יש לי משוּם־מה הרגשה, כי ההכרעה כבר נפלה. למעשה אין כיום קיבוּץ מאוּחד. כאשר תותח יורה בלילה רואים קודם כל את ברק האש ורק אחר־כך שומעים את קול היריה. התנוּעה נמצאת עכשיו במחשך. אנו מתוַכּחים כאן, רואים אנוּ אמנם את ברק האש ומשתדלים להרחיק מאתנוּ את קולות הנפץ, אוּלם היריה כבר היתה. לי נדמה כי פרשת הדרכים הפטלית נפתחה דווקא במשא־ומתן האחרון¹ והוּא, יותר מאשר עשרות עובדות ומעשים שקדמו לו, שקירב את ההכרעה.

בין ישיבה לישיבה של ‘ועדת הפיוס’² בקיבוּץ שאלתי את אליעזר כנעני, אם רושמים פרוטוקול בישיבות הללו. קיבלתי תשובה: כותבים וכותבים. אמרתי לו: אם כותבים בישיבות אלה פרוטוקול, חוששני כי נפלה בקרבם הכרעה על פילוג. שהרי אילוּ חיפשוּ בכנוּת דרך להציל את שלמות הקיבוץ, אילוּ ניסוּ ברצינות להידבר, למצוא פשרה – היו מוַתרים על כתיבת פרוטוקולים. עצם כתיבת פרוטוקולים – מטרתה פרסום, מטרתה חישול כלי המלחמה של הפילוג הסופי.

השומרים חברי מפ"ם נאמנוּת לפרימַט ההתישבותי?    🔗

כאחד החברים שאיתרע מזלו והוא נתון שנים רבות בויכוּח המר עם הרוב השליט בקיבוץ, אני רוצה להזהיר, אולי אזהרה אחרונה, מפני התכסיס המרכזי, שהרוב נוקט בו כל שנות ההיאבקות הפנימית בקיבוּץ. והתכסיס הוּא – הפרד וּמשול. בועידה המפורסמת של נען, כשיחסי הכוחות בין המחייבים ובין השוללים את איחוּד התנועה הקיבוצית היו כמעט שקולים, הצליחו השוללים להכניס טריז בין חברינוּ בשאלת בחירת מוסדות הקיבוץ. סבורני, כי גם כיום בונה הרוב לא במעט את חשבונו על זריעת מבוכה בתוך שוּרותינוּ. מנין אני לומד דבר זה? מן הגליון ‘בקיבוּץ’ שהופיע השבוּע. ויניה כוהן פונה שם אל חברי מפא“י ולבלתי־מפלגתיים ואומר בערך כך: חברים שהקיבוץ יקר להם נשארים נאמנים לפרימט ההתישבותי. שוב לפנינוּ ה’רכיבה' על הסוס הישן של חלוקת הקיבוץ לנאמנים, אשר רק טובת הקיבוץ נגד עיניהם, והם משום־מה כולם חברי מפ”ם, ולבלתי־נאמנים המשועבדים כל ימיהם לתכסיסים מפלגתיים וכל מעייניהם להרוס את הקיבוץ. ואלה האחרונים נמנים, כמובן, עם מפא"י.

יש להכריז קבל עם, כי זוהי התחסדות נטולת כל בסיס מוסרי, כי הרי עמדתו של הרוב המפ"מי בשנתים האחרונות נקבעה לפי כל מיני שיקולים, אך בשום פנים ואופן לא לפי השיקול של פרימט התישבותי. ‘החטא הקדמון’: פילוג מפלגת פועלי ארץ־ישראל ואיחוּד עם מפלגה מילולית עקרה מכל מעשה חלוצי כ’פועלי־ציון שמאל' על חשבון העמקת התהום בין חברים לקיבוץ אחד – ההיה ב’מבצע' זה משום התחשבות כלשהי בפרימט ההתישבותי? האם לא בשם החרדה לשלמות הקיבוץ, לכושר פעלו החלוצי ולמעמדו של המפעל הקיבוצי בכללו – הזהרנו והתרינו מפני הנפת החרב על אחדוּתה של תנוּעת הפועלים, שהתגלמה שנים רבות במפלגת פועלי ארץ־ישראל? – הנה הצביעו בכנסת פעמַיִם על מלוות מאמריקה, המוקדשות בחלקן לפיתוּח היצור החקלאי ולחיזוק המשק הקיבוצי. האם לא ראיתם, איך חברי קיבוץ, צירים בכנסת, נמנעים בשעת הצבעה על המלוה השני? הלזאת תיקרא הצבעה בשם הפרימט ההתישבותי? – או אוּלי ההימנעות בהצבעה על חוק שירות הבטחון, שלפיו צריכים לבוא שנה שנה אלפי חיילים אל המשק הקיבוצי להכשרה חקלאית, נבעה מעקרון ‘הפרימט ההתישבותי’? –

