בשליחות אל נוער בגולה

קובנה, 10.10.1931

שלום, חבריה!

אחרי יסוּרים רבים הגעתי הנה. מצבנוּ בליטא הסתבך מאוד. נוסף על החוּלשה הפנימית, אי־פעילוּת של הנהגה מרכזית, רפיפוּת הקשר אל הקנים – רבוּ צוררים מבחוּץ. ואלה באוּ לנוּ ‘מבפנים’, מתוך המסגרת המשותפת הקיבוּצית שלנו…

מעלים סיסמה יפה, ותוצאותיה מעשים מכוערים. מדברים על הצורך באיחוּד הנוער כוּלו, כביכול, שיהווה את השכבה הצעירה של… ‘החלוץ’ ומנסים לפלג את קִנֵינוּ.

בימים האחרונים של חג הסוכות נערכה פגישת שומרי ההכשרה שבגליל ממלי. השתתפו יותר מ־30 חבר. הרציתי על מהוּתנוּ הקיבוצית, על עמדתנו ב’החלוּץ', על מצב התנוּעה העולמית.

הפגישה היתה נהדרת והחזירה לי את הבטחון כי עוד ניתן להדוף את ההתקפות עלינוּ. בשיחה על ‘עמדתנו ב’החלוּץ’ ראיתי את זרע ההתנגדות אלינו, שזרעו חברינו מן הקיבוץ המאוחד, אולם – ללא שינויים רציניים בדעות חברינו, לא בשטח הכרתנו בצורך הפעוּלה המכסימלית ב’החלוץ' ולא בשטח מפעלנוּ החינוּכי בהמשכו הקיבוצי בארץ. טוב, שלפני עונת החורף נתקיימה פגישה זו, שביררה את השאלות וחיזקה את הבטחון בדרך התנועה.

מממלי לטבריק. הקן חדש ומקיף 60 צופים וצופים בוגרים. לפי תכניתם האיסטרטגית של בעלי היזמה להקמת ‘החלוץ הצעיר’, צריך היה קן זה להיות הסניף הראשון של ‘החלוץ הצעיר’. אין לספר על כל האמצעים הפסוּלים שנקטוּ למען הפוך את הקן לסניף ‘החלוץ הצעיר’. שהיתי במקום יומים. הקן נשאר בידינוּ.

קראתי את מהרשק¹ לשיחה. דיברנו כ־3 שעות. הוא הודה שהיו כאן מעשים מכוערים, אולם… ‘רצינו לראות בכם את החלוץ הצעיר’. הוּא הבטיח הבטחה מפורשת, שלא יגעוּ עוד בשום קן מקנינוּ. אוּלם כל מאמצי למנוע את עצם התחלת הפעוּלה ליצירת ‘החלוּץ הצעיר’ לא הועילוּ.

שאלתי אם כל זה נעשה בהסכמת הקיבוץ המאוחד. התשוּבה היתה: אם עושים – סימן שיש הסכמה לכך.

לאחר שנתפניתי מן החזית החיצונית הזאת, שתפסה את יומי הראשון בקובנה, פניתי לעבודה כלפי פנים. היו לנו ישיבות ההנהגה הראשית בהם דנו על המצב ועל תכנית הפעוּלות הקרובות. המצב קשה, כי היתה הזנחה רבה. אין בקנים הרגשת תנועה, כי אין קשר אל המרכז. לשם חידוּש הקשר אל כל הקנים ולשם בירוּר כמה שאלות עיקריות, קראנוּ למושב דחוף של המועצה הראשית בצירוף אחראים אחדים מן הקנים.

תנאי העבודה קשים. אין משרד, אין מכונה. הדפסה – בחסד זרים.

עם כל זה, החומר האנושי שלנו לא רע, יש שדה רחב לפעולתנו ואינני פסימי לגבי העתיד. יש, פשוּט, צרות מיוּתרות: עיכוּב אַשרה, התחרוּת ‘החלוּץ הצעיר’, חוסר כספים, חוסר אנשים מנהלים. נצטרך לעבוד עם כל ה’תוספות' הללוּ.

היום חגג הקן הקובנאי מלאות שנה לקיוּם ההסתדרות בליטא. בקן יותר מ־100 איש. חלק גדול – ילדים קטנים (חבירים). המעון – חדר קטנטן. לקבוצות אין עדיין פּרצוּף, הפעוּלה החינוכית עומדת בראשיתה. מנהלים בעלי נסיון – חסרים. אני רוצה לגזול מעט זמן, כדי שאוּכל להתמסר במקצת לקן הקובנאי.

היוּ שלום וכתבוּ!

אליק

קובנה, 16.11.1931

למזכירות הקיבוץ², שלום רב!

לא כתבתי לכם מיום עזבי את הארץ בגלל חוסר קביעות במקום מסוּים. מששת חדשי הגולה שלי – חמישה חדשים נדדתי בכמה וכמה ארצות: אוסטריה, צ’כיה, גרמניה, לטביה, ורק בחודש האחרון נכנסתי לעבודה בהסתדרוּתנוּ בליטא.

תנוּעתנוּ כאן נמצאת בקו־עליה מתמיד. ההסתדרות נוצרה מיד אחרי הפילוג בורוטקי³, ותוך שנה הסתעפה רשת הסניפים והקיפה יותר מ־30 ערים ועיירות וקרוב ל־1400 חברים. הגידול המהיר הזה מחייב ביצור והעמקת הפעוּלה החינוכית. לכך מכוּונים כל המאמצים בשטח ההדרכה, הביקורים, הכנת חבר מנהלים, פגישות. המכשול העיקרי של התנוּעה – חוסר לגליזציה. לא שיערתי שאחרי מחתרת רוסיה אזדמן שוּב לפעוּלה במחתרת, אף כי ללא כל דמיון בתנאים.

גם בהפרעות מבפנים נתקלתי: התעוררה כאן יזמה להקמת ‘החלוץ הצעיר’. לצערי הרב ולחרפּתנוּ הכללית לא מצאוּ להם בעלי היזמה דרך אחרת להקמת ‘החלוּץ הצעיר’, מאשר חתירה ונסיון להעביר כמה מקני הסתדרוּתנוּ. לא הייתי מאמין לדברים הללוּ אילמלא פגישתי עם ילדינוּ בכמה עיירות. מפיהם שמעתי את הנימוקים ואת ה’הסברות' של מארגני ‘החלוץ הצעיר’ שבאו אליהם לדרוש את יציאתם מתנוּעתנו.

התנופה המלחמתית נגדנוּ הדהימה, ביחוּד כשהיא באה מצד חברים המתעתדים לחיות אתך בקיבוּץ מאוּחד אחד בארץ. האוּמנם מקדשת המטרה את כל האמצעים?

למזלנו נזדמן לבירור לויטה⁴ בדרכו מועידת ‘החלוץ’ בלטביה. הבירוּר החל לעצם השאלה: היש אפשרוּת, זכוּת ותקוה להקמת ‘החלוץ הצעיר’ בליטא? השאלה היא, טענוּ חברינוּ, האם גם בעיירה הליטאית, הקרועה והשסוּעה בין ההסתדרויות הרבות (במצב שכבר קיימת ומתפתחת הסתדרוּתנוּ, שהיא כיום ההסתדרות היחידה המחנכת לקיבוץ המאוּחד ולאַקטיביות בוגריה ב’החלוץ'), ניתן להקים הסתדרוּת נוער חינוכית חדשה, שבמהותה האידיאולוגית תהיה בהכרח מקבילה לנוּ, וגורמת מלחמת־אחים?

למעשה אין סיכויים ריאליים להקמת ‘החלוץ הצעיר’. כוחות מנהלים אין לגמרי, והעיקר אין אפשרות לבוא אל אותה העיירה המדולדלת בליטא, שגדלה ד' על ד', שעה שהנוער במקום. המקיף 40 או 80 איש, כבר חולק ל־3–4 הסתדרוּיות.

הבירור לא השיג את מטרתו. הוא לא מנע את הנסיון להקים את ‘החלוץ הצעיר’. הסתפקנוּ בקביעת סייגים ובאיסוּר מוחלט על פעוּלת חתירה, תוך הדגשת הקירבה שבין שתי ההסתדרויות.

בעברי את ברלין, בדרך לליטא, שוחחתי לא אחת עם חברי ‘ברית־העולים’⁵, עם ליבינשטיין⁶ ועם סֶרֶני⁷ בשאלת איחוּד תנוּעת־הנוער הקשוּרה לקיבוּץ. הכרת הכרח האיחוּד הולכת ובשלה בכל חלקי התנוּעה, ונדמה לי שהמעצור העיקרי הוּא מצב הקיבוץ בארץ. השאלה היא, האין אפשרוּת להקים בגולה את כוחנוּ המשותף בנוער לפני מציאת פתרון סופי לחילוקי הדעות הקיימים בקיבוץ. לי נדמה, שאפשרוּת כזאת קיימת. ברוח זו דיברנוּ גם בברלין (אגב, סרני הציע שֵם ל’ילד' – ‘השומר החלוצי’).

אני כותב מכתבי זה בעצם ימי המועצה של הקיבוץ. יידון בה גם הסעיף: דרך הקיבוץ בנוער הגולה. בישיבות ומועצות רבות צוּין הצורך, שהקיבוץ יברר סוף־סוף את דרכי העבודה בנוער באופן יסודי, יכשיר חבר עובדים ויכניס יותר ריכוז ושיטה בשטח חשוב זה. אני כשלעצמי תולה תקוה מועטת בבירורי מועצה, כי מה שדרוש לנוּ הוּא ‘בית־ספר’ לחבר אנשים, שיש לו נטיה וענין בעבודה בנוער. במועצה אפשר להתוות את המגמה הכללית, והיא צריכה להיות: איחוּד כל הכוחות, חיפוּש דרכי חינוך ההולמים את הדור הצעיר ברוח תנוּעת־הפועלים הארץ־ישראלית והתנוּעה הקיבוצית.

הנה בא החורף והנני חושב. כי הכרח הוּא לקיבוץ לרכז מן הפלוּגות 20–30 חברים לסמינר של חדשיים, המוקדש בעיקר לציוּד אנשים בידיעות הדרוּשות לעבודה בנוער שבארץ ושבגולה.

עם סגירת העליה אנוּ נכנסים לתקופה קשה מאוד. אורבות סכנות רבות לנוער החלוצי. שוּב כבשנים 1927–1928 יהא עלינוּ לרכז את הכוחות בבנין התנוּעה החלוצית על ‘מבצריה’, עד בוא יום פתיחת השערים. מלחמה על עליה אינה מורגשת כלל, לא בגולה ולא בארץ. מתחילה ההשלמה. פה ושם מורגשת יציאה מן המחנה ושיבה לחיים הבעל־ביתיים בכסות אידיאולוגית. בינתים גוברת יד הפורעים, הפוגרומשצ’יקים, (בוילנה וּבוארשה), אוּלם יש פוגרום גרוּע ביותר: שאננוּת, הדנה יום יום המונים גדולים של יהוּדים לחרפת־רעב ולכליון. נראה לרגעים, שלגוף הדווי הזה, ‘עמך ישראל’, שוּב אין כוח לנקוט אמצעי־הצלה אחרונים. תנוּעתנוּ הציונית־חלוּצית היא בבחינת: ‘חבוש החייב להתיר עצמו מבית־האסורים’, וכאן – אזלת־יד בכל. למראה מצוקה זו, שוב אתה מוכרח להישען על הנוער.

שלום וברכה לכל החברים.

א. שומרוני

קובנה, 10.12.1931

שלום, חבריה!

כבר אנוּ עומדים אחרי פגישתנוּ הארצית. היה זה מפעל תנוּעתי גדול לאין שיעור. לא ציפינוּ כלל להשתתפוּת גדולה כל כך ולא פיללנוּ לראות שכבה בוגרת כל־כך. היוּ בפגישה 152 בוגרים מלבד השבליים ומלבד 10 בוגרים אורחים מריגה. הורגשה ומורגשת התנוּעה, אך גם הורגש, שאינה אלא בת שנה בלבד. היה בפגישה גרעין־אנשים נאה הבא בחשבון להנהלת ההסתדרות, ביחוּד במקומות, – אך עם זאת היה גם חומר גלמי הרבה. וחומר זה תובע הרבה ודרוּשה עבודה ענקית. רבה זעקת המקומות למנהלים ולחומר־הדרכה. מבחינה חברתית הצליחה הפגישה מאוד. היא עזרה הרבה לחיזוק עמדתה הציבוּרית של ההסתדרות. הערב הראשון היה פומבי, והתאסף קהל אורחים גדול. הפתיחה הזאת עשתה רושם חזק על החבריה עצמה וגם על האורחים. אוּלם הגימנסיה היה מלא מפה לפה. יצוין, כי בכל שלושת ימי־הפגישה עמדו לרשוּתנוּ הגימנסיה ובית־הספר על כל שירותיהם: הסקה, מיחם לתה, ללא כל תשלום. מורי שבלי עקבו בהתעניינות אחרי הפגישה, בירכוה והשתתפוּ בה. רשימת הברכות היתה ארוּכה (מברק מן הועד הפועל של ההסתדרות) ולצערנוּ הרב, בגלל רשלנות, חסרה ברכת המחלקה והקיבוצים.

שבוּעים לפני הפגישה עמדתי בחזית־אש. אחר השיחה עם לויטה, ואחר ההסכם על הימנעות חתירה הדדית וכו‘, התחילוּ במסע־הצלב נגד הסתדרוּתנוּ. לפי דברי המקומיים דומים ימים אלה לימי הפילוג ב’השומר הצעיר’.

השנה הראשונה עברה כאן מתוך מלחמה ב’קיבוץ הארצי. השנה עומדים אנוּ לפני תפקיד גורלי: לפני ביצור תנוּעתנוּ ולפני חיסונה מפני התקפות ‘פנימיות’ של ‘החלוץ הצעיר’. אמנם ‘הקיבוץ המאוחד’ משתמש בדבר ומפיץ שמוּעות שהרבה קנים עברו ל’החלוץ הצעיר‘, שהסתדרוּתנוּ כהסתדרות ‘השומר הצעיר’ מתבטלת, ושאני עוזב את ליטא וכו’. אך בינתים באה הפגישה הנהדרת כהכחשה ברוּרה. יכולנוּ להודיע לחברינוּ שכל הקנים, ‘ברוך השם’, ‘חיים וקיימים’.

חדשי החורף יחלפו מהר, וב־20 באפריל יהיה לכם ה’כבוד' להיפגש אתי בכנרת⁸. חובה לחשוב מיד על אדם, שיבוא בסוף מרס לליטא. אסור להשאיר כאן את ההסתדרות ליום אחד בלי שליח. האיש החייב לבוא הוא גלר⁹ או מועמד אחר.

