אם לשלום אתה, הוא אומר, ואם לבּך ישר בּקרבּך, אָז נעביר על מדותינו וקבּל תקבּל מידינו שקלים אחדים. יהיה רצון, הוא אומר, כאילו נדבה היא זו… הרי בּני־אָדם אנחנו וגם אָנו יודעים עת לרחם ולעשות צדקה עם איש”…

בּקיצור, תאב מר לדעת, מה עניתי לו? אוי ואבוי לנפשי — לא עניתי לו ולא כלום! דבקה לשוני לחכי ונאלמתי דומיה מגודל הכאב והחרפּה. ועד שזה מדבּר ומטיף מוסרו על לבּי, והנה קמתי פּתאום ממקומי ופניתי אל הדלת ואל המזוזה — ואינני!… כנס מפּני הדלקה וכנמלט מבּית־האסורים — כך נמלטתי על נפשי מן הבּית הזה!… וביציאָתי, היה ראשי כגלגל ולבּי סחרחר ועיני שביבי־אש מתיזות ובאָזני הומים ומזמזמים דבריו של זה: “דברים בּרורים השמיעני”… “אם בּת היא ואם אינה בּת”… “אשה רפת־אונים להזיל זהב מכיסה”… “יהי רצון כאילו נדבה היא זו”… “לא תהא תפארתך על הדרך הזאת”… ואָז נגשתי אל סוסי, כבשתי את פּני בּעגלתי ומעוצר רעה ויגון — הילעג עלי מר? — פּרצתִּי בּבכי־תמרורים. וכאשר חדלתי לבכות ועליתי על עגלתי וחלקתי לבהמה העלובה מנה אחת אפּים, אָז פּתחתי את פי וקללתי את יומי כקללת איוב הזקן בּשעתו: “הודיעני, אלהים, את דרכיך ולמדני את מדת רחמיך; מה ראית בעבדך בּאיוב, כי שַׂמְתָּ אותו למפגע לך ולא תתנהו לבלוע רוקו אפילו רגע? המעט לך יהודים בּמחנה ישראל, כי רק בּו בּחרת מכולם להורידו ביגון שאולה?”… ואני חוזר לביתי ואני רואה שמחה בּמעוני: כל בּני־משפּחתי מסבים לשלחן, אוכלים פּת־ערבית ומיטיבים את לבּם, בּלא עין־הרע, ורק שפּרינצה אינה ביניהם. אָמרתי להם שוב: “היכן היא שפּרינצה?”… אָמרו לי: “מה נשמע? למה קראו לך” אָמרתי להם שוב: “היכן היא שפּרינצה?”… אָמרו לי שוב: “מה נשמע?”… אָמרתי להם: “לא כלום, הכל על מקומו בא בּשלום, העשירים היהופּיציים, אני אומר, כבר עלו על משכבותיהם בּעזרת השם יתבּרך”… עוד אני מדבּר, והנה שפרינצה בּאָה מן החוץ. משנכנסה, הציצה עלי בּעיניה וישבה אל השלחן בּאין אומר ובאין דברים, כאילו כל הענין לא נגע עדיה כלל… הכרת פּניה לא ענתה בּה כלום, ורק שתיקתה ושלותה הרבּה שלא כדרך הטבע היו… מלבד זאת לא מצאה חן בּעיני ישיבתה המשונה, שהיא יושבת בתוך הרהורים, ודרכה הזרה לשמוע ולעשות כרצון איש ואיש. כשאומרים לה: שבי — היא יושבת; כשאומרים לה: אכלי — היא אוכלת; כשאומרים לה: לכי — היא הולכת; וכשקוראים לה בּשמה — תחרד ממקומה ותקום בּחפּזון… מסתכל אני בּפני בתי והמון רחמי מתגלגלים עליה, ואש בּוערת בּקרבּי, ואיני יודע בּמי חרה אפּי… אִי לך, רבּונו־של־עולם, אלהינו ואלהי אבותינו! למה הֲרֵעוֹתַ לטוביה עבדך? מה פּשעי ומה חטאתי?!…

