¹

האם יש ויכוּח כי השליחות לגולה כיום, במצבה האיום ובסבך הזעזוּעים המדיניים הגדולים בארצות המשתחררות מן העול הנאצי, היא גם שאלה פוליטית ממדרגה ראשונה? איני מתאר לעצמי מפלגה הרואה את עצמה אחראית לעניני ההסתדרות, אשר לא תעמיד כיום במרכז דיוּניה את שאלות הגולה, את השליחות אליה, את כל הבעיות המתעוררות בעקבות השליחות ובעקבות תפקידיה הגדולים בהצלה, בארגון תנוּעה חלוצית, בעליה מהירה ובדרכי הקליטה בארץ. הקיבוץ בוַדאי שיש לו ענין רב בשליחות; אולם אין לשכוח, כי שאלה זו נוגעת לא לקיבוּץ בלבד.

הגולה תובעת אַחדוּת המחנה

אינני רואה את השעה הזאת כשרה לחשבונות היסטוריים על דרכנו ב’החלוץ'. אין ספק, שכולנוּ ביצענוּ מעשים טובים, אך לא ניצלנו משגיאות. אותי מעניינת יותר השאלה מה נעשה ואיך נפעל בגולה בשתי השנים או בשלוש השנים הקרובות, העתידות להכריע את מצבנו מבחינה פוליטית, מבחינת הגשמת יעוּדנוּ לריכוז שארית הפליטה בארץ. ומה אעשה ואני מרגיש, שקיימת סתירה איומה בין המצב בגולה, בין תביעת הגולה לא רק להצלה מהירה, אלא גם לאחדות המחנה, לבין המצב האומלל והטרגי, שבו שרוּיה תנוּעת הפועלים בארץ. אנוּ מקילים ראש ונוטים להתעלם מן הסתירה הזאת וממשיכים לדבר כאילוּ לא קרה דבר. מה שהיה טוב בשנים כתיקנן לא יכשר היום, והצרה היא בכך, שאין אנוּ מסוגלים להגיש לגולה הדווּיה את הדרוּש לה בכוחות מלוכדים של מחנה חלוצי, קיבוצי, מאוּחד. מובטחני, כי איש מאתנו לא שיער בימים שחרדנוּ לגורל העם, בהגיע אלינוּ בשׂורות איוב מגיא ההריגה, שבבוא הרגע והמסך יוּרם וכשיהא עלינוּ לצאת אל אחינוּ לקבץ שרידים, פליטי חרב ורבבות יתומים, תמצאֵנוּ שעה היסטורית חמורה זו דלים ומפורדים. פלגות פלגות… היש להתפלא על כך, כי שרידי החברים בגולה מתנוּעות שונות אשר יחד פעלוּ במחתרת, אשר יחד התגוננוּ בגיטאות ממשיכים יחד בעבודת ארגון והצלה? היש להתפלא, כי חברים אלה מביעים במכתביהם חששות שמא יכניסוּ השליחים שיבואוּ מן הארץ את נגע הפירוּד לגולה?

במצב זה נשאלת השאלה: האם עלינוּ לקבל את הסתירה הזאת כעוּבדה, על כל המסקנות הפטליות הנובעות ממנה, לגבי דרך פעוּלתנו בגולה, או שמוטלת עלינוּ החובה, על אף הפילוג הקיים בארץ, להתגבר על הסתירה הזאת ולמצוא דרך משוּתפת בשליחות ובדרכי הכנתה? מובן, אילוּ יכולנוּ לתת כיום את התשובה המלאה, אשר בה בלבד כלול הפתרון לבעיותינוּ, אילוּ יכולנוּ לאחד את התנוּעה הקיבוצית ואת המפלגות, היינוּ מונעים על־ידי כך יסורים וזעזוּעים רבים אשר להם אנוּ צפוּיים בעתיד הקרוב. לצערנוּ, אין באוּלם זה חברים רבים המאמינים בכך, ועל כן מן ההכרח שייעשה נסיון לרכז את שליחי הארץ במסגרת ההסתדרות, ולכלול במסגרת זו את הדברים המשוּתפים לכוּלנוּ, את תכנה של השליחות, ולפעול בגולה כחטיבה אחת בכיווּנה, בהדרכתה וּבמרוּתה המלאה של ההסתדרות. כל הצעה אחרת על פיצול השליחות לגושים בהדרכתם הם ובהכשרתם הנפרדת, עלוּלה להוסיף קלון על האסון הגדול.

הקשיים לרגל הקרע המדיני

בויכוּח הנוקב הזה יש עוד צד אחד, שעדיין לא הובלט במידה מספיקה, צד הנוגע למצבו הפנימי של הקיבוץ. אני רואה לפני מציאוּת מסוּימת, מסובכת וחמוּרה, אשר נוצרה בעשרות משקים לרגל הקרע הפוליטי. ואני שואל את עצמי: הקרואה מועצה זו רק לענין הסמינר לשליחים, או שמוטלת עליה החובה להשמיע את דברה כיצד נחיה יחד במשק אחד, כיצד נהיה אחראים לו, לקיוּמו ולהתפּתחוּתו, ומה דמוּת תהיה לחברתנוּ נוכח הפילוּג שהיה לעוּבדה.

שאלה זו מבצבצת מכל שורה של אינפורמציה על אסיפה במשק פלוני ועל בחירות למוסדות מקומיים במשק אלמוני וכו'. לפני ימים מספר סח לי חבר, כי במשקו התאספו חברי מפלגה אחת לדיון נפרד מוקדם בשאלת בחירת חבר לתפקיד מסוּים במקום, ובשאלה אחרת דומה התאספו לחוד חברי מפלגה אחרת. אודה, כי בשמעי זאת הזדעזעתי ופרצתי בצעקה: הרי אתם הורסים את הבית! להיכן נגיע בעוד שנים מספר, אם חדשים אחדים אחר הפילוג כבר מצוּיות תופעות כאלה וכבר מתחילה מלחמה סיעתית על כך מי יהיה גזבר במקום או מרַכז ועדת החינוך?! הרשאית מועצה זו, המוקדשת לעריכת סמינר פוליטי בקיבוץ, להתעלם מן הבעיה הזאת? הניגרר אחר התפּתחוּת סטיכית במקומות ולא ננסה להקים לה סכר? האין חובתנוּ להקדים ולקבוע דרכים ותחוּמים למוּתר ולאסוּר בתוכנוּ כקיבוּץ במציאוּת החדשה והקשה, כדי שלא נגיע, חלילה, למצב, אשר אין איש מאתנו רוצה בו?

