גלוּת ליטא היא חטיבה מיוחדת של יהדות, שנשארה מחוץ להתבוללוּת. מדינה צעירה היא ליטא. תרבותה אינה עשויה למשוך את היהדוּת להתבולל בתוכה. ערכי יהדות חזקים לה לליטא – והיא כמעט יחידה בעולם במובן זה. החינוך העברי מקיף חלק גדול של הילדים. בתי־הספר העבריים נתמכים על־ידי הממשלה. המורים קרובים לציונות ולארץ־ישראל העובדת, אך אין הדבר משתקף בפעולתם בבתי־הספר. יש בליטא כ־240 נקודות ישוב יהודיות. ב־220 יש סניפי הקרן הקיימת. חלקם הגדול של הישובים האלה הם עיירות יהודיות ב־100 אחוז. תהליך ההתבוללוּת כמעט שלא נגע באלה, מה שאין כן תהליך ההתרוֹששוּת הכלכלית. תופעה זו יש לה לא רק אופי טרגי אלא גם מצב מגוחך. מצויים ישובים שלמים התלוּיים בצ’ק האמריקני. אבל גם זה הולך ופוחת. היהדות הזאת בכללה היא ציונית. זרם אנטי־ציוני כמעט שאינו קיים. יש זרם אידישיסטי קטן. הקרוב להזדהות עם התנועה הקומוניסטית. בתנאי השלטון הפאשיסטי אין תנועה קומוניסטית רשמית, אך רעיונותיה הם רעיונות האידישיזם.
הדת עדיין ממלאה תפקיד חשוּב. גם בקרב חלק מהנוער, ביחוּד בעיירות הקטנות. יש מקרים, שנער יוצא להכשרה ובהיתקלו בפעם הראשונה בחייו בבישול בשבת, הוא בורח הביתה מן ההכשרה.
על ‘החלוץ’ הליטאי עברו כמה וכמה תקופות. בפעם האחרונה חזר ונתארגן על־ידי רשיש1. הוא האיש הפופולרי ביותר ביהדות ליטא. ‘החלוץ’ מקיף כ־1100 חבר. כוחו אינו בכמותו בלבד. הוא המרכז לכל התנועה; בלעדיו לא תתואר הפעולה הציונית. שוב אין שנאת ציונים ל’החלוץ', כי ירדה השפעת הרביזיוניסטים. חשוב מפעל ההכשרה. יש אפשרויות הכשרה בקנה־מידה גדול. 280 חלוּצים היו מרוכזים בשנה הזאת בהכשרה בגליל אחד (בנקודות הכשרה במרחקים קטנים זה מזה כמו בין ישובי עמק יזרעאל).
תנועת ‘השומר הצעיר’ הצופית־חלוּצית (נצ''ח) התחילה בפעוּלה בשנת 1930, אחרי הפירוד בוורוטקי. הסתדרותנו היא השניה בגדלה אחרי ‘השומר הצעיר’ מיסודו של הקיבוץ הארצי. הסתדרותנו מקיפה חלק מהחברים שהיו לפני כן בתנוּעת ‘השומר הצעיר’ המאוחדת, אולם רוב החברים באים משכבות שלא היו מאורגנות מעולם. כיום יש קרוב ל־1500 חבר בכל שלוש השכבות, ב־34־35 קנים. הפרי הראשון – 200 בוגרים, שרובם ב’החלוץ'. בהכשרה היו בשנה הראשונה 30 חבר. כעת מוכנים לצאת להכשרה – 60. עיקר הפעוּלה – עבודה חינוכית. הרמה התרבוּתית של הנוער, פּרט לעבריוּתו, נמוכה מאוד. חוץ מן העברית אין יניקה משום תרבות. הרוסים הפסיקוּ את השפעתם, אידיש אמנם מדוברת, אבל אין התרבות האידישאית משפיעה. גם התרבות העברית אינה חודרת במידה מספקת. עד היום מעטים עתוני ‘דבר’ בליטא. גם ספרי תנועת הפועלים הארץ־ישראלית לא חדרו לשם. השליחים מן הארץ מהווים את הגשר בין הארץ ובין הגולה.
