רצה הגורל שמדינת ישראל תקום מתוך סערת מלחמה, ועם ישראל המשוחרר יתגלה לעולם קודם־כל לא בכושר היצירה והרוח, אלא בכושר־מלחמתו ובכוחו הצבאי. בחדשים הראשונים לעצמאותנו חייבים היינו לרכז את כל מרצנו במטרה העיקרית: להדוף אויבינו. ועוד הרבה שנים נצטרך לתת ממיטב אמצעינו ומאמצינו למען קיים את בטחונה של המדינה. ברם הבטחון הוא רק תנאי לקיומנו ולעצמאותנו. למדינת ישראל יש יעוד מיוחד. כל מדינה חייבת לדאוג לשלומם, לרווחתם ולהתקדמותם של תושביה. מדינתנו מצוּוה גם על כך. אבל אין זה העיקר. העיקר הוא גאולת עם ישראל, קיבוץ גלויות.

אפילו בתוך שעת החירום, בשמונת החדשים הראשונים לקיום המדינה, כשהיינו צריכים להתגונן בפני צבאותיהן של חמש מדינות ערב ולהקים, בתוך התוהו־ובוהו שהנחילה לנו ממשלת המנדט, סדר ומשטר, שירותים וממשלה – אפילו בתקופה מסוערת זו לא פסק זרם העליה. עם בוא השלום הוטל עלינו להסיע לארץ המונים גדולים, לשכנם ולהשרישם במשק, בחקלאות, בחרושת, במלאכה, לבנות ערים וכפרים חדשים לקליטת מאות אלפי היהודים שיבואו בארבע השנים הקרובות. כדי שהמונים אלה ייקלטו בארץ, הושם עלינו להגשים מפעל התישבותי גם בכפר וגם בעיר, שהוא גדול בהרבה מכל מהמפעל ההתישבותי שהקימונו במשך שבעים השנים האחרונות. נצטרך לשקוד בממדים רחבים ובקצב מהיר על יעור הרים, הפרחת חולות, התקנת השקאה, השבחת קרקעות, בנין בתים למשק, לדירה, לבתי־ספר, לבתי־חרושת, לבתי־חולים, למעבדות. נצטרך להקים תחבורה ענפה מקומית, ארצית, בינלאומית – ביבשה, בים, באויר, לארגן אכספורט ואימפורט רבי־מידות, לבנות רכבות ולסלול דרכים, ועוד ועוד.

אולם אין זה אלא צד אחד של המטבע. אנחנו לא נביא לארץ עדרים של בעלי־חיים שמספיק להעבידם, להאכילם ולשכנם, אלא המוני אנשים יהודים שלא יחיו על הלחם לבדו. נעלה לארץ עם יחיד במינו, מפוזר בכל קצוי תבל, המדבר בלשונות רבות, חניך תרבויות זרות, נפרד לעדות ושבטים שונים בישראל. את כל הצבור הרב והמנומר הזה מוטל עלינו להתיך מחדש, לצקת אותו בדפוס של אומה מחודשת. עלינו לעקור את המחיצות הגיאוגרפיות, התרבותיות, החברתיות והלשוניות המפרידות ביניהם, ולהנחיל להם לשון אחת, תרבות אחת, אזרחות אחת, נאמנות אחת, חוקים חדשים ומשפטים חדשים. עלינו להנחילם רוח, תרבות, ספרות, מדע, אמנות. עלינו להכניסם למסגרות חברתיות ופוליטיות חדשות, להנחיל להם זיקה לעברנו וחזון לעתיד; עלינו לחנכם לחיי עם עצמאי, לחיים ממלכתיים, לשלטון עצמי, לחירות, לאחדות יהודית, לעזרה הדדית, לאחריות קולקטיבית, ובו בזמן עלינו לדאוג לבטחונם, לבטחון המדינה וחירותה ומקומה בעולם. ומלאכה זו עלינו לעשותה בתקופה מסוערת ומסוכסכת, כששלום העולם תלוי בשערה, ואנו מוקפים צוררים ויריבים, – ולא רק שכנינו הקרובים, אלא כוחות עולמיים אינם מסוגלים עדיין להשלים עם קיומנו העצמאי.

וזו השאלה העומדת לפנינו: כיצד תיעשה המלאכה הגדולה והקשה הזאת? איך נרים את המשא הכבד הזה, המשקי, הכלכלי, הפוליטי, התרבותי, הארגוני, ואנחנו מעטים. כל העם היהודי הוא עם קטן. בקושי צברנו מעט נכסים בארץ, אך הם לא יספיקו לעליה הגדולה. ואנחנו עם עשוק, עשוק היסטוריה. אין לנו שום ירושה חמרית; גם מה שהיה להמוני היהודים בהרבה ארצות ניטל מהם. שליש העם נשמד, ומהשרידים שנשארו בכמה ארצות נלקח כל מה שהיה להם. ועלינו לעשות בזמן קצר, ובכוחה של מדינה קטנה, מלאכה שלא עשינו מעולם, מלאכה שלא נעשתה אולי על ידי שום עם אחר. המלאכה הזאת תיעשה רק בתנאי אחד – אם נצליח לגייס גיוס מלא את היתרון האחד שיש לנו: היתרון המוסרי והאינטלקטואלי של העם היהודי.

ההיסטוריה עשקה את עם ישראל מהרבה דברים. לא ירשנו ארץ גדולה ורחבה. לא היינו עם רב מספר. לא ניתנה לנו עצמה מדינית. רק בימינו אלה, אחרי שבעים שנות מאמצים חלוציים, הגענו לראשית עצמאותנו בחלק מארצנו הקטנה. אולם דבר אחד העניקה לנו ההיסטוריה מראשית היותנו – כוח מוסרי גדול, שאולי אין דוגמתו בתולדות עמים אחרים. ובכוח זה עמדנו עוד בימי קדם נגד מדינות אדירות שעלו עלינו לא רק במספרן, בכוחן החמרי והצבאי, אלא, במובנים רבים, גם בתרבותן. עמדנו נגד מצרים, אשור ובבל. בכוחנו המוסרי עמדנו נגד העולם היווני והעולם הרומאי – כוחות עולמיים שיצרו תרבויות כבירות, עשירות, והנחילו לאנושות רוב נכסיה הרוחניים במדע, בפילוסופיה, בדרמה, באמנות ובכמה מסוגי השירה. בכוחנו המוסרי נאבקנו על קיומנו כאלפיים שנה בגולה, ועמדנו במבחן ששום עם אחר בעולם לא יכול לעמוד בו. אין עוד דוגמה בהיסטוריה לעם, שגורש מאדמתו ונתפזר בין העמים, ואף על פי כן הצליח לקיים יחודו בעצמאותו במשך מאות בשנים. נטוע בנו כוח מוסרי עליון, שלא נמצא בקרב הרבה עמים, וכוח זה הביאנו עד הלום. היו עמים שלא נפלו מאתנו בכוחם האינטלקטואלי. היו גם עמים שעלו עלינו בכמה מענפי התרבות והיצירה האמנותית והמחשבתית. תרבות העם היהודי, כשישב בארצו, היתה חד־צדדית. כוחנו היה גדול בדת, במוסר, בשירה, אבל כמעט לא היה לנו חלק במחשבה הפילוסופית, במדע, ברוב האמנויות, בארכיטקטורה, בסלילת דרכים. מבחינה זו אולי צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל שפיזרם בין האומות. חיינו בתוך עמי אירופה ואפריקה הנחילו לנו גם את הנכסים האלה. בנדודינו בעולם ירשנו גם את התרבות החדישה וגם השתתפנו ביצירתה. עכשיו אין אנו נופלים בכוחנו הרוחני משום אומה אחרת. חלק היהודים בכל כיבושי הרוח והמדע בדורות האחרונים אינו קטן מחלקם של הטובים שבעמים.

