הרב נתן רענן, ראש ישיבת “מרכז הרב” חתנו של הרב הראשי הראי“ה קוק זצ”ל, המליץ על בחור ירושלמי אחד, כבן עשרים, לפני גדולי התורה כי יסמיכו אותו לרבנות.

במכתב ההמלצה נאמר: “הצעיר המצויין הזה מסתופף אצלנו זה חמש שנים, וכל הזמן הוא לן באהלה של תורה ועמלה. הוא מוכתר בנימוסין ובעל כשרונות נעלים. מלא דבר, זו הלכה וזו אגדה, בגמרא ובסברא בכמה מסכתות הש”ס".

למומלץ ניתנה סמיכות לרבנות.

הד"ר משה זילברג, ממלא מקום קבוע לנשיא בית הדין העליון ופרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים, המליץ להעניק תואר של דוקטור למשפטים לצעיר אחד, על סמך עבודת־מחקר שאותו צעיר כתב. הפרופסור זילברג כותב: “ספרו של המחבר הוא המונוגרפיה הממצה ביותר שנכתבה אי־פעם על איזה שהוא נושא תלמודי משפטי מסויים. ידיעתו של המחבר במקורות ההלכה שלנו מדהימה: ראשונים, אחרונים ואחרוני־אחרונים, והוא גם ניחן בחריפות־מחשבה וכושר־אבחנה. זהו חיבור (“על יסודות ההרשאה במשפט העברי”) אשר לא יוכל להתעלם ממנו שום חוקר בעתיד”.

למומלץ הוענק תואר דוקטור.

בכנסת התקיים הדיון על חוק לשון הרע. הרוחות סערו. צעיר אחד כתב בימים ההם מחקר על “לשון הרע ועל הענישה עליה במשפט העברי” שבו עמד על דין מספר לשון הרע לפי התורה והענישה בתלמוד ובפוסקים. חבר הכנסת ד“ר יצחק רפאל ציטט בנאומו בכנסת קטעים מאותו מחקר והמליץ לפני חה”כ אבנרי שיקרא אותו ויובהרו לו ענינים רבים.

מחבר המחקר הזה הוא עוזר בכיר ליועץ המשפטי לממשלה, וראש המחלקה למשפט העברי במשרד המשפטים. הוא אינו ידוע בציבור הרחב. מכירים אותו רבנים וראשי־ישיבות, המשפטנים החשובים במדינה, וחברי הועדה לחוקה, חוק ומשפט של הכנסת, שאליהם הוא מוזמן בשעה שהם דנים בהצעות־חוק שונות, כדי שיסביר להם מה אומר המשפט העברי העתיק בנושא זה.

הגבר הזה, שהוסמך לרבנות על ידי כמה מגאוני התורה, שהוכתר בתואר דוקטור (עפ"י המלצת הפרופסורים משה זילבר, מנחם אלון ושרגא אברמסון), המכהן כיועץ מטעם משרד המשפטים לוועדת החוקה של הכנסת בענייני המשפט העברי, והמשמש כמרצה באוניברסיטה העברית – הוא נחום רקובר. נולד בשנת 1934.

 

הכיסופים למשפט העברי    🔗

רבים יהיו נדהמים לשמוע כי עד היום הזה, עשרים שנה אחרי קום המדינה, עדיין אין חקיקה ישראלית מקורית. השופטים היושבים על כס המשפט דנים לפי דיני המג’לה התורכית או לפי החוק האנגלי. בעשרים השנים הללו הספיקה הכנסת לחוקק אי־אלה חוקים. אולם ברוב המקרים עדיין הננו מודרכים לפי חוקים זרים. יש לנו, כידוע, משפט עברי המבוסס על חוקי התורה, אולם משפט זה אינו מחייב במדינת ישראל. לפנים היתה פלוגתא־רבתי בין החרדים, שומרי־המצוות, התובעים כי המדינה תנהג לפי חוקי התורה. ולעומתם, החפשיים המתנגדים לכך בכל תוקף וטוענים כי מדינה מודרנית אינה יכולה להתבסס על חוקים ישנים שחוקקו לפני אלפים בשנים.

