חשקה נפשי להציץ לתוך עתידה של מדינתנו. אמרו לי מביני־דבר: לך להכיר את המדענים הצעירים, שצמחו על אדמתה של ישראל; שגדלו בה והתחנכו במוסדותיה התיכונים והעליונים, אלה הצנועים, הלמ“ד־ו”וים־כמעט, הרכונים על מבחנות במעבדות־המחקר במכון וייצמן ובשאר האוניברסיטאות בארץ, ושרק יחידי־סגולה מכירים אותם ויודעים עליהם. אלה שעדיין לא הגיעו לפרסום ושמותיהם טרם יצאו למרחקים. אולם יש מהם שבטוחנו כי כוכבם ידרוך בעתיד הקרוב, והם יביאו גדולה ותפארת לעמם ולארצם, וברכה לאנושות כולה. תכיר את העתודה המשכילה של המדינה, וממנה תלמד מה יהיו פניה של ישראל בימים הבאים.

הצטיידתי ברשימה של כמה מכל מוסדות־ההשכלה העליונים שבארץ, ושמתי פעמי אליהם. ראשון פניתי לד"ר שמואל שאלתיאל, חבר־מחקר במכון וייצמן ברחובות. משכני שם זה, בעיקר בשל מכתב שהגיעני לפני כמה ימים מקורא (יוסף זגדון, מנוה־עובד, פוריה), המתלונן על שאני כותב רק על יהודי־המערב, ואילו על יהודי המזרח אינני כותב כלל. השם שאלתיאל, צלצול מזרחי לו. אמרתי לעצמי: אתחיל בו. שמעתי שהוא אחד מן הכוכבים העולים בשמי המדע בישראל. מומחיותו: אימונולוגיה (תורת־החיסון) כימית. מצאתיו בבנין אולמן, במעבדתו שבמכון וייצמן. גבר צעיר, בעל פנים עגולים וטובים. בלורית של שערות שחורות מכסה את ראשו. ושפם שחרחר קטן – כדי להוסיף לו בגרות – מתחת לחטמו. חייכן וביישן – קצת. עד עתה לא היה לו שיג ושיח עם עתונות ונדמה היה לי שיותר מאשר סקרנות לשם מה באתי אליו, היה נעוץ בו חשש, מי יודע איזו דייסה עלול עתונאי לבשל סביבו? שמא יכשל, חלילה, בלשונו והעתונאי יעלה בחכתו איזה משפט בלתי זהיר שייפלט מפיו. מעדיף היה לשוחח אתי על העבודה שהוא עושה במכון, ואילו אני, דווקא המלאכה שבה הוא שרוי, מעסיקתני פחות מאשר הוא עצמו, תולדותיו, אישיותו, דעותיו והשקפותיו. משתוקק אני לראות מתוך האספקלריה שלו את פני מדינתנו לעתיד, כי דורו – הוא בן שלשים ושתים כיום – ומעמדו, של איש־מדע בדרך־עלייתו, יטביעו את חותמם על אופייה ומהותה של ישראל ויקבעו גם את גורלה.

 

מסאלוניקי – לברגן־בלזן    🔗

ד"ר שמואל שאלתיאל איננו צבר. הוא עוד “זכה” לטעום את טעמה של גלות ולשתות מכוס־היסורים שלה בהיותו ילד רך.

הוא נולד בגלות שנחשבה לטובה בימים ההם: בסאלוניקי שביוון. בשנת 1935, שנת צאתו לאויר־העולם, נהנו יהודי־סאלוניקי ממלוא הזכויות ופיתחו חיים יהודיים מלאים. אביו היה סוחר אמיד ולא היה חסר דבר. ככל יהודי סאלוניקי – גם הוא יהודי לאומי, מראשוני הנאמנים לציון ודבק בעמו. מורה ללימודי־קודש, לתפילה וללשון העברית היה נכנס הביתה ומלמד את הילדים, את הבת והבן הקטנים, אך עוד טרם מלאו לשמואל חמש שנים, הגיעו חילות־הסער הנאציים בסערה ליוון, ויהודיה נכלאו בגיטו. כידוע, לא נסתיים הדבר בכך. בקרונות להובלת־בהמות הועברו אל המזרח. – משפחתו של שאלתיאל לא הרחיקה, למזלה, לנסוע עד אושוויץ או טרבלינקה, רק עד ברגן־בלזן הגיעה.