ב־24.12 אסע לפגישה השומרית לריגה. בפלוּגת השומרים בריגה קיים קן מוסוה של ליקבידציה ציונית, בכל מיני אמתלאות (אוניברסיטה, פשיטת רגלה של ס.ד. וכו').

כתבוּ!! מה על השליחוּיות העומדות לצאת לרומניה, לאמריקה? כתבוּ מה בקיבוצים וב’קיבוץ המאוחד'?

שלום! שלכם

אליק

קובנה, ‏ 28.12.1931

שלום לך, סרני!

קיבלתי את גלויתך ומילאתי מיד את בקשתך. לבחור מקניגסברג נשלחה חבילת חומר הגונה וכבר קיבלתי ממנו אישור על קבלתה.

בודאי תתפלא שלא כתבתי לך מיד עם בואי לליטא. נקלעתי כאן למציאות שהפסיקה באופן חריף כל כיוון הפעולה שצייַנו בשיחותינו בברלין. פגשתי כאן אנשים בעלי יזמה להקמת ‘החלוץ הצעיר’, וצעדיהם הראשונים היו מכוּונים דווקא לקנים ולסניפים של הסתדרותנו. ככל שהדבר נראה מגוחך ומכוער, העובדה נשארת עובדה: זכינו בליטא למלחמת־אחים בין חברים לקיבוץ אחד בארץ. במציאות הליטאית, על הסתדרויותיה הרבות ועל עיירותיה הקטנות, אין נוער בלתי־מאורגן העשוי להיות נושא ריאלי להקמת תנועה חדשה של ילדים ונוער. דרך החתירה תחת הקיים נשארת איפוא הדרך היחידה.

התבין, סרני, שבמצב זה אין כל טעם והגיון להמשיך בקו שהתחלנו בברלין. אם לאחר שישבנו כאן עם המזכירות הראשית של ‘החלוץ הצעיר’, בצירוף מהרשק ולויטה, לקבוע הסכם מסוּים על אי־חתירה הדדית ועל עבודה משותפת, באו כעבור שבועים מעשים מצד אנשי ‘החלוץ הצעיר’ העושים את דבריהם פלסתר, הן תבין עד היכן הרחיקו לכת מתוך שכחת כל אחריות חלוצית וקיבוצית.

אתמול השתתפתי בפגישה הראשונה של קיבוץ־עליה לקיבוץ המאוחד. את הפגישה הקדישו לשאלה מרכזית: יצירת ‘החלוץ הצעיר’. שעות עסקו בביקורת על תנוּעות־הנוער. במחי־יד ביטלו את כולן. 5–6 שעות הלהיבו אוירה של שׂנאָה והתנגדוּת לבוגרי תנוּעות־הנוער. כדי להצדיק את יצירת ‘החלוץ הצעיר’, צריך היה להראות, כי גם הבוגר מהשוה"צ־הצופי־חלוצי, אינו עובד ב’החלוץ', שהוא ‘מתבדל’.

היחיד, שתפס בסוף הפגישה את אשר עשו כאן, היה מהרשק, שניסה לדרוש הבחנה בין שני סוגי ‘השומר הצעיר’ ולהזכיר כי בכל זאת קרובים אנו, עובדים יחד ב’החלוץ' ובקיבוץ המאוחד. זה היה בשעת הנעילה, אך דברי אזהרה אלה נבלעו, בלי ספק, בתוך הצעקות ההיסטריות הקודמות. השני שניסה לעמוד נגד זרם השנאה אלינו, היה יצחק בלומברג מגבעת־ברנר, שהותקף על כך בטונים הגבוהים ביותר.

על אף ההתקפה הזאת ועל אף יחסי־המלחמה שכפו עלינו, לא סטיתי מדעותי, שהבעתי לפניכם בפגישתנו בברלין על האפשרות ועל הצורך בפגישה בין חלקי הנוער של הקיבוץ המאוחד. העיכוב הוא מצד מזכירות הקיבוץ בארץ. טבנקין אמר בישיבת המזכירות: יעשה כל אחד מה שהוא רוצה'. הרי כאן מתן אישור למצב הפירוד.

התנועה כאן בליטא מתפתחת מיום ליום. בחנוכה נתקיימה פגישתם הראשונה של בוגרי ההסתדרות. השתתפו קרוב למאתים בוגרים. התנועה פשטה בעשרות ערים ועיירות והיא חודרת למקומות חדשים. בפגישה נוסד קיבוץ־עליה הכולל 120 איש. עשרות חברים מתכוננים לצאת לקיבוץ הכשרה. בינתים הם פועלים בסניפי ‘החלוץ’ ובשכבות הצעירות של ההסתדרות.

כתוב מה נשמע ב’קדימה‘. המתקדמת עבודתך? מה ב’ברית־העולים’? איזו אפשרות אתה רואה עכשיו בפגישת הסתדרוּיות הנוער שלנו? באיזו הזדמנות?

אחכה לתשובתך. דרישת שלום לחברי י. ו. ב.

א. שומרוני

קובנה, 6.1.1932

שלום, חברים!

אתמול שבתי מביקור של 5 ימים בריגה. אולם בטרם אספר על ביקור זה, אמסור שורות מספר על השתתפותי בפגישת קיבוץ־עליה של הקיבוץ המאוחד. בפגישה לא נתבררו שאלותיו החיוניות של קיבוץ־עליה, אולם יום תמים חיממו אוירה רווּית רעל והתנגדות לבוגרי תנועות־הנוער – ללא הפליה בין שומרים לשומרים. "כולם, כולם אינם של ‘החלוץ’, אין חלוצים מלבדנו, אנחנו ה’סתם־חלוצים‘, זה שמנו וזו גאוָתנו’. הדברים נאמרים בביטול גמור כלפי אחרים. היתה בי הרגשה, שאני עומד לפני ‘אתה בחרתנו’ חדש. הנאומים היו כמו במיטינג, ולמתעניינים בפסיכולוגיה המונית, ניתן מקום נרחב לחקירה. מובן, שלא היה חשבון להודות אף ברמז קל, כי עשרות שומרי תנועתנו, אשר יחסם ל’החלוץ' שונה מיחסם לקיבוץ הארצי נושאים בעול, אחראים ועובדים ב’החלוץ', שהרי הודאה בכך חותרת תחת הנסיון חסר־ההגיון ליצור הסתדרות נוער חדשה.

הזהרתי את החברים מדרך זו של הצרת מסגרת ‘החלוץ’, ועשייתה מונופולין של סתם־חלוצים. היתה הקשבה לדברי, ואולי גם נזרעו כמה גרעיני־אֵמון לדרכנו ב’החלוץ‘. כשניסה חבר מגבעת־ברנר, יצחק בלומברג, ‘להזכיר’, שקיימת תנועה קרובה לנו, והוא שואל בתמימותו: איך ייתכן להקים בעיירה מסוּימת את ‘החלוץ הצעיר’ כשרוב הנוער כבר נמצא ב’השומר הצעיר’ נצ“ח? – הבחור הוא מקבל ‘מנתו’, אף כי ארץ־ישראלי הוא, בכעס ובזלזולים. על הסכנה שבמגמה זו תוכלו לעמוד מדברי הנעילה של מהרשק: ‘יש בי הרגשה קשה מן הפגישה, על שפיתחנו רוח התנגדות לחלקים בתוך ‘החלוץ’, שיהא עלינו מחר לעבוד אתם יחד. מחובתי להדגיש, שיש להבדיל ולהבין, ש’השומר הצעיר’ נצ”ח היא התנועה הקרובה אלינו ביותר, זוהי תנועתנו. את החברים האלה יהא עלינו לקרוא מחר לעבוד ב’החלוץ'.

ביקור במחנה גדנ"ע [אליק ראשון משמאל]

אליק שר במסיבת־פרידה לסיום עבודתו בנח"ל

על אף רוח הפגישה. לא נשנה את עמדתנו ב’החלוץ' ואת רצון העבודה המשותפת.

אחר פגישה זו נסעתי לריגה. באתי ביום האחרון לפגישה השומרית הכל־לטבית, אך הספקתי להיפגש עם חברים רבים מן הפרובינציה, והעיקר: עוד היתה לי שיחה עם גדוד השומרים בריגה השקול כנגד חצי־הפגישה (100 חבר). נתגלה דור שומרים חדש, נאמן מאוד ומסור. אולם בשיחתי עם גדוד הבוגרים הריגאי בשאלה שנתעוררה, על יחסנו לעבודה הפוליטית בגולה, לרגל כניסת חבר אחד למפלגה, הרגשתי מיד את הרוח האידיאולוגית שנשבה בפגישה ואת חוסר היציבות של האנשים. הויכוח הציוני בפגישה תפס מקום מועט (אולי גם מפני זה, שאני, המרצה בשאלה זו, לא הגעתי במועד לפגישה), גם השאלה על דרכו של הבוגר בתקופת סגירת שערי העליה לא תפסה מקום רב. השאלה המרכזית בפגישה היתה: תפיסתנו הסוציאליסטית. הויכוח היה רחב, והשתתפו בו כ־30–40 חבר. החבריה אומרים שהויכוח עמד על רמה תרבותית גבוהה. הסיכומים היו ברוח הסוציאליזם המהפכני השמאלי. צוּין, כי בגלל ‘הרפורמיזם של הס. ד. ובגלל פעולת החתירה של הקומוניסטים – אי אפשר לתפוס את השלטון באירופה’, וכי ‘הסוציאליזם יתגשם רק מתוך אחדותו של מעמד הפועלים’.

מדאיגה אותי התלישוּת מחייו הריאליים של הפועל האירופי, התעלמות ממתן תשובה ממשית על צרות הפועל היום וקורת־הרוח מניסוח רדיקלי. מדאיגה עוד יותר השפעת כיוון זה על שאלותינו המעשיות בתנועת־הנוער החלוצית בשעה ששערי הארץ סגורים.

לשבחם של החברים ייאמר, שאין בריגה ציבור ער במובן החברתי והתרבותי כגדוד השומרים; במצב של חוסר מוצא לכל המרץ הרב הזה – לא לעליה ולא להכשרה, מובנות הסטיות הללו. הסיסמה הנישאת בפי כל היא הפעלתם של הבוגרים. אחר ויכוח ממושך עד חצות ואחר התקפה ‘גנרלית’ מצדי על ההליכה בצדי דרכים – נתקבל סיכום, המפרש את תוכן עבודתנו הציונית־סוציאליסטית בגולה בזמן נעילת השערים: חתירה להכשרה קבועה, להכשרה מקצועית לאור דרכי הקיבוץ בארץ, פעולה ציונית־סוציאליסטית בין המוני הנוער היהודי ומשיכתם לשורות ‘החלוץ’, פעילות יתר ב’החלוץ‘, הרחבת מפעלנו החינוכי, פעולת הליגה וכו’ – אלה הם השטחים הנשארים ריאליים לגבינו גם בשעת מצוקה זמנית זו.

שלום.

אליק

גלוּת ליטא היא חטיבה מיוחדת של יהדות, שנשארה מחוץ להתבוללוּת. מדינה צעירה היא ליטא. תרבותה אינה עשויה למשוך את היהדוּת להתבולל בתוכה. ערכי יהדות חזקים לה לליטא – והיא כמעט יחידה בעולם במובן זה. החינוך העברי מקיף חלק גדול של הילדים. בתי־הספר העבריים נתמכים על־ידי הממשלה. המורים קרובים לציונות ולארץ־ישראל העובדת, אך אין הדבר משתקף בפעולתם בבתי־הספר. יש בליטא כ־240 נקודות ישוב יהודיות. ב־220 יש סניפי הקרן הקיימת. חלקם הגדול של הישובים האלה הם עיירות יהודיות ב־100 אחוז. תהליך ההתבוללוּת כמעט שלא נגע באלה, מה שאין כן תהליך ההתרוֹששוּת הכלכלית. תופעה זו יש לה לא רק אופי טרגי אלא גם מצב מגוחך. מצויים ישובים שלמים התלוּיים בצ’ק האמריקני. אבל גם זה הולך ופוחת. היהדות הזאת בכללה היא ציונית. זרם אנטי־ציוני כמעט שאינו קיים. יש זרם אידישיסטי קטן. הקרוב להזדהות עם התנועה הקומוניסטית. בתנאי השלטון הפאשיסטי אין תנועה קומוניסטית רשמית, אך רעיונותיה הם רעיונות האידישיזם.

הדת עדיין ממלאה תפקיד חשוּב. גם בקרב חלק מהנוער, ביחוּד בעיירות הקטנות. יש מקרים, שנער יוצא להכשרה ובהיתקלו בפעם הראשונה בחייו בבישול בשבת, הוא בורח הביתה מן ההכשרה.

על ‘החלוץ’ הליטאי עברו כמה וכמה תקופות. בפעם האחרונה חזר ונתארגן על־ידי רשיש¹. הוא האיש הפופולרי ביותר ביהדות ליטא. ‘החלוץ’ מקיף כ־1100 חבר. כוחו אינו בכמותו בלבד. הוא המרכז לכל התנועה; בלעדיו לא תתואר הפעולה הציונית. שוב אין שנאת ציונים ל’החלוץ', כי ירדה השפעת הרביזיוניסטים. חשוב מפעל ההכשרה. יש אפשרויות הכשרה בקנה־מידה גדול. 280 חלוּצים היו מרוכזים בשנה הזאת בהכשרה בגליל אחד (בנקודות הכשרה במרחקים קטנים זה מזה כמו בין ישובי עמק יזרעאל).

תנועת ‘השומר הצעיר’ הצופית־חלוּצית (נצ''ח) התחילה בפעוּלה בשנת 1930, אחרי הפירוד בוורוטקי. הסתדרותנו היא השניה בגדלה אחרי ‘השומר הצעיר’ מיסודו של הקיבוץ הארצי. הסתדרותנו מקיפה חלק מהחברים שהיו לפני כן בתנוּעת ‘השומר הצעיר’ המאוחדת, אולם רוב החברים באים משכבות שלא היו מאורגנות מעולם. כיום יש קרוב ל־1500 חבר בכל שלוש השכבות, ב־34־35 קנים. הפרי הראשון – 200 בוגרים, שרובם ב’החלוץ'. בהכשרה היו בשנה הראשונה 30 חבר. כעת מוכנים לצאת להכשרה – 60. עיקר הפעוּלה – עבודה חינוכית. הרמה התרבוּתית של הנוער, פּרט לעבריוּתו, נמוכה מאוד. חוץ מן העברית אין יניקה משום תרבות. הרוסים הפסיקוּ את השפעתם, אידיש אמנם מדוברת, אבל אין התרבות האידישאית משפיעה. גם התרבות העברית אינה חודרת במידה מספקת. עד היום מעטים עתוני ‘דבר’ בליטא. גם ספרי תנועת הפועלים הארץ־ישראלית לא חדרו לשם. השליחים מן הארץ מהווים את הגשר בין הארץ ובין הגולה.