ברוך איזנשטדט² הציג את השאלה הזאת בפתח הבירור, ואיש לא ניסה לענות עליה. היא נשארה תלוּיה בחלל המועצה ללא תשובה. לפי עניות דעתי קיים קשר פנימי עמוק בין שאלת הסמינר הפוליטי המוצע כאן ובין הבעיה הפנימית בקיבוץ, שעדיין לא היה כמותו בתולדות הקיבוץ. כלום בדאגה ובאחריות למצב המתהווה יוכל לשאת רק צד אחד? הענין חמור מדי כדי שנוכל להתחמק ממנוּ בתשוּבות פורמליות. אמש הביא אשד ציטטות מזמן הפולמוס הגדול במפלגה בענין הסיעות והצביע על הסכנות הכרוּכות בקיוּם סיעה מפלגתית בקיבוץ. הייתי רוצה לשאול את אשד מה אמר הוּא והחברים החושבים כמותו, כאשר באנוּ אנחנו להתריע בכינוס תל־יוסף הנודע על מגמת הפילוג במפלגה ועל הסכנות הכרוּכות בהן לתנוּעת הפועלים כולה, וגם לקיבוץ? – לאזעקותינוּ אז השיבו: אתם מאיימים בפילוג הקיבוץ. על טענתנו, שיש לראות שעה אחת קודם את אשר עלוּל להתרחש בכל משק ומשק, ענוּ בנאוּמי הסברה ארוכים ומרגיעים, כי מאחר שהקיבוץ איננו מפלגה אין סכנה נשקפת לשלמוּתו ולאחדוּתו מן הזעזוּעים במפלגות הפוליטיות. מה טעם איפוא לטעון נגד קיוּם סיעה מפלגתית בקיבוץ. ודאי שקיימת סיעת המפלגה כמו שקיימת סיעת המפלגה האחרת, ולא יועיל כאן שוּם ויכוח היסטורי מי משתי הסיעות קדמה בהתארגנותה לחברתה. וייאמר הדבר ברוּרות ובגילוי לב: מי שהלך בעינים פקוחות לקראת פילוג מפלגת פועלי ארץ־ישראל חייב היה לדעת מראש, כי התוצאה האכזרית החמורה מן הפילוג הזה תהיה: קיום שתי סיעות מפלגתיות בתוך הקיבוץ המאוחד.

זוהי עוּבדה קיימת, והשאלה שאנו עוסקים בה היום היא: היש איזו שהיא מסקנה ממצב זה לגבי חיינוּ המשוּתפים בקיבוץ, או שאותו צד שנוח לו הדבר יתעלם מעוּבדה זו ויחמיר את מצבנוּ החמור גם בלאו הכי? היכולים אנוּ כיום לעשות דבר, אשר לפי כל אָפיו וּמַהוּתו אינו יכול להיעשות אלא בהסכמת שני הצדדים?

זיהוּי הקיבוּץ עם מפלגה מסוּימת

סופר כאן היום על הצורך הרב במורים עברים לגולה ועל הצורך להכשיר חברים־שליחים בידיעת לשונות זרות. הסמינר שמוצע כאן, שיימשך שלושה חדשים, לא יכשיר לא לזה ולא לזה. גם שאלות הקיבוץ, המיוחדות לקיבוץ, תופסות רק חלק קטן מתכניתו של הסמינר. ומרבית התכנית מוקדשת לשאלות הכלליות של התנוּעה הציונית, של תנוּעת הפועלים, לשאלות ההסתדרות וכו' שהתשוּבות עליהן, לפי דעתכם, הן שונות והן ניתנות על־ידי המפלגות לפי עמדתן ודרכן. ואם כך הדבר, אֶשאַל: היש זכוּת לכוֹף עלינוּ בכוח החלטת רוב השתתפוּת בסמינר פּוליטי הנערך בניגוּד להשקפתנוּ וּלמַצפּוּננוּ?

ואם בכל זאת עומדים אתם על דעתכם ורוצים להקים את הסמינר, רואה אני חובה לעצמי לכנות את הילד בשמו ולראות בו חתירה מפורשת לפוליטיזציה של הקיבוץ כדי לזהותו במידה מכסימלית בביטוי, בנציגות, בגיבוש רעיוני עם המפלגה החדשה אשר קמה לאחר הפילוג.

מגמה זו של הפוליטיזציה אינה פוחתת על־ידי כך שתוכלו להצביע ולומר, הרי חשד זה אינו מבוסס נוכח מציאוּתם של חברים רבים המשתייכים למפלגת פועלי ארץ־ישראל. שמעתי פעם את יערי מתפאר, כי גם בקיבוצי הקיבוץ הארצי יש חופש דעה וכי יש בו חברים המשתייכים למפא"י. היכולים אלפי החברים ממפלגת פועלי ארץ־ישראל בקיבוץ המאוחד להסכים לכך שיסתפקו בהצבעה למען מפלגתם פעם בשלוש שנים, כדוגמת מעמדם של החברים המעטים הנסבלים בקיבוצי ‘השומר הצעיר’, כשמעשי הקיבוץ וביטוּיו יהיו טבועים בחותם ברוּר של מפלגה אחת? – יודע אני שהבעיה אינה קלה, כי קשה מאוד לקיים קיבוץ מאוחד במצב של פילוג, אך אם זה גורל, ואם אין איש יודע לכמה זמן נכון גורל זה, הרי אסור שיהיו בקרבנו מחשבות ומעשים המוליכים להזדהוּתו של הקיבוץ עם מפלגה אַחת מן המפלגות, כי בנפשנוּ הדבר.

בבירור הזה הוטחה כלפינוּ גם טענה אחרת המחייבת תשובה, הטענה היא: יש ויכוח נוקב על סמינר הקיבוץ או סמינר ההסתדרות בלבד. יש דיון ובירור והכרעה ועליכם לקבל את ההכרעה, אחרת אין הקיבוץ יכול להתקיים. תשובתנו היא, כי ערב הכינוס בתל־יוסף נתתם לנוּ תעוּדת שחרוּר מקבלת מרוּת בשאלות כגון אלו. בגילוי הדעת של מזכירות הקיבוץ, אשר פורסם אז בעתונוּת, נאמר: ‘חברי מפלגה ובעלי דעות מפלגתיות־פוליטיות בקיבוץ המאוחד רשאים, כמובן, להתכנס ולדוּן בשאלות מפלגתיות וּפוליטיות. זכותם היא לדון ולקבוע את עמדתם לשאלה זו או אחרת המתעוררת בחיי מפלגותיהם; יכולים הם להשתתף בכינוּסים מפלגתיים ופוליטיים לפי זיקתם והשתייכותם למפלגות וזרמים בתוך תנוּעת הפועלים הארץ־ישראלית’. לפי הגדרה זאת מותר לי לשאול כיום: היכול אני לקיים את זכותי ‘לדון ולקבוע עמדה לשאלה זו או אחרת המתעוררת בחיי מפלגתי’? וּמה אעשה, כאשר לפי כל סימני ההיכר, שאלת השליחות לגולה היא גם שאלה פוליטית כללית, גם שאלה הסתדרוּתית, והיא נתעוררה בחיי מפלגתי והוחלט בה על הסמינר ההסתדרוּתי, והחלטה זו נראית גם לי, כחבר הקיבוץ, כהחלטה נכונה מאוד – המותר לי לקבוע עמדה ולהתנהג לפיה? – גילוּי הדעת הנזכר לעיל התיר, ובכוח מה תטילוּ עכשיו איסוּר?

באותו גילוּי הדעת אנוּ מוצאים פיסקה אחרת, כהמשך לראשונה, וגם לה ערך קובע בדיון שלפנינו: ‘אוּלם אחדוּתו של הקיבוץ, שלמוּתו וכושר יצירתו הם ענינו של הקיבוץ כוּלו, של חבריו כולם, על דעותיהם והשקפותיהם הפוליטיות השונות. הקיבוץ לא זיהה מעולם את עצמו עם השקפה זו או אחרת הרוֹוַחת באחת המפלגות הציוניות־סוציאליסטיות ולא הושתת מעולם על קולקטיביות רעיונית מחייבת’. בהתאם לכך אני שואל: אם לא זהות עם השקפה זו או אחרת, אם לא קולקטיביות רעיונית, למה יוטל עלינוּ סמינר פוליטי, שמגמתו הפוכה מן המוצהר בגילוּי הדעת?

ימי עיון מיוחדים לחברי הקיבוּץ

ייתכן שתראוּ בדברַי תמימות. אוּלם כשלעצמי חושב אני בכל הרצינות, כי בויתוּר על עריכת סמינרים מסוג זה צריכים כולנוּ להיות מעוניינים. ‏רק חדשים מספר עברוּ מאז הפילוג וּראוּ את המציאוּת המתפתחת בתוך המשקים. אין הסמינר ערובה לקיוּם שליחוּת גדולה של חברי הקיבוץ. זאת נשיג בהסתדרות. לדברים שעלינוּ לברר כחברי קיבוץ נקבע ימי עיון מיוּחדים לשמם, אין צורך לשם כך בסמינר פוליטי מובהק.