אלא מזמן לזמן מתגלה כי אף בנפשותיהם של המתקדמים חבויים כיסופים למשפט העברי העתיק. הכיסופים האלה מתגלים בצורות שונות.

לפני שלוש שנים דיבר חבר־הכנסת אליהו מרידור ז“ל במליאה, בדיון על “חוק המתנה” (בקריאה הראשונה. בינתיים עברה הצעת החוק בכל שלש הקריאות ואושרה כחוק), ואמר בין השאר: “ישנם דברים השנויים במחלוקת, כגון באיזו מידה מתאים הדין העברי המקורי לזמנים המודרניים. באיזו מידה אפשר לחיות על־פי הלכות שנקבעו לפני שנים רבות. אני מניח את הדיון הזה לעת מצוא. אבל ישנם דברים שלגביהם לא יוכל חבר מפ”ם לטעון, שאם נלך לפי הדין העברי תתעכב, חלילה וחס, המהפכה הסוציאליסטית אפילו ביום אחד”.

משפטן אחר, הפרופסור י.ה. קלינגהופר מגח"ל, אמר רק לפני זמן־מה במליאת הכנסת: “המחוקק הישראלי לא צריך להירתע מקבלת השראה מן המשפט העברי. כאשר ניתן ללא כל קושי מיוחד לשלב רעיונות משפטיים שהגו חכמינו לחקיקה המודרנית, רצוי בהחלט שבמדינת ישראל ייעשה הדבר ושלא נחמיץ הזדמנויות להסתייע באוצרות הדין העברי”.

אולם יטען מי שיטען כי חה“כ אליהו מרידור המנוח והפרופ' קלינגהופר שייכים לקבוצה ה”שמרנית" של אנשי גח“ל, חרות והליברלים, הרי מתברר כי אפילו יוריסטית חדשנית כגברת שולמית אלוני (ממפלגת העבודה), אף היא לא יכלה להסתיר את כמיהתה להמשך המורשת המשפטית של עמנו. בכנסת התקיים דיון על חוק שמירת נכסים. והנה דווקא נציגה זו של סיעת הרוב, הסתייגה מהחלטת הרוב והציעה לשנות את שם החוק, ולקראו “חוק השומרים”. מדוע “שומרים” ולא “שמירת נכסים”? הבו ותשמעו את נימוקיה: “כשהתחלנו לעסוק בחוק זה בוועדה, לא הבינותי במה עוסקים כשדובר ב’שמירת נכסים‘. עד אשר ראיתי את הסעיפים. והנה הסתבר לי כי מדובר ב’הלכות שומרים’ כפי שלמדנו בבית־הספר הן בתנ”ך והן בגמרא. ומובן שזו היתה האסוציאציה הראשונה כאשר עברתי על החומר. שאלתי לתומי על שום מה אין קוראים לחוק זה ‘חוק השומרים’. אמרו לי שאמנם ההצעה המקורית היתה לקרוא לו ככה. אבל אז התעוררה אצל אנשים רבים אסוציאציה של “השומר” בגליל, “השומר הצעיר” ושומרים אחרים שכבודם במקומם מונח. נדמה לי – ממשיכה שולמית אלוני ואומרת – כי דווקא העובדה שבשעה שדנים בחוק העברי העוסק בשמירת נכסים, וכולו בנוי על ארבע שומרים שבמקרא (שומר חנם, שומר שכר וכו' וכו') – עובדה זו דווקא מעוררת הרהור רציני אם הכנסת נהגה נכון בכך שניתקה מלים, סמלים, מושגים וקשרים אסוציאטיביים אשר יכולים ליצור זיקה למורשת, לעבר, לערכי־תרבות”.

ולא רק בבית־המחוקקים, מפיותיהם של חברי־כנסת מתקדמים ביותר, נשמעות דעות כאלו, אשר בשנים הראשונות לקיום המדינה היו נושאי דגל־המודרניות רוגמים אותם באבנים. גם שופטים מדברים בגלוי ברוח זו. לפני שבועות־מספר הרצה השופט המחוזי יצחק שילה מטעם לשכת עורכי־הדין בישראל בשיתוף עם אוניברסיטת תל־אביב הרצאה פומבית, בה קרא לבטל את סעיף 46 (מדבר המלך במועצתו), המחייב את השופטים לפסוק דינים לפי החוק האנגלי, בכל מקום שאין עדיין חוק ישראלי. במקום זה הציע שבתי־המשפט האזרחיים ישפטו לפי המשפט העברי וכללי הצדק, אשר לפיהם הלכו נביאי ישראל.