תנועתנו נמצאה כל הזמן בקשרי מלחמה עם ‘השומר הצעיר’ (הקיבוץ הארצי). אם בפולין יש מקום לתנוּעה השומרית, במגמתה השמאלית על רקע הציבוריות שם, הרי בליטא דרושה פעולה רבה עד להכרה סוציאליסטית אלמנטרית. הציבוריות בליטא מושפעת מארץ־ישראל העובדת, ובתוכה מורגשת השפּעתה של תנוּעת צ.ס.

עד הזמן האחרון היתה תנועתנו היחידה הקשורה בקיבוץ המאוחד. בחדשים האחרונים נפתחה פעוּלה לארגון תנועה נוספת של נוער וילדים: ‘החלוץ הצעיר’. קיימות 7־8 נקודות. יש קושי רב בהקמת תנועה חדשה, לרגל הפיצוּל הרב הקיים מכבר בתנועת הנוער: ‘השומר הצעיר’, מהקיבוץ הארצי, ‘השומר הצעיר’ הצופי החלוצי, גורדוניה. אף היו התנגשויות. ניגודים בין אחים קרובים קשים ביותר.

‘החלוץ’ בליטא היה עד הזמן האחרון תנועת הכשרה בלבד. בחדשים האחרונים היה נסיון להקים את ‘החלוץ’ לא רק על מרכזו ועל נקודות הכשרתו, אלא גם על סניפיו. נסיון כזה שימש הסמינר, שארך 6 שבוּעות ושרוכזו בו כ־30 חבר.

יש שאלה שהיא ספציפית לליטא: הרוב ב’החלוץ' הן חברות (היתה הגירה גדולה מכאן, בעיקר של בחוּרים). עובדה זו מכבידה על הסידור בהכשרה. יש כ־120 שאלונים של חברים, אך מספר שאלוני החברות גדול פי שנים. אחוז החברות בתנועת הנוער גדול מאשר בין סתם־חלוּצים.

העליה האחרונה הכניסה רוח־חיים והתעוררוּת בתנועה. כ־80 חבר עלו ממקומות ההכשרה של ‘החלוץ’. הדבר הורגש בתנועה ובהכשרה.

בלטביה: סמוּכה לליטא לטביה, השונה בהרבה מליטא שכנתה. אין לה פרצוּף ציבורי מסוּים. נאבקות בה השפעות תרבותיות שונות: רוסית, גרמנית, לטבית, ואין פרצוּף תרבותי אחיד ליהדות. בתי־הספר בה מגוונים מאוד: באידיש, בגרמנית, ברוסית, ויש בה גם בתי־ספר עבריים מעטים.

הסתדרויות הנוער כבשו לעצמן מקום מסוים ביהדות הלטבית. ההסתדרוּיות החשוּבות: ‘השומר הצעיר’ נצ"ח, אחריה – ‘גוֹרדוֹניה’. ‘השומר הצעיר’ קיים כ־5 שנים כתנוּעה מאוּחדת. הסתדרות זו הנה בעלת מסורת בחינוך. היא מקיפה 1800–2000 חברים בנקודות שונות (בריגה – 300, בדוינסק – 250). יש עליה חלוצית מלטביה (כעת 38 עולים בקיבוץ ‘השומר הצעיר’ בטבריה); השנה יצאוּ 120–130 מן ‘השומר הצעיר’ להכשרה. הישגים נאים יש גם בחינוך, אך התנועה עדיין לא הגיעה למכסימוּם אפשרויותיה. מלחמתה העיקרית בתוך הנוער היא ב’ברית טרוּמפּלדוֹר' (מיסודם של הרביזיוניסטים). ‘גורדוניה’ היא הסתדרוּת לא גדולה, כוחה ב’החלוּץ' מועט מאוד, יש גם הסתדרות ‘נוער ברוּכוֹב’ (מיסודה של המפלגה הצ.ס.), שהתפּתחה במגמה חלוּצית. מתוכה עלה קיבוּץ סרגוביץ שנקלט בפלוּגת ‘הרצליה’. קיים בלטביה ה’בּוּנד' (כמעט שאינו קיים בליטא), יש השפּעה קוֹמוּניסטית ושל ‘ברית טרוּמפּלדוֹר’.

הדוקים הקשרים בין ליטא ובין לטביה. אין צורך בויזה כדי לנסוע מארץ אחת לשכנתה. ואמנם בסמינר האחרון שנערך בליטא השתתפוּ 5 חברים מן ‘החלוץ’ בלטביה. גם בהכשרה בליטא משתתפים חברים מלטביה. מקיימים גם ביקורים הדדיים בליטא ובלטביה ומחליפים הדדית חומר הדרכה.

1932

באניה ‘פולוניה’. 25.6.1936

חברים יקרים

אניה מלאה יהודים – צעירים ולא־צעירים, פועלים, סוחרים וסתם יהודים – מפליגה מחופי הארץ, בה קרוב ל־500 (!) איש. הללו נטשו מאחוריהם את הארץ המתבוססת בדמיה וייפגשו בעוד ימים מספר עם אלפי יהודים מן הגולה. השאלה המנקרת במוח: למה נוסעים הם אל הגולה? איזו רוח יפיחו בין אלפי היהודים אשר אִתם יבואו במגע? התהא זאת רוח יאוש, רפיון ידים או שתהא קריאה לעידוד ותגבורת! לוּ אוכל לערוך משאל באניה כדי לדעת לשם מה נוסעים עכשיו מהארץ כל כך הרבה אנשים! כמה מהם משתייכים לטיפוס ה’יורדים‘, השורפים מתוך יאוש את הגשרים מאחוריהם ואשר מחר־מחרתים יפיצו שנאה וארס בצוּרות שונות? הנה כאן בעלי־בתים ה’סרים’ הביתה, לפולין, מתוך הנחה של ‘חבי כמעט רגע עד יעבור זעם’. כמה כאן אנשים אשר על אף הכל אין הם נכונים לוַתר על הרגלם לבלות את חדשי הקיץ באירופה? כמה מהם נוסעים לרגל ענינים שאינם סובלים דיחוּי? אני מתהלך בתוך ה’ישוב' הזה של ‘פולוניה’ המאוכלס מאה אחוז יהודים ומחפש תשובה לשאלות אלה.

ביום הראשון לאחר ההפלגה שררה בציבור שתיקה למופת בעניני הארץ, כאילו נדברו האנשים ביניהם על כך עוד לפני ירידתם באניה. רגע חשבתי, שנמנעים הם משׂיחה על הנעשה בארץ כדי להיפטר ממתן תשובות לשאלה המרחפת באויר: איך עוזבים במצב כזה את הארץ? משהתחיל הציבור לבלות את הזמן בנעימים, משמילאו לקול צלילי הפטיפונים זוגות רוקדים כל חלל ריק, משזרם הקהל בהתלהבות אל משחקי המזל שנערכו עליידי הפקידים שמתפקידם לשעשע את הנוסעים, ומשנהר הקהל בהמוניו לסרט קולנוע תפל, הבינותי שאין אנשים אלה נוטים לקלקל את מצב רוחם בשיחות ובידיעות על יריות, על פצצות וכדומה.

נחמתי היחידה היתה שבשעות הערב אשמע, לכל הפחות, את הידיעות היבשות והרשמיות של רדיו ירושלים, אך הופתעתי כשנודע לי שרדיו ירושלים לא יישמע כאן. נמצאו אנשים שאירגנו משלחת אל פקיד גבוה באניה, הלז דחה אותנו באמתלאות שונות ונמצאנו מנותקים מן הנעשה בארץ ששה ימים. מפה לאוזן מוסרים שהקפיטן אינו מסכים למסור את ידיעות ‘קול ירושלים’, כדי שלא לעכור את רוחם של הנוסעים המטיילים. תארו לעצמכם את מצב רוחי ב’פח' הזה, שלתוכו נפלתי.

אני מנסה לקלוט משהו מן השיחות בין הבריות כאן. עומד לו תייר אמריקני שאינו נפרד לרגע ממשקפתו וממַצלמתו ומסביר לקבוצת אנשים שנתרכזה סביבו, כי לארץ־ישראל צריכים לעלות רק יהודים אשר אין להם מוצא אחר. זוהי ההשקפה הידועה מכבר, שיש קיבוצים יהודים (אחינו הנרדפים בפולין ובגרמניה) הזקוקים לארץ־ישראל ויש כאלה שאינם זקוּקים לכך. אל השיחה נצטרפה במרץ מיוחד ובכוח שכנוע רב בחורה צעירה לבושה מכנסים קצרים וחולצת ספורט. חיש מהר השתלטה על הסביבה והסבה את כל השיחה לאפיק אחר. היא החליטה בלבה, שקבוצת האנשים העומדים ומקשיבים לה הם ילדים פוליטיים והחלה בעברית שוטפת וחיה, באמצעים מנוסים של פדגוג, להסביר מה זה רעב, עניים ועשירים, בהצביעה על ההבדלים הסוציאליים גם על הים (מחלקה ראשונה ושלישית). על מומנט זה התעכבה רק 2–3 רגעים, מורגש היה שלא זו מטרת נאומה. כאן שיבצה משהו מתולדות חייה: ‘הייתי ילדה קטנה. במקרה נקלעתי לסביבה לאומית, הושפעתי על־ידיה ועליתי לארץ. אך עכשיו שהתבגרתי נפקחו עיני. הארץ עניה וחרבה ולעולם לא תפתור את שאלת היהודים. האנטישמיות מקורה במשטר הקפיטליסטי, ועל כן קודמת לכל המלחמה הסוציאלית. אין הבדל בין יהודים ובין לא־יהודים, רק רוסיה פותרת את שאלת היהודים. כל עוד לא מוּגר הקפיטליזם באירופה צריכים יהודים לנסוע לבירוביג’אן. רק שם ניתנות אפשרויות כלכליות. לארץ־ישראל אין נוסעים אלא מתוך ‘סנטימנטים’. עמדתי כל הזמן מן הצד והקשבתי לקול המדבר בבטחון כזה, לסגנון העברי הנאה, לניסוח הבהיר של המשפטים ורציתי להיזכר מנַין הוא טיפוס זה המוּכּר לי כל כך? התערבתי בשיחה. שאלתי אותה שאלות, שבכוחן לשבור את כל קו הסברתה, ואז החלה להסתבך ולסגת. משום־מה לא היתה מעוניינת שיזהו את השקפתה עם השקפת המפלגה הקומוניסטית, וכשאחד הבחורים הטיח בפניה את המשפט: ‘אַת אנטישמית, ועורכת פרעות בארץ בשיתוף עם הערבים!’ – התנפלה עליו בשצף קצף והודיעה, שלוּ היוּ עכשיו על היבשה היתה תובעת אותו למשפט. בשיחה שקטה יותר, לאחר שחלק מן הקהל התפזר, סיפרה שחונכה ב’השומר הצעיר’ בפולניה, היתה זמן קצר בקיבוץ בחיפה, אחר־כך ‘התבגרה’, ‘הבינה’ וכו' וכו'.

27.6 – עמדנו יום תמים בפיריאוס. נצטרפתי לקבוצה שסיירה, בהדרכת מורה־דרך יווני המדבר גרמנית, באתונה ובסביבותיה. אודה, שנתמלאתי רטט למחשבה שרגלי תדרוכנה על אדמת אפלטון וסוקרטס, שעיני תראינה שרידי תרבות גבוהה, שנחרתה עמוק בלב האנושות לדורות רבים. בשוטטי בין חרבות אקרופוליס בתוך שרידי הבקום־תיאטרון ובראותי את העדות החיה הזאת לרמתן של הטכניקה, האמנות, הארכיטקטורה באותה תקופה, מתגנבת בלי משים המחשבה־השאלה: הייתכן, שבמשך אלפי שנים התקדמנו כל כך מעט?

רושם מיוחד עשה מורה־הדרך בהסברותיו. הוא כשלעצמו ארכיאולוג לפי מקצועו, גם משורר ומכונאי. מתוך תרגום לגרמנית של אחד משיריו שהשמיע באזנינו לא נתברר לי אם עיסוקו הארכיאולוגי הביאהו לידי כתיבת שירים או שנפשו הפיוטית דחפה אותו לחקירות ארכיאולוגיות, וייתכן כי אין כל סתירה בין שני אלה, באשר שירתו כולה מתמזגת עם דמויות התקופה הקלסית ששל יוון. לגבי האיש הזה אין השרידים והפסלים המרובים עצמים מתים. הוא מפיח בהם רוח חיים, הוּא מדבר וכותב עליהם כבן־התקופה ההיא, ואלפי השנים החוצצות בינו ובין אותו ‘תור הזהב’ של יוון אינן מונעות אותו מראות את פרפור הנשמה השוכנת, כביכול, בגוף הנערה – בפסל.

לא יקשה להבין כיצד הגיע משורר וארכיאולוג לשמש כמורה־דרך. אנשים מסוג זה סובלים מחסור. את נוסעי האניה האמידים מארגן משרד עירוני גדול לסיורים, ואילו המעמד הפרולטרי באניה (שגם לי הכבוד להשתייך אליו) אינו נרשם באניה על־ידי המשרד לסיורים. הוא יורד אל החוף, מתארגן קנוצות קבוצות, ועושה את דרכו ברגל ובאוטובוסים עירוניים (לא במוניות שכורות לכל היום כנוסעים האמידים) בלוית מורה־דרך כגון זה שלנו. בשכר הדרכתו, 13–14 שעות, לא ביקש מקבוצה של 24 איש אלא לירה ארץ־ישראלית אחת. שאר ההוצאות – על חשבוננו. ראינו הרבה, והרושם לא יימחה. בגאוה מיוחדת מצביע מורה־הדרך שלנו על אתונה החדשה, המאוכלסת ¾ מיליון תושבים (עם פיריאוס – מיליון ורבע בקירוב), שהיתה לכרך ב־35–40 השנים האחרונות. מרכז העיר בנוי יפה, אך מהלך רגעים מספר מן המרכז הסואן ראיתי המון סימטאות צרות ומרופשות, ללא מרצפת וללא עץ וירק, מעונות נמוכים ללא צורה, שקשה לכנותם בשם בתים ואשר העניות מבצבצת בהם מכל פינה וסדק. עניות זו נשקפת מן הבגדים המטולאים והקרועים של המוני העוברים ושבים וממראה הילדים המתגוללים בסימטאות. עברתי על־יד מחנה פליטים, הכולל 80 אלף נפש. זהו חלק מ־2 מיליון הפליטים היוונים מאסיה הקטנה שהועברו על־ידי הממשלה היוונית ב־1922. אמנם עברתי כ’תייר', דרך רפרוף, אך הרושם הכללי הוא כי אין מחזה זה שונה (ואם שונה – אז לרעה) משאר ‘קצוי הכרך’, ואולי אף גרוע מהם.