רק מתוך גיוס מלא של כוחנו המוסרי ויכלתנו האינטלקטואלית נוכל להתגבר על הקשיים העצומים העומדים לפנינו בהגשמת יעודי מדינתנו. מה זאת אומרת? – זאת אומרת, שמדינה זאת לא תוכל לעמוד רק על המנגנון הממלכתי, על חברי ממשלה, על נבחרי פרלמנט. ניזקק לכל הדברים האלה, אבל באלה בלבד לא נוכל לעשות את המלאכה אשר לפנינו. שוּמה עלינו להפעיל את כל המרץ החלוצי הגנוז בתוכנו ולגייס את כל היתרונות שיש ללב ולמוח היהודי; והכוונה אינה רק לאנשי־סגולה מעטים, אשר חוננו בכשרונות מיוחדים ובתכונות בלתי רגילות. בתוך כל איש ואשה גנוזים כוחות אדירים, ויש רק להגיע למקורם, לגלותם ולהפעילם. בהפעלת תנועה חלוצית בקרב העם גילינו כשרון זה. הנוער שחולל אחת המהפכות הפוריות ביותר בתולדות האדם והקים מפעלי בראשית, לא היה עילוּיים וילדי־פלא, אלא נערים רגילים. העצמאות אשר ניסינו להקים בסערת מלחמה, אי אפשר לה שתסתיים בשטח המדיני בלבד. המהפכה הזאת שהתחוללה בבוא עצמאותנו לא תמלא יעודה, אם תהיה מהפכה מדינית וצבאית בלבד. המהפכה המכרעת – היא לפנינו. עלינו להפוך את הארץ, את העם, את כל סידרי חיינו.

מהפכה זו תובעת מכל אחד מאתנו לעשות מחדש חשבון חייו. דרכי חיינו הקודמים, הרגלי מחשבתנו, יחסינו הפנימיים והחיצוניים, המידות והשיטות והממדים הישנים, לא יסכנו עוד. תביעה זו חלה על כל המקצועות: על עובדי השדה, על עובדי החרושת, על עובדי המדע, על עובדי החינוך, על עובדי המשפט.

ב.    🔗

לדוגמה, הרי המשפט. אנחנו היהודים ידענו שתי מערכות חוקים: מערכת החוק העברי, שנשאר לנו מורשה מימים קדומים, ומערכת החוקים של העמים הזרים שבתוכם ישבנו. המשפט העברי צמח על קרקע המולדת וינק מתוך מציאותה ורוחה של האומה העברית בהתהוותה, אולם גידולו החפשי נפסק עם אבדן עצמאות היהודים תחת שלטון רומא. אמנם המשפט היהודי לא חדל להתפתח, אולם היתה זו התפתחות בחלל ריק, כי נעשינו משועבדים לחוק זר. חוק זה, גם אם לא היה עוין ומכוּון נגדנו, לא הלם את צרכינו. ויותר מבכל שטחי חיינו האחרים אנו עומדים בשטח המשפט כאילו לפני לוח חלק. אין אנו יכולים לקיים לאורך ימים את מערכת החוקים שהנחילה לנו ממשלת המנדט. חוקים אלה לא היו מכוונים למציאות ולהתפתחות שאנו מצווים עליהן במדינת ישראל. אין אנו אומה חדשה שיצאה לפתע לאור העולם. אנו אומה עתיקת־יומין המחדשת נעוריה. כשם שאנו מושרשים באדמת המולדת כך אנו מושרשים בקרקע עברנו. לא נהיה אשר נהיה בלי יניקה מתמדת ממקורות הוויתנו העתיקה ובלי היצמדות לשרשי עברנו. אולם כשם שלא נצא עכשיו למלחמה בנשק של צבאות יהושע בן־נון או החשמונאים – כך לא נסדר את חיינו הממלכתיים עכשיו רק בחוקי שאול המלך או בפקודות נחמיה בן־חכליה, הגם שלא כולם נתישנו גם בימינו. המהפכה הלאומית שהתחוללה בימינו מחייבת אותנו למערכת חוקים ומשפטים אשר ימזגו בתוכם את התביעות המוסריות של נצח־ישראל, הצרכים הממלכתיים של תקופתנו והיעוד ההיסטורי של חזון אחרית־הימים. מדינת ישראל אינה דומה לשאר המדינות בעולם ואין היא רשאית להסתפק בצרכי השעה. מדינה זו לא הוקמה רק בזכות תושביה הקיימים ולמענם. אין היא מטרה לעצמה, אלא אמצעי ליעוד היסטורי של האומה העברית כולה, ומערכת חוקיה צריכה לשמש את יעודה של המדינה לא פחות משהיא צריכה לשמש את קיומה של המדינה. יעוד זה אפשר להגדירו בשני פסוקים קצרים: א) קיבוץ גלויות; ב) “ואהבת לרעך כמוך”.

קיבוץ הגלויות הוא יעודנו הלאומי. כל מערכת החוקים במדינת ישראל צריכה להיות ערוכה לקראת קליטת העליה בחיי הכלכלה והמשק, התרבות והחברה, לקראת מזיגת שבטי ישראל השבים לחטיבה לאומית ותרבותית אחידה, לקראת הבראתנו הגופנית והמוסרית על אדמת מולדת, וטיהור חיינו מהסיגים והכתמים שדבקו בנו בחיי התלות והנכר בגולה. למדינתנו לא תספיק מערכת חוקים, שמטרתם העיקרית היא שמירת הקיים. הקימונו מדינה דינאמית שפניה ליצירה וחידוש, בניה והרחבה, כיבושים ושינויים. משפט המפגר אחרי התפתחות החיים, שאינו אלא סיכום הנסיון והלקח של העבר, לא יסכון לנו. אנו זקוקים למשפט שיקדם את פני העתים, שיהא רואה את הנולד, שיעצב את המתהווה והמתחדש ויפנה דרך לשינוי פני המציאות. מהפכת הקמת המדינה אינה אלא הקדמה למהפכה הכפולה שתחול בגורל העם, שיתכנס מפזוריו ויתערה במולדתו, ובגורל הארץ, שתתנער משממותיה. החוק במדינת ישראל שוּמה עליו לחנוך מהפכה כפולה זו ולפלס מעגלותיה.