 

ברצלונה, קזבלנקה, עזה    🔗

מדורי־דורות נחשבו השאלתיאלים לנתינים ספרדיים. אבות־אבותיו של שמואל שאלתיאל, מצאצאי דון יצחק אברבנאל משכו את יחוסם, והם נמצאים תחת חסותו של הקונסול הספרדי שבאתונה. בזכות הדרכון הזה, כנתינים של ארץ נייטראלית, לא היו בני בית שאלתיאל, ואתם עוד כשלש מאות יהודים ביוון, מועמדים לכבשנים ולמשרפות. הגרמנים שלחום לברגן־בלזן, אך ממשלת ספרד דרשה מברלין למסור לה את אזרחיה, ואחרי שקלא־וטריא עם מדריד, שנמשכו שמונה חודשים, מלאי חרדת ציפיה הוטענו על קרונות ונשלחו כרפטריאנטים לספרד.

הודות לגנרל פראנקו ניצלו כמה מאות יהודים אלה ממוות. אך השלטונות הספרדיים טענו כי הם חייבים לפנות מקום לפליטים נוספים. ולכן לא רצו שאלה אשר נמלטו בעזרתם מגיא־ההריגה, ישארו בספרד, חלפו עוד כמה חדשים של דיון על גורלם, ובסיוע הג’וינט הועברו למחנה פליטים שניהלו האמריקנים בקזבלנקה שבמארוקו. בהיותם שם הובאו לפני משפחת שאלתיאל אפשרויות אחדות לבחור: האם ירצו לשוב ליוון כתום המלחמה, ושמא נושאים הם עיניהם להגירה לארצות־הברית, ואולי רוצים הם בארץ־ישראל. המשפחה הציונית הכריעה מיד בלי היסוסים: בשלישית שבאפשרויות – ארצה־ישראל.

בדצמבר 1944 הובאו לארץ. אך גם הבריטים ראו את עצמם חייבים להוסיף חוליה משלהם לשרשרת־היסורים והתלאות של בני העם היהודי. עד אשר שלחום לחפשי לעשות כטוב בעיניהם, הביאום למחנה־פליטים בעזה ישר מן הרכבת.

אילו תחנות עברו על הילד שמואל שאלתיאל בתשע שנות חייו: סאלוניקי, ברגן־בלזן, ברצלונה, קזבלנקה ועזה. נער קטן היה, אך כבר חש למדי על בשרו את טרם שייכותו לעם ישראל; טעם של חוסר־מולדת.

 

קץ הנדודים: בתל־אביב    🔗

סוף סוף תמו הנדודים. מכאן ואילך החלו החיים התקינים. תחילה בבית הספר היסודי ע“ש ביאליק ברחוב לוינסקי בתל־אביב. לאחר מכן – בבית הספר ע”ש אחד־העם, מן היסודי – לבית הספר התיכון א'. מחנכו ומוריו באותו בית ספר, הזוכרים אותו יפה וגאים בו, מעידים עליו שהוא היה תלמיד מצטיין בכל המקצועות, למד במגמה הריאלית, אך התעניין וידע יפה גם את המקצועות ההומאניסטיים. תלמיד בלי פרובלימות, תפיסותיו והשקפותיו בעניני המדינה היו בריאות, נבונות ונכונות. המורים ראו שגדל לעיניהם אדם שרשי, מחונן, יהודי נאמן, לשונו העברית נקיה, והליכותיו נעימות. צעיר בעל רמת־אינטליגנציה משובחת, שהיא מקור תקוה של כל אומה.

בקבלו את תעודת הבגרות, נכנס לעתודה האקדמאית, למד כימיה וקיבל תואר של מאסטר אוף סייאנס. אחד ממוריו היה הפרופסור פטאי, בנו של ההיסטוריון של הרצל. בצבא שובץ בחיל־החימוש. עסק בהדרכה. הולך כנהוג למילואים, ועושה בלי־יומרה את עבודתו המקצועית גם בתחום הצבא.