תנועתנו נמצאה כל הזמן בקשרי מלחמה עם ‘השומר הצעיר’ (הקיבוץ הארצי). אם בפולין יש מקום לתנוּעה השומרית, במגמתה השמאלית על רקע הציבוריות שם, הרי בליטא דרושה פעולה רבה עד להכרה סוציאליסטית אלמנטרית. הציבוריות בליטא מושפעת מארץ־ישראל העובדת, ובתוכה מורגשת השפּעתה של תנוּעת צ.ס.
עד הזמן האחרון היתה תנועתנו היחידה הקשורה בקיבוץ המאוחד. בחדשים האחרונים נפתחה פעוּלה לארגון תנועה נוספת של נוער וילדים: ‘החלוץ הצעיר’. קיימות 7־8 נקודות. יש קושי רב בהקמת תנועה חדשה, לרגל הפיצוּל הרב הקיים מכבר בתנועת הנוער: ‘השומר הצעיר’, מהקיבוץ הארצי, ‘השומר הצעיר’ הצופי החלוצי, גורדוניה. אף היו התנגשויות. ניגודים בין אחים קרובים קשים ביותר.
‘החלוץ’ בליטא היה עד הזמן האחרון תנועת הכשרה בלבד. בחדשים האחרונים היה נסיון להקים את ‘החלוץ’ לא רק על מרכזו ועל נקודות הכשרתו, אלא גם על סניפיו. נסיון כזה שימש הסמינר, שארך 6 שבוּעות ושרוכזו בו כ־30 חבר.
יש שאלה שהיא ספציפית לליטא: הרוב ב’החלוץ' הן חברות (היתה הגירה גדולה מכאן, בעיקר של בחוּרים). עובדה זו מכבידה על הסידור בהכשרה. יש כ־120 שאלונים של חברים, אך מספר שאלוני החברות גדול פי שנים. אחוז החברות בתנועת הנוער גדול מאשר בין סתם־חלוּצים.
העליה האחרונה הכניסה רוח־חיים והתעוררוּת בתנועה. כ־80 חבר עלו ממקומות ההכשרה של ‘החלוץ’. הדבר הורגש בתנועה ובהכשרה.
בלטביה: סמוּכה לליטא לטביה, השונה בהרבה מליטא שכנתה. אין לה פרצוּף ציבורי מסוּים. נאבקות בה השפעות תרבותיות שונות: רוסית, גרמנית, לטבית, ואין פרצוּף תרבותי אחיד ליהדות. בתי־הספר בה מגוונים מאוד: באידיש, בגרמנית, ברוסית, ויש בה גם בתי־ספר עבריים מעטים.
הסתדרויות הנוער כבשו לעצמן מקום מסוים ביהדות הלטבית. ההסתדרוּיות החשוּבות: ‘השומר הצעיר’ נצ"ח, אחריה – ‘גוֹרדוֹניה’. ‘השומר הצעיר’ קיים כ־5 שנים כתנוּעה מאוּחדת. הסתדרות זו הנה בעלת מסורת בחינוך. היא מקיפה 1800–2000 חברים בנקודות שונות (בריגה – 300, בדוינסק – 250). יש עליה חלוצית מלטביה (כעת 38 עולים בקיבוץ ‘השומר הצעיר’ בטבריה); השנה יצאוּ 120–130 מן ‘השומר הצעיר’ להכשרה. הישגים נאים יש גם בחינוך, אך התנועה עדיין לא הגיעה למכסימוּם אפשרויותיה. מלחמתה העיקרית בתוך הנוער היא ב’ברית טרוּמפּלדוֹר' (מיסודם של הרביזיוניסטים). ‘גורדוניה’ היא הסתדרוּת לא גדולה, כוחה ב’החלוּץ' מועט מאוד, יש גם הסתדרות ‘נוער ברוּכוֹב’ (מיסודה של המפלגה הצ.ס.), שהתפּתחה במגמה חלוּצית. מתוכה עלה קיבוּץ סרגוביץ שנקלט בפלוּגת ‘הרצליה’. קיים בלטביה ה’בּוּנד' (כמעט שאינו קיים בליטא), יש השפּעה קוֹמוּניסטית ושל ‘ברית טרוּמפּלדוֹר’.