קיבוץ הגלויות עומד במרכז חיינו, וכל מעינינו נתונים למצוות הכרוכות בקליטת עולים. גם בטחון המדינה דורש מאתנו מאמצים רבים וממושכים, ועוד הרבה שנים ניתבע להשקיע מיטב מרצנו, אמצעינו ויכלתנו בבנין המדינה ובטחונה. ואולם מדינת ישראל לא תיבחן בכוחה ובמשקה בלבד – אלא ברוחה. ירשנו ירושה גדולה – והיא מחייבת. מרדנו בכל המשטרים, הדתות, החוקים והמשפטים שתקיפי עולם ניסו להטיל עלינו; לא נכנענו בימים הקדומים לתרבויות מצרים ובבל במזרח, ולתרבויות האדירות של יוון ורומא במערב, ולא קבלנו עלינו דינם של הנצרות והאישלם. זה לא היה מקרה. שמרנו על יחודנו ויעודנו, הלאומי והמוסרי. ובאלה תיבחן מדינת ישראל. מדינת ישראל תיבחן בדמות המוסרית שתשווה לאזרחיה, בערכים האנושיים שיקבעו את יחסיה הפנימיים והחיצוניים, בנאמנותה, הלכה למעשה, לצו העליון של היהדות: “ואהבת לרעך כמוך”. בשלוש מלים אלה נתגבשה התורה האנושית הנצחית של היהדות, וכל ספרות המוסר שבעולם לא יכלה להגיד יותר מאשר הוגד בשלוש מלים אלה. מדינת ישראל תהיה ראויה לשמה רק אם משטרה החברתי והמשקי, המדיני והמשפטי, יהיה מיוסד על שלש מלים נצחיות אלה.

“ואהבת לרעך כמוך” הא יותר ממצות החוק. עקרון חוקי אפשר לפרשו בפירוש פאסיבי ושלילי: לא לקפח, לא לגזול, לא לעשוק, לא לפגוע. התורה היהודית לא הסתפקה באלה – לא די בהמנעות מפגיעה בזכויות הזולת, יחסי אדם צריכים להיות בנויים על שותפות גורל, על עזרה הדדית, על זיקת־גומלין, על חברות של שווים, על אהבת־הבריות. רק על יסוד הצו “ואהבת לרעך כמוך” תיכון מדינת ישראל הנאמנה ליעוד הנפשי הגדול של היהדות. רק בצו זה יימצא המפתח לחוקי ישראל ומשפטיה.

לכונן את מדינת ישראל על צו עליון זה של היהדות – אין זה תפקידם של עורכי הדין והמחוקקים בלבד. דמותה של מדינת ישראל לא תעוצב אך ורק על ידי מחוקקיה; בוני המדינה ומגיניה, אנשי הרוח בעם, חוזיו ומדריכיו, עושי המלאכה בשדה ובחרושת, בחינוך ובתרבות, – כל אלה יעצבו את דמות האומה; ופני המדינה כפני האומה. ואולם הציבור שעשה את החוק והמשפט למלאכת חייו – ציבור עורכי־הדין – יש עליו אחריות מיוחדת בעיצוב דמותה של המדינה, ורק עם הקמת מדינת ישראל ניתנה זכות זו לעורכי הדין היהודים. כל עוד היו חיינו נתונים לשלטון זר היה תפקידו של עורך־דין יהודי – במקרה הטוב ביותר – לעמוד בפני המדינה הזרה, להגן על אסירי מלכות מפני חוקים ושופטים זרים, להגן על בייליס, על דרייפוס, להוכיח שהחוק לגבי היהודים אינו צודק, או שעיקוף החוק היה בו הכרח – לא ביצורו של החוק אלא ערעורו, באשר החוק הוא עוין, מתנכל, מפלה, מקפח. לעורך־הדין היהודי, שפעל כיהודי, לא ניתן לעצב את החוק והמשפט – להיפך, במילוי שליחותו הקשה כיהודי, היה חייב לעמוד נגד המדינה וחוקיה. עם הקמת מדינת ישראל נשתנה הדבר מיסודו. על עורכי הדין שומה עכשיו, יותר מאשר על כל חבר אנשים אחר במדינה, לטעת בקרב ציבורנו, גזול־עצמאות במשך אלפי שנה, כבוד ויקר למדינה ולחוק, כבוד ויקר לעושי דבר המדינה וחוקיה, כבוד ויקר לשופטי המדינה ושוטריה. החיים תחת שלטון זר, לעתים קרובות תחת שלטון עוין, ערערו בתוכנו את ההכרה המשפטית. והנה עורך הדין במדינת ישראל צריך להיות לא קורא־תגר נגד החוק המקפח במדינה הזרה, אלא המבצר את שלטון־החוק והוקרת החוק בהכרת הציבור. עליו לסייע בחינוך העם לראות בחוק לא גזירה אלא ביטוי לרצון־העם, צו שנעשה לטובת הכלל, שאינו מגביל את חירות היחיד אלא למען הגן על חירות הזולת, כלומר על חירותו של כל אחד ואחד, ואינו מטיל חובה על היחיד אלא מתוך דאגה לצרכי הציבור, כלומר לצרכי כל פרט ופרט. תקפו של החוק הוא לא בענשים הכרוכים בהפרתו, אלא בכבוד שהציבור רוחש לחוק וברצון הכלל לקיימו ולשמרו. העם לא רק יכבד אלא גם יאהב את החוק – אם החוק יהיה נובע מהמקור העברי הנאמן והמבורך “ואהבת לרעך כמוך!”. אם המשטר הממלכתי והמשפטי והחברתי יהיה בנוי על זיקת־גומלין ועזרה הדדית של כל האזרחים – כיהודים כלא־יהודים – ואם ידעו כולם שבמדינת ישראל אדם לאדם אינו זאב, אלא חבר ועוזר.

רמתם המוסרית והאינטלקטואלית של עורכי־הדין בישראל תהיה גורם חשוב בעיצוב המשטר המשפטי וההכרה המשפטית בתוכנו. מקצוע עורך־הדין שונה ממקצוע המהנדס, הרופא, המורה וכדומה. עורך־הדין אינו כבול למלאכה אחת – ידו בכל ויד כל בו. הוא בא במגע עם כל חוגי הציבור ועם כל עניני החברה, המשק, המדינה והמוסר: והליכותיו של עורך הדין, שיחו והתנהגותו, יחסו ומעמדו, כשרו המשפטי והמוסרי, קובעים לא במעט את דמותו המשפטית והמוסרית של הציבור.