מעמדה של התנועה הקיבוצית במדינה    🔗

הבעיה העיקרית העומדת לפנינו: מעמדה של התנוּעה הקיבוצית במדינה. עדיין לא עמדנוּ על מלוא האסון שקרה לתנוּעה הקיבוצית בעצם העוּבדה, שרוב התנוּעה הקיבוצית עמד, עם קום המדינה ועם התגלוּת האפשרוּיות הכבירות בפתיחת העליה ההמונית ובהתישבוּת, באופוזיציה לשלטון, ולמעשה, באופוזיציה למדינה. כל ההכרזות של י. גלילי ושל חבריו כי הם עומדים באופוזיציה לשלטון אך לא למשימה, אין להם, לצערנוּ, כל אחיזה במציאוּת. למעשה כל הפורק מעליו עול האחריוּת לשלטון, מוצא את עצמו מפורק מעול האחריות למשימה, לקיבוץ הגלוּיות, להתישבות, למפעל. משוּם שבתנאי ארצנו ובמדינה זו לא ייתכן בתקוּפה זו שלטון, שבמרכזו לא יעמדוּ שני התפקידים העיקריים, שלמענם הוקמה המדינה: קיבוּץ הגלוּיות וישוּב הארץ.

בשום פנים אינני יכול להסכים להנחה, כי היתה זו גזירה מן השמים שהתנוּעה הקיבוצית תעמוד חסרת אונים לתפוס את המקום הראוּי לה בתהליך אדיר זה, שלא היה דוגמתו בכל תולדותינו, דווקא כשנפתחו לרווחה שערי הארץ וכשבאו מאות אלפי יהוּדים, וכשאדמת הארץ היתה פנוּיה להתישבות רבתי בממדים העולים על כל חלומותינו. מי שיער כי בבוא השעה היעודה יקום חַיִץ כזה בינינו וּבין המוני העולים, בינינו ובין מיליוני הדונמים המשוחררים? אין לתופעה זו, לדעתי, אלא הסבר אחד ויחיד: הכוחות המרכזיים של הרוב בתנוּעה הקיבוצית נתונים בתסביך מפלגתי אופוזיציוני החוסם להם את הדרך להשתלבות חפשית, ללא מעצורים פנימיים בתהליך הזה. אילוּ היה טבנקין חפשי מתסביך אופוזיציוני־מפלגתי, מובטחני שהיה מסעיר את הקיבוץ מקצהו ועד קצהו והיה מעלה עשרות הצעות המכוונות להריסת החַיִץ בינינוּ ובין העליה ההמונית.

היום אין לו לטבנקין כוח להיפרד מריפטין, ולנוּ אין כוח להיפרד מעל טבנקין. והתוצאה היא – שיתוּק הפוטנציאל העצום הגנוז בתנוּעה הקיבוצית ונזק חמור למדינת ישראל. הרי לא ייתכן שנשקוט על שמרינוּ ושלא נראה את התמוּרות המהפכניות החלות יום יום במפּת הארץ. האם יש סיכוי שהתנוּעה הקיבוצית תקיים את מעמדה בישוב, כשכל שנה עולים מאתים אלף יהוּדים ומיסדים 100–120 נקוּדות חדשות, וביניהן לא היו אלא 12 נקוּדות קיבוציות בתש“י, ואשר לתשי”א גם מספר זה אינו מובטח? מתוך שלושים גרעינים התישבותיים ויותר שבנח"ל אינני יכול לקבל מכל זרמי התנוּעה הקיבוצית יחד חמישה גרעינים להתישבות חדשה. אי אפשר שנוסיף למדוד את הדברים בקנה־מידה מימי השלטון הזר, כשהגבלות ‘הספר הלבן’ הבליטו באור מיוּחד כל שעל אדמה שנגאל על־ידי התנוּעה הקיבוצית וכל ספינת־מעפילים שהגיעה אל חופינוּ.

הבעיה היא, אם תשמש התנוּעה הקיבוצית דרך לרבים ותטביע את חותמה על התפתחות הארץ, או שתישאר בצדי הדרכים (ואז גם ה’יש' אינו מובטח לאורך ימים). כאן מבחנה העליון של שיבת ציון המונית בשעות הרת עולם. באופק שוב מתקדרים ענני מלחמה עולמית. ונוכח האפשרויות הכבירות, שנתגלו עם הקמת המדינה, הרי בעית הקצב היא המכרעת לגבי הצלת יהודים, לגבי גידול הישוב, לגבי הרחבת ההתישבות ולגבי חיזוק כושר עמידתנו בעת צרה העלולה לבוא.