טענתי היא שלא קיבלתי במועצה זו תשובה על המצב הפנימי המתפּתח בקיבוץ, ותרשוּ לי, חברים, לקרוא קטע אחד ממכתב של חבר צעיר מקבוצה צעירה בקיבוץ. אל תפסלו אותו בגלל מלה זו או אחרת. ומוּטב כי נטה אוזן קשוּבה ונדע מה מרגיש כל חבר בבית הקיבוצי שלו:

– – – ‘רבה ההתרוצצות בקיבוץ המאוחד, וזה לא מתמול שלשום. אלא הפירוד מחריף מפעם לפעם. ביחוּד החמיר המצב אחר הפילוג במפלגה. המצב חמוּר ומורגש בכל ישוב וישוב שאינו על טהרת הפלג האחד או משנהו. אנוּ, חברי המפלגה בקיבוץ, עומדים עתה לפני נסיון מוגבר להפוך את הקיבוץ לקולקטיביות רעיונית של זרם אחד בתוך תנוּעת הפועלים. אנחנו רואים בכך סילוף גמור בתכונת היסוד של הקיבוץ להיות פתוח לכל חבר הסתדרות, ותהיה השקפתו בתחוּם הציונות הסוציאליסטית כאשר תהיה, וּבלבד שיזדהה עם עקרונות הקיבוּץ על בנין משק וחברה’.

המכתב מסתיים בתביעה נמרצת להרים מחדש את דגל אחדוּתה של התנוּעה הקיבוצית.

אין המועצה רשאית להתעלם מכך, כי ההרגשה שבוטאה במכתב זה היא הרגשתם של אלפי חברים בקיבוץ.

¹

זועזעתי בראותי איך הכניסו בתוך תנוּעת הנוער העובד, בין נערים בני 14, פּוֹליטיזציה והגדרה פוליטית מפלגתית. בשיחה עם ישראל גלילי, בימי הועידה האחרונה, נזכרנוּ בתקוּפת הויכוּח עם ‘השומר הצעיר’ על יסודות הנוער העובד. הסעיף האוסר את קיוּמם של ארגוּנים פוליטיים בתוכו הוּא אשר נעל בשעתו את הדלתות בפניו.

והנה עובדים בנוער עשרות שליחים, חברי הקיבוּץ. תנוּעת ‘המחנות העולים’ מסוערת. בנוער העובד זעזוּעים וערעוּר יסודות. הניסה הקיבוץ במשך כל התקוּפה הקשה הזאת לקרוא, לפחות פעם אחת, את חבריו ולנסות למנוע משהוּ? – מי קבע דרך? – האם קיים הקיבוץ לפחות ישיבה אחת של ועדת הנוער עם השליחים, לא אחרי פילוג ‘המחנות העולים’, אלא לפניו? –

בנימין גליקסון², שדיבר כאן קודם, ניסה להסביר את מהותם השונה של שני הצדדים, חברי הקיבוץ, אשר התוַכּחו ביניהם ב’מחנות העולים', ביחס השונה שיש לכל צד לקיבוץ עצמו. לדעתו, יש מי שהפרימַט הפוליטי קובע לגביו – ואלה הם, כמובן, יריביו, ויש מי שבשבילו קובע דבר אחד ויחיד – הפרימט ההתישבותי הקיבוצי. לאור העובדות הידועות לי אין אף שמץ אמת בהצגת דברים מעין זאת. אם דברי בנימין נכונים רשאי אני לשאול אותו כיצד נהגו הוּא וחבריו במשך השנה המסוערה הזאת? היכן היה הדיון והיכן נקבע הקו אשר בנימין נקט אותו בתנוּעה כשליח הקיבוּץ? לי ידוע שהקיבוּץ לא כינס שום כינוס מוסמך משלו, על מנת לקבוע אם הוא תומך באיחוּד הנוער הלומד או שולל אותו. או אם ללכת או לא ללכת בדרך הפוליטיזציה של הנוער העובד. לי ידוּע על דיוּנים שנתקיימו, כי אין להניח שבנימין וחבריו עשו מה שעשׂוּ על דעת עצמם, בלי להימלך במישהו. אלא שדיונים אלה נתקיימוּ לא במסגרת הקיבוּץ, אלא במסגרת המוסד המפלגתי אליו בנימין משתייך (לקריאתך, בנימין, כי אין זה נכון, אני מפנה אותך לביוּליטין של ‘התנוּעה לאחדוּת העבודה’, בו פורסם פרוטוקול מישיבת המזכירות הארצית בדבר הכנות ‘התנוּעה’ לועידת הנוער העובד. שם תקרא גם את הדיון וגם את העמדה שנקבעה).

הייתי אורח במועצה הידוּעה של ‘המחנות העולים’ בבית־השיטה שהתוַכּחה רבות בשאלת איחוּד הנוער הלומד. שם נמצא לפחות חבר אחד מבין שוללי האיחוּד אשר העיז לומר בגלוּי, כי ההתנגדוּת לאיחוּד לא באה בגלל חוסר אפשרוּת אובייקטיבית לקיים תנוּעת נוער מאוּחדת מבחינה התישבוּתית כללית או מבחינת צרכי הקיבוץ, או צרכי הנוער עצמו (עובדה היא כי איש אינו מציע לפרק את תנוּעת הנוער העובד, חלקים־חלקים, לפי הזיקה לזרמים ההתישבותיים!). ההתנגדוּת לאיחוּד ‘המחנות העולים’ עם ‘גורדוניה’ נובעת ממציאוּת הפילוג הפוליטי של פועלי ארץ־ישראל.

הדיונים וההחלטות בשאלות דרך הפעוּלה בנוער לא נקבעוּ איפוא השנה, שנת המאורעות המכריעים בנוער הארץ־ישראלי, במסגרת הקיבוּץ ועל דעת הקיבוּץ. ואין כל יתרון מבחינת הקיבוץ המאוחד לשליח אחד מבית־השיטה על פני חברו השליח מאותה בית־השיטה.

חברים, כבר הגיעה השעה לדבר זה אל זה דברים גלוּיים. ותנאי קודם לכך: יכבד כל אחד את דעתו של הזולת. אין לקבל את החלוקה האבסורדית לנאמנים ובלתי־נאמנים לקיבוּץ. ‘אחרי שחקרתי בענין זה – אומר בנימין גליקסון – באתי לכלל מסקנה שמקור חילוקי הדעות בינינוּ הוּא רק זה: הקיבוץ או לא הקיבוץ’. יוצא איפוא שאברהם אדרת, חברו של בנימין למשק, צריך לרכוש לו מחדש, אחרי כל שנות חייו ופעלו בקיבוּץ, תעוּדה אשר תקנה לו זכות לחנך לקיבוץ. לאן נגיע בדרך זו? – אם דברי בנימין נכונים, נובעת מהם מסקנה פשוּטה מאוד, האומרת: הקיבוץ בונה את כל עבודתו בנוער ואת שליחוּתו לגולה החלוצית אך ורק על אותם 55 האחוזים שהצביעוּ בפעם האחרונה במשקי הקיבוּץ בעד ‘התנוּעה לאחדוּת העבודה’. וזוהי המציאות שמנסים למעשה ליצור אותה. זוהי קביעה מראש שיש רק 55% נאמנים, והיתר – או לחיסול מבחינה ציבוּרית או למעמד של נסבלים בצורה זו או אחרת.