בשעת ארוחת הצהרים פרש מורה־הדרך שלנו עתון יווני ופנה אלינו בזו הלשון: ‘הרוצים אתם לשמוע משהו מן ה’פַטֶרלנד’² שלכם?' – לשמע המלה ‘פטרלנד’ הרעיד משהו בקרבי, חשבתי בלבי: אילו הבינו, בפשטות כזאת, בלי חכמות יתירות, אותם הפוליטיקאים הגדולים שבידיהם גורל הארץ, את עניננו הנקרא ציונות – כשם שמבין זאת הגוי היווני הטוב הזה – היה אולי גורלנו אחר. מתוך העתון נודע לנו, שששים אלף בדואים מעבר־הירדן מאיימים לעבור את הירדן ולבוא לעזרת ערביי ארץ־ישראל במלחמתם באנגליה וביהודים, ושחלק מהם כבר עבר ומחבל את מסילת־הברזל צמח־חיפה. תארו לעצמכם את מצב רוחי. מצד אחד אני יודע, שיש להתיחס בזהירות לידיעות הסנסציוניות שמפיצות סוכנויות טלגרפיות שונות, ומצד אחר, נסיון שני החדשים האחרונים בארץ לימדני, כי הרבה ממה שחשבנו לבלתי־אפשרי נתקיים, והדמיון שהוא בהכרח חולני במסיבות הקיימות עלול לתאר לעצמו מצבים אבסורדיים ולא־אבסורדיים.

חזרתי לאניה בהלך־רוח של דכדוך ובהרגשת־חרדה כפולה ומכופלת.

תפילתי היחידה היא להגיע במהרה לרומניה ולראות קצת עתונים יהודיים.

היו ברוכים, וישרו עליכם הברכה והשלום!

שלכם

אליק

נ. ב. בגלל החפזון בבוקר לא הספקתי ללחוץ ידי חברים רבים ולקחת מהם את ברכת הפרידה – אִתם הסליחה.

למותר להוסיף, שאני מחכה בכליון עינים ל’כל כנרת'³ ולמכתבים מאת חברים.

הנ"ל

פראג, 5.7.1936

לחברי המחלקה¹, שלום!

בקלוז' שהיתי ערב ויום. הייתי בישיבת ההנהגה הראשית (חברי ההנהגה עושים רושם סימפּטי מאוד). בישיבה התקיים דיוּן על המצב ב’החלוץ' ובעליה. דנו גם באפשרויות להתפתחוּת תנועתנו ברומניה.

בטרנסילבניה שליטה הסתדרותנו ברחוב הנוער היהודי. היא כוללת נוער ב־23 סניפים (‘השומר הצעיר’ עובד שם ב־5 סניפים בלבד), נתמכת על־ידי תנועת הבוגרים של ‘בוריסיה’ ואוצרת בתוכה פוטנציות חשובות של גידול והתרחבוּת. חסרים למנהלי תנועתנו שם שני דברים יסודיים: מסורת חינוכית ומעוף ארגוני. עם חברי ההנהגה ועם השליח אברהם הירש² ניסיתי לקבוע את דרכי הפעוּלה של ההנהגה הראשית ואת תפקידיה הדחוּפים של התנועה. אחרי מושבות הקיץ יכריזו על חודש ‘ארגון’. יש גם תכניות לחדירה לרומניה.

פרק מיוּחד ברומניה הם עניני ‘החלוץ’. עד עתה שלטוּ בו ‘השומר הצעיר’ ו’גורדוניה' והם קיפחו בהתמדה את אנשי ‘דרור’ ברומניה ואת אנשי ‘הבונים’³ בטרנסילבניה (דוגמה מאלפת: נתקבלה הקצבה גדולה מאת הסוכנות לעזרת משקי ההכשרה. המרכז השתמש בחלק מן הכספים הללו לכסות את גרעונו ואת השאר חילק בין משקי ההכשרה של ‘השומר הצעיר’ ושל ‘גורדוניה’. למשק החקלאי העצמי של ‘הבונים’ לא הקציבו כלום, ורק אחר תביעות ואיומים ניתנו להם לירות אחדות). בזמן האחרון חל שינוּי ידוע במצב. מתכוננים עתה לבחירות לועידת ‘החלוץ’. כאן התברר, שאנחנו (‘דרור’ ו’הבונים'), המהווים ב’החלוץ' 22%, יכולים להכריע את הכף בין שני הכוחות העיקריים. ‘השומר הצעיר’ הזדרז ועשה הסכם עם ‘דרור’ ועם ‘הבונים’ כדי להוות את הרוב במרכז ולהשאיר את ‘גורדוניה’ במיעוט.

המחלקה התנגדה לקבוע את הירש כשליח ‘החלוץ’ לרומניה, כי רצינו שיתמסר לפעוּלת הסתדרוּתנוּ בטרם יעבור להונגריה. מתוך פרטי הבירור נוכחתי לדעת שהיה חשוב לנו מאוד אילו נמצא עכשיו אברהם ברומניה. מוּטב לשמור על ההתפתחוּת ברומניה מאשר להיכנס לענין מפוקפק מאוד בהונגריה.

אני יושב זה יומים בפראג ומחר אסע לוינה. נמצאים כאן בחברתי אריה, מינקה⁴ וצבי יחיאלי. הם דנים במצב, והסיכוּם לעת עתה עגוּם למדי. צבי אינו מסכים להישאר כאן ולהשתתף במושבות הקיץ. אריה, אם לא יסע להתרפא בקרלסבד, יהיה כמה ימים במושבת המנהלים. הרי שהמצב חמור. הוחלט כאן, שעלי לקצץ את זמני במושבות של אוסטריה ואבוא ב־15 באוגוסט להשתתף במושבת המנהלים ובמועצת ההסתדרות שתתקיים לאחריה (27.8). עיבדנו כאן תכנית מפורטת של מושבת המנהלים וחילקתי ביני ובין אריה את ‘הנושאים הארץ־ישראליים’. אך הבעיה העיקרית העומדת כעת לפנינוּ היא ענין ההנהגה העומדת להיבחר, שתהיה בהרכבה צעירה וחדשה. במצב זה הכרחי להחיש את צאתו של איציק⁵. אין לשכוח, שעמדתו של ‘תכלת־לבן’ תתרופף גם ב’החלוץ' עם עזיבתו של א. אופיר. תוך חיפוּשים והתלבטות צצה בתוכנו תכנית חדשה. עד פרוץ המאורעות עשה כאן צבי יחיאלי פעולה כספית חשובה שנפסקה עם המאורעות. אין ספק, כי כעבור חדשים מספר יוכל צבי לחדש את פעוּלתו. הוצעה הצעה, שצבי יחזור הנה אחרי חדשים אחדים כשליח ההסתדרות במקומו של אריה, וגרטה⁶ ואיציק יעבדו ב’תכלת־לבן'. צבי הסכים לתכנית זו מתוך פקפוקים שונים. אריה כותב על כך היום גם לרוזנשטיין. עליכם לשגר משלחת לגבעת־חיים ולגמור בענין איציק וצבי יחיאלי.

הוינאים מקיימים שלוש מושבות: מושבת צופים של ‘תכלת־לבן’ מתקיימת ביוגוסלביה על־יד המושבה של ‘תכלת־לבן’ היוגוסלבית. ‘ברית־ביל"ו’ מקיימת מושבת צופים בתוך אוסטריה. לאחר מושבות הצופים תיפתח מושבת בוגרים משותפת.

אריה בהיר דורש את החשת בואו של צבי⁷. ההצגתם את השאלה בקיבוץ? ומה בדבר אברשה⁸? אני מציע להחיש את יציאתו. לבסוף ברצוני להוסיף, שבישיבות ההנהגות של טרנסילבניה וצ’כיה הודעתי שההנהגה העליונה עוברת לארץ, ועליכם להוציא לתנוּעה העולמית חוזר מפורט בשאלה זו. את המחלקה המערבית אוכל לארגן רק לאחר שתיבחר כאן בצ’כיה הנהגה חדשה ולאחר שיחודש המנגנון. בכל המקומות דורשים בתוקף שתוציאו את החומר של הסמינר, ביחוד את החומר החינוכי.

מתי נוסע לסיה ללונדון? מה עשיתם כדי להחיש את צאתו של פדקה⁹?

כתבו לוינה ובפרוטרוט.

שלכם

אליק

דרישת שלום לחברים.

כתבו פרטים על הנעשה ב’בתלם'¹⁰.

13.7.36, מחנה ‘תכלת־לבן’ הוינאי בגוזד (יוגוסלביה)

לחברי המחלקה, שלום רב!

נמצא אני עכשיו במושבה של ‘תכלת־לבן’ הוינאי, משתתפים בה 135 איש. על־ידנו מושבת ‘תכלת־לבן’ היוגוסלבי עם אלכס¹¹ בראש ובה 45 איש. כאן בהרים הקור עז, וקשה לי במקצת להתרגל לתנאים החדשים. את זמני חילקתי בין שלוש המושבות: ‘תכלת־לבן’, 'ברית־בילוּ" וצ’כיה¹².

לפני צאתי למושבות היתה לי ישיבה עם מזכירות קיבוץ־העליה המשותף ל’תכלת־לבן' ול’ברית־ביל"וּ'. עכשיו נמצאים 34 איש בהכשרה, 11 חברים יצטרפו להכשרה אחרי החגים. אל אלה ייספחו חברים חדשים בסתיו.

‘תכלת־לבן’¹³ עדיין לא נרפא מנגע השמאליות ועוד לא התבררו לי דרכי המלחמה בה. יש ביניהם שאינם מגלים את פרצופם. ‘ברית־ביל"וּ’ נקיה כנראה מן הפגע הזה.

מוינה עומדים לעלות ארבעה אנשים. ביחס לכיווּן העליה בארץ – דעת החברים היא, שיש לרכזה ב’בתלם' ולצרפה אל שאר הוינאים הנמצאים שם.

אלכס מתכונן לשוב בעוד זמן קצר לארץ. חובה לזרז את צאתו של השליח החדש ליוגוסלביה. אלכס הצליח להקים כאן התחלה חשובה ואפשר לפתחה.

כתבו. אליק

גוזד (יוגוסלביה), 17.7.1936

לח' צבי רוזנשטיין, שלום רב!

אני כותב אליך ממושבות הקיץ של ‘תכלת־לבן’ (הוינאי והיוגוסלבי). לפני יציאתי למושבה זו שהיתי בוינה 4 ימים בלבד. ובין השאר נפגשתי עם חברים רבים מן ‘החלוץ’. עד כמה שהספקתי לעמוד על המצב, מתוך שיחות עם חברים שונים, נתברר לי שבואו של שליח ל’החלוץ' דחוף מאוד והכרחי. אמנם, קיימת איזו לשכה המחלקת את מעט הסרטיפיקטים שישנם, אך אין תנוּעה סביב לשכה זו. רשומים על הנייר כ־1250 חברים ב’החלוץ' הוינאי, אך לאסיפת הסניף (אם עורכים אותה) באים 30–40. חושבני, כי על אף כל הקשיים לא ייתכן להשאיר את וינה בלי שליח. אני מציע לך להמשיך בלחץ על עזריאל שולמן מגבעת־חיים. הוא בקי בתנאי וינה, זוכרים אותו כאן, והוא יצליח בלי ספק.

לבסוף, ברצוני למסור לך כי על אף חתימתי על ‘דבר’ (לפי הצעתך: תשלום דמי המשלוח) לא קיבלתי עד עתה אף אֶכסמפלר אחד. גם את איגרות הועד הפועל לא קיבלתי. הן תבין, כי קשה להישאר בימינו אלה ללא ידיעות מן הארץ.

שלום רב.

א. שומרוני

גוזד (יוגוסלביה). 17.7.1936

שלום רב עליך, בנקובר!

אני כותב אליך ממושבת קיץ של ‘תכלת־לבן’ הוינאי המתקיימת ביוגוסלביה. זוכר אתה בודאי את ביקורי במרכז המפלגה לפני צאתי את הארץ. רציתי להיות בטוח שאקבל את החומר מן המפלגה והשארתי את כתובתי הוינאית, אך לצערי הרב, לא קיבלתי דבר, אף כי כבר הופיעו שני ביוליטינים חדשים מאז צאתי את הארץ. אבקשך, בנקובר, לכלול את הענין הזה בין שאר טרדותיך המרובות כי ‘בנפשי’ הוא.

בדרכי הנה עברתי ברומניה ובצ’כוסלובקיה. נפגשתי עם הנוער שלנו וגם עם חוגים אחרים. התפלאתי על השאננות ביחס למאורעות בארץ. אולי היו תגובות פסיכולוגיות בראשית פרוץ המאורעות, ועכשיו ‘התרגלו’. עד כמה שהספקתי לעמוד על הענינים, נתברר לי, כי הפעם לא קמה תנועה של כפירה או יאוּש, כפי שהיה הדבר ב־1929. אין להסיק, כמובן, מסקנות ביחס לעתיד וביחס לכל המקומות, אך הרושם הכללי: לא נבהלו.

אני חוזר על בקשתי לדאוג שמשלוח החומר של המפלגה יגיע אלי, ותבוא עליך ברכה.

אליק שומרוני

מושבת ‘ברית ביל"ו’, 29.7.36

שלום לך, אריה¹⁴ יקירי!

הגעתי הנה רק אתמול, קשה לי כעת לסכם את פעוּלת מושבת ‘תכלת־לבן’. הרבה ליקוּיים טכניים שם, אך העבודה היתה אינטנסיבית, ונדמה לי שהצלחתי למצוא קשר אל החבריה. ייתכן, כי יעלה בידנו החורף להביא את התנועה בוינה לידי קונסולידציה. אני כותב ‘ייתכן’, כי הקשיים מן הסוג הפוליטי עדיין לא הוסרו, ועדיין הם שוכנים בגוף הזה ומכרסמים את בשרו.

