עם התקרב מועד הבחירות לקונגרס הציוני הכ"ב, הקונגרס הראשון אחר המלחמה ואחר התמוּרות הענקיות שחלוּ במצבו של העם היהודי – החל הדיון והויכוח על אופן הליכתם של פועלי ארץ־ישראל לקונגרס: במאוחד או במפורד. זכינוּ, וכל המפלגות הציוניות הסוציאליסטיות מצהירות על עמדתן החיוּבית להקמת רשימה מאוחדת של פועלי ארץ־ישראל. ואם לא קמה עד עתה הרשימה המאוּחדת הרי יש לבדוק לא את העמדות המוצהרות להלכה, אלא את תכנן למעשה.

בתוך התקוּפה האיוּמה אשר עברה עלינו, כשהעולם כוּלו נתחלק לשני חלקים: חלק המכלה ומשמיד וחלק העומד על דמנוּ, התגבשה הכרתו הלאוּמית של העם היהודי, והתנועה הציונית הניפה את דגל המלחמה על פתרון מלא ודחוּף של בעית היהודים בדרך של יציאת הגולה, על־ידי מסירת השליטה בעניני עליה והתישבות לידי הסוכנות היהודית ועל־ידי כינון ארץ־ישראל כמדינה יהוּדית. מאחורי התביעות המדיניות המנוּסחות בתכנית בילטמור־ירושלים עומד כיום רוב העם היהוּדי והתנוּעה הציונית. הפועל העברי, הנושא את שליחות העם ויעוּדו, חלוּץ ההגשמה הציונית, הוא אשר מילא את התפקיד המכריע ב’גילוּי רצונו של העם היהודי' (כביטוּיו של ברל כצנלסון). עובדה זו – יש לראותה כניצוץ מניצוצות האורה המעטים בתוך המחשכים האופפים את בית ישראל. ועתה הגענוּ לימי הכרעה שלא היו כמוהם לחוּמרה. ארצנוּ נתונה בתוך זירת התגוששוּת כבירה, התגוששוּת המתנהלת כאן בין איתני עולם. מתוך אינטרסים אימפריאליסטיים אמיתיים ומדוּמים, מתנכלים עתה בשארית תקוָתנוּ ואומרים לגזול את כבשת הרש. הועדה האנגלו־אמריקנית אומרת לגזור על תקוָתם המדינית של הציונות ושל העם היהוּדי ‘אחת ולתמיד’ ולהוסיף חיזוּק מחוּדש לשלטונה הבלתי־מוגבל של האדמיניסטרציה הבריטית בארץ. מסקנות הועדה, המשאירות לשיפוּטה של האדמיניסטרציה בלבד את מכסות העליה וגבוּלות ההתישבוּת, מסגירות את עניניו החיוניים של העם היהודי לידי אותם הכוחות המצֵרים את צעדינו זה 25 שנים והן מבליטות ביתר שׂאת את הקשר האורגני שבין המשטר המדיני בארץ ובין גורל העליה וההתישבוּת. מסקנות אלו זורעות אור חדש על תביעותיה המדיניות של התנועה הציונית והן מגבירות את הצורך הדחוּף במלחמה על הגשמתן המלאה.

והשאלה הנשאלת בראש וראשונה היא: היעמוד הפועל העברי בארץ ובני בריתו בגולה כמקודם בראש ההיאבקוּת החמוּרה על הגשמת מלוא תביעותיו של העם היהודי, או לא?