בשנת 1960 בא למכון וייצמן ברחובות לעשות את הדוקטוראט במחלקתו של הפרופסור אפרים קצ’לסקי. מדריכיו בכימי ביולוגית היו הפרופסורים פציורניק וברגר. ארבע שנים נוספות ישב על התורה ועל העבודה. קיבל את הדוקטוראט, וביחד עם זה – מינוי במחלקתו של הפרופסור מיכאל סלע. עתה הוא עוסק בחקר־המיבנה של חלבונים. אין הוא יודע בדיוק משום מה הצביעו לפני עליו. יש ודאי רבים כמוהו כאן ובמכוני חקר אחרים בארץ. אך הוא איננו מסתיר שהוא מאושר על האפשרויות הניתנות לו כאן לעבוד. סימן הוא שיש הערכה. וזה גורם לו קורת־רוח. המשכורת: בסדר גמור. אין להתלונן חלילה, ולא כל שכן שגם ה“עזר כנגדו”, אשתו, התחילה לעבוד השתא. הוא שמח בחלקו. אף שמח מאד.

 

אורח־חיו של מדען ישראלי צעיר    🔗

מהו אורח־החיים של מדען ישראלי צעיר? במה הוא ממלא את ערביו ואת שעות־הפנאי שלו? מהם תחביביו מחוץ לעיסוקו המרכזי?

ד"ר שמואל שאלתיאל הוא בעל לאשה ואב לשתי ילדות, האחת בת עשר, והצעירה – בת שבע. רעייתו, לבית אהרן מאס מתל־אביב, חברת נעורים, שישב אתה על ספסל בית הספר ונישאו בהיותו בן עשרים ואחת. מורי בית הספר התיכון בתל־אביב שסיפרו לי עליו, הפליגו גם בשבחה של שרה מאס, שהיתה לגברת שאלתיאל. היא בת העדה האשכנזית, אך מעולם לא העסיקה אותם, את שניהם, המחשבה שהם בני שבטים שונים בישראל. היא מלמדת אנגלית בבית־ספר תיכון ברחובות, בה הם גרים בקרבת יד וייצמן.

מה עושה בתום עבודתו במכון? אליבא דאמת, העבודה במכון אינה תמה לעולם. לעתים תכופות הולכים למעבדה גם בלילה, כשמנצנץ פתאום איזה רעיון במוח, או יש צורך לעקוב אחרי תהליך כלשהו בעבודת־המחקר. במכון נוח מאד לעבוד. דלתותיו אינן נסגרות לעולם. שוער מצוי שם יומם ולילה. וחבר המכון, הנכנס בשעת ערב מאוחרת, רושם רק את שמו ועובד שם בשקט ובאין מפריע.

 

בידור בלי דיסקוטק    🔗

אבל אין זאת אומרת, שאדם עג עוגה מסביבו ואינו יוצא ממנה לעולם. אמנם, רוב הזמן הפנוי – והוא מועט מאד – מוקדש לקריאת ספרות מקצועית. אך לעיתים מציצים גם בספר־קריאה סתם. כאשר ש. י. עגנון קיבל את פרס נובל, אי אפשר היה בלי לחזור אל כמה מספריו, וכבוגר בית ספר תיכון עברי היה עגנון ידוע לו גם קודם לכן. האמת לאמיתה היא שלספרות בלטריסטית אין פנאי. נוסף לספרות המקצועית, שהיא עשירה מאד ויש לעקוב אחריה בלי הרף, אוהב ד“ר שאלתיאל לעיין גם בספרות־מדע־פופולארית. כי העולם הוא רחב וגדול, ואינו מצטמצם בד' האמות של כימיה. אך אין הוא ואשתו מדירים עצמם הנאה גם מבידור תרבותי. הם מנויים על התזמורת הישראלית לסידרה הששית של הקונצרטים, ואותם אין הם מחסירים. מן התיאטרון משתדלים לראות הצגות ב”הבימה" וב“קאמרי”, הבאים לרחובות. לדיסקוטקים אין הולכים ואין מרגישים כל צורך בכך. הדיסקוטק איננו חסר להם. נהנים מן החיים גם בלי מוסד זה.