לענין השתתפוּתך במושבי המנהלים: אומר לך בכל הרצינות, שאינך רשאי לעשות דבר זה. נסעתי בכוונה דרך צ’כיה, כדי להבטיח את השתתפוּת שניכם (אתה וצבי) במושבה. אך לא ייתכן להשאיר את המושבה בלי איש מאתנו. מצבי אני כבר ברור לי: אחרי שתי המושבות האוסטריות אהיה כ’לימון סחוט', ואין הכוונה עייפות פיסית בלבד. הסכמתי לבוא לישיבת המנהלים של צ’כוסלובקיה, כי חשבתי שנוכל להגשים איזו תכנית עבודה. אך אינני יכול להסכים לנסוע לשם לבדי.

דרישת שלום למינקה ועדה¹⁵.

אליק

מושבת ‘ברית־ביל"ו’, 30.7.1936

שלום עליך, אריה¹⁶ יקירי!

את מכתבך המפורט קיבלתי זה כבר אך לא יכולתי להשיב עליו. שלשום הגעתי הנה מיוגוסלביה – ממושבת ‘תכלת־לבן’. עבדתי שם בתנאים שמנעו ממני מהתרכז בכתיבה. עדיין מוקדם לסכם את פעוּלת המושבה, אך יש לקוות שהיא תשמש התחלה טובה לשנת עבודה חדשה. יש ב’תכלת־לבן' הוינאי שתי מגרעות עיקריות: הפראזה השמאלית השלטת בין הצופים הבוגרים (בני 16) והעדר ההכרה באנשים הנאמנים שיש להיפטר לחלוטין מן הקן הקומוניסטי השוכן בתוך ההסתדרות. המגרעת השניה, קשה לרכז חבר אנשים בוגרים להנהלת ההסתדרות. בעשרים ימי עבודתי במושבה הספקתי פחות או יותר להתקרב אל האנשים ולרכוש את אהדתו של הגדוּד ה’מורד' תמיד (של הצופים הבוגרים). הכרתי את שתי החזיתות אישית, את חזית הנאמנים ואת חזית השמאליים וגרוריהם. טיהור ההסתדרות מן הנגע הזה ייתכן רק בעבודת החדשים הקרובים.

כאן במושבת ‘ברית־ביל"ו’ האוירה שונה לגמרי. מצוּיים כאן חסרונות אחרים, אך החומר האנושי סימפטי מאוד ואיננו יודע דבר על צרת השמאלניות. ענין איחודן של שתי ההסתדרויות מסובך הרבה יותר משחשבנו בישיבות המחלקה. לא ברור כלל, אם נהיה חזקים יותר אחרי האיחוד. אם יבטיחוּ את קיומי אשאר שם כל החורף ואנסה להביא את התנועה בוינה לידי קונסולידציה.

ביוגוסלביה התקדמו הענינים יפה. נפגשתי עם האנשים וערכנו את תכניות העבודה. אלכס רוצה לשוב, אך הכרחתי אותו לחכות עד שיבוא אריה שינדלמן וימלא את מקומו.

אני מקיים קשר אל ארבע ארצות במערב (מלבד הונגריה, כי לא ברור לי מה המצב שם). על אופן פעולתה של המחלקה המערבית נחליט אחרי ועידת ההסתדרות הצ’כית בהתיעצות עם ההנהגה החדשה שתיבחר.

לסיה כבר יצא ללונדון. מופס¹⁷ מגבעת־חיים עומד להגיע לוינה בענינים פרטיים. המחלקה דורשת ממני שאשלח אותו לשנה ל’הבונים' באנגליה (הוא יודע אנגלית).

במושבה זו של ‘ברית־ביל"ו’ אשאר עד 14־15 באוגוסט. מכאן אסע למושבת המנהלים בצ’כוסלובקיה ואשוב לוינה בראשית ספטמבר.

שלום. אליק

1.8.1936

לחברים בקיבוץ

זה חמישה שבועות מאז יצאתי מן הארץ. משונה וקשה המעבר ממתיחוּת של קרבות כבדים אל מחנות קיץ של נוער צוהל, מתרונן ומשתובב. דרושה איזו הבלגה מיוחדת כדי שלא להיות יוצא דופן במערכת הפעוּלות הרגילות. רק ההכרה, כי גם כאן חזית, כי לא נעמוד במלחמה זו שהוכרזה עלינו, אם לא נדביק את המוני היהודים והנוער שבגולה בהרגשתנו ובחרדתנו – רק הכרה זו מכריחה אותך להסתגל לתנאים ולצורות העבודה השונות: להסביר השכם והערב לכל יחיד ולכל חוּג, לחזור לעתים על אמת אלמנטרית ולהמריא לפעמים למרומי הפוליטיקה הגבוהה – וכל זה בלוית מנות גדוּשות של טלגרמות יום יום על פצצה בתלמוד־תורה, על הרוג בכפר־סבא ועל יריות החוזרות ונשנות אל רמת־הכובש.

מתגבשת בי ההכרה, למראה התגוּבה הקיימת כאן למערכה שאנו עומדים בה בארץ, כי עוד בראשית המאורעות שגו מנהיגינוּ ומוסדותינו המרכזיים שגיאה פטלית וחמוּרה. אסור היה להרגיע את הגולה. מוטל היה עלינו, מיד עם התברר תכנה האמיתי של המערכה הזאת, להכריז על גיוּס המוני היהודים למלחמה זו, שהיא מלחמתם; להצביע על דרכי פעוּלה קונקרטיים, למתוח את כל העורף הגדול הזה – ששמו גולה – כלפי החזית. ומה עשינו? תחילה הודענו, שאין צורך בשום פעולות כספיות מיוחדות וכי הישוב עומד איתן, ואחרי כל טלגרמה מגזימה של יט"א, שלחנו טלגרמה מרגיעה של ‘פאלקוֹר’¹⁸. והתוצאות? מאות אלפי היהודים, שכל תקוותיהם קשורות בארץ־ישראל, נעשו תוך שלושה חדשים לקוראים פסיביים של כרוניקת הדמים. רבים מתרגלים ונעשים אדישים. ומי ימנה את אלה שתולעת הספק מתחילה לכרסם בלבם?

כשאני מסתכל במתרחש כאן: בארצות מרכז אירופה ומערבה, כשאני נושם כאן את רוח מתיחותם ודריכותם של ההמונים, כשכל פגיעה בגבולות וכל צל של חשד מעין זה מקימים ומגייסים עמים (לא נדון כעת על המטרות), הרי כלימה תכסה את פניך למראה ההמונים היהודים. אלה עומדים זה שלושה חדשים פרוקי־נשק, פטורי־מעש, בלי סיסמה של תשובה על מלחמה ממש שהוכרזה עלינוּ, שאפשר לכנוֹתה, בלי חשש של מליצה, מלחמה לחיים ולמוות.

את המצב הזה אני מרגיש היטב גם בעבודתי בנוער. הקומוניזם, אשר שינה בשנים האחרונות כמה וכמה פעמים את עמדותיו ותכסיסיו והמסתגל לתנאים השוררים בכל ארץ וארץ, הוא כיום כוח משפיע בקרב הנוער בכלל ובתוך הנוער היהודי בפרט. אם בוינה, למשל, טושטשו לגמרי בתוך פעוּלת המחתרת התחוּמים בין הסוציאל־דמוקרטים ובין הקומוניסטים, כשהאחרונים הם המכוונים למעשה את הפעוּלה, הרי כל חבר שלנו העובד והקרוי להירשם באגודות המקצועיות הבלתי־לגליות, בא במגע מסוּים אל הפעוּלה הקומוניסטית. לכל ענין הקומוניזם כאן ‘ריח’ אחר, שונה מן ה’ריח' הידוע לנוּ ואם נוסיף על כך שקשה לעתים להבחין בין חבר המסתפק באהדה סתמית לסיסמאות שמאליות, ושבנקל אפשר להחזירו למוּטב, ובין חבר היושב בתנועה בתפקיד של ‘סוכן’ – הרי תבינו את כל הקשיים שבפעוּלה. ואף־על־פי־כן קיימות תקוות מבוּססות, שיעלה בידנו להביא את התנועה כאן לידי קונסולידציה.

את מכתבי זה אני כותב ממושבת קיץ של ‘ברית־ביל"ו’ הוינאית.

הגעתי הנה לפני שלושה ימים ממושבת ‘תכלת־לבן’ הוינאי. שתי המושבות כוללות כ־400 ילדים ובני־נוער; העבודה רבה ומיגעת. כינוני כאן בשם ‘משיח’, כי שתי ההסתדרויות מצפות לי זה שנה, ומחוסר שליח, חיברו אניקדוטות על שליח־’משיח‘. ב’ברית־ביל"ו’ יש לנו חומר אנושי יקר. בחלקו הגדול הוא מבין ומדבר עברית, והעיקר הוא משוחרר כמעט לגמרי מן השמאליות המכרסמת את גוף ‘תכלת־לבן’. הבעיה המרכזית: איחוד התנועות, ניצול האפשרויות האובייקטיביות להרחבה וגידול. המושבות משמשות התחלה טובה. לעבודה במושבות גייסתי גם את ליובה רביץ.

ליובה חושב לבוא לקיבוצנוּ. מתוך סבל רב, כשהוּא נתון לרעב למחצה לשליש ולרביע, למד בוינה את תורת הארגון והניצוּח על מקהלות פועלים. הוא למד לנגן, לחלל ולתופף על כלים מכלים שונים ומשוּנים, אשר שמותיהם לא אדע. הוא חסך פרוטה לפרוטה מארוחת יומו וממתנות נדבנים שונים וכבר רכש את מרבית הכלים הדרושים לארגון התזמורת. תכניתו: לארגן את הפעוּלה המוסיקלית בעמק הירדן. השאלה היא, אם ייוָצרו תנאים לארגון פעוּלה זו של מקהלה ותזמורת. עלינו לעזור לו בהגשמת תכניותיו.

הצרכים הבוערים ביותר של התנועה כלוּלים במלת קסם אחת: שליחים. בשני החדשים הקרובים חייבים לצאת צבי הרשקוביץ ואברשה לכטמן מקיבוצנוּ, פדקה מכפר־גלעדי, יצחק פניגר ואריה שינדלמן מגבעת־חיים. בלי חמשת האנשים האלה לא יתקדמו הענינים.

ברכתי החמה להופעת הילדים החדשים במחננוּ: של שפרינצה, אסתר ורבקה – גם האבות רשאים, כמובן, להתברך בחיל הזה. עד עתה לא ‘פינקתם’ אותי במכתבים. חלה הפסקה כלשהי גם במשלוח ‘כל כנרת’. מחברים רבים אני מחכה לשורות מעטות, לידיעות ולקטעי ידיעות על הנעשה בכלל ובקיבוץ בפרט.

היו שלום וכתבו. שלכם

אליק

דרישת שלום לכל החברים, בפרט לחברי ב’תנועת המכוניות‘. לצערי, אינני מוצא ב’כל כנרת’ שום ידיעות על הנעשה במקצועי. הייתי שמח מאוד לו היה אחד החברים הנהגים כותב קצת על הנעשה.

מושבת קיץ של ‘ברית־ביל"ו’, 12.8.1936

שלום עליך, מישה¹⁹ יקירי!

אני חושש, שנכנסתם לתקוּפת ‘בין הזמניםי, של ‘שלטון’ יוצא ו’שלטון’ נכנס. יודק²⁰ כותב במכתב האחרון, שמנגנון המחלקה עבר לקבוצת כנרת. ובכן, יקירי, היכן סימני עבודתה של המזכירות החדשה. בעיות התנועה דוחקות, ואנחנו חייבים לתת להן את הפתרון בזמן. כל החמצה מתנקמת בנו קשה. קודם כל עניני השליחים: את גבעת־חיים צריך ‘להפציץ’ במשלחות ובמכתבים ולהוציא משם את איציק ואת אריה שינדלמן. אתם חייבים למצוא בקרבכם את הכוח להוציא את פדקה ללטביה. גם את אריה ב’החלוץ' בצ’כיה מחויב מישהו להחליף. את אברשה לכטמן חייבים לשלוח אל הגולה. כל הפעוּלות הללוּ הן מינימליות, יש בידנו לא רק לקיים את התנועה אלא גם להרחיבה באופן ניכר ברומניה וביוגוסלביה, באוסטריה ובצ’כיה. מה דרוש לשם כך? לא להשאיר תפוצה ללא שליח.

מישה, עליך להמשיך בהוצאת ה’איגרת' והמכתבים השבוּעיים על המצב בארץ. חשיבות ממדרגה ראשונה נודעת לפרסוּם חומר חינוכי. בכל הארצות מורגש הצורך בחומר החינוכי. פרסם את החוברת בשאלת העבודה בשכבה הראשונה. רוב החומר הוכן על־ידי לסיה. אם ביכלתך לעשות עם פדקה איזו עבודה בקשר לכך, – הייתם מספקים בזה צורך דחוּף והכרחי, ואל תלכוּ בגדולות. עליכם לפתוח בסדרה של ‘דפים למדריכים’.

יודע אני, מישה, מה קשה עכשיו, במצב השורר בארץ, לעסוק בכל אותם הענינים, שעליהם כתבתי, אך איננוּ רשאים לנטוש את חזית הגולה – כי בנפשנוּ הוא. גם לי לא קל לעשות כאן את עבודתי בלוית מברקים על הרוגים ופצועים, אך אם התאזרנוּ עוז לעמוד גם על המשמר הזה – אל נעשה עבודתנו פלסתר.

כתוב לי מה נשמע אצלך באופן פרטי? מה מצב בריאוּתך? מה בקבוצת כנרת? דרוש בשלום החבריה: נתקה, ליוטק, חדוה, זהבה וכו' וכו'. דרוש בשלום יהודית ובשלום בנך.

כתוב. אליק

וינה, 2.9.1936

לחברי המחלקה, חברים יקרים

אמש חזרתי לוינה מצ’כוסלובקיה. סיימתי בכך את מפעלי הקיץ של אוסטריה וצ’כיה שארכו שני חדשים רצוּפים. בסיכוּם אפשר לומר, שהמושבות הצליחוּ ויצרוּ את התנאים לעבודה נורמלית לשנה הבאה – אם נאפשר מיד את צאתם של השליחים לארצות אלה. בצ’כיה שהיתי שבוּע במושבת המנהלים והשתתפתי בישיבת המועצה הראשית, שארכה חמישה ימים.