משאלה זו עדיין לא נהפכה למציאות. אולם במשרד־המשפטים ובכנסת פועלים להחלפת הדינים הזרים (העותומאני והאנגלי) בחקיקה ישראלית, ומחלקת היועץ למשפט העברי במשרד־המשפטים עמלה במגמה להשתית חקיקה חדשה זו על עקרונות המשפט העברי העתיק. חה“כ משה אונא, יו”ר הוועדה לחוקה, חוק ומשפט בכנסת, דיבר על כך במליאה, בהעירו: “אני רוצה להצביע על צד מיוחד שהשתפר במשך השנה, וזהו הליווי של המומחים למשפט העברי שניתן לנו בוועדה. הגענו למצב שאנו נעזרים בצורה קבועה ותדירה על ידי מומחי המשרד, המלמדים אותנו בינה בתחום הזה. לא פעם נוכל גם להיעזר בעקרונות של המשפט העברי שאנו יכולים לשלבם בתוך החקיקה שלנו”. והפרופ' ה. קלינגהופר פירש ולא סתם, באמרו במליאה: “היועץ המלומד למשפט העברי במשרד המשפטים, הד”ר רקובר, היפנה את תשומת־לבנו לכלל זה (ב’חוק המתנה') המצוי במקורותינו".

 

יליד ירושלים    🔗

ד"ר נחום רקובר, העוסק בכל מכלול הבעיות של המשפט העברי, הבודק הצעות־חוק שונות לאור המשפט העברי והמוזמן מפעם לפעם לוועדת החוקה של הכנסת להשמיע את הערותיו על סמך המקורות העתיקים שלנו, הוא יליד ירושלים.

האב, בר־אוריין ותלמיד חכם, בקי בש“ס ופוסקים, בעל “היתר־הוראה” ומוסמך לרבנות, לא רצה לעשות את התורה קרדום לחפור בו, ועסק כל ימיו במסחר. משופע במשפחה גדולה, בלי עין הרע. תשעה ילדים נולדו לו, שלושה בנים ושש בנות, והוא חינכם וגידלם לתורה, לחופה ולמעשים טובים. זה שנים ארוכות שאביו של נחום רקובר נותן יום־יום שיעור בדף היומי בבית־הכנסת “הנשיא” שברחוב אוסישקין. וכבר חזר ארבע פעמים על כל הש”ס. והשיעור שהוא נותן ללומדים בין מנחה למעריב דוחה את כל עיסוקיו האחרים.

אמו של נחום רקובר, שהלכה בדרך כל בשר, – בתו של ר' שמחה מנדלבוים היתה. מי האדם בישראל שלא שמע את המלים “מעבר מנדלבוים”, שעד למלחמת ששת הימים שכנו בו חברי־המטה של משקיפי או"ם, וכל שנכנס למדינת־ישראל ממלכת חוסיין או להיפך, חייב היה לעבור בו ביקורת של משטרת ישראל מצד אחד ושל חיילי הלגיון הערבי מצידו השני?

מעטים מאד בארץ יודעים שהאיש אשר על שמו נקרא השער הזה, אשר הפריד בין שני חלקי עיר־בירתנו, היה מיקירי ירושלים ומהדמויות המופלאות של ותיקי הישוב.