הדוקים הקשרים בין ליטא ובין לטביה. אין צורך בויזה כדי לנסוע מארץ אחת לשכנתה. ואמנם בסמינר האחרון שנערך בליטא השתתפוּ 5 חברים מן ‘החלוץ’ בלטביה. גם בהכשרה בליטא משתתפים חברים מלטביה. מקיימים גם ביקורים הדדיים בליטא ובלטביה ומחליפים הדדית חומר הדרכה.
1932
באניה ‘פולוניה’. 25.6.1936
חברים יקרים
אניה מלאה יהודים – צעירים ולא־צעירים, פועלים, סוחרים וסתם יהודים – מפליגה מחופי הארץ, בה קרוב ל־500 (!) איש. הללו נטשו מאחוריהם את הארץ המתבוססת בדמיה וייפגשו בעוד ימים מספר עם אלפי יהודים מן הגולה. השאלה המנקרת במוח: למה נוסעים הם אל הגולה? איזו רוח יפיחו בין אלפי היהודים אשר אִתם יבואו במגע? התהא זאת רוח יאוש, רפיון ידים או שתהא קריאה לעידוד ותגבורת! לוּ אוכל לערוך משאל באניה כדי לדעת לשם מה נוסעים עכשיו מהארץ כל כך הרבה אנשים! כמה מהם משתייכים לטיפוס ה’יורדים‘, השורפים מתוך יאוש את הגשרים מאחוריהם ואשר מחר־מחרתים יפיצו שנאה וארס בצוּרות שונות? הנה כאן בעלי־בתים ה’סרים’ הביתה, לפולין, מתוך הנחה של ‘חבי כמעט רגע עד יעבור זעם’. כמה כאן אנשים אשר על אף הכל אין הם נכונים לוַתר על הרגלם לבלות את חדשי הקיץ באירופה? כמה מהם נוסעים לרגל ענינים שאינם סובלים דיחוּי? אני מתהלך בתוך ה’ישוב' הזה של ‘פולוניה’ המאוכלס מאה אחוז יהודים ומחפש תשובה לשאלות אלה.
ביום הראשון לאחר ההפלגה שררה בציבור שתיקה למופת בעניני הארץ, כאילו נדברו האנשים ביניהם על כך עוד לפני ירידתם באניה. רגע חשבתי, שנמנעים הם משׂיחה על הנעשה בארץ כדי להיפטר ממתן תשובות לשאלה המרחפת באויר: איך עוזבים במצב כזה את הארץ? משהתחיל הציבור לבלות את הזמן בנעימים, משמילאו לקול צלילי הפטיפונים זוגות רוקדים כל חלל ריק, משזרם הקהל בהתלהבות אל משחקי המזל שנערכו עליידי הפקידים שמתפקידם לשעשע את הנוסעים, ומשנהר הקהל בהמוניו לסרט קולנוע תפל, הבינותי שאין אנשים אלה נוטים לקלקל את מצב רוחם בשיחות ובידיעות על יריות, על פצצות וכדומה.
נחמתי היחידה היתה שבשעות הערב אשמע, לכל הפחות, את הידיעות היבשות והרשמיות של רדיו ירושלים, אך הופתעתי כשנודע לי שרדיו ירושלים לא יישמע כאן. נמצאו אנשים שאירגנו משלחת אל פקיד גבוה באניה, הלז דחה אותנו באמתלאות שונות ונמצאנו מנותקים מן הנעשה בארץ ששה ימים. מפה לאוזן מוסרים שהקפיטן אינו מסכים למסור את ידיעות ‘קול ירושלים’, כדי שלא לעכור את רוחם של הנוסעים המטיילים. תארו לעצמכם את מצב רוחי ב’פח' הזה, שלתוכו נפלתי.