ההרצאות במועצה לא עוררוּ בדרך כלל ויכוח ובירור, פרט לעמדתו של פיינשטיין²¹ בועידת האינטרנציונל בשאלת ‘החזית המאוחדת’. שאר הנושאים: המאורעות בארץ ומצבנו הפוליטי, השאלה הערבית, הסוציאליזם הבינלאומי ועוד ועוד – לא עוררו את החברים לשיחה או לויכוח. אולי נעוּצה הסיבה גם בכך, שהחברים הבוגרים בתנועה נמצאים בהכשרה ולא השתתפוּ במועצה זו. אך קשה להתנחם בהסברה זו. קיימים, כנראה, גורמים עמוקים יותר: הנוער הזה איננו חי את חיי החרדה בשאלותינו הגורליות. מדכא אותי השקט והשאננוּת כלפי המצב בארץ. פעמים רבות שאלתי את עצמי: האומנם נובע הדבר מרוב בטחון ציוני, וכמעט שהייתי מוכן לשמוח על התופעה הזאת שאין רואים כיום אותם גרעיני הליקבידציה שהסעירוּ את רוחות הגולה אחרי מאורעות תרפ"ט. אך ברבות הימים נוכחתי לדעת, שהסיבה לשקט הזה נעוּצה בחוסר השרשיות. לא פעם הייתי עוקב אחרי התנהגוּת החברים ברגע הופעת העתונות במחנה: הכל ‘מתנפלים’ ומחפשים ‘מה במדריד ובסרגוסה’²², עד שאני ניגש ו’הופך' את הדף הראשון של ה’פראגר טגבלט' ומצביע על הפינה הקטנה המספרת כל יום ‘משהו’ על הנעשה בארץ. וחוסר הרגש היסודי האומר שה’משהו' הקטן הזה. הנכתב כבר עכשיו, לאחר 5 חדשים, לא באותיות של קידוש לבנה, הוא הוא הקובע והמכריע לגבינוּ.

כשאני שוקל עכשיו את מצבנו המדיני ואת המערכה החדשה, המתחילה עם ‘הועדה המלכותית’ ואת סכנת גזירת העליה, הרי יש להצטער מאוד מאוד על שבידינוּ אנו הרדמנו את הגולה. אין בי ספק, שעתידים לנשור רבים מן המחנה הציוני וביחוד מן המחנה החלוּצי. תופעה זו, כאן בגולה, לא תתחיל בקרבנות צפת וחיפה, אלא בקרבנות גזירת העליה. אך אם נגזר עלינו לעמוד במערכה קשה לא רק נגד ‘ווֹקוֹפּים’²³ ו’פילים‘²⁴, אלא גם נגד מקצצי הכנפים, המתיאשים והספקנים מבפנים, אל נתיר בשום פנים התחמקוּת והתפוררוּת ללא מלחמה על נפש ההמונים. בציריך התכנס הועד הפועל הציוני; הוא סיכם סיכוּמים חשובים והכריז גם על מפעל ה’עזרה ובצרון’. אך האומנם תישמע כעת הקריאה הזאת ברוח שתזעזע את התפוצות מקצה עד קצה? האומנם יוחרד ‘ארי ישראל’ מרבצו וישאג את שאגתו האיומה לעיני העולם כולו? אך אתה מזדעזע כמעט למחשבה האכזרית אך האמיתית, שכל מעשי הרצח והברבריזם בארץ אינם עושים רושם על העולם ‘הנאור’ הזה. האם אין המאורעות בארץ־ישראל מחוירים לעומת נחלי הדם הניגרים בספרד – וראו נא איך מגיב העולם ‘הנאור’. האם בסיטואציה המסובכת הזאת ישמעו ויקשיבו לכתב האשמה שלנו על ממשלת בריטניה שהפרה את התחייבוּיותיה? לנו אין מידת בטחון זו של היהודי הבינוני האומר: ‘אנגליה יודעת את אשר לפניה… והיא לא תבגוד בנו’. בטחון זה בטחון שוא הוא.

בתקוּפה הקרובה יועמד כל מפעלנו על הקלף האחרון של התמדה בהיאבקוּת מרה וממושכת עם כוחות עוינים וחזקים. ראיה זאת של הכרח בהיאבקות ממושכת ואכזרית. היא אולי המרכזית בחינוּכנוּ בתוך העם ובתוך הנוער שלנו.

במועצה הנזכרת לעיל דנו במשך שעות בשאלת הגבתו של החניך הבוגר על המאורעות הפוליטיים המתרחשים מסביב. כל חבר רואה את הקשר הקיים בין מצבנו בארץ ובין המצב בעולם. מכאן המסקנה, שמוטל עלינו לתת תשוּבה וביטוּי למתרחש. במצב־הרוח המיואש בתוכו נתון הנוער, נראה כיום מוצא אחד: מלחמת התקפה על עמדות הפאשיזם, ואת הדרך לכך רואים ב’חזית המאוחדת'. לא שמעתי אף קול אחד בין החברים נגד ‘החזית המאוחדת’. בנדון זה רואים עתיד מזהיר בקשר לשינוי עמדתם של הקומוניסטים הצרפתים, של בלום ושל אחרים. וכל האהדה נתוּנה לאותו חלק במחנה הסוציאליסטי (באוּאֶר ואחרים) הדורש את אחדות תנועת הפועלים. ואם עכשיו, בעצם מאורעות ספרד, אין הסוציאל־דמוקרטיה הצ’כית נוקפת אצבע ואילו הקומוניסטים, שהם עתה בצ’כיה מפלגה חזקה, אוספים כספים לטובת פועלי ספרד, הרי דברים אלה מוצאים הד בלבבות.

אכן, בשמינו, המתערפלים כעת מאוד מאוד, מתחילים להבהב ולרמוז האורות הנוצצים האחרים: אותם האורות הגוזלים מאתנו בכל דור ודור ממיטב הנוער – השורף את נשמתו במלחמה לא לו.

החבר הטוב הזה בתנועה אינו מרגיש, איך נשמטת הקרקע מתחת רגליו, איך כל ההצעות הללוּ על קואופרציה עם קומוּניסטים המתנכלים בנפשו, ועל הפעלת בוגרינו במגביות למען ספרד, מוליכות להתרחקוּת מן העיקר. החבר אינו מרגיש, שגורל ספרד לא יושפע כמלוא נימה מפעוּלתם או מחוסר פעוּלתם של בוגרי ת"ל²⁵, ואילוּ גורלו של העם העברי תלוּי מאוד מאוד בזאת מה ירגיש ומה יפעל הנוער שלו.

לא קל להוכיח לנוער, שמלחמת פועלי ספרד קרובה אמנם מאוד ללבנוּ, שהפילוג הממאיר בתנועת הפועלים בצ’כיה אמנם מזעזענוּ – ואף־על־פי־כן גורלנו אנו, שדה מלחמתנו אנו לסוציאליזם ולחיים אנושיים, אינו שם ואינו יכול להיות שם.

הויכוּח הזה שוּב הראה לי, שכל אמת של תנועה לא די שהיא נחרתת פעם על דגלה. למען תתוה את דרך התנועה וכדי שתעביר אותה בתקוּפות של ‘חוסר מוצא’ המתרגשות עלינו מפעם לפעם – יש לשוב ולהעלות אמת זו ולצרפה בכוּר היסוּרים החדשים.

עכשיו, יותר מבכל זמן אחר, עלינוּ לחזור אל הפלשתינו־צנטריוּת שלנו. גם בפני שערים נעוּלים עלינו לעמוד בגולה ולשלול אותה.

בקו הכרתי זה עבר גם הבירוּר במועצה בשאלת דרכנו בהכשרה.

יש להתכונן לקראת הבאות. יש לבנות את ההכשרה בצורה שתוּכל לקיים את עצמה כחברה קבועה יותר.

א. שומרוני

וינה, 4.9.1936

שלום עליך, אריה יקר!

מצטער אני, שלא נשארתי בפראג עד שובך מקרלסבד. היה בכוונתי לשוחח אתך בכמה שאלות, ובעיקר על תכנה ועל מסקנותיה של מועצת ‘תכלת־לבן’. חושבני, שהמועצה הצליחה, ובהרגשה זו נתפזרו החברים. היו בה במועצה גם נקודות סכנה, שהצלחנו לעקפן (הויכוח סביב פעילות בוגרינו במגביות שעורכים הקומוניסטים למען ספרד), אך יש החלטה הנוגעת גם לעבודתך, ומעוניין אני לדעת את יחסך ועמדתך אליה. כוונתי להחלטה על חידוּש נעוריו של קיבוץ־העליה בתנועת ‘תכלת־לבן’. מתוך הויכוּח במועצה על המצב ב’החלוּץ' ובהכשרה ראיתי הכרח דחוּף בהקמת קיבוץ־העליה של התנועה. קיבוץ זה יקיים את הקשרים בין החברים על פזוּריהם, ישפיע השפעה חוזרת על כל שכבת הבוגרים בהכרעתה לחלוּציוּת ולהכשרה ועל דרכי סידור חברינו בהכשרה, ואפילו יישאר עקרון ההכשרה המעורבת בעינו. אין זה סוד בודאי בשבילך, שלאור שלוש שנות נסיון בהכשרה מעורבת בצ’כיה, שמענו כעת במועצה קולות על כשלונה של דרך זו. גם לשם הבנה נכונה של ההכשרה המעורבת, גם לשם הגשמת עקרוננו (ריכוזים) בתוכה, דרוש קיבוץ־עליה, פגישותיו, מזכירותו, קשר מכתבים וכו‘. מתאר אני לעצמי כי כמה אנשים, משותפינו בגוּש הכללי, עלוּלים להקים רעש על הקמת קיבוץ־העליה של ‘תכלת־לבן’, ויפתחוּ באותה מלחמה חסרת שחר, שערכו נגדנו בארצות אחרות. אך בתקוּפה הקשה המתקרבת עכשיו (חוסר עליה ופרישה המונית מן ‘החלוץ’ ומן ההכשרה), אינני מוכן להשאיר את 80 חברי ‘תכלת־לבן’ בהכשרה ועוד עשרות בוגרים המשתייכים למועמדים להכשרה ללא כל קיבוץ־עליה, ללא קשר תנוּעתי, ללא ריתוק החברים לקיבוץ מסוּים בארץ. המסגרת הכללית של ‘החלוץ’ איננה מספיקה לכל, ואף אין זה מתפקידה לארגן אנשים הקשוּרים לקיבוּץ מסוּים בארץ. השכבה הבוגרת בתנועה קיפחה את הקשר אל החברים שבהכשרה – באין קיבוץ־עליה. במו ידינו אנו שומטים את החוליה המקשרת בין התנועה החינוכית ובין הקיבוץ בארץ. אגלה לך את האמת: לא ידעתי שהמפנה בצ’כיה, מאז פעוּלתו של בן־אהרון²⁶ ב’החלוץ’, גרר אחריו את ביטולו המוחלט של קיבוץ־העליה שלנו. בכל ארצותינו קיימים קיבוצי־עליה פרט לצ’כיה. נזהרתי מלקבוע במועצה את תקנון קיבוץ־העליה, כי רציתי שהדברים ייעשו תוך התיעצוּת אתך, ושלא לפסוח על סמכוּתו של מרכז ‘החלוץ’ וכו'. על כן החלטנוּ על הכנות של חדשיים עד הפגישה הכללית, אשר בה ידובר גם על תכנו של קיבוץ־העליה. חושבני, שכבר שמעת פרטים על כל הויכוח הזה מפי חברי ההנהגה, ועל כן אסיים בזאת.

הייתי רוצה שתכתוב לי על דעתך בקשר לענין הזה. ועוד דבר, יעקב אדלשטיין²⁷ הבטיח שלדרישתנו תיקרא ישיבת מרכז המפלגה, שתברר אתנו את יחסינו ההדדיים. את הישיבה חובה לקיים, ועליך להשתתף בה.

כאן, בוינה, נכנסתי כבר לעבודה והנני עמוס מאוד. בחודש הזה תתקיים פגישת קיבוץ־העליה ואחריה ועידה של נצ"ח (משותפת לשתי ההסתדרויות).

על המצב הכללי אתה יודע כמוני – ‘ס’איז מיאוס’. אין בארץ לא הסכם ולא כלום – ואין מרחם.

ממולה²⁸ קיבלתי מכתב, הוא הפסיק את הוצאת ‘כל כנרת’ בגלל סכסוּך עם צבי הרשקוביץ.

ירו על האוטובוסים שלנו, אך לא היו נזקים.

היה שלום! אליק

וינה, 11.9.1936

שלום, לסיה!

קיבלתי ידיעה ממישה שיצאת סוף סוף ללונדון. אקווה כי עם בואך ללונדון תשגר לי מכתב מפורט. כידוע לך, השגתי את הסכמתו של מופס, שיעבוד ב’הבונים' 8־9 חדשים, בתנאי שיבוא על כך אישור מגבעת־חיים. אוּלם ישראליק²⁹ כותב לו, כי לדעתו ולדעת חברים אחרים עליו לשוב הביתה. אינני רואה תשובה זו כגזירה. אם כה ואם כה נוסע מופס ללונדון להתראות עם אביו הנמצא שם. אם לא יקבל אישור מגבעת־חיים ישהה בלונדון שבוע ימים ויחזור הביתה.

על המצב בלונדון וב’הבונים' נודע לי מפי חבר ‘ברית־ביל"ו’ שעשה באנגליה בשנה האחרונה. לפי דבריו נוצר בתוך ‘הבונים’ ארגון מיוחד של נוער חלוצי, שהיתה לו גם מושבת קיץ מיוחדת, והוא מתנהל על־ידי חברינו ב’החלוץ‘. ברור לי, שחבר משלנו בנוער בצירוף פעולתך ב’החלוץ’ ובצירוף הליכת האנגלים לקיבוצינו – עשוי לקבוע את עתיד התנועה באנגליה. אגב, אין לי כל ידיעה לאן הלכו העולים מאנגליה. ב’היינט' וב’דאס נייע ווארט' קראתי שהחלוּצים האנגלים מתישבים על שפת ים כנרת. כלום הלכו לקבוצת כנרת?

אשר למחלקה המערבית, רצוף כאן החוזר הראשון המספר על התכניות המצומצמות שנערכו. בקלוז' מדפיסים חומר בשפה ההונגרית ושולחים אותו לסלובקיה, ליוגוסלביה וגם להונגריה. מה שחסר עכשיו – הוא חומר בשאלות החינוך. דרושים תקצירים מעובדים של המדרגות וקיים הכרח להכניס בהירות כלשהי בשאלת הפעוּלה בשכבה א'. בצ’כיה נהרסה כל השכבה הראשונה לחלוטין בגלל חוסר שיטה והעדר מדריכים מנוסים. לא ראיתי לי אפשרות להרצות במועצה בצ’כיה על שיטת ‘בני־המדבר’ ולהגן עליה, כי ידעתי שאין איש בין המנהלים, שידע לבצע את הדבר. רצוני לדעת מה גורל החוברת שהתחלת בה? גם מלטביה כותבים לי שהמצב בשכבה הראשונה חמוּר ושהמנהלים אובדי עצות. אם אין סיכוי עתה לפרסוּם החוברת בשלמותה, שמא תוכל לערוך את הדברים פרקים פרקים?