 

צוואתו של מנדלבוים    🔗

סבו של ד“ר נחום רקובר מצד אמו, ר' שמחה מנדלבוים, בנו של רב, חתנו של רב ורב בעצמו, החליט בבואו ארצה לא לעסוק ברבנות. הוא ואשתו הקימו בית מלאכה לסריגת גרביים ולצביעה, לאט לאט עשה חיל בעסקיו כסוחר בצמר. התעשר, הוליד עשרה ילדים, שגידלם כיהודים נאמנים לתורת־ישראל ולמולדת־עמם. תמיד התגורר בירושלים העתיקה, סמוך להר הבית, וקיבל את השבת בקביעות ליד הכותל המערבי. כאשר החליט לבנות לו בית משלו בירושלים, דחה הצעות לרכוש מגרש בשכונת רחביה או ברחוב יפו, וקנה דווקא באזור, שהיה מיושב ערבים ונוצרים, כי אמר: ברחביה וברחוב יפו בין כה וכה יבנו יהודים. ואילו כאן – אם לא אקנה אני, יקנו נכרים ויקיפו את השכונות העבריות. הבית שבנה, עם בית כנסת בדירתו וסוכה בתוכה, עמד כמבצר על הגבול. ואמנם במאורעות תרפ”ט היה ביתו של ר' שמחה מנדלבוים עמדת ההגנה, שממנה עצרו בחורי־ישראל את הפורעים הערביים אשר ניסו להתפרץ משער שכם לשכונות העבריות. כמבצר עמד הבית גם במלחמת־השחרור של שנת תש"ח, והסתערויותיהם של חיילי הלגיון הערבי נהדפו. כשהוכרזה ההפוגה, עירנותם של המגינים העבריים רפתה; חייליו של עבדאללה התגנבו, הניחו חומר נפץ ופוצצו את ביתו המרווח והיפה של שמחה מנדלבוים. אולם המקום נשאר עמדה קדמית ישראלית בעיר־הבירה, ושימש כגבול בירושלים החצוייה.

ר' שמחה מנדלבוים נפטר בשנות השלושים, ובצוואתו ביקש מבניו כי “כאשר ייבנה בית־המקדש, יניחו הם או בניהם מן הבית הזה אבנים ולבנים לבנין המקדש”. אחד הצנחנים, מכובשי הר הבית בשעת שחרור ירושלים אשתקד, אשר ידע על צוואתו של ר' שמחה מנדלבוים, חש בזחל לחורבת בית מנדלבוים, הטעין ממנו אבנים והציב אותן ליד מקום המקדש.

ד"ר נחום רקובר לא זכה להכיר את סבו. אולם אמו, חנה, בתו של ר' שמחה מנדלבוים, הורישה לו הרבה מן העושר הרוחני, הדתי והלאומי, של בית הוריה.

 

בכפר הרוא"ה ובישיבת “מרכז הרב קוק”    🔗

את השכלתו האלמנטרית רכש בבית־הספר חורב. בהיותו בן ארבע־עשרה, שלחוהו הוריו לישיבת בני עקיבא בכפר הרוא“ה. רבו, הרב יעקב כלאב ז”ל, יצא לירושלים, הקים בה ישיבה והעביר מכפר הרוא“ה קומץ נבחר מתלמידיו, ונחום רקובר בתוכם. אחר כך עבר לישיבת “מרכז הרב קוק”, וקנה תורה מפיו של הרב צבי יהודה הכהן קוק, בנו יחידו של הרב הראשי הראי”ה קוק. אחד מרבותיו בישיבה היה הרב דוד הכהן (“הנזיר” – חותנו של הרב הצבאי הראשי, האלוף שלמה גורן), שלימד פילוסופיה ומחשבת־ישראל, וכל יום ששי לפני קבלת שבת נתן שיעור בקבלה. כן השתלם נחום רקובר בבית מדרש הגבוה למשפט התורה ע"ש הארי פישל, המכשיר רבנים ודיינים.

בטרם מלאו לו עשרים שנה הוסמך על־ידי גדולי־התורה לרבנות. הם היו בטוחים שתימצא קהילה בארץ־ישראל אשר תזמין את העילוי הזה לכהן בקודש. הרב אשר וורנר, רבה של העיר טבריה, כתב עליו: “ידיו רב לו בש”ס ופוסקים ובחידושי תורה ועטרת הרבנות הולמתו. אני מלא תקוה שכל עדה אשר תזכה בו, תשבע ממנו הרבה עונג וישמחו בו“. הרב רפאל הכהן קוק מעיד על נחום רקובר, כי “הוא ראה סימן יפה במשנתו, כי אסף בחפניו, הרבה משיטות הש”ס וגם בראשונים ובאחרונים ובדברי הפוסקים רבה ידו. וכל מקום שישימהו לרב, אלוף ומורה, ודאי נחת ירוו הימנו, ומתורתו ומיראתו”. ועוד כהנה וכהנה מן תעודות־ההסמכה ל“היתר־הוראה” שהעניקו לו רבנים ידועי־שם בישראל ובעולם.