בתוך ציבוּר הפּועלים קיימת מפלגה אחת, ו’השומר הצעיר' שמה, העורכת מלחמה חריפה ללא פשרות בתכניתו המדינית של הרוב המכריע בתנועה הציונית ובתנוּעת הפועלים; וכשמפלגה זו באה כיום ומדברת על רשימה מאוחדת לקונגרס, הרי השאלה הראשונה המתבקשת היא: מה התוכן אשר יצדיק את השם רשימה מאוּחדת? בא הח' מ. יערי ומספר ב’משמר' מיום 3.5.46, שמפלגתו הציעה רשימה משותפת על יסוד שני מצעים, פירוּש הדבר: מצע הרוב הדוגל במאבק על הגשמת מלוא תביעותיו של העם היהוּדי ובכינוּן ארץ־ישראל כמדינה יהודית, ומצע של המיעוּט הדוגל בתכנית המדינית הדוּ־לאוּמית. ואם ישאל הבוחר, איך תכיל רשימה ‘מאוחדת’ כזאת דבר והיפוּכו, ואיך אפשר למסור את הקול האחד לרשימה המתחייבת ללחום בעת ובעונה אחת בעד מדינה יהודית ונגדה, בעד מדינה דוּ־לאוּמית ונגדה? ומה היסוד המוסרי, הציבוּרי והפוליטי לרשימה דו־פרצוּפית מעין זאת? ומדוּע מוּתר לקרוא בשם פרוגרמה כזאת לציבוּר פועלים בלתי־מפלגתי ולהמוני העם להצביע בעדה? ברוּר כי כל אחד החרד חרדת־אמת למעמדו של הפועל בציונוּת חייב לדעת, כי לא בויתוּר על תביעותיהם המדיניות של העם היהוּדי ושל התנועה הציונית ולא בטשטוּשן ירכוש הפועל העברי את אֵמוּן העם, אלא רק אם יוסיף לעמוד בראש מלחמתו המדינית בכל כוחו החלוּצי המתגלם ביצירתו הקוֹנסטרוּקטיבית ועוז מאבקו כאחד.

היש להסיק מכאן. כי לא תיתכן רשימה מאוּחדת ממש בבחירות לקוֹנגרס הציוני, אשר תכלול גם את ‘השומר הצעיר’? – לאו דווקא! הענין תלוּי אך בו ובעמדתו. הויכוּח על הדרך המדינית, בה צריכה ללכת התנוּעה הציונית במוצאי מלחמת העולם, נמשך בתוכה שנים מספר, והוא נסתיים בהכרעה דמוקרטית. גם תנועת הפועלים העברית נתנה את תשובתה הברוּרה התומכת תמיכה נאמנה בתכנית המדינית של התנוּעה הציונית, ותשוּבה זו מקיפה כ־80 אחוּז מפּועלי ארץ־ישראל. השאלה היא איפוא אם בדעתו של ‘השומר הצעיר’ להוסיף, על אף ההכרעה, ולהילחם מלחמה אַקטיבית בתכניתו של הרוב. לצערנוּ, מעידים כל הסימנים כי פּני ‘השומר הצעיר’ למלחמה בתכנית הרוב. וזהו הרס כל בסיס לשוּתפוּת, וחסימת הדרך להקמת רשימה מאוּחדת ממשית. רק לפני ימים מספּר כתב ‘משמר’ ¹ : ‘ישנם בתוך הציבוּר הציוני המוסיפים להביע אכזבה על אשר הועדה לא העניקה לנו מעמד של מדינה. ישנם המצביעים על קוצר השגתה של הועדה. על הבלתי־מרוּצים האלה יש לומר: יותר משהועדה לקתה בשטח זה בקוצר השגה, לקוּ הללוּ בחסידות שוטה’. ולהלן מוסיף ‘משמר’: ‘באיזו מידה היתה זאת הצעה בלתי־מעשית תעיד העוּבדה, כי – לפי הידיעות – לא נמצא לה בועדה אף תומך אחד’. צאוּ וראוּ, מה מזהיר הניתוּח (היטען ‘משמר’ כי הוא סוציאליסטי?..) של עתון פועלים עברי המעניק לשנים־עשר ג’נטלמנים אנגלו־סכסים את תעודת ההבנה וההשגה של הבעיה היהוּדית לעוּמת החסידים־שוטים (שהם, כידוּע, יהודים וכוללים ‘רק’ מיליונים אחדים) אשר לקוּ בקוצר השגה ונתפסוּ, רחמנא ליצלן, לרעיון המדינה היהוּדית. הוכחה ‘ניצחת’ לאי־מעשיוּתו של הרעיון צריכה לשמש העוּבדה, כי לא נמצא לו לרעיון זה בועדה אף תומך אחד. לא נתוַכח עם אנשי ‘משמר’ על הטעם הרב להסתייע באנגלו־סכסים אלה ולראותם כקנה־מידה לצדקת שאיפותינו ותביעותינו. אין הדבר בא אלא להעיד עד היכן הרחיקוּ לכת חברי ‘השומר הצעיר’ במלחמתם בתכניתה המדינית של התנועה הציונית.