ג.    🔗

התביעות שהמהפכה הלאומית בחיינו מציגה למחנכי הדור, לסופר ולמורה, גדולות יותר.

שלושה דורות של חלוצים רבי־פעלים ונאזרי־גבורה, ממיסדי פתח־תקוה ומגיניה ועד בוני מדינת ישראל ולוחמיה, הביאו אותנו עד הלום. לא בכוח עצמם בלבד עשו חלוצינו מעשה־אדירים זה, אלא בכוח השליחות הנאמנה של דורות. מעפילי־התקומה שאבו ממעין־הפלאים המפכה בהיסטוריה היהודית, מעין־קדומים של סבל וחזון, אשר היו מנת־גורלו של עם ישראל מאז ומעולם. בסבל ובחזון חושלה רוח עמנו, לעמוד בפני כל תלאה ולחתור לקראת הגאולה. על מעין־פלאים זה, סוד קיומו ונִצחו של עם ישראל, שמר הספר העברי. ספק אם יש עוד אומה בעולם שגורלה היה כרוך במידה כה רבה ובזמן כה ארוך בגורל הספר. שמרנו אלפי שנים על הספר והספר שמר עלינו. עם אבדן עצמאותנו נעקר גם הספר העברי ממקור חיותו, צומצמו אפקיו, דולדל תכנו, והספר העברי נתכווץ בקרן־זוית צרה שנשארה לפליטה לרוח עמנו. והנה קם הפלא. נתחדשה קוממיות ישראל. עם שמתערה מחדש במולדתו ומשגיב קוממיותו, שומה עליו להאדיר כוח ולהגביר חיל, וכל המעשה שעשינו בשבעים השנים של העפלה חלוצית ובשתי השנים של קוממיות היה לאצור ולהגביר כוח יהודי, ולבנות את חיל ישראל. ואולם מבחננו העליון היה ויהיה מבחן הרוח. מחרשות וטרקטורים, מעדרים ודחפורים, מכונות וסדנאות, רובים ומקלעים, אוירונים ואניות, שדות ובתי־חרושת, כלי־רכב ומעבדות, רפתות ואסמים, מיתקנים ומקלטים, גדרי תיל וחפירות הגנה, כבישים ונטיעות – בלעדיהם לא נעמוד ולא נתקיים, ועלינו לשקוד על רבויים ושכלולם בלי הרף ובלי ליאות, אבל אלה יעמדו לנו – רק אם יעמוד בנו, בלבנו ובנפשנו, הרוח, אותו דבר מופלא וסמוי מן העין, אשר רק אם הוא פועם בתוכנו וכל עוד הוא פועם בתוכנו, אנו מסוגלים לחיי יצירה והעפלה וגבורה, – החיים שנועדו לנו בדורנו, ושעלינו להוריש לדורות הבאים.

לא הסופר העברי לבדו מחשל ויחשל רוח זו. אם רוח זו לא תהיה נחלת הכלל, נחלת העם והנוער, – לשוא יעמלו סופרים. אולם הסופר העברי נועד לתת ארשת נאמנה לרוח זו – ובכוח ניבו הגואל והמפרה להאדירה ולהשגיבה. סופרי ישראל יהיו נאמנים ליעודם – לא בהיותם “סופרי המדינה” הכפופים לשלטון ונשמעים להזמנות ולהוראות, אלא בהיותם סופרי קוממיות ישראל, הנאמנים רק למצפון ולחזון שבלבם, אשר מתוך חירות עליונה יאמרו דברם לעם. אז ישוב הספר העברי ויעצב דמות האומה, דמות אומה עתיקה המחדשת נעוריה, המקיימת יחודה הלאומי ורואה עצמה כאזרח־העולם, שכל דבר אנושי אינו זר לו, אומה מושרשת בעבר־קדומים ונושאת נפשה לחזון אחרית הימים. הספר העברי יאַחה את העבר והעתיד, ימזג את ערכי היהדות והאנושות, ישבץ את האדם היהודי בעולם ומלואו וישיב על ראש ישראל הגאול את כתר הרוח, מותר האדם.

והספר והסופר לא יעשו שליחותם בלי המורה והמחנך. שום גוף מקצועי בארץ אינו יכול להתברך שהוא מגלם וממצה כשהוא לבדו את כל צרכי האומה. אבל אם יש בישוב גוף אחד שיש לו זכות זו יותר מאשר לגופים האחרים, הרי זה ציבור המורים שבידיו הופקד הדור הצעיר, זאת אומרת, האומה העתידה. אמנם אנו ידועים שאין המורה ובית־הספר הגורם היחיד בחינוך הדור הצעיר. המשפחה, העתונות, הספרות, התנועות, מוסדות המדינה ומפעליה, המאורעות בארץ ובעולם, אף הם יש להם חלק לא קטן בחינוך הדור הצעיר, ולפעמים החלק המכריע. אולם בית ספר מתוקן, ההולם את צרכי הדור והעם, ומורים היודעים את יעודם ומוכשרים לקיימו, מן הדין שהם יהיו בראשי המעצבים את דמותו של הדור החדש. משימת הגורל אשר הוטלה על דורנו, משימה בת שלושה סעיפים – בטחון, עליה והתישבות – מחייבת שעבוד כל חיינו, מאמצינו ואמצעינו לצרכיה, ללא תנאי וללא שיור. אבל שלושתם, גם בטחון, גם עליה וגם התישבות, לא ייתכנו בלי תנופה חינוכית גדולה. בטחון מדינת ישראל אינו תלוי באמצעים חומריים בלבד – אפילו לא בעיקר – אלא בכושרו של העם כולו לעמוד בשער, בשעת הצורך, להלחם ולנצח. הכשרה זו של העם כולו היא משימה ארגונית, כלכלית, טכנית, אבל בעיקרה זוהי משימה חינוכית. אפילו ארגונו של הצבא במובן המצומצם, הצבא המגויס, הוא ביסודו מפעל חינוכי. ולא יקום בתוכנו צבא, אשר ימלא את תפקידו בתנאים ההיסטוריים שלנו, אם לא ילווה מאמץ חינוכי עצום יותר מבכל צבאות העולם. הצבא מוכרח להיות בית־ספר של הנוער המתבגר, בית היוצר של אחדות האומה וגבורתה ותרבותה. דבר זה לא ייעשה בלי גיוס כל היכולת המחנכת של העם ושל המורים המתחנכים בו.