העיקר, אין שעות רבות לבזבז, החברה מצומצמת: כמה ידידים. לא כולם מן המכון. יש חברים גם מן הצבא. וישנם קרובים ובני משפחה ומפרק לפרק מבקרים איש את רעהו. לא במסיבות גדולות ורעשניות, אלא בחוגים מצומצמים. זוגות אחדים ודי. על מה משוחחים בחברה? עם קולגים למקצוע מדברים לפעמים גם בשעות הפנאי על ה“עסק”. טבעי הדבר שמתחלקים ברשמים. אם מישהו קרא ספר חדש או מאמר ב“ירחון מקצועי”, ודאי שמזכירים את הנושא. אך אין זה נושא אכסקלוסיבי. הוא וחבריו ערים לכל עניני המדינה והחברה. יש שאלות רבות, המגיעות – לעתים גם במישרין – גם עד סף ביתו או מעבדתו. לדוגמא, היחסים בין ישראל וגרמניה.

 

המדענים מגרמניה במכון וייצמן    🔗

נדמה ששאלה זו צפה ועלתה במכון וייצמן לפני שהגיעה לציבור הרחב. כי מדענים מגרמניה החלו להגיע אל המכון, ששמו הולך לפניו ונחשב לאחד ממרכזי־המדע המפורסמים בעולם. בעיקר במדעים הביולוגיים ובפיסיקה. ברור שלכתחילה, כאשר הופיעו המדענים הראשונים מגרמניה, היתה תסיסה בתוך המכון. הדעות התחלקו. היו שטענו לקולא: המדענים האורחים בני־אדם צעירים הם כמונו, ובגלל גילם בטוח הוא שידיהם לא היו, אישית, מגואלות בדם יהודים. ד“ר שאלתיאל אומר, שכאשר שמע לראשונה את הלשון הגרמנית יוצאת מפיו של אורח, עברה צמרמורת בגופו. האקצנט הגרמני עורר בו זכרונות בלתי־נעימים. כי הרי חי בימי ילדותו תחת המשטר הנאצי: בשנות־הכיבוש בסאלוניקי ובמחנה ברגן־בלזן. אך הוא איננו מעלים כי במרוצת הימים ניטשטש במקצת רושם מזעזע זה. ושאלה אחרת מטרידה אותו: האם אפשר למיין אנשים לפי שייכותם הקבוצתית? אפילו בסדום זו, ששמה גרמניה, היו צדיקים. אולי רק בודדים, אך היו גם היו. הוא עצמו נזכר, שכאשר הובל עם הוריו בקרון סוסים מסאלוניקי לברגן־בלזן, והוא ילד בן שש, היה צמא מאד וביקש מים. וחייל גרמני אחד הביא לו מים לשתיה, בסכנו את חייו על ידי כך. אולי – אומר ד”ר שאלתיאל אחרי הרהור שני – מוקדם מדי היה לחדש את היחסים עם הגרמנים. אפשר היה נכון יותר אילו חיכו לפחות דור. כי עוד מתהלכות בתוכנו נשים שלא יכלו ללדת משום שעוקרו על־ידי רופאים גרמניים.

 

התשוקה לרדת לא נתעוררה מעולם    🔗

אחד הענינים המעסיקים אותי בשיחה אתו הוא אם לא התעוררה בו אי פעם התשוקה לרדת מן הארץ ולהסתדר באחד מן “הגלויות הטובות”, שבהן יכול מדען צעיר להרוויח את לחמו בשפע. משמחת אותי גישתו הבריאה והטבעית: לא, בהחלט לא. אחרי שקיבל את התואר האקדמי שלו, נסע, כנהוג, לארצות הברית לתוספת השתלמות. שנתיים וחצי התגורר עם אשתו באוניברסיטה של סיאטל, מדינת וושינגטון, בצפונה של ארה"ב. הם חיו שם חיים נוחים ונעימים. למד, השתלם, גם אשתו הוסיפה דעת. הרוויחו יפה למחייתם, וחבל הארץ שבו היו הוא מן היפים באמריקה. אזור נפלא, מוקף הרים ונחלים כשוויץ. אף על פי כן לא פיתהו יצרו – לא אותו ולא את אשתו – להישאר שם. אף לרגע אחד לא חלף רעיון זה במוחותיהם. הם לא העלו אותו על דל־שפתותיהם. כיוון שהמחשבה לא היתה שקועה כלל בנפשם, לעולם לא היו רוצים לגדל את ילדיהם בחוץ לארץ, בארץ נכריה. כשיש להם בית משלהם, הכל – משלהם, למה ללכת אל זרים?