גם חברי ‘התנועה לאחדות העבודה’ מדברים על הקמת רשימת פועלים מאוחדת לקונגרס. בהצעותיהם שנתפרסמוּ התבהרוּ שתי נקוּדות חשוּבות: א. כי ‘התנועה לאחדוּת העבודה’ תתמוך בתביעות המדיניות של התנועה הציונית; ב. בתור תנאי להכללת ‘השומר הצעיר’ ברשימה המאוחדת תובעת ממנו ‘התנועה לאחדות העבודה’ ‘שלא להופיע בתכניות ובהצעות אלטרנטיביות, מקבילות, אוּלם תובטח זכוּתו להביע בצוּרה מוסכמת ובדרך חיוּבית את הסתייגוּתו’ (מתוך הצעת ‘התנוּעה לאחדות העבודה’ – ‘דבר’ 9.4.46). יצוין איפוא כי אין כל הבדל מהוּתי בין ההצעות הללוּ ובין הצעות מפלגת פועלי ארץ־ישראל, ובמידה ש’השומר הצעיר' שולל אותן הוא שולל את שתיהן כאחת. ב’משמר' מ־3.5, לאחר שהח' מ. יערי מספר מה היוּ הצעותיהן של המפלגות השונות להקמת הרשימה המאוחדת, אומר הוא בהגיעו להצעות ‘התנועה לאחדוּת העבודה’: ‘לבסוף נזדקר המרצע מן השק. הוּראינו לדעת, מהו חופש ההסתייגוּת, אשר ציזלינג תבע בשביל ‘השומר הצעיר’. הוא פסק, כי מאליו מובן, שאין אנו יכולים להופיע באלטרנטיבה ציונית אחרת. נתברר, כי בנשימה אחת זיכוּ אותנו גם בחופש־דעה וגם בסתימת־פה. כוונתם היתה, שנחייב את אשר מחייבים גם הם ונסתייג תוך התכחשוּת לעצמנו’. נמצאנו למדים, כי כל עוד ‘התנועה לאחדות העבודה’ תומכת בתכנית בילטמור ואוסרת על ‘השומר הצעיר’ להופיע בתכניתו הציונית האלטרנטיבית, מסרב ‘השומר הצעיר’ להיכלל ברשימה המאוחדת, גם לאחר מתן ההסכמה להצהרת הסתייגוּת מוסכמת; כי ‘השומר הצעיר’ תובע לעצמו לא את זכוּת ההצהרה, אלא את זכוּת ההופעה המלאה בתכניתו המדינית הנפרדת, אשר תבוא לידי ביטוּי בכל שלבי המערכה: מצע נפרד, תעמוּלה בשמו והצבעת התכנית בקונגרס הציוני.

אם זהוּ רצונו של ‘השומר הצעיר’ (ואין בכך כל ספק!) אין להתפלא על כך, שאין כל בסיס משוּתף לרשימה מאוחדת בין ‘התנועה לאחדוּת העבודה’ ו’השומר הצעיר‘, מאותה סיבה שלא קיים גם בסיס משוּתף לרשימה מאוחדת של מפלגת פועלי ארץ־ישראל ו’השומר הצעיר’. כפי שהוסבר לעיל נתוּנה ההכרעה בידי ‘השומר הצעיר’ עצמו באיזו מידה יש בו נכונוּת להימנע ממלחמה בתכנית המדינה היהודית. נכונוּת זו לא נתגלתה, ומנוּי וגמוּר (לפי עדוּתו של יערי במאמר הנזכר לעיל) ב’השומר הצעיר' להופיע הפעם בבחירות לחוּד.