העליה ודאי שהיא, קודם כל, ענין של שיכון ותעסוקה, והיא כרוכה במאמצים וקשיים חומריים. אבל גם העליה לא תיקלט בלי מאמץ חינוכי גדול.

למען קליטת העליה נחוץ מאמץ חינוכי גם בקרב תושבי הארץ גם בקרב העולים. אחד העסקנים הנאמנים של העליה אמר בצדק: כולנו אוהבים את העליה, אבל רק מעטים מתוכנו אוהבים את העולים. כי זאת האמת המרה: זולת מוסדות העליה, בעיקר של הסוכנות היהודית, במקצת גם של ממשלת ישראל, לא נענה עד עכשיו הישוב לצרכי העולים. יוצא מכלל זה חוג אחד, המושבים. לא נענו פועלי העיר והמושבה, המורים, הסופרים, מבלי להזכיר חוגים אחרים. מעטים מאד הלכו למרכזי עולים, פחות מאשר הלכו למחנות בגרמניה אחרי מלחמת העולם השניה. והישוב הזה שזכה בזכות גדולה זו לקבל מאות אלפים מאחיו העולים, יש לחנכו שידע כי קליטת העליה וקיבוץ הגלויות הם היעוד העליון של דורנו, ואולי המאורע הגדול ביותר בכל ההיסטוריה היהודית, וכי גורל קיבוץ הגלויות תלוי במאמץ של כל אחד ואחד מאתנו. ובקרב העולים דרושה פעולה להקנית הלשון, ידיעת הארץ, הקנית הידיעה על חבלי עליה. ילמדו מה עשו העולים שקדמו להם בעצם ידיהם, איך נפתלו עם שממה, עם משטר עוין בימי תורכיה ועם הקשיים בימי השלטון המנדטורי, ומה יצרו. יש להגיד להם שאם כי הם זכו לעלות למדינת ישראל גם הם יצטרכו לעמול, אולי פחות מהקודמים, וגם הם יכולים ליצור מה שיצרו אנשי פתח־תקוה ורחובות, אנשי סג’רה ועין חרוד, אנשי נהלל וכפר ויתקין; ושהם לא רק תובעים אלא גם נתבעים, כמו כל אחד מאתנו.

גם ההתישבות לא תיכון בלי מאמץ חינוכי. יש לחנך את הנוער שלנו, את ילדינו מכל הגילים, שלא ישלימו עם חרפת ההרים הקרחים, החולות הערירים, של העזובה הרבה. כי מעתה לא כובשים זרים ועוינים, אלא אנו בעצמנו אחראים לשממה. יש לחנך את הנוער לתנופה חלוצית גדולה, לגילוי כל כוחות היצירה האצורים בהם. כל ילד צריך להתחנך מילדותו לבנות, לנטוע עצים, לטפח שתילים. צריכה להיות התחרות בין ילד לילד, בין בית־ספר לבית־ספר – מי יטע שטח גדול יותר, מי יהיה מוכשר יותר להשתתף השתתפות פורה ביותר בבנין הארץ. בלי חינוך חלוצי לא תיבּנה הארץ משממתה.

ד.    🔗

מכיון שנעשינו, עם הקמת המדינה, אחראים לגורל עצמנו, הרי כל המושגים אשר ירשנו על חינוך, מהותו ותפקידו, מוכרחים להשתנות. אנו מן העמים המעטים בעולם שקיימו חינוך כללי במשך אלפיים וחמש מאות השנים האחרונות. אולם במשך אלפיים השנה קיימנו חינוך במסגרת של נכר ותלות. בימי קדם, בימים הגדולים של יסוד המלוכה בישראל, ראו אבותינו את הדמות האידיאלית של איש־הסגולה, הנועד לעמוד בראש העם, כאדם שמיזג בתוכו את התכונות של דוד בן־ישי: יודע נגן, גבור חיל, איש מלחמה, נבון־דבר ואיש־תואר. החינוך היהודי בגולה לא יכול עוד לטפח דמות רבת־תכנים וגוונים מעין זו. המציאות הגלותית דלדלה את תכנו של החינוך היהודי, קיצצה בשרשיו החיוניים והעמידתו על קרע נפשי: קרע בין היהודי ובין האדם, קרע בין החומר ובין הרוח, קרע בין האדם ובין הטבע, קרע בין הציבור היהודי ובין המדינה והשלטון. החינוך נצטמק ונסתגר בפינה אחת. אמנם גם פינה זאת עשתה גדולות, והיא אשר עמדה לנו בתנאים שלא עמד בהם שום עם אחר. אך עם שיבתנו לארץ התחילו כמה קרעים להתאחות, ועם כיבוש קוממיותנו הממלכתית ניתנה לנו האפשרות לחינוך שלם, מקיף, כולל. לא רק חינוך לספר. במדינה צריך לעלות ערכו וטיבו של הספר, אבל עלינו לחנך את הדור הצעיר גם לטבע, לרוח, לחברה, למדינה, לעולם.

עד עכשיו היינו בנים חורגים בכל מקום. עצמאותנו הממלכתית הפכה אותנו לאזרחי העולם, אזרחים שווי־זכויות. אנו בראשית בנין מדינתנו ועלינו לפתח פיתוח מלא ואינטגראלי את כל הסגולות הגופניות והרוחניות של הילד, של הנער, של האדם, של העם. הספר אשר נביא עכשיו לנוער לשנו צריך להיות ספר החיים בכל שפעת גלוייהם, בעיותיהם, תביעותיהם ואפשרויותיהם, ספר עולם ומלואו. זהו ספר של כוח אנושי, ספר של חירות האדם, ספר העבודה היוצרת, ספר החברה המעצבת במו ידיה את גורלה, ספר העם העצמאי הפועל ברשות עצמו בכל שטחי החיים, הטבע וההיסטוריה, ספר המכשיר את הדור הצעיר להעשיר ולהרחיב בלי הרף את כל נכסי הרוח והחומר של האומה.