ב’ברית־ביל"ו' כבר התחילה העבודה מתוך מצב־רוח מעודד. אין מלים בפי להעריך חשיבותה של תנועה זו, על גרעינה העברי ועל הכוחות הצפונים בה. כאן אני עומד בשתי רגלי על קרקע מוצקת. מוקף אני חוג אנשים נאמן, בעל יכולת, המשתחרר מעט מעט מליקוּייו של ‘ארגון תלמידים’. לא כן המצב ב’תכלת־לבן'. שם אני עומד בחזית ממש.

עוד בקשה לי אליך, מסור לי בקיצור, בכל מכתב, מן ‘הרכילות’ הפוליטית המגיעה אליך בלונדון הבירה, הרי אתה יוצא ובא במשרדי ההנהלה הציונית.

שמא תכתוב מאמר (או בצורת מכתב) על מצבנו המדיני עכשיו בשביל ה’בונדסבלאֶטאֶר'³⁰ העומד להופיע כעבור חודש.

היה שלום, וכתוב! אליק

וינה, 15.9.1936

שלום עליך, אריה יקר!

את מכתבך מאתמול קיבלתי. חשבתי שהפלגת לארץ, מאחר שזמן רב לא ענית על מכתבי. הריני מעביר לך חומר על מושבות הקיץ של ארצות המערב והבלטיקום. אנא, מסור את כל החומר הזה להנהגה והמרץ אותם להוציא מיד את חוזר המחלקה המערבית על המושבות, כי בחודש הבא שוב לא יהיה הגיון בהוצאת חוזר כזה. משוּם מה לא נתקיימה עד עתה ישיבת מרכז המפלגה? כתוב לי פרטים.

מישקה צ.³¹ כותב מעט. מתוך מכתב מיודק נודע לי, שענינינו בארץ מתנהלים בעצלתים. ה’כיבוש' היחיד: פדקא הסכים לצאת בינואר ללטביה. צבי יחיאלי הודיע למישקה, כי בלי איציק לא ילך לצ’כיה. לראש השנה נועדה ישיבה מורחבת של המחלקה, שתדון בשאלת השליחים וביחס לעמדתנו במועצת הקיבוץ המאוחד המתכנסת בראשית אוקטובר. אברשה לכטמן מסתלק בהחלט מן הנסיעה, ועל צבי הרשקוביץ אין לחץ מספיק. שלמה אלפרט הביע רצונו לנסוע לגולה, לקיבוצי ההכשרה, מה דעתך? מלטביה דורשים ממני בכל תוקף לבוא לועידתם בדצמבר. כתבתי להם, שלא כדאי להוציא כל כך הרבה כסף להוצאות הדרך. הם ענו שישאו בהוצאות ודורשים שאבוא.

קיבלתי מכתב מליטא מיוסף הר־געש: מצב תנועתנו שם קשה. התנועה החלוּצית נהרסת והמפלגה בירידה. שוב התחילוּ לדבר בשאלת האיחוד עם ה’יוגענד' (‘החלוץ הצעיר’ נבלע שם ב’יוגענד'). אך גם במצודתנו הלטבית לא הכל בסדר. ביחוד קשה המצב בשכבת הבוגרים. רבים עזבו את ההכשרה ויושבים בביתם.

ברומניה מורגשת התרוממות־רוח אחרי מפעלי הקיץ כפי שמעיד מכתבו של הירש. כאן, בוינה, הטוב והרע שקולים זה כנגד זה. ב’ברית־ביל"ו' התחלנוּ בעבודה יפה ומתקדמת. ב’תכלת־לבן' אני שקוּע בים של צרות (דזאורגניזציה, יחסים מסוכסכים ופראזיאולוגיה קומוּניסטית) ועוד איני רואה מתי יוּחל ב’טיהור' ובהבראה. ב’החלוץ' – הרס. אין שליח ואין חלוּצים (חוץ מבוגרי הסתדרות הנוער). יש משרד עלוב ומזכיר העובר בפעם האלף על רשימת החברים מלפני שנתים. ציבוריות חיה סביבו – אינה קיימת.

קיבוצנו, שמו, כידוע לך, נקבע כבר סופית ורשמית – אפיקים. צבי הרשקוביץ הציע להסיר את המלים ‘השומר הצעיר’. לא תמכו בו. ושמנו המלא: ‘קיבוץ השומר הצעיר אפיקים’.

ויניה³² הרצה אצלנוּ ‘לקראת מועצת הקיבוּץ’. התוַכּחוּ אתו 8–10 חברים. פרטים רבים אין וירה כותבת בענין זה.

2.10.1936

בענין השתתפוּתי ב’ימי־הבוגרים', ראה מכתבי להנהגה. לדעתי יכול אתה וחייב אתה להשתתף באחד הכינוסים.

אני מעביר אליך את מכתב המטה הראשי הלטבי בענין ההדרכה הסוציאליסטית. חושבני, שעלינו לעזור להם בענין זה. אני מתאר לעצמי שבחוזר יימצא מאמר על ‘בעיות בתנועה הסוציאליסטית’ ו־2־3 תרגומים מן הפובליציסטיקה הסוציאליסטית לעניני השעה (‘קאמפף’ ואחרים). אני חושב, שמוטלת עליך החובה להוציא את החוזר הזה – בעזרת המנגנון של ההנהגה הראשית. ייתכן שחלק מן החומר אשלח אליך מכאן (אולי את המאמר הראשון), אך יש כאן קשיים עצוּמים בליקוּט הדברים, שהרי אין תחת ידנו שום דבר מן הירחונים הללוּ (כאן זה ‘טריפה ופסולה’).

כתוב לי על תכניותיך. הבאמת חושב אתה לחזור?

אלכס נמצא השבוע בוינה – הוא בא להיפרד מעל הוריו וחוזר לארץ. שליח ליוגוסלביה במקומו עדיין לא בא. באיזו דרך אתה חוזר לארץ? אם אבקר בפרוסניץ בלבד, הרי שלא נתראה.

ממועצת הקיבוץ המאוחד עדיין לא קיבלתי ידיעות מפורטות. בעד נוסח בן־אשר בשאלת איחוד התנועה הקיבוצית הצביעו 38 צירים. בעד נוסח הועדה המתמדת – 75. את הנוסחאות עצמן אינני יודע. ליבינשטיין לא חיכה לסיום ועזב את המועצה לאחר ששפכו עליו קיתוני שופכין. נראה, שיוכרח לעזוב את הקיבוץ המאוחד. קטעים אלה הם ממכתב של וירה.

מה תאמר לעלוננו ‘אפיקים’? ארבעת הגליונות הראשונים – טובים. פדקא וצבי יוצאים סוף סוף ללטביה (דצמבר?). אריה בהיר כותב אלי בשאלת איחוד התנועות בגולה. הוא דורש שנטול עכשיו את היזמה בידנו. אחר ביקוריו בוארשה ובברלין סבור הוא, כי אין מניעות רבות להגשמת האיחוּד. אני אינני אופטימי כל כך. יחסי ייקבע בעיקר לאחר שאקרא את הדין־וחשבון ממועצת הקיבוץ המאוחד.

אסיים. ענה לי בענין החוזר ללטביה ובענין תכניותיך בכלל.

הנתראה?

היה שלום ודרוש בשלום מינקה ועדה.

אליק

10.10.1936

למטה הראשי בריגה, חזק!

אינני רואה כאן אף עתון או ירחון סוציאליסטי חוץ מעלוני מחתרת, שאין להם כל ערך. כאן נתון הכל תחת המגף הממשלתי. יראים הבריות להחזיק משהו כתוב על נושא זה. החומר האקטוּאלי והידיעות על הנעשה בתנועת הפועלים הבינלאוּמית והויכוּחים במחנה הסוציאליסטי – אינם בידי, ואני כאן, ב’מרכז אירופה', מפגר יותר מאשר בהיותי באסיה שלנו, בכנרת. לא כן המצב בפראג. עליכם לכתוב לי מיד באיזו שפה דרוש לכם החומר ובכמה טפסים. האם תסתפקוּ במאמר ארוך על המצב ועל הבעיות בתנוּעה הסוציאליסטית שייכתב על־ידי אחד מחברינו, או שאתם רוצים גם בלקט מאמרים מתורגמים מן הפובליציסטיקה הסוציאליסטית הכללית?

חזק ואמץ!

אליק

וינה, 19.10.36

לחברי המחלקה, שלום!

שלשום נסתיימה ועידתה הראשונה של נצ''ח באוסטריה (משותפת לשתי ההסתדרוּיות ‘תכלת־לבן’ – ‘השומר הצעיר’ ו’ברית־ביל"ו'). סדר היום היה: מצבה הפוליטי של הציונות בשעה זו; יחסנו למפלגה בגולה; עמדתנו ב’החלוץ‘; המצב בתנועה העולמית; עבודתנו המשותפת לקראת האיחוּד המלא באוסטריה. בשאלת המפלגה בגולה נתקבלו החלטות עקרוניות המחייבות השתתפוּת הבוגרים בפעולותיה החשוּבות של המפלגה. הכניסה למפלגה היא אישית ואינה חובה. בבירור שאלת ‘החלוץ’ צוינה תכנית לשינוּי מצב הדברים הקשה ב’החלוץ’ ולהתוָית קו פעולתנו.

תוצאות חשובות הושגו בועידה בכיווּן לקונסולידציה של תנועתנו בוינה. למעשה כבר איחדנו כל מה שניתן לאיחוד והתחלנוּ בפעוּלת ארגון רחבה.

‘תכלת־לבן’ נצטמצמה מאוד אחרי המלחמות הפנימיות שעברו עליה, ובוינה היא מקיפה 180 חבר בלבד. אך מצבה הקשה של הסתדרות זו אינו מתמצה במספר הקטן כי אם במצבה הפנימי הקשה של שכבת הצופים הבוגרים. השכבה הזאת מסוכסכת במובן החברתי וחלק בתוכה חונך על פראזיאולוגיה קומוניסטית. בתוך השכבה ערכו ‘מלחמה מעמדית’ בין החלק ה’פרולטרי' (אלה שכבר עברו לעבודה) לבין החלק ה’בורגני' (שעדיין לומדים), ומרעילים את האוירה. המסכסכים אינם מעיזים לצאת בגלוי נגד האידיאולוגיה של תנועתנו, אך מוצאים הם עשרים אלף דרכים לשמור על רוחה ה’פרולטרי' של התנועה. הם כינסו צופים בני 13 וערכו ‘סמינר’ בשאלות הסוציאליזם הבינלאומי ודנו בהבדלים שבין האינטרנציונל השני והשלישי ובשאלת החזית המאוחדת. משלחת של צופים צעירים (בני 12) מתיצבת לפני המנהלים ומוחה על מינוי ראש פלוגה פלוני, באשר הוא ‘ימני’ בשאלות הסוציאליזם.

לא כן המצב בגדוד הבוגרים הקטן ששרד ב’תכלת־לבן'. קבוּצה זאת – אחידה פחות או יותר ומבינה את העיקר, שיש רק דרך אחת להציל את ‘תכלת־לבן’ והיא – האיחוד עם ‘ברית־ביל"ו’. רק משום כך יכלה הועידה המשותפת להצליח.

‘ברית־ביל"ו’ נתונה במצב אחר לגמרי. הסתדרות זו עומדת בעצם שגשוּגה ובגידולה המתמיד. גרעינה חזק, עברי וצופן בקרבו כוחות ויכולת התפתחות. הוא מקיף קרוב ל־300 חברים.

יסוד ההגשמה החלוצית רופף ביחוד בחברות הברית. קשה להוציאן להכשרה על אף המחסור הרב בחברות בקיבוצי ההכשרה. עובדה משמחת היא, שכל אלה שעמדו השנה בבחינת הבגרות. עברו עתה לעבודה, כלומר, לא היה צורך להוציא אנשים מן התנוּעה להמשכת לימודים בבתי־הספר הגבוהים. מלבד תנועתנו בוינה קיימת גם פרובינציה. יש קן באייזנשטאדט המקיף כ־50 חברים ופעולתו נאה למדי. לעומת זאת סובל הקן בגראץ (60 חברים) בשל חוסר מדריכים.

כתבו!

שלום רב.

אליק

וינה, 26.10.36

ליהודה רזניצ’נקו³³, שלום רב!

ברצוני למסור לך מעט על הנעשה כאן ב’החלוץ‘. אגב עבודתי בהסתדרויות הנוער אני משתתף בכל הבירורים ב’החלוץ’, במרכז ובגוש הכללי והגעתי למסקנה שחטאנו לארץ הזאת יותר מאשר לכל ארץ אחרת. המשבר הקשה ב’החלוץ' כאן חל לא עם המאורעות בארץ־ישראל. למעשה נשארה אוסטריה אחרי פעולתו הפוריה של שלום וורם (מבית־אלפא³⁴) בלי שליח ארץ־ישראלי מתאים, ודבר זה גרם לירידה ב’החלוץ' ולהרס. אמנם, על גבי הנייר רשומים יותר מאלף חברים, אך למעשה אין יותר מאשר 100–300 חברים, רובם בוגרי הסתדרויות הנוער. מעון ‘החלוץ’ שמם, אין יוצא ואין בא, חוץ מן המזכיר המנהל איזה חשבונות ומשיב לפעמים על מכתב לוארשה או לתל־אביב. עם הסתבכות הענינים בארץ גדלה העזיבה עוד יותר.