בּקיצור, מתאוה מר לשמוע סופו של מעשה? לא עליכם ולא על בּניכם סוף כסופה של בּת־טוביה! כי הרי קללה זו של צער גידול בּנים שקולה כנגד כל הקללות שבּעולם. אין זאת כי־אם דבקה בּי האָלה הכתובה בּתוכחה! או אפשר יש מכשפים היתה בּאמצע? הן לא יאמין מר בּמעשה־כשפים? אם כן, יד מי היתה בי ובּבנותי לעכור חיינו פה על האָרץ? אדרבּה, ילדמני מר הלכה חמורה זו… ואולם מה חֵפֶץ לנו בּדברי מחקר ופיליסופיה? הבה אספּר לך ותשמע סוף דבר. פּעם אחת לפנות ערב, בּשעה בּין השמשות, חזרתי בּעגלתי מבּובּריק בּלב קרוע ומורתח. הגע בּעצמך: גדול הצער מאד, וגדול הבּזיון, ומשניהם גדולים רחמי על בּתי האומללה!… וכי תשאָלני: והאלמנה הייקטרינוסלבית היכן היא? ומה שלום הבּן? — עורבא פרח! אין כאן אלמנה ואין כאן בּן! עמדו ונסעו מבּובּריק בּלא ברכה. ולא עוד אלא שחרפה היא מלהגיד: חוב היה זקוף אצלי על חשבּונם בּעד מעשי חלב וחמאָה — ולא סלקו לי… אלא אין אָנו כאן בּדיני־ממונות, שבּודאי הסיחו לבּם מחובם ושכחוהו. מסיחין אָנו כאן בּיני־נפשות, בּמצוות שבּין אָדם לחבירו, שהללו זלזלו בּהם ונסעו בלא ברכה!… כל ענויי־נפשה של בּתי — לא ידע שום בּן אָדם, חוץ ממני, כי הרי אָב אני, ולב אָב יודע צרת הבּת… שמא תאמר: זו הסיחה לי צרת־לבּה? או אפשר התאוננה? או אולי בּכתה לפני? אם כך אתה סבור, אין אתה יודע עדיין את טיבן של בּנות טוביה! בּדומיה נשאה צערה בלבּה, בּמסתרים התענתה ובאין־רואים הלכה ונמסה כדונג נמס מפּני אש. רק לפעמים רחוקות הייתי שומע אנחות לבּה, וכל אנחה ואנחה היתה שוברת חצי גופי! ובכן, נסעתי לביתי לפנות ערב, כולי שרוי בּעצבות, מפנה לבּי למחשבות, מהרהר אחרי דרכיו של הקדוש־בּרוך־הוא ומבקש פּתרון למעשיו ולסדר עולמו אשר בּרא. ולא על מעשי הקדוש־בּרוך־הוא אני מתריע, חלילה, אלא על מעשי בני־האָדם ועל דרכיהם העקלקלות. למה בחרו בני־האָדם בּדרכי הרע, אם דרכי הטוב פּתוחות לפני כל בּאי־עולם? ולמה ממררים בּני־האָדם את חייהם ואת חיי אחרים זולתם, אם יש בּידם לעשות טוב כל ימיהם ולחיות שאננים בּשלום ובשלוה? וכי אפשר הדבר, שבּרא אלהים את האָדם, כדי שיתגלגל כל ימיו בּיסורים ויראה רק רע בּעולמו? מה חֵפֶץ. לו להקדוש־בּרוך־הוא בּכל זה?… מתוך רעיונות אלו אני מתקרב אל בּיתי אשר בּכפר, ואני רואה מרחוק המון אנשים מתרוצצים ליד הדרך, בּני הכּפר כולם, אכרים ואכרות, עם טַפְלֵיהֶם יוצאי־חלציהם, עם רב מאד. "מה זה קרה שם? — אני שואל את עצמי. — הרי דליקה לא נפלה בּכפר? אין זאת כי־אם בּן־אָדם טבע בּנהר. בּודאי רחץ את בּשרו ליד הדרך כחום היום ונשפּט בּמים, כמו שאנו אומרים בתפלת “וּנְתַנֶּה־תֹקֶף”… ופתאום אני רואה את גולדה אשתי רצה כמטורפת, זרועותיה פּרושות לאויר ומטפּחתה צנחה מעל ראשה! לפניה רצות גם בּנותי, טייבּיל ובּיילקה, וכולן מרימות קול־זועות, קול יללה וזעקת־שבר: “בּתי! אחותינו! שפּרינצה!”…. כשקפצתי מעל העגלה, כמעט פּרחה נשמתי. וכאשר הגעתי אל שפת הנהר, כבר כלו כל הקִצין……….. ………………….

שאלה יש לי לשאָלך, אדוני שלום־עליכם, אלא ששכחתיה… כן! עכשיו נזכרתי: הראית טובע מימיך? אָדם ההולך בּדרך כל האָרץ — עיניו עצומות לאחר פּטירתו. מה שאין כן הטובע, שעיניו פּתוחות… מה טעם לדבר?… סלח־נא לי, ידידי, שמא הלאיתיך הפּעם בּשיחת־חולין ובטלתיך מספריך. ואני גם אני עסוק בּשלי. הנה עומד שם סוסי וממתין לי, שאָשוב למלאכתי ולסחורתי, כי אחרי כל המעשים — עולם כמנהגו נוהג והחי מבקש פּרנסתו ומסיח מלבּו את כל יסוריו, כמו ששנינו בּנביאים: מֵתִים בַּל יִחְיוּ — כלומר: עשוי המת שישתכח מן הלב… ומכיון שאני חי, אין לי אלא למשוך בּעול ולהתענות תחת סבלי, אני וסוסי עמי, עד בּוא יומנו האחרון, לקיים מה שנאמר: לְכָה דוֹדי — רצה לומר: לך, טוביה, ואל תעמוד!… ושלום לאדוני, ושלום לביתו. והיה כי תזכרני — אל תזכרני לרעה!…