חברים! אם זוהי המחשבה המשתלטת עליכם תהיו נאלצים לחשוב את מחשבתכם עד הסוף – כל כמה שלא יהיה מר הסוף הזה. במצב שנוצר היום אי אפשר להתמיד.

במועצה הקודמת, בנען, ניסיתי להציג את השאלה איך נחיה יחד במצב של פילוג פוליטי ורעיוני מחריף והולך. איש לא ניסה להשיב על שאלה זו. מאז עברוּ חדשים מספר. באו עובדות. אחת קשה מחברתה. גם ישראליק גלר הגיע היום למסקנה בדבריו כי יש צורך במשהו הנקרא תבונת חיים. כל אחד מרגיש כי אין אפשרוּת כך להמשיך. חיי קיבוץ אינם חיי מפלגות. חיי קיבוץ דורשים עוד משהו: יחסי אמת אלמנטריים. ואני צריך להגיד לכם דבר שאמנם הוא חמוּר מאוד, אך אין מנוס ממנוּ – אתם קובעים עכשיו משטר פנימי כזה בקיבוּץ, אשר כתוצאה ממנוּ מוכרחה לבוא התמרדוּת מתמדת של חברים וקבוצות שונות בקיבוץ.

בסיכוּם: רצוני לקבוע שלושה דברים בלבד.

א. אין אמת בהנחה, שחלק אחד בקיבוץ קבע את עמדתו בשטח הפעוּלה בנוער לפי שיקולים קיבוּציים גרידא וחלק אחר לפי שיקולים פוליטיים.

ב. המסקנה ההגיונית מאופן הצגתכם את השאלה היא כי אתם רוצים להישען בפעוּלה בנוער אך ורק על חברי ‘התנוּעה לאחדוּת העבודה’. וזאת אתם עושים בשם הקיבוץ כוּלו. 28 שליחים מן הקיבוץ עובדים בנוער העובד וכוּלם חברי סיעה ב'.

ג. אם יתמידו בנוהג זה בענין גיוס חברים לשליחוּיות ובשטחים אחרים, ייקבע בקיבוּץ משטר, המוכרח להביא לידי התמרדות גלוּיה של חברים וקבוּצות. ואם אין רצון להגיע לידי כך, יש צורך בהסדר. לכך היתה מכוּונת המועצה הזאת.

1946

תל־אביב, 24.3.46

לחברים בשליחוּת, שלום רב!

עתה זה נסתיימה מערכת הבחירות לועידת הקיבוץ. אמסור לכם את הקוים העיקריים שהתבלטוּ במערכה ואת תוצאותיה.

תכונתם העיקרית של אנשי סיעה ב' לקראת הבחירות החלה בהשמצת חברי המפלגה בבריגדה על חטא ‘התכחשוּתם לבית הקיבוצי’, על חוסר דאגתם לרזרבה, על ‘טיפּוּח גורדוניה’ וכו‘. בשבועות האחרונים התנהלה ההתקפה הזאת באמצעות כלי־מבטא רשמי של מזכירוּת הקיבוּץ, המכוּנה ‘צרור ידיעות’ של ועדת החלוץ. ההתקפה עברה לפסים אישיים ו’הפושעים’ העיקריים, ששמותיהם נזכרו במכתבים חתוּמים בראשי־תיבות ובמכתבים אנונימיים, היו: בן־אשר, חיים דן, דובדבני, מרדכי חדש וכו‘. נוסף על שמות אלה, ניתן עוד שם אחד, כולל יותר, לשמצה: ‘חברי מפא"י’. בקראך את ה’צרור’ים האלה קשה היה להבדיל בין כלי מבטא של מסגרת קיבוצית כללית, המכוּון בכל דף וּבכל שוּרה שלו לצרכי בחירות, וּבין קונטרס תעמולה של סיעה ב’.

במועצת הקיבוץ, בה הוחלט על כינוס הועידה, כבר ניתן ה’רמז' הראשון לאָפיה של המערכה.

שבוּע אחר המועצה החלוּ הביקוּרים במשקים. אציין את המוֹמנטים האָפייניים ביותר, שבאוּ לידי ביטוּי בדברי אנשי סיעה ב‘: א. הטענה כי ‘הקיבוץ במצור בהסתדרות’. השתדלו מאוד לטפח את הרגשת הקיפּוּח של הקיבוּץ בהסתדרות, ומי ‘שולט’ בהסתדרות הרי ידוע. ב. ‘הדאגה לרזרבה’ – בשם הדאגה לרזרבה, כביכול, בא כל המפנה הגדול ומתן ספר כריתות למסגרות כלליות ב’החלוץ’ ובנוער. כאן כל שוּרת ההאשמות על חברי הקיבוץ ממפא“י הדואגים ל’כלל־ישראליות' ולא לקיבוץ. הטענה היא, כי רק בדרך הגדרה נבטיח רזרבה לקיבוץ. כאן הטענות התפלות ביחס לנוח”ם ש’איננו סוציאליסטי' וכו‘. ג. ‘נאמנות לדרך הקיבוץ’ – בנדון זה קו ההסברה של אנשי סיעה ב’ היה עקבי לחלוטין. נאמן לקיבוץ יכול להיות רק מי שאיננו חבר מפא“י, באשר מפא”י מקפחת את הקיבוץ בהסתדרות ומפא"י מונעת רזרבה מן הקיבוץ וכו'.

המבחן לא היה קל. למזלנוּ הגיעוּ בינתים מן ה’פושעים' ה’מתכחשים לביתם הקיבוצי' (דובדבני, דן, מ. חדש) לארץ, והם הספיקו לעבור בישובי הקיבוץ ולהעלות את מסכת הגולה ואת גורמי ההתפוררוּת בתוכה. ריכזנוּ קבוּצת חברים, שהשתתפה בביקוּרים בכל ישוּבי הקיבוּץ (פרט ל־2–3). חברינוּ השתדלוּ להעלות בעיקר את השאלות העקרוניות התלוּיות במעמדו ובדרכו של הקיבוץ בתנועת הפועלים, בתנועה הקיבוצית, ב’החלוץ' ובנוער ובמשטר הפנימי שלו.

אשר לתוצאות הבחירות: מתוך 49 ישובי הקיבוץ נתקיימוּ בחירות יחסיות ב־22 ישובים, בחירות כלליות – ב־17 ובחירות תוך הסכם על חלוקת הצירים – ב־10. בין 17 הישובים שנתקיימו בהם בחירות כלליות ששה אשר בהם חברינו במיעוטים קטנים, הללו לא תבעוּ בחירות יחסיות תחת לחץ הטענה והאוירה ש’מי שתובע בחירות יחסיות הורס את הקיבוץ', אך הם האמינוּ לרוח הדברים שנאמרוּ באסיפה הכללית, כי הבחירות הן ‘כלליות ממש’ וגם ‘המיעוט יבוא לידי ביטוי’. בששה ישובים אלה לא נבחר אף ציר אחד מחברינו, ביניהם מקום כבית־אורן אשר בבחירות יחסיות יכלו חברינו לקבל ציר ללא קושי. אם נסכם לא את קולות החברים האוהדים לנו בכל ישובי הקיבוץ, אלא רק את הצירים אשר נבחרו בפועל, יהיה הסיכום: 37% – לנו, 60% – לסיעת הרוב, 3% – בלתי מוגדרים. הסיכוּם הזה אומר שבצירוף קבוצות החברים בששת המשקים אשר לא באוּ לידי יִצוּג בבחירות הכלליות שנתקיימוּ בהם – מהווה כוחנוּ הריאלי בקיבוּץ למעלה מ־40%. במשקים שהיוּ בהם בחירות יחסיות יכולנוּ לסכם גם את מספר הקולות שניתנוּ לרשימתנוּ ונוכחנוּ לדעת, שבשום מקום כמעט לא ירד כוחנוּ בהשוואה לבחירות לועידת ההסתדרוּת, ובמקומות אחדים אף היתה לנו עליה קטנה (אילת־השחר, מעוז, שדה־נחום, רמת־הכובש, גבעת־ברנר). אנו מעריכים כי 37% למיעוט בבחירות לועידת הקיבוץ ובשיטת בחירות שלא איפשרה יִצוּג מלא של המיעוט הם הישג ניכר.