אני מנסה לקלוט משהו מן השיחות בין הבריות כאן. עומד לו תייר אמריקני שאינו נפרד לרגע ממשקפתו וממַצלמתו ומסביר לקבוצת אנשים שנתרכזה סביבו, כי לארץ־ישראל צריכים לעלות רק יהודים אשר אין להם מוצא אחר. זוהי ההשקפה הידועה מכבר, שיש קיבוצים יהודים (אחינו הנרדפים בפולין ובגרמניה) הזקוקים לארץ־ישראל ויש כאלה שאינם זקוּקים לכך. אל השיחה נצטרפה במרץ מיוחד ובכוח שכנוע רב בחורה צעירה לבושה מכנסים קצרים וחולצת ספורט. חיש מהר השתלטה על הסביבה והסבה את כל השיחה לאפיק אחר. היא החליטה בלבה, שקבוצת האנשים העומדים ומקשיבים לה הם ילדים פוליטיים והחלה בעברית שוטפת וחיה, באמצעים מנוסים של פדגוג, להסביר מה זה רעב, עניים ועשירים, בהצביעה על ההבדלים הסוציאליים גם על הים (מחלקה ראשונה ושלישית). על מומנט זה התעכבה רק 2–3 רגעים, מורגש היה שלא זו מטרת נאומה. כאן שיבצה משהו מתולדות חייה: ‘הייתי ילדה קטנה. במקרה נקלעתי לסביבה לאומית, הושפעתי על־ידיה ועליתי לארץ. אך עכשיו שהתבגרתי נפקחו עיני. הארץ עניה וחרבה ולעולם לא תפתור את שאלת היהודים. האנטישמיות מקורה במשטר הקפיטליסטי, ועל כן קודמת לכל המלחמה הסוציאלית. אין הבדל בין יהודים ובין לא־יהודים, רק רוסיה פותרת את שאלת היהודים. כל עוד לא מוּגר הקפיטליזם באירופה צריכים יהודים לנסוע לבירוביג’אן. רק שם ניתנות אפשרויות כלכליות. לארץ־ישראל אין נוסעים אלא מתוך ‘סנטימנטים’. עמדתי כל הזמן מן הצד והקשבתי לקול המדבר בבטחון כזה, לסגנון העברי הנאה, לניסוח הבהיר של המשפטים ורציתי להיזכר מנַין הוא טיפוס זה המוּכּר לי כל כך? התערבתי בשיחה. שאלתי אותה שאלות, שבכוחן לשבור את כל קו הסברתה, ואז החלה להסתבך ולסגת. משום־מה לא היתה מעוניינת שיזהו את השקפתה עם השקפת המפלגה הקומוניסטית, וכשאחד הבחורים הטיח בפניה את המשפט: ‘אַת אנטישמית, ועורכת פרעות בארץ בשיתוף עם הערבים!’ – התנפלה עליו בשצף קצף והודיעה, שלוּ היוּ עכשיו על היבשה היתה תובעת אותו למשפט. בשיחה שקטה יותר, לאחר שחלק מן הקהל התפזר, סיפרה שחונכה ב’השומר הצעיר’ בפולניה, היתה זמן קצר בקיבוץ בחיפה, אחר־כך ‘התבגרה’, ‘הבינה’ וכו' וכו'.
27.6 – עמדנו יום תמים בפיריאוס. נצטרפתי לקבוצה שסיירה, בהדרכת מורה־דרך יווני המדבר גרמנית, באתונה ובסביבותיה. אודה, שנתמלאתי רטט למחשבה שרגלי תדרוכנה על אדמת אפלטון וסוקרטס, שעיני תראינה שרידי תרבות גבוהה, שנחרתה עמוק בלב האנושות לדורות רבים. בשוטטי בין חרבות אקרופוליס בתוך שרידי הבקום־תיאטרון ובראותי את העדות החיה הזאת לרמתן של הטכניקה, האמנות, הארכיטקטורה באותה תקופה, מתגנבת בלי משים המחשבה־השאלה: הייתכן, שבמשך אלפי שנים התקדמנו כל כך מעט?
רושם מיוחד עשה מורה־הדרך בהסברותיו. הוא כשלעצמו ארכיאולוג לפי מקצועו, גם משורר ומכונאי. מתוך תרגום לגרמנית של אחד משיריו שהשמיע באזנינו לא נתברר לי אם עיסוקו הארכיאולוגי הביאהו לידי כתיבת שירים או שנפשו הפיוטית דחפה אותו לחקירות ארכיאולוגיות, וייתכן כי אין כל סתירה בין שני אלה, באשר שירתו כולה מתמזגת עם דמויות התקופה הקלסית ששל יוון. לגבי האיש הזה אין השרידים והפסלים המרובים עצמים מתים. הוא מפיח בהם רוח חיים, הוּא מדבר וכותב עליהם כבן־התקופה ההיא, ואלפי השנים החוצצות בינו ובין אותו ‘תור הזהב’ של יוון אינן מונעות אותו מראות את פרפור הנשמה השוכנת, כביכול, בגוף הנערה – בפסל.