דרך־אגב, שמעתי מפיו של ד"ר שאלתיאל הערה מעניינת. מחקר שנעשה באוניברסיטת קולומביה, ביחס לאקדמאים־ישראליים, השוהים בארצות הברית לצרכי השתלמות, מצא כי האנשים אשר לא נולדו בארץ ישראל ז.א. אלה שאינם צברים במאה אחוזים כמוהו, נוטים יותר מאשר צברים מלאים לחזור לישראל, כתום תקופת השתלמותם, ואינם שוקלים את אפשרות הארכתה. ההצעות הכספיות המושכות אינן מפתות אף כמלוא־הנימה. לא על הכסף לבדו יחיה האדם.

 

נגד הפליית־ספרדים לטובה    🔗

דווקא משום שהוא ספרדי, יליד סאלוניקי, מגרה אותי עמדתו של ד"ר שאלתיאל בשאלת היחסים בין העדות והשבטים במדינת ישראל. הוא יודע על הרגישות השוררת בנושא זה, על הלך־הרוח בציבור. אני עמל לסחוט ממנו את כל שהוא חושב בנידון. נהיר לו שטענה נשמעת בפי חוגים ידועים בקרב העסקנים של עדות־המזרח, כי מפלים אותם לרעה. ברור לו כי טענה זו בשקר יסודה. בדידיה הווה עובדה, בתקופת השתלמותו באוניברסיטה, עבד כמורה בבית ספר תיכון ערב. היה לו שם תלמיד מעולי עיראק. בחור טוב, אך לא שקדן גדול והתרשל בלימודיו. הזהיר אותו המורה, שאם לא יעשה מאמץ ולא ילמד, יפסלהו ולא יוכל לגשת לבחינות הבגרות. הקל התלמיד ראש באזהרת המחנך, וסופו של דבר ששאלתיאל פסלהו. באו הורי התלמיד אל המורה בטענות, על שמנעו מבנם את התעודה שניתנה לתלמידים אחרים. ולא שעה האב להסברת המורה, כי אין לתלות את הקולר בצואר אחרים, אלא בצוארו של התלמיד עצמו, שלא למד גם לאחר שהוזהר והותרה. והאב צועק ברוגזה: יודע אני על שום מה פסלתם את בני. משום שהוא עיראקי – פסלתם אותו. אילו היה אשכנזי, ודאי היה טוב בעיניכם!

שמואל שאלתיאל, רך המזג, לא יצא מכליו, אלא השיב לאב המתלונן בניחותא: להווי ידוע לך, אדוני, שאני ספרדי כמוך. אני פסלתיו! ונסתתמו טענותיו של המתלונן, שעמד פעור־פה מול המורה.

ד"ר שאלתיאל מתנגד תכלית ניגוד להענקת יחס מיוחד לבני עדות המזרח. אין הוא חושב שיש להפלות לטובה תלמיד, משם שהוא ספרדי, כשם שהוא רואה טעם לפגם בעובדה שבממשלה יושבים שרים, שהוכנסו לתוכה רק משום שהם בני עדות המזרח. “אני לא הייתי מכניס לממשלה ספרדי בתור ספרדי, ולא הייתי מעניק שום זכויות־יתר לבני עדה זו או אחרת. אין צורך למיין שרים לפי עדות, אלא לפי כשרונותיהם, סגולותיהם ויכולתם לתרום תרומה למדינה” – הוא אומר בהדגשה.

 

“הוא מרכיב ממשלה”    🔗

אני משחק אתו משחק, תוך כדי שיחתנו על בעיות המדינה והחברה הישראלית. “אנא, ד”ר שאלתיאל, ציין לי על פיסת־נייר רשימה של ממשלה, שאתה היית מרכיב אילו ניתנה לך סמכות". הוא מהסס קמעה. אני חש שהיסוסו נובע מתמימות, האופיינית לאנשי מדע רבים. ומחשש פן יפול בפח ויכין רשימה שתיראה מגוחכת בעיני אנשים מציאותיים. אכן הוא רושם שמות ובנטלי את הרשימה מידו – אני מוצא שהערכתו היא מפוכחת מאד. הנני מעודד אותו, שימצא גם מועמד מבני עדות־המזרח כחבר לממשלה, הוא מהרהר ומוסיף את השם: רקאנטי. “אנשי מעשה הם בני המשפחה הזאת והם הוכיחו את עצמם יפה מאד בתחום הכלכלה הישראלית, במעש ובחזון”.