המסקנה המתבקשת מאליה במצב זה היא: ילכוּ ברשימה מאוּחדת אותן מפלגות הפועלים העומדות על בסיס התביעות המדיניות של התנוּעה הציונית ואשר נבחנוּ במבחן השיקוּל וההכרעה של 80 אחוּז ומעלה מפועלי ארץ־ישראל. בתנאים הנתוּנים תשיג רשימה כזו אם לא ליכוּד של מאה אחוז, הרי לכל הפחות את הליכוּד המכסימלי האפשרי ותמנע התנצחוּת בין מחנות פּועלים שאין ביניהם, לגבי הקונגרס הציוני, כל הבדל מהוּתי; רשימה כזו עלוּלה להרעיף טיפות נחמה במחנות ‘החלוּץ’ והנוער בגולה הנתוּנים כיום בריב אחים בתוך תהליך התפצלוּת והתפוררוּת למסגרות בהתאם למכת הפילוּג בארץ־ישראל; ברשימה כזאת היה אולי פתח תקוה לחידוּש המאמצים לאיחוּד פוליטי של המפלגות המשתתפות ברשימה המאוּחדת.

לדאבוננו יש סימנים המעידים, כי ‘התנועה לאחדות העבודה’ מתכחשת ביודעים למסקנה המוצדקת היחידה הזאת. חוזר כאן החזיון הידוּע ההולך ונשנה מאז הפּילוּג במפלגת פועלי ארץ־ישראל. בשם ‘איחוּד כולל’ של מאה אחוז פילגו את המפלגה שהקיפה 70 אחוז מציבוּר הפועלים. הסכמת ‘השומר הצעיר’ לאיחוּד כולל מעולם לא הוּשגה תוך שנתים אלו, אוּלם בשם האיחוד הכולל הכשילוּ חברי ‘התנועה לאחדוּת העבודה’ כל נסיון וכל מאמץ לאיחוּי הקרע. כך היה לגבי נסיונות האיחוד בתקוּפה האחרונה וכך בדיוּק חוזרת אותה תופעה לגבי הענין האקטוּאלי של הקמת רשימה מאוחדת לקונגרס הציוני. לפי החלטות המרכז של ‘התנועה לאחדוּת העבודה’ נקבעת מראש עמדה ‘פרינציפיונית’, ללא כל בירוּר של הנחות ותנאים, האומרת: או כל המפלגות יחד, או כל אחת לחוּד. ונשאלת השאלה. מדוּע? הרי ‘השומר הצעיר’, כעדוּתו של ‘משמר’, שולל את תנאי ‘התנוּעה לאחדוּת העבודה’ להכללתו ברשימה, ותנאים אלה ‘מכשילים’ את הקמת הרשימה המאוּחדת הכוללת, לא פחות מתנאי מפלגת פועלי ארץ־ישראל. מהו איפוא היסוד המוּסרי, הציבוּרי והפוליטי להחלטת המרכז של ‘התנוּעה לאחדות העבודה’ להכשיל את הקמת הרשימה שתהא מאוחדת לרובם המכריע של פועלי ארץ־ישראל? האם אין היא חייבת לתת תשוּבה ברוּרה לציבוּר הפועלים על שאלה זו, במקום לעסוק בתכסיס הנפסד של חיפוּש ה’אשם' בכשלון המאמצים להכללת ‘השומר הצעיר’ ברשימה המאוחדת ולהצדיק בכך את ההתבדלוּת ואת החרפת המלחמה הפנימית בציבור הפועלים? ואם ההליכה הנפרדת של המפלגה ‘לאחדות־העבודה–פועלי־ציון’ היא תוצאת ההכרח של שמירה על ‘שלום בית’ פנימי – יהא נא האומץ להודות בכך בגלוּי, אך בל תחזור שנית ושלישית ההלכה המכסימליסטית של איחוד כולל ובצדה המעשה המינימליסטי של הקמת מפלגה נוספת, ההלכה המכסימליסטית של רשימה מאוחדת כוללת ובצדה המעשה המינימליסטי של הליכה נפרדת לקונגרס הציוני.

1946