 

תורת־המשפט    🔗

אבל נחום רקובר תיכנן לעצמו תכניות אחרות. עבד בבחינות אכסטרניות, קיבל תעודת־בגרות ונרשם לפקולטה למשפטים באוניברסיטה שבירושלים. ארבע שנים לאחר מכן סיים את חוק לימודיו – ובכל אותן השנים אחז בזה, וגם לא הניח ידו מלימודים בישיבה – והוסמך למשפטים. כתב עבודת גמר מצויינת אצל הפרופסור משה זילברג במקצוע “דיני אישים משפחה וירושה”, עשה סטאג' והשיג רשיון לעורך־דין.

אולם הוא לא חלם גם על פתיחת משרד של עורך־דין. הוא העדיף לעסוק במחקר, זכה בפרס־הצטיינות ממשרד הדתות בעד עבודת־מחקר בהלכה העברית, והוזמן כעוזר ליועץ המשפטי לממשלה למשפט העברי.

וכשם שהכירוהו הרבנים, כן עמדו בחוגי־המשפטנים בממשלה על טיבו של בחור זה, שהוא חרוץ ובקי. שר־המשפטים מינהו כחבר בוועדת־משפטנים ציבורית, שהוטל עליה לעבד מערכת חוקים שתבוא במקומה של המג’לה התורכית, המהווה עד היום הזה יסוד למשפט הישראלי, והעלה אותו בדרגה כעוזר בכיר ליועץ המשפטי.

 

הקופירייט של פזמון בראדיו    🔗

נחום רקובר הוא מתמיד ושקדן בלתי־רגיל. הוא מוסיף לקיים מגעו עם הישיבה. מדי שבוע בשבוע הוא בא לרב צבי יהודה הכהן קוק, עליו הוא מדבר בהערצה בלתי מוסווית, ושומע מפיו תורה. אגב־שיחה, מוציא ד"ר רקובר מארון הספרים שבביתו את ספרו של הרב קוק, מראה לי את המאמר “מאחר כתלנו”, אשר נכתב לפני כמה עשרות שנים, בימים שראשי־הישוב היו מתדיינים עם הבריטים על זכותנו לכותל המערבי, ואני מעתיק מן המאמר את המלים הידועות לנו בשנה האחרונה מפזמוני הראדיו:

היודע מחבר השיר המרטיט הזה, כי זכות־היוצרים שייכת לבנו של ראש רבני ארץ ישראל?

 

עבודות המחקר הרבות    🔗

תוך כדי שקדו על התורה בישיבת מרכז הרב, נתמנה נחום רקובר לאסיסטנט מן המניין באוניברסיטה, וכיום הוא מרצה בפקולטה למשפטים. אך גם במשרד־המשפטים, שבו הוא משרת כעוזר בכיר, מטיל עליו השר מדי פעם בפעם משימות שונות: כמרכז הוועדה הציבורית לענין נכסים משותפים של בני זוג, ועוד.

עם כל זה הריהו שוקד על עבודות־מחקר מרובות, והיבול רב. הוא כתב מחקרים על האימוץ במשפט העברי; על בעיות־יסוד בהלכות גניבה; פרקים בסדרי הדיון הפלילי; סוגיות בהלכות מלחמה; הערות לחוק הירושה; מקורות המשפט העברי לחוק השומרים; על הפסיקה בבתי הדין הרבניים; על לשון הרע; דרכי הוצאה־לפועל של פסקי־דין במשפט העברי; על הלכות ערבות בחושן־המשפט; ביבליוגרפיה על מחקרים במשפט העברי מ־1930 עד היום. ואחרון אחרון: עבודת הדוקטוראט העצומה, בת מאות עמודים, מלאה וגדושה ידע, על “יסודות ההרשאה במשפט העברי”.