לא יקשה להבין כיצד הגיע משורר וארכיאולוג לשמש כמורה־דרך. אנשים מסוג זה סובלים מחסור. את נוסעי האניה האמידים מארגן משרד עירוני גדול לסיורים, ואילו המעמד הפרולטרי באניה (שגם לי הכבוד להשתייך אליו) אינו נרשם באניה על־ידי המשרד לסיורים. הוא יורד אל החוף, מתארגן קנוצות קבוצות, ועושה את דרכו ברגל ובאוטובוסים עירוניים (לא במוניות שכורות לכל היום כנוסעים האמידים) בלוית מורה־דרך כגון זה שלנו. בשכר הדרכתו, 13–14 שעות, לא ביקש מקבוצה של 24 איש אלא לירה ארץ־ישראלית אחת. שאר ההוצאות – על חשבוננו. ראינו הרבה, והרושם לא יימחה. בגאוה מיוחדת מצביע מורה־הדרך שלנו על אתונה החדשה, המאוכלסת ¾ מיליון תושבים (עם פיריאוס – מיליון ורבע בקירוב), שהיתה לכרך ב־35–40 השנים האחרונות. מרכז העיר בנוי יפה, אך מהלך רגעים מספר מן המרכז הסואן ראיתי המון סימטאות צרות ומרופשות, ללא מרצפת וללא עץ וירק, מעונות נמוכים ללא צורה, שקשה לכנותם בשם בתים ואשר העניות מבצבצת בהם מכל פינה וסדק. עניות זו נשקפת מן הבגדים המטולאים והקרועים של המוני העוברים ושבים וממראה הילדים המתגוללים בסימטאות. עברתי על־יד מחנה פליטים, הכולל 80 אלף נפש. זהו חלק מ־2 מיליון הפליטים היוונים מאסיה הקטנה שהועברו על־ידי הממשלה היוונית ב־1922. אמנם עברתי כ’תייר', דרך רפרוף, אך הרושם הכללי הוא כי אין מחזה זה שונה (ואם שונה – אז לרעה) משאר ‘קצוי הכרך’, ואולי אף גרוע מהם.
בשעת ארוחת הצהרים פרש מורה־הדרך שלנו עתון יווני ופנה אלינו בזו הלשון: ‘הרוצים אתם לשמוע משהו מן ה’פַטֶרלנד’2 שלכם?' – לשמע המלה ‘פטרלנד’ הרעיד משהו בקרבי, חשבתי בלבי: אילו הבינו, בפשטות כזאת, בלי חכמות יתירות, אותם הפוליטיקאים הגדולים שבידיהם גורל הארץ, את עניננו הנקרא ציונות – כשם שמבין זאת הגוי היווני הטוב הזה – היה אולי גורלנו אחר. מתוך העתון נודע לנו, שששים אלף בדואים מעבר־הירדן מאיימים לעבור את הירדן ולבוא לעזרת ערביי ארץ־ישראל במלחמתם באנגליה וביהודים, ושחלק מהם כבר עבר ומחבל את מסילת־הברזל צמח־חיפה. תארו לעצמכם את מצב רוחי. מצד אחד אני יודע, שיש להתיחס בזהירות לידיעות הסנסציוניות שמפיצות סוכנויות טלגרפיות שונות, ומצד אחר, נסיון שני החדשים האחרונים בארץ לימדני, כי הרבה ממה שחשבנו לבלתי־אפשרי נתקיים, והדמיון שהוא בהכרח חולני במסיבות הקיימות עלול לתאר לעצמו מצבים אבסורדיים ולא־אבסורדיים.
חזרתי לאניה בהלך־רוח של דכדוך ובהרגשת־חרדה כפולה ומכופלת.
תפילתי היחידה היא להגיע במהרה לרומניה ולראות קצת עתונים יהודיים.
היו ברוכים, וישרו עליכם הברכה והשלום!
שלכם
אליק
נ. ב. בגלל החפזון בבוקר לא הספקתי ללחוץ ידי חברים רבים ולקחת מהם את ברכת הפרידה – אִתם הסליחה.
למותר להוסיף, שאני מחכה בכליון עינים ל’כל כנרת'3 ולמכתבים מאת חברים.
הנ"ל
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.