הפתרון למשבר – היחלצות גדולה    🔗

במצב זה חייבים אנוּ לשאול את עצמנו: מהי הפונקציה שממלא אותו ריב פנימי אומלל בתוך הקיבוץ המאוחד? – מהי המטרה שאליה כבולים כיום הכוחות הנאבקים העיקריים? – מהי תכלית המאבק הזה ואת מי הוא בא לשרת? – לצערי, אני נאלץ להגיע לידי מסקנה, כי אינני רואה במאבק זה שוּם דבר מקַדם, בונה, קונסטרוקטיבי, שוּם פתרון לבעיותיה האמיתיות של התנוּעה הקיבוצית. אם מצב זה יתמיד שנים אחדות, אני רואה לפנַי חזוּת שחורה. עשרות וּמאות חברים פעילים יבזבזוּ את כוחותיהם להתכתשות הדדית מתישה, ולא יהיה בכוחו של מאבק זה להוסיף אף נקוּדת ישוּב אחת בערבה, או לעודד את רוחם של ישוּבים צעירים הכורעים תחת נטל המעמסה מחוסר ממשיכים. ואפילוּ אירע לנוּ נס ולא היינוּ מפולגים בתנוּעה הקיבוצית, גם אז היינוּ חייבים לאמץ את כל כוחותינוּ כדי למצוא נתיבות ללבותיהם של עולים מחוסרי כל עבר וחינוך חלוציים, ואוּלי בכוחות מוסריים וחינוכיים עליונים היינוּ שוברים את הקרח. אך כיום, לא דבר זה עומד במרכז הענינים ולא שאלה זו ממלאה את חלל ישיבותיהן של המזכירות ושל המועצות. אנוּ מבזבזים את מעט הכוח למלחמה פנימית, אשר לא תבנה לא קיבוצים מפ“מיים ולא קיבוצים מפא”יים.

בנקוּדה אחת רואה אני הבדל בינינו ובין חלק חברים במפ“ם. כאשר נתפרסמו ב’על המשמר' מאמרים אחדים מוקדשים לשאלת המשבר בתנוּעה הקיבוצית השתדלו חברי ‘השומר הצעיר’ להסביר, כי הם מחוסנים מפני יאוש באשר עיניהם נשוּאות להגשמת חחזון הגדול: נצחון ‘עולם המהפּכה’. ראיתי בהסברה זו מעשה של סובלימַציה הנובע מחוסר אמונה בתפקיד, שהתנוּעה הקיבוצית חייבת למלא עכשיו, בימינו, בשטח קליטת העליה. איך כתב אחד מאנשי ‘השומר הצעיר’: כאשר המהפכה תדפוק על שערי ארצנו נעזור לנגח אותם מבפנים. אינני יודע אם חזון זה לבדו מספיק כדי לפרנס את נאמנותם הקיבוצית של חברי משמר־העמק ומרחביה. אך ברור לי, כי לחברי מפא”י בקיבוצים ובקבוצות אין דבר זה יכול לשמש תחליף לתחושה החריפה בצורך של תנופה מחודשת והסתערות להתישבות קיבוצית רחבת מידות בכל חלקי הארץ. בלי יציאה לדרך המלך, בלי שיבה להיות גורם רציני בקליטת עליה, בלי היצמדות מחודשת לנקודת־המוקד של העם והארץ, כפי שהיה הדבר בימי ‘חומה ומגדל’, בימי ההעפלה, המאבק ומלחמת השחרוּר – אנוּ נדונים להתנוונוּת במלחמת אחים פנימית עם הרוב המפ"מי.

ואני שואל: כלום אין מצב דברים זה מעמיד את עצם קיוּמה של מסגרת הקיבוץ המאוחד בסימן שאלה? – כלום המסגרת היא מטרה בפני עצמה או שהיא אמצעי למטרה? – ואם היא אמצעי למטרה, האם היא מוסיפה כיום לשמש את המטרה, אשר לשמה הוקמה? – ואם נמצא, כי אינה משמשת את המטרה, האם נעדיף את קיום המסגרת על מילוי המטרה? – אלה הן השאלות שאין מנוס מהן. מדברים הרבה על משבר בתנוּעה הקיבוצית. אני כופר בזה, שיש איזה שהוּא פתרון למשבר זה בלי היחלצות גדולה ובלי השתלבות בתהליך קיבוץ הגלוּיות וישוּב הארץ, ואי אפשר לבצע דבר זה בלי קואופרציה מלאה, בלי שיתוף עם השלטון המנצח על מלאכת הגשמת הציונות בימינו.

היבינו חברי מפ"ם בקיבוצים, כי זוהי המסקנה היחידה מעקרון הפרימט ההתישבותי, אם דוגלים בו בכל הרצינות ואם אין אוחזים בו כבקמיע נאה למלחמת בחירות מפלגתיות?