בברכת חברים

א. ש.

א. מעמדו הרצוּי של הקיבוּץ בפתח התקופה.

ב. הקיבוץ בתנועת הפועלים.

ג. הקיבוץ בשארית הפליטה, ב’החלוּץ' ובנוער.

ד. הקיבוץ והנוער הגדל בארץ.

ה. הקיבוּץ והתנועה הקיבוצית (איחוד או יִחוּד).

ו. מסקנות.

א. מעמדו הרצוי של הקיבוץ בפתח התקופה

תפקידי הקיבוץ – בהתישבות מחודשת רחבת מידות, בקליטת עליה גדולה וגדֵלה. בהיותו נושא נאמן ואחראי לשליחוּת הסתדרוּתית ל’החלוץ' ולנוער. בהיותו גורם מלכד שרידים, עוזר להשתרשוּתם, הופך אבק אדם לחברה בונה ויוצרת. בהיותו פתוּח לכל עובד, עולה ונער, לכל זרם וגוון. בהיותו נושא ויסוד לתנוּעה קיבוצית מאוּחדת. בהיותו גורם המלכּד ליכוד־אמת את תנועת הפועלים הארץ־ישראלית.

ב. הקיבוץ בתנועת הפועלים

כוחו היה בהזדהוּתו המוחלטת עם מגמות היסוד של תנועת הפועלים ועם נושאה האחראי.

מאז הפילוג במפלגה מתבלטת הסתירה בין ערכי היסוד של הקיבוץ כקיבוץ פתוּח לכל ובין האינטרס הסיעתי של הנהגת הקיבוּץ המיצגת מפלגה אופוזיציונית של 17 אחוז בהסתדרות.

הנהגת הקיבוּץ לא עמדה במבחן הסתירה הזאת.

מכאן – חתירה לזיהוּי הקיבוץ ככלל עם סיעה ב‘, לקולקטיביות רעיונית (בשלב ראשון – במפעלים הצעירים), לשינוי מוחלט בעמדה המסורתית של הקיבוץ ב’החלוּץ’ וקביעת מצע משוּתף עם ‘השומר הצעיר’ – היריב לקיבוּץ ב’החלוץ' זה עשרים שנה; חתירה להגדרה התישבוּתית ופוליטית של הנוער בגולה וּבארץ; נעילת שערי הקיבוץ בפני נוער שלא עבר את המסננת הפוליטית של סיעה ב'; חלוּקת חברי הקיבוּץ לנאמנים ובלתי־נאמנים וצמצוּם אכזרי ושרירוּתי של גילוּי כוחו המלא של הקיבוץ בשליחוּת; תופעות מבישות של מעצר־בית, בכוח רוב סיעתי, לחברים ממפלגת פועלי ארץ־ישראל הנקראים לשליחוּת; השמצת עשרות חברי הקיבוץ בבריגדה על חטא האַחדוּת אשר לה הטיפוּ בנוער החלוּצי במציאוּת של שרידים מועטים מן השוֹאָה הגדולה; תמורות ותהליכים להעמקת הפּילוּג בתנוּעת הפועלים, להחרפת הניגוּדים בקיבוּץ ולסיכוּן שלמוּתו.

ג. הקיבוץ בשארית הפליטה, ב’החלוץ' ובנוער

מאוַיי אחדוּת תססוּ בשארית הפליטה אחרי השואה. אחדוּת המחנה החלוּצי, לוחמי הגיטאות והפרטיזנים, יצירת החטיבה של שרידי יהדוּת אירופה.

גילויים אלה ציפוּ לסיוּע ולעידוּד מארץ־ישראל החלוצית, העובדת.

גילוּיים אלה טוּבעו בגל עכור של שנאה ומלחמת אחים שהגיע מארץ־ישראל.

הקיבוץ לפי כל אָפיו החלוּצי ולפי עברו יכול היה וחייב היה לקדם בברכה את ראשית התהוותן של מסגרות כלליות ליהודים אחים, שפניהם לעבודה ולהתישבוּת בארץ, להשקיע כוחות בהן ולעודדן. דרך זו היתה מצילה את השארית מאסון מלחמת־אחים, נוסף על אסון ההשמדה. דרך זו היתה בונה את הקיבוץ.

במקום זה באה הסתייגות ההנהגה של הקיבוץ מגילוּיי האחדוּת בגולה, תחילה על דרך ההחשדה, ולאחר־מכן תוך התנגדוּת גלוּיה, ולבסוף – חיפשה לה מפלט בחיק ההגדרה ההתישבותית והפוליטית של ‘דרור’ בסיסמת הדאגה לרזרבה.

18 שנה לא הכזיבה הכלליוּת את הרזרבה לקיבוּץ. ודווקא כיום, עם קיוּמו של זרם עולים כללי במהותו, שעדיין לא היה כמותו בתולדות העליות לארץ, נוצרה התיאוריה בהנהגת סיעה ב' – כי סכנה צפויה ממנה לרזרבה של הקיבוּץ.

אכן, ניצח האינטרס הסיעתי את ענינו של הקיבוּץ ושל כלל ההסתדרוּת.

ד. הקיבוץ והנוער הגדל בארץ

הקיבוץ כקיבוץ כללי דגל בתנועות נוער כלליות ותבע את איחוד הנוער החלוצי.

עם הפילוּג במפלגה (גם בתקוּפת הסיעות בתוכה) חל המפנה. החל הזלזוּל בכלליוּת וגברה החתירה להגדרה ופוליטיזציה.

החל פילוּג המחנות העולים – פרי הלחץ להגדרה פוליטית של נערים בני 14–16. במקום איחוּד הנוער החל קידוּש הדרך המיוחדת, הנפרדת.

התביעה לפוליטיזציה חדרה גם לנוער העובד. דרך זו נראתה כמבטיחה את שלטון סיעה ב' בתנועה. כאן עדיין דוגלים בכלליוּת. לשאלה מדוּע כשרה כלליוּת בנוער העובד ופסוּלה בנוער הלומד – אין תשובה בפי הנהגת הקיבוץ. לא הדרך קובעת, אלא התכסיס הסיעתי.

סיכוּן מעמדו של הקיבוּץ בנוער בארץ על־ידי קביעת יחס התנכרוּת לתנוּעות שלא לפי ה’קו'. הפליה לגבי ‘התנועה המאוּחדת’.

הזרוּת לקבוצות־הכשרה שאינן בהשפעת סיעה ב'.

גיוס מדריכים לתנוּעות הנוער לפי קו סיעתי מוּבהק.

דרך זו מקפחת את מעמדו של הקיבוּץ בנוער הארץ־ישראלי, מרחיקה ממנוּ חלקים חשובים, מסלפת את דמוּתו.

ה. הקיבוץ והתנועה הקבוצית (איחוד או יחוד)

ראיית הפילוּג בתנועה הקיבוּצית כמקור עיקרי לאסון הפילוג של תנועת הפועלים, כסיבת היסוד לקרע במפלגת פועלי ארץ־ישראל.

התנגדוּת הנהגת הקיבוּץ לאיחוד התנועה הקיבוּצית בועידת נען (1939) היתה עוד אז מטעמים פוליטיים ולא מטעמים קיבוציים.