אך אומה זו שחונכה על יעוד היסטורי על חזון אחרית הימים, החינוך שלה חייב להיות מכוון לא רק לצרכי השעה, אלא לעיצוב דמותה של אומתנו לעתיד. לא נהיה נאמנים להיסטוריה הגדולה של אומתנו אם לא ניתן לנוער שלנו את החזון הגדול של נביאינו. אנו נושאים את נפשנו למחר ההיסטורי, לא רק מפני הטעם הפשוט והמובן מאליו שיום אתמול חלף ללא שוב, ואין אדם יכול לחיות בימים שעברו, אלא מפני שאנו שוללים לחלוטין את המציאות הקיימת בארץ, בעם ובעולם. אנו אנשי ריב ומלחמה עם גורלנו ההיסטורי שהיה נחלתנו עד עכשיו; אנו מסרבים להכנע לו, ולא עוד אלא ברצוננו להשתלט עליו ולעצבו ברוח החזון הפועם בקרבנו. אין אנו משלימים עם גורל הפיזור והנכר של עמנו גם עכשיו, לאחר שזכינו לקוממיות ישראל בארצו. הסכנה הצפויה לעמנו בגולה היא לא רק מרדיפות ומהפליות בלבד, אלא גם ממיתת נשיקה ומהתרת החישוקים שהחזיקו וקיימו את אחדות ישראל בנכר זה מאות בשנים. אין אנו משלימים עם גורל ארצנו השוממה. אף אין אנו רשאים להשלים עם משטר התחרות, האלימות ופחד המלחמה השורר בעולם. לא נשכון לבטח כל עוד ישא גוי אל גוי חרב וכל עוד יהיו יחסי עמים בנויים על תחרות ואלימות, ולא על זיקה ועזרה הדדית. מכשירי ההרס האיומים, שכיבושי המדע בימינו נתנו בידי אדם, עלולים לפוצץ את כל התרבות האנושית, ואולי את כדור הארץ עצמו, אם לא תמצא בעוד מועד דרך בטוחה לשלום ולאחדות בקרב העמים ולחירות ושויון לכל אדם.

אין אנו מתנשאים אף רגע לחשוב שאנו לבדנו, רק ברצוננו אנו, נעצב דמות עתיד חדש, אשר ישנה את פני הארץ, העם והעולם. אין אנו אלא אחד הגורמים המיצערים במערכת הכוחות האדירים הפועלים בעולם. לא רק בהכרעות בין־לאומיות, אלא גם בקביעת גורל עצמנו אנו תלויים בנסיבות ותנאים שאין לנו שליטה עליהם. אפילו בביתנו פנימה אין אנו פטורים לגמרי מזיקה לגורמים בינלאומיים. ואף על פי כן אין אנו רוצים ואין אנו רשאים לנער מעלינו את האחריות הכבדה לבאות. אנו מעטים וחלשים מבחינת המספר והמשקל החומרי, אבל אין הכמות לבדה הכוח המכריע תמיד בחיי אדם ובתולדות עמים, סלילת אורח־חיים חדש במעגלי ההיסטוריה אינה זכותם המיוחדת של עמים רבי־מספר. לא תמיד היו עמים מרובי־אוכלוסין מורי־דרך לאנושות. בתולדות התרבות מילאו שני עמים קטנים, יהודה ויוון, תפקיד גדול מכל העמים הגדולים שבימיהם ואחריהם, ועקבות השפעתם לא נמחו עד היום הזה. סגולות הרוח, סגולות נפשיות, מוסריות ושכליות, קובעות בהיסטוריה לא פחות מסגולות החומר, המשקל והמספר. סגולות הרוח מכריעות בשינוי פני ההיסטוריה ובפילוס נתיבות חדשות בהליכות אנוש. ואם נגרע חלקנו לגבי עמים אחרים מבחינת הכמות, לא נפלינו לרעה מאחרים מבחינת האיכות.

אומה קטנה הנאבקת על קיומה בראשית צעדי עצמאותה שומה עליה להכיר את המציאות המוגבלת והכובלת, ולשקול בכל רגע ורגע את האפשר והנמנע, אבל אין היא רשאית להכנע למציאות ולהשלים עמה; ואם עוז רוחה וכושרה הלוחם לא בגדו בה – לא תירתע גם מגדולות ונצורות, אף אם הן נראות כרחוקות, קשות ומסוכנות. לא בגזירת גורל עיוור אנו נסחפים בזרם הזמן מבלי דעת לאן. יש לנו מחוז־חפץ היסטורי, ואנו חותרים לקראתו כשמצפּן החזון מכוון דרכנו. וה“לאן” משולב ב“מאין”. אין יש בטבע נהפך לאין, ואין נכס היסטורי הולך לאיבוד. עברנו הוא לא רק מאחורינו – אלא בנו, בתוכנו. אנו צועדים קראת הבאות לא כלוחות חלקים או כאבק־אדם ללא צורה וללא דמות לעתיד הנכסף אנו מתקרבים לא בידים ריקות. מורשה גדולה ועתיקה בת אלפי שנים מובלת אתנו שי לבאות. בכל אחת מהתחנות המרובות של נדודינו בגויים נחלנו משהו, שרישומו יוכר בנו לאורך ימים. בכל מגע שלנו עם תרבות העמים, שבתוכם התגוררנו מעט או הרבה, הוספנו נופך לאוצרנו הרוחני. אולם לא בנדודים אלו עוצבה דמותנו. בזו ארץ־המכורה נולדה, גדלה ונתגבשה האומה העברית, וכאן העמידה את נכס־הנצחים שלה, שפירנס את רוחה מאז ועד היום – את ספר־הספרים. מפעלה וחינוכה של האומה העברית יכונו בעתיד על שני אלה: הארץ והספר, ארץ־הצבי וספר־התנ"ך.

השתתפנו ביצירת התרבות המודרנית ולא נוותר על מלוא חלקנו בכל אוצרות הרוח, החכמה והאמנות מכל הדורות ומכל הארצות. לא נחסוך כל מאמץ נפשי, שכלי וגופני למען ננחל את הישגי הטכנולוגיה והמדע הטבעני, הביאולוגי והחברותי ונאדיר את כושר יכלתנו בעבודתנו החקלאית, ובכל ענפי האמנות ומלאכת־המחשבת. אך סדן פעולתנו ההיסטורית ומצפנה הם השניים: הארץ והספר. על סדן הארץ נבנה משק וכלכלה לכל קיבוצי הגלויות. מתוך טיפוח עפר אדמתה, מקורות מימיה, שלל ימיה, מכרות הרריה ואבניה, אוצרותיה הטבעיים, הכמוסים והגלויים, נבנה חקלאות וחרושת ותחבורה ימית ואוירית, אשר יפרנסו את כל שבי הגולה, ובמאור המוסרי והסוציאלי הגנוז בניב הנצחי של הספר, וביעודי השלום, הצדק והחסד של הנביאים, בבשורת צלם־האלוהים שבאדם ובצו “ואהבת לרעך כמוך” – נחנך דורות ונעצב את דמות חברתנו ומשטרנו.