לא אכחיש שאני נהנה מאד ממשחק זה, שהיטלתי עליו. יותר שאני לומד מרשימת הנוכחים, הריני עומד על גישתו מן ההשמטות שלו, מי שלדידו איננו מוסיף הרבה לתועלתה ולכבודה של המדינה. אנשי המדע הצעירים שלנו אינם בטלנים כלל וכלל. עיניהם פקוחות לרווחה והם יודעים בבירור את שהם רוצים.

שאלות בלתי דיסקרטיות רבות אני מציג לו. כגון: בעד מי הצביע בבחירות הקודמות לכנסת. ואיך היה מצביע אילו התקיימו עכשו בחירות חדשות. הוא משיב בגילוי לב מרנין, לא אגלה את סודותיו. אבל נעים להבין מחשבותיו ולהיווכח מרשימת ה“קאבינט” ששירטט כי הוא – וכנראה רבים מבני מעמדו – נרפאו (ואפשר לא נדבקה בהם מלכתחילה) מצרות־העין המפלגתית, הרואה את פני הדברים בשני צבעים בלבד: בשחור–לבן.

אני נוכח כי הוא מתמצא בכל הבעיות המנסרות בחלל עולמנו ויש לו דעה מגובשת עליהן. הוא מנתח את פני העניינים ב“הסתדרות”, מונה את החיוב והשלילה בה (“אין זה לטובת המדינה שאי אפשר לפטר אנשים בלתי יעילים”). הוא סבור כי הממשלה לא עשתה מספיק בענין הפליטים הערביים. “מנהיגי ערב השתמשו בפליטים כבנשק פוליטי. אל נלך אנו בדרכיהם. עלינו להוכיח שאנו רוצים לעזור בפתרון הבעיה, ושלא ניראה בעיני העולם ככובשים־סתם”. הוא מוסיף הערות משלו לויכוח על עתיד השטחים המשוחררים. הוא לא הצטרף לשום גוש מאלה המתנצחים עכשו במודעות בעתונים באותה שאלה. בכלל אינו איש־מפלגה, ואפילו לא נתן לסחוב אותו לפעילות בתוך ארגון של ספרדים, אבל הוא יודע יפה את אשר לפניו.

 

בלי אמביציות פוליטיות    🔗

השיחה נתגלגלה לייחודו של העם היהודי ולמושגי “אתה בחרתנו”. יהודים הוציאו מתוכם באופן יחסי יותר גאונים וענקי רוח מאשר עמים רבים אחרים. ד"ר שאלתיאל זוקף את זה לזכות ההערצה שהיתה קיימת בתוך העם היהודי מדורי דורות לערכי רוח. לא בכדי אנו נקראים “עם הספר”. בשום אומה ולשון לא טרחו ההורים כל כך הרבה לתת לבניהם חינוך כבעם ישראל. “היו תקופות קשות מאד מבחינה חמרית גם בבית הורי. אבל אבי היה מוכן למנוע אוכל מפיו, ולהוציא את הפרוטות הזעומות אשר בכיסו לשכור מורה לילדיו”. ובכך לא היה אביו יוצא מן הכלל. כך נהגו אבות ואמהות יהודיים מדורי דורות. ואם מסורת מפוארת זו תימשך, מובטחים גם לעתיד יתרונות רוחניים לעמנו.

השאלה האחרונה שהצגתי לו היתה, היש לו שאיפות כלשהן לקאריירה פוליטית. תשובתו של הד"ר שמואל שאלתיאל ברורה ובלתי משתמעת לשתי פנים: לא! האמביציות שלו הולכות רק בכיוון המדע.

עתה תוהה אני ולא ברור גם לי, אם טוב הוא לישראל שאיש מדע צעיר יסתגר בד' אמות של הלכה ולא ישאף להשתתף במאבק על שלטון וכוח במדינה.