הפילוּג בתנוּעה הקיבוּצית קיים בתקוּפה של התקרבוּת

אובייקטיבית מכסימלית בין חלקיה בשאלות דרך בנינה של הקומונה הארץ־ישראלית.

סכנת הבדידוּת והיתמות וחוסר ההמשך האורבים לתנועה השיתוּפית כוּלה.

הופעת התנוּעה הקיבוּצית בשארית הפליטה כגורם מפלג ומפריד בין אחים לאסון ולנשק: הופעה המורידה את ערכה המוסרי ואת כוחה המושך.

אסון הפילוּג בתנועה הקיבוצית המשתקף בנשמת הדור השני הגדל בקומוּנה. הנצחת הפילוּג לשילשים ולריבעים.

איחוד התנוּעה הקיבוצית אפשרי והכרחי באשר:

אין אמת בהבדלים המטוּפחים בין צורות הקומוּנה הארץ־ישראלית.

רק בכוחו של האיחוּד להעלות את קרנה המוסרית ואת כוחה המחנך של התנועה הקיבוּצית בנוער הגדל בארץ; לכבות את אש הפירוד שאָחזה במחנה האחים הדווּיים המתדפּקים על שערי הארץ; להבטיח הגמוניה רוּחנית חלוּצית לתנועה השיתופית בהסתדרוּת העובדים; לאַחד את ציבוּר הפועלים איחוד־אמת ובר־קיימא; לשחרר כוחות עצוּמים המתבזבזים למלחמת האחים ולהפנותם למלחמתו הנואשה של הדור על הצלת ישראל ועל הגשמה ציונית־סוציאליסטית; ולזקוף את קומתו הרוּחנית של האָדם העובד בקומונה כחלק אוֹרגני של תנוּעה גדולה, כובשת ומישבת המטביעה את חותמה על הארץ ועל נופה.

ו. מסקנות: הקיבוץ עומד על פרשת דרכים

דרך אחת, זו שמַתוה כיום, ביודעים ובלא יודעים, סיעת הרוב בקיבוּץ, מוליכה: לקשירת גורלו של הקיבוץ במפלגה שהיא כת אופוזיציונית בהסתדרוּת, לצמצוּם בסיסו של הקיבוּץ בציבוּר הפועלים הארץ־ישראלי, לשינוּי דרכו ב’החלוץ' ובנוער ולהסתמכוּת על קבוּצות נוער מוגדרות הגדרה פוליטית והתישבותית, להעדפת השיקוּלים הסיעתיים על השיקוּלים הכלל־קיבוציים בגיוּס כוחו של הקיבוּץ בשליחוּת, לליבוּי הניגוּדים במחנה הנוער בגולה ובארץ, לצמצוּם הרזרבה לקיבוץ ולהקטנת כוחו ההתישבותי, לדחיקת הקיבוץ למבוא סתוּם של קיבוץ מיוּחד במקום קיבוץ מאוּחד ומאַחד.

כלפי פנים מוליכה דרך זו להחרפת הניגוּדים הפנימיים, לקביעת דרגות שונות לאזרחות בקיבוץ (נאמנים ובלתי־נאמנים), לשיטת פסילה אישית וחרחוּר ריב מתמיד בחברה הקיבוצית, לקיפוּח זכוּיות אלמנטריות של חברים שדעתם שונה מדעתם של בעלי ה’קו', לסילוּף הדמוקרטיה הקיבוצית. לקביעת משטר פנימי, העתיד להביא בהכרח לידי התמרדות גלוּיה של יחידים וקבוּצות אשר ימאנוּ לקבל כפיה פוליטית של רוב סיעתי.

הדרך השניה אומרת: מיצוּי המסקנה היחידה האפשרית נוכח אסון ההשמדה, והכרח ההיאבקוּת על עתידנוּ בארץ – איחוּד המחנה הקיבוּצי, העלאת כוחו המחנך והמאחד בקרב שארית הפליטה, בתוך הדור השני לתנועת העבודה, וכיסוד נאמן לאיחוּד פוליטי של פועלי ארץ־ישראל. דרך זו תציל את הקבוצה הארץ־ישראלית מדלדוּל, את הגולה החלוּצית מריב־אחים, את תנוּעת העבודה מהידרדרוּת במדרון ההתפוררוּת ומאבדן עמדותיה בישוב ובציונוּת.

1946

יש לי משוּם־מה הרגשה, כי ההכרעה כבר נפלה. למעשה אין כיום קיבוּץ מאוּחד. כאשר תותח יורה בלילה רואים קודם כל את ברק האש ורק אחר־כך שומעים את קול היריה. התנוּעה נמצאת עכשיו במחשך. אנו מתוַכּחים כאן, רואים אנוּ אמנם את ברק האש ומשתדלים להרחיק מאתנוּ את קולות הנפץ, אוּלם היריה כבר היתה. לי נדמה כי פרשת הדרכים הפטלית נפתחה דווקא במשא־ומתן האחרון¹ והוּא, יותר מאשר עשרות עובדות ומעשים שקדמו לו, שקירב את ההכרעה.

בין ישיבה לישיבה של ‘ועדת הפיוס’² בקיבוּץ שאלתי את אליעזר כנעני, אם רושמים פרוטוקול בישיבות הללו. קיבלתי תשובה: כותבים וכותבים. אמרתי לו: אם כותבים בישיבות אלה פרוטוקול, חוששני כי נפלה בקרבם הכרעה על פילוג. שהרי אילוּ חיפשוּ בכנוּת דרך להציל את שלמות הקיבוץ, אילוּ ניסוּ ברצינות להידבר, למצוא פשרה – היו מוַתרים על כתיבת פרוטוקולים. עצם כתיבת פרוטוקולים – מטרתה פרסום, מטרתה חישול כלי המלחמה של הפילוג הסופי.

השומרים חברי מפ"ם נאמנוּת לפרימַט ההתישבותי?

כאחד החברים שאיתרע מזלו והוא נתון שנים רבות בויכוּח המר עם הרוב השליט בקיבוץ, אני רוצה להזהיר, אולי אזהרה אחרונה, מפני התכסיס המרכזי, שהרוב נוקט בו כל שנות ההיאבקות הפנימית בקיבוּץ. והתכסיס הוּא – הפרד וּמשול. בועידה המפורסמת של נען, כשיחסי הכוחות בין המחייבים ובין השוללים את איחוּד התנועה הקיבוצית היו כמעט שקולים, הצליחו השוללים להכניס טריז בין חברינוּ בשאלת בחירת מוסדות הקיבוץ. סבורני, כי גם כיום בונה הרוב לא במעט את חשבונו על זריעת מבוכה בתוך שוּרותינוּ. מנין אני לומד דבר זה? מן הגליון ‘בקיבוּץ’ שהופיע השבוּע. ויניה כוהן פונה שם אל חברי מפא“י ולבלתי־מפלגתיים ואומר בערך כך: חברים שהקיבוץ יקר להם נשארים נאמנים לפרימט ההתישבותי. שוב לפנינוּ ה’רכיבה' על הסוס הישן של חלוקת הקיבוץ לנאמנים, אשר רק טובת הקיבוץ נגד עיניהם, והם משום־מה כולם חברי מפ”ם, ולבלתי־נאמנים המשועבדים כל ימיהם לתכסיסים מפלגתיים וכל מעייניהם להרוס את הקיבוץ. ואלה האחרונים נמנים, כמובן, עם מפא"י.