ואולם עלינו להודות: לצורך המעשה הגדול הזה שעלינו לעשות – אין אנו יודעים דיינו לא את הארץ ולא את הספר. מעטות הארצות ומעטים הספרים אשר זכו לטיפול מרובה וממושך ורב־צדדים בידי חוקרים ומפרשים ותיירים, כאשר זכו להן ארץ־הצבי וספר־הספרים. והחיבורים שנכתבו על הארץ ועל התנ"ך בימים קדומים, בימי הביניים ובימים החדשים כמעט לא ייספרו מרוב. כותבי יוונית ולטינית וערבית בימים קדומים, וכותבי אנגלית, גרמנית, צרפתית, רוסית, הולנדית ועוד בדורות האחרונים, הנחילו לנו רבבות ספרים ומאמרים על טבע הארץ, מראה, אקלימה, יישובה, גבולותיה ומלחמותיה. היסטוריונים, תיאולוגים, חוקרי טבע, תיירים, מצביאים, מיישבים, אנשי מסחר, קונסולים וחופרי עתיקות מבני כל האומות התרבותיות ניסו כוחם בתיאור הארץ ואחרי כל האור הרב ששפכו על פינות שונות, עוד רבה התעלומה. גם החוקרים היהודים המעטים, שנצטרפו למחקר הארץ בתקופה מאוחרת, לא מילאו עדיין את החלל הרב. הסיבה ברורה: רק עם היושב בארצו ושליט בה יכול להכיר ולדעת אותה על בוריה. סיירים וחוקרים זרים שישבו בארץ ישיבת עראי תרמו לא מעט לידיעה חלקית של הארץ, אולם רק ישוב המעורה באדמתו, הנאחז בכל אחת מפינותיה, השורר במרחביה, הריה, עמקיה וימיה, עובדה ושומרה, רק הוא מסוגל להגיע עד חקר טבעה, קורותיה וספונותיה.

ויותר מאשר נכתב על הארץ נכתב על הספר. למעלה מאלפיים ומאתיים שנה מופיעים בלי חשׂך תרגומים, פירושים, מדרשים, מחקרים, ביאורים לתנ“ך, משל בני־ברית ושאינם בני־ברית, ואפשר לומר בלי חשש גוזמה, שאין ספר אחר בעולם שזכה לטיפול כזה מצד מתרגמים ומפרשים וחוקרים. בפרשנות התנ”כית לא קטן חלקם של למדני ישראל. ואף על פי כן עדיין רחוקים אנו מידיעת התנ“ך, מובנו, תורתו, תולדותיו והשתלשלותו. ואין הסיבה נעוצה רק בקשיים הטבועים במהותו של הספר. כמו הארץ, כן הספר אינו אלא לאלה המעורים באדמת מטעו ובלשונו החיה; וכמעט כל המפרשים, מבני־ברית ומשאינם בני־ברית, לא נתמלאו בהם שני התנאים האלה: לא היו מעורים בארץ אשר על ברכיה נולד הספר, ולשון הספר לא היתה חיה בפיהם. והספר הוא הלשון. אף אחד ממפרשי התנ”ך, כיהודים וכגויים, אי אפשר היה לו לפרש את פרקי יהושע כאשר עשו זאת עלילות צבא־ההגנה־לישראל. ובישובינו החקלאיים על גדות הירדן, בעמק ובנגב נובטים גרעינים ראשונים שישמשו הסבר חי לכמה מפרשיות הושע, מיכה וישעיהו. רק העם שייאחז מחדש בארצו ויתערה בנוף המבהיק מכל עמוד של ספר־הספרים, – ולשון הספר תהיה לשונו הטבעית, שבה יהגה ויחלום, ביודעים ובלא יודעים, רק עם זה יפתח לפניו הספר את סגור־לבו ונפשו הפנימית – ונשמת הספר ונשמת העם יהיו לאחת.

המחקר היהודי של הארץ והספר עודו בראשיתו. מחקר זה לא ייעשה בלי עזרת המדע לכל ענפיו: מדעי הטבע והרוח, היסטוריה, בלשנות, תורת הצמחים, המחצבים, המים, האדמה, הים, האויר וכיוצר באלה. במחקרים אלה תופס מקום מיוחד מחשוף העתיקות החבויות בתוך האדמה. אסירי־תודה אנו לארכיאולוגים מאומות העולם שפתחו ראשונה במחקר זה של עתיקות ארצנו: האנגלים, הצרפתים, האמריקנים, הגרמנים שגילו כמה מקדמוניות ירושלים, גזר, שומרון, מגידו, לכיש ועוד, והעשירו את אוצר לשוננו בכתבות מישע מלך מואב, גזר, השילוח, לכיש ועוד, אם כי ידענו שמאחורי חקירות אלו לא עמדו רק כוונות מדעיות צרופות. הארכיאולוגיה היהודית הוא הענף הצעיר במחקר עתיקות הארץ; וכל עוד היתה ארצנו נתונה לשלטון זר, היו תחומי פעולתו מוגבלים ומצומצמים. עצמאות ישראל וכיבושי צבא ההגנה לישראל פתחו אפקים חדשים גם לפני מחקר זה. חלק גדול מארצנו הוא עכשיו ברשות האומה העברית, והתלים המרובים במדינת ישראל מחכים למעדר החוקר העברי שיגלה ספונות העבר ושיפוך אור על פרקי היסטוריה שנטמנו בעפר המולדת. גם המדע הארכיאולוגי, כשאר ענפי המדע, יעשה שליחותו המלאה אם לא יישאר נחלת יחידי סגולה ומומחים בלבד, אלא ייהפך לנחלת הכלל – לנחלת כל ישוב חדש בארץ, בנגב או בשפלה, בגליל או בשומרון. כל עובד אדמה וכל עושה במלאכה יכול וצריך לתרום לפיתוח ענפי המדע הקרובים למלאכתו, והוא יעשה זאת, אם כולנו, אנשי המדע ואנשי המדינה, נדאג להנחיל את הישגי המדע לרבים.

ה    🔗

מדינת ישראל היא הצעירה במדינות העולם, והיא מוקמת על ידי אחת האומות העתיקות ביותר ששרדו אחרי חיי ארבעת אלפים שנה. פניה מועדות לעתיד והיא עמוסה מורשת עבר גדולה ויקרה, ועליה לדעת ברורות לאן ומאין. רק מתוך ידיעה זו תוכשר לקיים את ייעודה האנושי ולקיים את יחודה היהודי; כושר־פעולתה בשטחי הכלכלה והבטחון תלוי ביכולתה המדעית והטכנולוגית, אולם מגמת דרכה ועצמאותה תלויות בנאמנותה לערכי הנצח המוסריים, הצרורים בספר הספרים.