המצעים השונים – והיסוד הרוחני המשותף    🔗

ליום פתיחתו של הכינוס פורסמו שלושת המצעים של שלוש המפלגות במפלגת הפועלים המאוחדת. אסיר תודה אני להם, שפירסמו את המצעים דווקא היום. ייתכן ולא הייתי אומר כל מה שאמרתי אילמלא קראתי את המצעים. ידענו את הויכוּח במפ“ם וחשבנו: אולי יש במפ”ם ויכוּח אידיאולוגי מהותי־רציני ואנוּ עלולים להתחייב בנפשנוּ אם נעשה משהו, שיחיש את הפירוד בקיבוץ ויקל על הרוב הקומינפורמי להשתלט כליל על המיעוט הנאבק על נפשו. המצעים גילו לנוּ את המצב, ועלי לומר לכם גלוּיות: הויכוח בתוכם על הסיעתיות והקולקטיביות הרעיונית של ‘השומר־הצעיר’, על המפלגה הטריטוריאלית, או על מועד הכניסה לקומינפורם, הוּא ויכוּח חשוב, אוּלם מבחינתנו, מבחינת האפשרות של חיים משוּתפים בקיבוץ אחד הוּא טפל ואיננוּ מהווה עיקר. אותי מעניין העולם הרוחני המאחד את שלושת המצעים והוּא העולם הקומוניסטי. מאחר שגם מצע י. גלילי מדבר על 'דרך ההגשמה הנועזת של המהפּכה הסוציאליסטית על־ידי כיבוש השלטון בדרך של ‘דיקטטוּרה פרולטרית’ ומאחר שגם הוא אינו מדבר על עולם המהפּכה בלי שיוסיף את המלים ‘שברית המועצות עומדת בראשו’ – יודעים אנוּ כיום שמבחינה רוחנית נפלה בתוכם ההכרעה. מעתה שוּב לא יוכלו חברי מפ"ם בקיבוץ המאוּחד להעמיד פני נעלבים על כי מדביקים להם, כביכול, תו של קומוּניסטים. יש מצע כתוב ואפשר לדגול בו בגלוי או להתכחש לו, אבל אי־אפשר לטשטשו יותר ממידת הטשטוּש שנהגו בו מחבריו.

המצב לאחר פרסום המצעים אינו קל יותר, לצערי הרב, אלא חמור יותר. פרט לאֶפּיזודות קצרות וחולפות עוד לא קרה בעולמנוּ זה, שבארגון אידיאי אחד יהיוּ קומוּניסטים וסוציאליסטים יחדיו. היתה תקופת מעבר קצרה של שותפות בין המפלגות הקומוניסטיות והסוציאליסטיות בארצות הכיבוש הרוסי שלאחר מלחמת העולם האחרונה. לא נשאר זכר מתופעה זו. אף ויכוח פנימי במפ"ם ופרסום שלושה מצעים אינו אפשרי אלא משום שעדיין לא קיים במדינתנו המשטר הנכסף, שבו דוגלים שלושת המצעים.

סימנים רבים מעידים, שברוב המפ“מי גוברת הנטיה לפילוג הקיבוץ. הבעיה המרכזית העומדת לפנינוּ היא: האם יפעלוּ 5000 חברינו כקולקטיב מאורגן, אשר יוציא מלבותיהם של חברי מפ”ם כל אשליה על התפוררות כוחנו? אני בעד כל נסיון נועז, כן וגלוי של הסדר, אך על דבר אחד אין לוַתר בשום פנים ובשוּם תנאי, – על אפשרות פעולה בכל כוחנוּ ובכל השטחים: בעליה, בנוער, במשק וכו'. ואם הרוב במזכירות הקיבוץ ימשיך בהתנגדוּתו לגייס את חברינוּ לועדות הקיבוץ – עלינוּ להשיב על כך תשובה אחת ויחידה: חברינו מתגייסים ופועלים, ומאחורי הפעילים צריכים לעמוד אלפי חברינוּ בכל נקוּדות הקיבוּץ.

אינני יודע כמה זמן עלול להימשך הויכוּח הטרגי בקיבוץ ובמה יסתיים. אינני יודע אם עשויים אנוּ להציל בדרך הססנות את שלמותו של הקיבוץ המאוּחד. אבל את השאנסה האחרונה, את הנסיון למאמץ עליון של העלאת הקבוצה לדרך המלך והסרת החַיִץ בינה ובין המוני העולים – זאת ודאי וּודאי שאנוּ עלוּלים להפסיד, אם לא נאזור את כל כוחותינוּ לפעילות מתמדת תוך עצמאות רוחנית מלאה.

1951