יש להכריז קבל עם, כי זוהי התחסדות נטולת כל בסיס מוסרי, כי הרי עמדתו של הרוב המפ"מי בשנתים האחרונות נקבעה לפי כל מיני שיקולים, אך בשום פנים ואופן לא לפי השיקול של פרימט התישבותי. ‘החטא הקדמון’: פילוג מפלגת פועלי ארץ־ישראל ואיחוּד עם מפלגה מילולית עקרה מכל מעשה חלוצי כ’פועלי־ציון שמאל' על חשבון העמקת התהום בין חברים לקיבוץ אחד – ההיה ב’מבצע' זה משום התחשבות כלשהי בפרימט ההתישבותי? האם לא בשם החרדה לשלמות הקיבוץ, לכושר פעלו החלוצי ולמעמדו של המפעל הקיבוצי בכללו – הזהרנו והתרינו מפני הנפת החרב על אחדוּתה של תנוּעת הפועלים, שהתגלמה שנים רבות במפלגת פועלי ארץ־ישראל? – הנה הצביעו בכנסת פעמַיִם על מלוות מאמריקה, המוקדשות בחלקן לפיתוּח היצור החקלאי ולחיזוק המשק הקיבוצי. האם לא ראיתם, איך חברי קיבוץ, צירים בכנסת, נמנעים בשעת הצבעה על המלוה השני? הלזאת תיקרא הצבעה בשם הפרימט ההתישבותי? – או אוּלי ההימנעות בהצבעה על חוק שירות הבטחון, שלפיו צריכים לבוא שנה שנה אלפי חיילים אל המשק הקיבוצי להכשרה חקלאית, נבעה מעקרון ‘הפרימט ההתישבותי’? –

מעמדה של התנועה הקיבוצית במדינה

הבעיה העיקרית העומדת לפנינו: מעמדה של התנוּעה הקיבוצית במדינה. עדיין לא עמדנוּ על מלוא האסון שקרה לתנוּעה הקיבוצית בעצם העוּבדה, שרוב התנוּעה הקיבוצית עמד, עם קום המדינה ועם התגלוּת האפשרוּיות הכבירות בפתיחת העליה ההמונית ובהתישבוּת, באופוזיציה לשלטון, ולמעשה, באופוזיציה למדינה. כל ההכרזות של י. גלילי ושל חבריו כי הם עומדים באופוזיציה לשלטון אך לא למשימה, אין להם, לצערנוּ, כל אחיזה במציאוּת. למעשה כל הפורק מעליו עול האחריוּת לשלטון, מוצא את עצמו מפורק מעול האחריות למשימה, לקיבוץ הגלוּיות, להתישבות, למפעל. משוּם שבתנאי ארצנו ובמדינה זו לא ייתכן בתקוּפה זו שלטון, שבמרכזו לא יעמדוּ שני התפקידים העיקריים, שלמענם הוקמה המדינה: קיבוּץ הגלוּיות וישוּב הארץ.

בשום פנים אינני יכול להסכים להנחה, כי היתה זו גזירה מן השמים שהתנוּעה הקיבוצית תעמוד חסרת אונים לתפוס את המקום הראוּי לה בתהליך אדיר זה, שלא היה דוגמתו בכל תולדותינו, דווקא כשנפתחו לרווחה שערי הארץ וכשבאו מאות אלפי יהוּדים, וכשאדמת הארץ היתה פנוּיה להתישבות רבתי בממדים העולים על כל חלומותינו. מי שיער כי בבוא השעה היעודה יקום חַיִץ כזה בינינו וּבין המוני העולים, בינינו ובין מיליוני הדונמים המשוחררים? אין לתופעה זו, לדעתי, אלא הסבר אחד ויחיד: הכוחות המרכזיים של הרוב בתנוּעה הקיבוצית נתונים בתסביך מפלגתי אופוזיציוני החוסם להם את הדרך להשתלבות חפשית, ללא מעצורים פנימיים בתהליך הזה. אילוּ היה טבנקין חפשי מתסביך אופוזיציוני־מפלגתי, מובטחני שהיה מסעיר את הקיבוץ מקצהו ועד קצהו והיה מעלה עשרות הצעות המכוונות להריסת החַיִץ בינינוּ ובין העליה ההמונית.

היום אין לו לטבנקין כוח להיפרד מריפטין, ולנוּ אין כוח להיפרד מעל טבנקין. והתוצאה היא – שיתוּק הפוטנציאל העצום הגנוז בתנוּעה הקיבוצית ונזק חמור למדינת ישראל. הרי לא ייתכן שנשקוט על שמרינוּ ושלא נראה את התמוּרות המהפכניות החלות יום יום במפּת הארץ. האם יש סיכוי שהתנוּעה הקיבוצית תקיים את מעמדה בישוב, כשכל שנה עולים מאתים אלף יהוּדים ומיסדים 100–120 נקוּדות חדשות, וביניהן לא היו אלא 12 נקוּדות קיבוציות בתש“י, ואשר לתשי”א גם מספר זה אינו מובטח? מתוך שלושים גרעינים התישבותיים ויותר שבנח"ל אינני יכול לקבל מכל זרמי התנוּעה הקיבוצית יחד חמישה גרעינים להתישבות חדשה. אי אפשר שנוסיף למדוד את הדברים בקנה־מידה מימי השלטון הזר, כשהגבלות ‘הספר הלבן’ הבליטו באור מיוּחד כל שעל אדמה שנגאל על־ידי התנוּעה הקיבוצית וכל ספינת־מעפילים שהגיעה אל חופינוּ.

הבעיה היא, אם תשמש התנוּעה הקיבוצית דרך לרבים ותטביע את חותמה על התפתחות הארץ, או שתישאר בצדי הדרכים (ואז גם ה’יש' אינו מובטח לאורך ימים). כאן מבחנה העליון של שיבת ציון המונית בשעות הרת עולם. באופק שוב מתקדרים ענני מלחמה עולמית. ונוכח האפשרויות הכבירות, שנתגלו עם הקמת המדינה, הרי בעית הקצב היא המכרעת לגבי הצלת יהודים, לגבי גידול הישוב, לגבי הרחבת ההתישבות ולגבי חיזוק כושר עמידתנו בעת צרה העלולה לבוא.

הפתרון למשבר – היחלצות גדולה

במצב זה חייבים אנוּ לשאול את עצמנו: מהי הפונקציה שממלא אותו ריב פנימי אומלל בתוך הקיבוץ המאוחד? – מהי המטרה שאליה כבולים כיום הכוחות הנאבקים העיקריים? – מהי תכלית המאבק הזה ואת מי הוא בא לשרת? – לצערי, אני נאלץ להגיע לידי מסקנה, כי אינני רואה במאבק זה שוּם דבר מקַדם, בונה, קונסטרוקטיבי, שוּם פתרון לבעיותיה האמיתיות של התנוּעה הקיבוצית. אם מצב זה יתמיד שנים אחדות, אני רואה לפנַי חזוּת שחורה. עשרות וּמאות חברים פעילים יבזבזוּ את כוחותיהם להתכתשות הדדית מתישה, ולא יהיה בכוחו של מאבק זה להוסיף אף נקוּדת ישוּב אחת בערבה, או לעודד את רוחם של ישוּבים צעירים הכורעים תחת נטל המעמסה מחוסר ממשיכים. ואפילוּ אירע לנוּ נס ולא היינוּ מפולגים בתנוּעה הקיבוצית, גם אז היינוּ חייבים לאמץ את כל כוחותינוּ כדי למצוא נתיבות ללבותיהם של עולים מחוסרי כל עבר וחינוך חלוציים, ואוּלי בכוחות מוסריים וחינוכיים עליונים היינוּ שוברים את הקרח. אך כיום, לא דבר זה עומד במרכז הענינים ולא שאלה זו ממלאה את חלל ישיבותיהן של המזכירות ושל המועצות. אנוּ מבזבזים את מעט הכוח למלחמה פנימית, אשר לא תבנה לא קיבוצים מפ“מיים ולא קיבוצים מפא”יים.