לחכמת ישראל במאה וחמישים השנים האחרונות היתה משמעות מיוחדת ומוגבלת: חקר תולדות היהדות וספרותה. אין לקבל את הזלזול שנהגו כמה הוגים וסופרים עברים מימי חיבת ציון ואילך בענף צעיר זה של מחקר היהדות שבראשו עמדו בעיקר גדולי היהדות הגרמנית – צונץ, גייגר, שטיינשניידר, גראֶץ , דוד קופמן ואחרים. העובדה שרוב החוקרים האלה נטו להתבוללות אינה מקטינה ערך המפעל הגדול והמפרה שחכמים אלה הורישו למחקר היהדות. לא רק מפעלו האדיר של ה. גראֶץ, האדריכל הראשון של היסטוריה היהודית, החדור כולו גאון לאומי ואמונה בנצח ישראל, אלא גם יצירותיהם של שאר גדולי “חכמת ישראל”, אשר לא האמינו כגראֶץ בעתידו של העם היהודי, הם נכס יקר באוצרנו הלאומי, ויש לתרגמן רובן ככולן לעברית למען הבטיח להן השארת־הנפש בתרבות האומה.

אולם במדינת ישראל אנו נושאים לבנו לחכמת ישראל אחרת. ב“חכמת ישראל” שנולדה בגלות היה ישראל מושא החכמה: תולדות ישראל, ספרותו, פיוטיו, היו הנושא. ה“חכמה” נצטמצמה במחקר עברו של ישראל כעם וכדת. במדינת ישראל הפך ישראל לנושא החכמה, והחכמה מקפת עולם ומלואו. חכמת ישראל החדשה מן ההכרח שתכלול כל מה חכמת הטבע, היקום וההיסטוריה. לא ייפקד גם מקומו של מחקר עברנו ותרבותנו – להיפך, בסביבה החפשית של המולדת יתחבר מחקר זה למקורו ויינק משרשיו – אולם הוא יהיה רק אחד הענפים המרובים של חכמת ישראל זו, שכל גילויי הטבע ההיסטוריה האנושית ורוח האדם יהיו ענינה.

עמנו המשוחרר והעצמאי חייב לפענח תעלומות הטבע ולהשתלט על איתניו וכל אוצרות הרוח האנושי מימי קדם ועד היום, תרבות מצרים ובבל, סין והודו, יון ורומא, ימי הביניים וימינו החדשים. כל שטחי היצירה האנושית – המדעית, הדתית, הספרותית, האמנותית, הפילוסופית, – צריכים להיות נחלת הלשון העברית. מהפכה מדעית, שלא שערנו היקפה ותוצאותיה לפני עשר שנים, מתחוללת בימינו, ואחריתה מי ישורנה. האדם מתקרב לגלוי צפוני האטום והסודות הטמירים ביותר של מבנה העולם. השימוש המלחמתי, שנעשה עד עכשיו בכיבושים המדעיים האלה, יש בו כדי להטעותנו. גילוי סודות האטום אינו חייב לגרור אחריו רק חורבן; הוא מבטיח רווחה ויצירה מוגברת בממדים לא משוערים. דוגמה קטנה דיה לתת לנו מושג על עוצם המהפכה הגנוזה בניצול הכוח האטומי: קילוגרם פחם ששורפים אותו כרגיל נותן אנרגיה כ־ 8,5 קילוואט־שעה. אותו קילוגרם פחם אם יהפכוהו לאנרגיה על ידי פיצוץ האטום – יתן 25 מיליארד קילוואט לשעה. קשה לנו לתאר בדמיוננו כיצד ישונו תנאי החיים בעולם אם נוכל לרתום את כוח האטום לצרכיה החיוביים של החברה האנושית. והנה אנשי מדע יהודים באיטליה ובסקנדינאויה, באנגליה ובאמריקה, ואיינשטיין בראשם, היו שותפים לכיבוש המדעי האדיר הזה. אולם, כדרך כל עבודת אנשי המדע היהודים בגולה, הפרו הכיבושים אלה אך ורק שדות זרים. אין כל סיבה, מדוע לא תשיג ידם של אנשי מדע יהודים בישראל להנחיל לעמם ולמולדתם כיבושי טבע אלה ופריים המבורך, ומדוע לא נהיה שותפים שווי־זכויות ועצמאיים במהפכה הטכנית והמדעית המתחוללת בימינו. הגניוס היהודי בנכר, בדמותו של איינשטיין, קבע והוכיח את זהות החומר והאנרגיה. ולא ייבצר מהגניוס היהודי במולדתו להסיק מזהות זו כל המסקנות המעשיות והשימושיות ולהעמיד לרשות פעולתנו המשקית והתרבותית את האיתנים המופלאים אשר יגבירו ללא שיעור את יכלתו היוצרת של האדם.

רק בכוח השכלול העליון של חינוכנו, ארגוננו ומשקנו נתגבר על הקשיים העצומים שההיסטוריה והגיאוגרפיה שמו על דרכנו. שומה עלינו להקים משק חקלאי וחרשתי, תחבורה ושירותים ציבוריים על יסוד הכיבושים העליונים במדע הצרוף והשימושי. עלינו להעלות את יעילות עבודתנו ופריונה עד השיא האפשרי – אחרת לא נעמוד. לא נוכל להתחרות בעמים אחרים במספר, בעושר, בכוח, בצבא. אולם נוכל להתחרות בהם בעליונות הרוח – ברמת התרבות והמדע והטכניקה שתהיה לא נחלת יחידים, אנשי סגולה, מומחים ובעלי מקצוע, אלא נחלת הכלל, נחלת כל עובד בשדה ובסדנה, במשרד ובבית ספר, בשדה בתעופה ובנמל, ביבשה ובים, על פני האדמה ובמרומי האויר. בלי עליונות הרוח מסוג זה לא נפרה השממה, לא נקיים בטחוננו, לא נשמור על מקומנו בעולם, ולא נהיה נאמנים ליעודנו ההיסטורי.

אילו נדרשתי למצות כל מהותה של ההיסטוריה היהודית במלים אחדות, הייתי אומר שלוש מלים: איכות כנגד כמות. תמיד, בכל הדורות, מימי יהושע בן־נון ועד מלחמת צבא ההגנה לישראל, עמדנו מעטים כנגד רבים. גם אם נצליח – ואני מאמין כי נצליח – להעלות עוד מילוני יהודים, נהיה מעטים בפני רבים. ורק אם נהיה נאמנים ליעוד ההיסטוריה היהודית ונאמנים חזונה – נעמוד. בסגולותיו המוסריות והאינטלקטואליות אין העם היהודי הקטן והמופלא הזה נופל מהגדולות שבאומות, וחינוכנו צריך לטפּח ולהגביר סגולות אלה עד שיא יכולתן. רק בכוחן נעמוד בעולם של תחרות ושנאה ועושק. ובכוחן לא ייבצר מאתנו להראות דרך חדשה לעולם, דרך של שלום וצדק וחירות ואחוה אנושית. – לא על ידי הטפה והסברה, אלא על ידי היותנו למופת בחיינו, במשטרנו, בהליכותינו. כי שומה על מדינת ישראל להיות מדינה למופת, וזו תקום בשיתוף הכוחות של חלוצי העבודה ואנשי הרוח.