הוא אוהב לעסוק גם ב“פכים קטנים”: פרסום מאמרים ורשימות בכתבי־עת שונים על גבולות הארץ בתנ“ך, ישראל וארצו, ישראל ותורתו, סיני וארץ ישראל, על צורת הבחירות וכמה עבודות על הרב הראשי קוק זצ”ל.

כיועץ למשפט עברי במשרד־המשפטים הוא משתתף לעתים תכופות בישיבות הוועדה לחוקה, חוק ומשפט של הכנסת. בשעת הדיון בוועדה על “חוק הערבות” השמיע נחום רקובר חוות־דעת שלמען הכנתה חייב היה לעיין במאות ספרים, פשוטו כמשמעו.

 

בני המשפחה הענפה    🔗

לפני שבע שנים נשא נחום רקובר אשה, בת למשפחה מיוצאי־גרמניה (אחות בבית החולים הירושלמי “שערי־צדק”), ונולדו להם ארבע ילדים. הבכור – בן שש, והקטנה – בת שנה.

בכור אחיו, הרב ברוך רקובר, הוא חבר בית הדין בחיפה, ולפני זמן מה יצא לאור ספרו “ברכת אליהו”, בו הוא מפענח את פירושיו התורניים של הגאון מווילנא, שהיה כותב ברמזים ובמקוטעין. האח השני, שמחה רז, מזכיר כללי של הברית העברית העולמית, הוא גם עתונאי וסופר (באחרונה הופיע ספרו על רבי עקיבא). אחות אחת שלו היא אשתו של הפרופסור משה ימר, נשיא האוניברסיטה בר־אילן. אחות אחרת נישאה למי שהיה הרב הראשי של חיל־האויר הישראלי בשנים הראשונות של המדינה, הרב דב כהן. הצעירה שבאחיות נשואה לרב ישעיהו הדרי, ראש “ישיבת הכותל”, בירושלים העתיקה.

 

אין שעות פנאי    🔗

הייתי מגוחך גם בעיני עצמי אילו הצגתי לאדם כזה שאלה מה הוא עושה בשעות־הפנאי שלו, ומה הם תחביביו למען “הריגת הזמן הפנוי”. כל עשרים וארבע שעות־היממה אינן מספיקות לעשייה. אך ד"ר נחום רקובר אינו עושה רושם של אדם בהול וטרוד, שאין לו פנאי לנשום. הוא נראה מיושב, שקול ואף נינוח. מסייע לאשתו בטיפול בארבעת ילדיהם. מבקר אצל משפחתו המסועפת והענפה. לבידור בתיאטרון ובקולנוע אין הוא להוט. החיים מלאים תוכן גם בלאו הכי. בהסתכלי סביבי ובסקרי במבטי את המדפים הגדושים ספרי־קודש וספרי־מחקר, הריני שואל אותו אם הוא קורא גם ספרות חילונית. נחום רקובר הוא מנומס מכדי לומר שאין הוא רוצה להוציא זמנו לבטלה. הוא מעיף מבט מלטף על ספרייתו ומשיב כאלו בהתנצלות, שבהיותו חייב לעיין במקורות הרבים של המשפט העברי, לא נשארה לו שהות לקריאה סתם. מספרי־המלחמה קרא רק את “ירושלים לנצח” של אלי לנדאו.

לא הוספתי לשאלו עוד, בידעי כי הוא שרוי כולו בעולם־הרוח העברי, וכי משאת־נפשו היא שאוצרותינו העתיקים והעשירים יועברו אל הדורות הבאים. חשתי את רגש־הגאווה הענוותני שבו עת הדגים לפני את האלמנטים של המשפט העברי שהוכנסו באי־אלה חוקים שהכנסת אישרה. הוא הרגיש עצמו כמפקד בגיזרה מלחמתית אחת, אשר חזר מן המערכה מנצח.

הפרופסור משה זילברג, שכתב בהתלהבות על עבודת־הדוקטור של נחום רקובר, הוסיף בשיחה בעל־פה שניהלתי אתו: “הוא עודו צעיר, ונכונו לו עתידות גדולים”.