בנקוּדה אחת רואה אני הבדל בינינו ובין חלק חברים במפ“ם. כאשר נתפרסמו ב’על המשמר' מאמרים אחדים מוקדשים לשאלת המשבר בתנוּעה הקיבוצית השתדלו חברי ‘השומר הצעיר’ להסביר, כי הם מחוסנים מפני יאוש באשר עיניהם נשוּאות להגשמת חחזון הגדול: נצחון ‘עולם המהפּכה’. ראיתי בהסברה זו מעשה של סובלימַציה הנובע מחוסר אמונה בתפקיד, שהתנוּעה הקיבוצית חייבת למלא עכשיו, בימינו, בשטח קליטת העליה. איך כתב אחד מאנשי ‘השומר הצעיר’: כאשר המהפכה תדפוק על שערי ארצנו נעזור לנגח אותם מבפנים. אינני יודע אם חזון זה לבדו מספיק כדי לפרנס את נאמנותם הקיבוצית של חברי משמר־העמק ומרחביה. אך ברור לי, כי לחברי מפא”י בקיבוצים ובקבוצות אין דבר זה יכול לשמש תחליף לתחושה החריפה בצורך של תנופה מחודשת והסתערות להתישבות קיבוצית רחבת מידות בכל חלקי הארץ. בלי יציאה לדרך המלך, בלי שיבה להיות גורם רציני בקליטת עליה, בלי היצמדות מחודשת לנקודת־המוקד של העם והארץ, כפי שהיה הדבר בימי ‘חומה ומגדל’, בימי ההעפלה, המאבק ומלחמת השחרוּר – אנוּ נדונים להתנוונוּת במלחמת אחים פנימית עם הרוב המפ"מי.

ואני שואל: כלום אין מצב דברים זה מעמיד את עצם קיוּמה של מסגרת הקיבוץ המאוחד בסימן שאלה? – כלום המסגרת היא מטרה בפני עצמה או שהיא אמצעי למטרה? – ואם היא אמצעי למטרה, האם היא מוסיפה כיום לשמש את המטרה, אשר לשמה הוקמה? – ואם נמצא, כי אינה משמשת את המטרה, האם נעדיף את קיום המסגרת על מילוי המטרה? – אלה הן השאלות שאין מנוס מהן. מדברים הרבה על משבר בתנוּעה הקיבוצית. אני כופר בזה, שיש איזה שהוּא פתרון למשבר זה בלי היחלצות גדולה ובלי השתלבות בתהליך קיבוץ הגלוּיות וישוּב הארץ, ואי אפשר לבצע דבר זה בלי קואופרציה מלאה, בלי שיתוף עם השלטון המנצח על מלאכת הגשמת הציונות בימינו.

היבינו חברי מפ"ם בקיבוצים, כי זוהי המסקנה היחידה מעקרון הפרימט ההתישבותי, אם דוגלים בו בכל הרצינות ואם אין אוחזים בו כבקמיע נאה למלחמת בחירות מפלגתיות?

המצעים השונים – והיסוד הרוחני המשותף

ליום פתיחתו של הכינוס פורסמו שלושת המצעים של שלוש המפלגות במפלגת הפועלים המאוחדת. אסיר תודה אני להם, שפירסמו את המצעים דווקא היום. ייתכן ולא הייתי אומר כל מה שאמרתי אילמלא קראתי את המצעים. ידענו את הויכוּח במפ“ם וחשבנו: אולי יש במפ”ם ויכוּח אידיאולוגי מהותי־רציני ואנוּ עלולים להתחייב בנפשנוּ אם נעשה משהו, שיחיש את הפירוד בקיבוץ ויקל על הרוב הקומינפורמי להשתלט כליל על המיעוט הנאבק על נפשו. המצעים גילו לנוּ את המצב, ועלי לומר לכם גלוּיות: הויכוח בתוכם על הסיעתיות והקולקטיביות הרעיונית של ‘השומר־הצעיר’, על המפלגה הטריטוריאלית, או על מועד הכניסה לקומינפורם, הוּא ויכוּח חשוב, אוּלם מבחינתנו, מבחינת האפשרות של חיים משוּתפים בקיבוץ אחד הוּא טפל ואיננוּ מהווה עיקר. אותי מעניין העולם הרוחני המאחד את שלושת המצעים והוּא העולם הקומוניסטי. מאחר שגם מצע י. גלילי מדבר על 'דרך ההגשמה הנועזת של המהפּכה הסוציאליסטית על־ידי כיבוש השלטון בדרך של ‘דיקטטוּרה פרולטרית’ ומאחר שגם הוא אינו מדבר על עולם המהפּכה בלי שיוסיף את המלים ‘שברית המועצות עומדת בראשו’ – יודעים אנוּ כיום שמבחינה רוחנית נפלה בתוכם ההכרעה. מעתה שוּב לא יוכלו חברי מפ"ם בקיבוץ המאוּחד להעמיד פני נעלבים על כי מדביקים להם, כביכול, תו של קומוּניסטים. יש מצע כתוב ואפשר לדגול בו בגלוי או להתכחש לו, אבל אי־אפשר לטשטשו יותר ממידת הטשטוּש שנהגו בו מחבריו.

המצב לאחר פרסום המצעים אינו קל יותר, לצערי הרב, אלא חמור יותר. פרט לאֶפּיזודות קצרות וחולפות עוד לא קרה בעולמנוּ זה, שבארגון אידיאי אחד יהיוּ קומוּניסטים וסוציאליסטים יחדיו. היתה תקופת מעבר קצרה של שותפות בין המפלגות הקומוניסטיות והסוציאליסטיות בארצות הכיבוש הרוסי שלאחר מלחמת העולם האחרונה. לא נשאר זכר מתופעה זו. אף ויכוח פנימי במפ"ם ופרסום שלושה מצעים אינו אפשרי אלא משום שעדיין לא קיים במדינתנו המשטר הנכסף, שבו דוגלים שלושת המצעים.

סימנים רבים מעידים, שברוב המפ“מי גוברת הנטיה לפילוג הקיבוץ. הבעיה המרכזית העומדת לפנינוּ היא: האם יפעלוּ 5000 חברינו כקולקטיב מאורגן, אשר יוציא מלבותיהם של חברי מפ”ם כל אשליה על התפוררות כוחנו? אני בעד כל נסיון נועז, כן וגלוי של הסדר, אך על דבר אחד אין לוַתר בשום פנים ובשוּם תנאי, – על אפשרות פעולה בכל כוחנוּ ובכל השטחים: בעליה, בנוער, במשק וכו'. ואם הרוב במזכירות הקיבוץ ימשיך בהתנגדוּתו לגייס את חברינוּ לועדות הקיבוץ – עלינוּ להשיב על כך תשובה אחת ויחידה: חברינו מתגייסים ופועלים, ומאחורי הפעילים צריכים לעמוד אלפי חברינוּ בכל נקוּדות הקיבוּץ.

אינני יודע כמה זמן עלול להימשך הויכוּח הטרגי בקיבוץ ובמה יסתיים. אינני יודע אם עשויים אנוּ להציל בדרך הססנות את שלמותו של הקיבוץ המאוּחד. אבל את השאנסה האחרונה, את הנסיון למאמץ עליון של העלאת הקבוצה לדרך המלך והסרת החַיִץ בינה ובין המוני העולים – זאת ודאי וּודאי שאנוּ עלוּלים להפסיד, אם לא נאזור את כל כוחותינוּ לפעילות מתמדת תוך עצמאות רוחנית מלאה.

1951