אליק [שני משמאל] בקבוצת חברי ‘תכלת לבן’ בוינה, 1931. רובם חברי קיבוץ גבעת־חיים כיום

בסניף ‘השומר הצעיר’ נצ"ח בליטא [באמצע, בין העומדים בשורה הראשונה]

הכשרה חקלאית קיימת כאן רק בקיץ, ואילוּ בחורף קיימת רק ההכשרה של הקיבוצים העירוניים בוינה ובגראץ. חברי ‘השומר הצעיר’ ו’גורדוניה' המתנגדים עקרונית להכשרה מעורבת נשארים בחורף בבית, מפני שהקיבוּצים העירוניים מהווים נקוּדות הכשרה מעורבת. הקיבוץ הוינאי (ההרכב שלו: מחציתו מן ‘העתיד’ וה’בודדים' ומחציתו מבוגרי נצ"ח) נמצא בלב המחוז היהודי, תופס דירה נאה מאוד בשתי קומות, מטבח מסודר. חדר־קריאה וחדר־אוכל מרוּוח המשמש גם מקום למסיבות. קיים כאן גם מנהג יפה: כמעט בכל ליל שבת עורך הקיבוץ ‘עונג שבת’ על נושא מסוּים, והמסיבות הללוּ מושכות תמיד חברים רבים מן ‘החלוץ’ ומהסתדרויות הנוער. מלבד מסיבות השבת הקבועות, מתקיימים כסדרם השיעורים לעברית. קיים גם ‘חוג עברי’ השולט בשפה במידה מספקת (בעיקר מיוצאי הגימנסיון העברי על שם חיות) והעוסק בספרות העברית בכלל ובספרות תנועת העבודה בפרט. במובן הכלכלי הקיבוץ הוא עתה ‘חי הנושא את עצמו’. הוא אף צבר חסכונות מעטים לימי חוסר עבודה הצפוּיים בחורף (קופת החסכון עוזרת גם במקרה הצורך לעלייתם של חברים); חברים אחדים עסוקים בעבודה קבועה בבתי־חרושת ובבנין, אך לא פחות מזה חשוב ענף ההכנסה הנקרא: ‘עבודה לעת־מצוא’. הציבור היהוּדי מכיר את ה’שטאט־קיבוץ'³⁵ ומי שמתכוון להעביר רהיטים, להכניס פחם למרתפו, מי שזקוּק לבדק הבית או לתיקוּן נעלים, מטלפן לקיבוץ ובקשתו מתמלאת בסדר ובדייקנות. הקיבוץ הקים לו גם בתי־מלאכה בזעיר אנפין: נגריה וסנדלריה. גם החבר המעביר ‘משאות’ בעגלת־יד מוצא את לחמו בכבוד ואף מקבל לעתים ‘דמי שתיה’, נוסף על השכר המותנה.

יש לו לקיבוץ אפשרויות פנימיות לגדול, אך אין רזרבה המוכנה לצאת כיום להכשרה. וזוהי הנקוּדה המסוכנת ביותר המציינת את המצב ב’החלוץ‘. אָפיינית ההשתמטות מצד חברות מספר מללכת להכשרה, בנימוק שאין הן יכולות ללחום את מלחמת ההכשרה בבית הוריהן, באשר הקיבוץ נמצא באותה העיר: המשפחה לא תוּכל ‘לשאת את החרפה’ הזאת. לעומתן ישנן חברות בקיבוץ שהוריהן איימוּ עליהן במשטרה וכו’ אם יעברו להיות ב’שטאדט־קיבוץ' – אך לבסוף התרגלו גם ל’אסון' הזה.

את רוב זמני ומרצי תופסת העבודה בשתי הסתדרויותינו: ‘תכלת־לבן’ ו’ברית־ביל"ו‘, שנשארו גם הן זמן רב בלי שליח מן הארץ. בימי החג נתקיימה ועידה משותפת של שתי ההסתדרויות, אשר ציינה תכנית מעבר לאיחוד מלא של התנועה כאן, בחרה מוסדות משותפים ומיזגה לחלוטין את שכבות הבוגרים. הועידה דנה ארוכות במצב ‘החלוץ’ וחיפשה דרכים מעשיות להפעלת הבוגרים בסניף על־ידי הטלת תפקידים והשתתפוּת חובה בכל האסיפות, הועדות וכו’. הבוגרים, חברי הקיבוץ, שוחררו מכל תפקיד בהסתדרות החינוכית, והגרעין הפעיל פנוי רק לעניניהם של הסניף, של המרכז ושל הגוּש הכללי. הבעיות הפנימיות של התנועה כאן נובעות מן העובדה, שיש לנו אחוז גבוה של נוער לומד, דבר שיש בו בלי ספק משום ברכה, אך דרכו להכרעה האישית לחיים חלוציים, למעבר לעבודה גופנית – מלאה התלבטויות וקשיים רבים. על אף המצב המדיני המסובך של הארץ הקטנה הזאת, על אף חוסר העבודה וחוסר העתיד לנוער היהודי בעל ‘המקצועות החפשיים’ כאן, עוד יש בתנועתנו סוג נוער, העומד תחת לחץ גדול מאוד מצד הוריו הדורשים מבניהם להמשיך את לימודיהם בבתי־הספר הגבוהים. ובמלחמה הזאת בין צו התנועה להכרעה חלוצית ובין ‘חשבון הרגע’ של ההורים, אשר לעת עתה עדיין קיוּמם מובטח איך שהוא – יש ונופלים גם ‘חללים’.

וינה היהודית הולכת בעוד ימים מספר לבחירות לקהילה. עצם החזיון הזה של בחירות כמעט דמוקרטיות ברחוב היהודי נראה מוזר למדי במדינה אשר רק לפני זמן קצר הושלמה בה הדיקטטוּרה המלאה של שושניג. יתירה מזו: גם מפלגתנו, הקיימת כאן קיום עלוב, ואף כי נטל עליה לשנות את שמה (ל’בנין הארץ') לא שוּנה מזלה, – גם היא הולכת לבחירות ברשימה מיוחדת. אמנם, יש אומרים שהממשלה מתכוונת לקבוע על־ידי בחירות אלה את מספרם של ה’מרכסיסטים' היהודים בוינה, ואחרי כן תאסור את קיומה של ‘בנין הארץ’, כמו ש’עפו' צירי פועלי־ציון מן הקהילה מיד אחרי מאורעות פברואר. אך בינתים ששון ושמחה בליאופולדשטאדט (המחוז היהודי), ומלחמת הבחירות נטוּשה. גם הנוער החלוצי, על כל אגפיו, אזר חלציו ויצא לעזרת ‘בנין הארץ’ (אם יש כאן ‘תרתי משמע’, – זוהי שאלה אחרת). היה גם משא־ומתן בין מפלגתנו ובין הציונים הכלליים על קביעת רשימה מאוחדת לבחירות, אך מין זה של ציונים כלליים שבוינה (אלה לא ציונים כלליים א' ולא ב' – אולי הם ציונים כלליים ד'), איך לא ינצל את הקוניונקטוּרה האנטי־מרכסיסטית? הם התקשרו איפוא עם שטריקר³⁶ ועם הרביזיוניסטים – ורשימה ‘לאומית’ זו מתכוננת לשלוט שלטון יחיד בקהילה. לנו יש, כמובן. גם אינטרסים ממשיים בקהילה. למשל, הקהילה היוצאת עכשיו, ה’נקיה' מצירי ארץ־ישראל העובדת, הורידה את התמיכה הכספית ל’החלוץ' ולהסתדרוּיות הנוער שלנו עד לאפס, שעה שהעניקה אלפי שילינגים בשנה לבית"ר ולנוער הכלל־ציוני. תארוּ לכם את הקשיים העצומים שבניהול תעמולת בחירות על־ידי מפלגה כשלנו שאינה יכולה לגלות בתנאי וינה כיום את פרצופה האמיתי. אמנם, מוציאים עתון לגלי והנוער שלנו מכניס אותו חינם לכל בית ישראל, אך אנוסים לכתוב בו ברמזים ש’המבין יבין' על מה ובעד מה מתנהלת המלחמה.

לבחירות הולכת גם רשימת ה’אוּניון' – אלה המכריזים שמולדתם היא אוסטריה, כי בנים הם לעם האוסטרי ונאמנים ל’חזית המולדת' של ‘המדינה הנוצרית האוסטרית’, וכי הדת היהודית בלבד מקשרת אותם לקהילה. כשאתה קורא את עלוניהם לקראת הבחירות אתה חושב: מה רב העיורון והטמטוּם באנשים אלה החוזרים עכשיו, ב־1936, אחרי כל מה שעבר על היהדות בגרמניה, על כל הפטפוט התפל של חוסר קשר בין יהודי אוסטריה ובין היהודים בארצות אחרות. ב’אוניון' נשארה אותה ראיה ‘מלמעלה למטה’ על ה’אוסט־יודען‘³⁷, המחפשים להם מחמת רדיפות בפולין או ברומניה מולדת חדשה בפלשתינה. אך מה נוגע כל זה לנו, ליהודי אוסטריה, המושרשים מדורי דורות (? – חלק גדול מיהודי וינה בא הנה מגליציה ומפולין), בארץ זו אשר סעיף פלוני בחוקתה אומר ש’כל האזרחים שוים לגבי החוק והמולדת’. גם מאורעות הדמים בארץ מסייעים לאדונים אלה לנפץ אשליות על ‘מולדת אחרת’; ואין הם מתביישים להראות בגלוי את שמחתם לאיד. מצח נחוּשה!

את תוצאות הבחירות קשה לחזות מראש. אם יהיה רוב לרשימה הציונית רק בצירוף צירי מפלגתנו – יהיו נאלצים להתחשב במקצת בדרישותינו. אך, אם יזכו לרוב בלי עזרתנו, אין זה מן הנמנע שיחדשו את ריצתם למשטרה להלשין על המרכסיסטים היהודים שחדרו לקהילה. ב־8 בנובמבר יוכרע הדבר.

אסיים את המכתב שארך במקצת הפעם. אני חוזר שנית על מה שכתבתי בראשית דברי: שיבוא הנה מיד שליח ל’החלוץ‘. מי נוסע ל’החלוץ’ הצ’כי? גם אריה אופיר חוזר החודש הביתה.

בקשה לי למזכירות³⁸ : שלחו הנה את ה’צרור' ואת שאר הוצאות הקיבוץ בטפסים אחדים. כאן רבים החברים הקוראים עברית, והגליון האחד הנשלח אלי אינו מספיק.

עד עתה לא נתקבלו כל ידיעות על מועצת הקיבוץ האחרונה. נדמה לי שאתה, יהודה, מרכז את הועדה לעניני ‘החלוץ’, ענה בענין השליח.

שלום לכל החברים.

א. שומרוני

וינה, 9.11.1936

שלום עליך, אריה יקר!

עבודת המחלקה המערבית נכנסה למסלוּל מסוים. אני מקיים קשר תכוף עם כל הארצות חוץ מהונגריה. אמש נפגשתי כאן עם שליח הקיבוץ הארצי הפעיל בהונגריה, והוא סיפר לי על תנועת נצ“ח שם. בקרוב יבקר שם חבר 'ברית־ביל”ו'. החומר בדפוס של המחלקה המערבית – הופיע בצ’כיה.

השבוע הוכיתי שתי ‘מכות’: ישראליק כותב לאלכס ולמופס לחזור הביתה. שב הנה מלונדון חבר מ’ברית־ביל"ו' אשר עבד השנה ב’החלוץ' וב’הבונים‘. הוא מסר לנו כי ב’הבונים’ יש התפתחוּת מסוימת לקראת ציונות וחלוציות. 8 מחוזות של לונדון כבר מתנהלים על־ידי חברינו ב’החלוץ‘. אמנם ב’הבונים’ יש אלפים שלא ילכו בדרך החלוּציוּת, אך בתוך מסגרתה נוצרת מסגרת שניה – הנוער החלוצי, הקשוּר אלינוּ, וחובה להמשיך בתוכם את העבודה. בינתים יושב אורנשטיין³⁹ בלונדון רק כדי לחדור לעבודת ‘הבונים’. סיפרוּ לי פרטים על מאמציו ועל תכסיסיו. ל’השומר הצעיר' יש חשבון לקיים שם שליח על סמך של תקוה בלבד, ולנו, שניתנת לנו האפשרות הממשית לרכוש תנועה שלמה וחשובה, אנו מבטלים אותה בידינו. אני עדיין לא ויתרתי. מופס עדיין כאן. כתבתי לגבעת־חיים וגם למחלקה, ואני עדיין מקווה להעביר את רוע הגזירה.

אשר לידיעותיך על המצב בלטביה, יש לומר, שהקוים האלה יהיו בודאי אָפייניים לכל הארצות בתקופה הקרובה. מוטב לראות בעינים פקוחות את המשבר הקשה המתקרב בצעדים מהירים, ולהתכונן לקראתו. אתה כותב, שבפעוּלות החינוך, התרבות והארגון בלבד, לא נעמוד בשכבת הבוגרים, בשל הבריחה ל’תכלית‘. בכל זאת אין לנו דרך אחרת מאשר יתר ארגון, יתר תרבות ויתר פעילות חברים בתנועה וב’החלוץ’. אינני מתיאש גם מפעולה תרבותית, כי חיים רעיוניים אינטנסיביים יעזרו לנו לעבור תקוּפה קשה זו. יש לחפש צורות פעוּלה חדשות, שיכניסו כל בוגר ובוגר למעגל שאלותינו הגורליות כאומה, כארץ־ישראליים וכסוציאליסטים. חריפות המשבר המתקרב, התהום הנפתחת לפנינו כעת, בדין שיחדירו בקרבנו את ההרגשה ואת ההכרה, כי דווקא לנוּ, כיהוּדים, אין מה להפסיד במלוא התבל – ‘חוץ מן הכבלים’. את אכזריות הפרובלימטיקה ואת האכזריות שבפתרון עלינו להעביר גם להכרת החברים בגולה. אל נא נרדים את עצמנוּ ואל נירדם עם החברים בעיירה. האדישות והאפטיה יהיו עכשיו שונאינו הגדולים. אולי לא יכפרו בתורתנו, אולי לא יעברו רבים למחנות האויבים, אך שוב ישקעו רבים בביצת ההשלמה של העיירה המתנוונת. נגד הזרם הזה עלינו לשׂחות בכל חפץ החיים ובכל רצון המהפכה אשר בנו.

לשאלת האיחוד עם ה’יוגענד' בלטביה – חבל שלא כתבת מהו המצב ב’יוגענד‘. מה מבדיל בינינו. הרי לא נדרש מאתנו להכריז על עצמנו כעל נוער המפלגה באופן ארגוני. אם נסכים לקביעת העמדה האידיאולוגית הברורה של ההסתדרות המאוחדת ולאפשרות כניסת בוגרינו למפלגה (לא בסיטונוּת ולא תוך החלטה המחייבת את כולם), ואם ה’יוגענד’ התפתח לחלוציות ב־100% ולהכרה בדרכה החינוכית של התנועה על שלוש שכבותיה – נוכל לבוא לידי איחוד. מעניין לדעת מה מתוסף על־ידי האיחוד? עוד בוגרים חלוצים, עוד כוחות מדריכים, מה היקפה של הסתדרות זו? כתוב לי פרטים בשאלה זו.

אתה עדיין מחכה לצבי. אני בטוח שיבוא, ולא כדאי שיתחיל בלעדיך את העבודה בלטביה. עליך לסבול, חביבי, עוד 2־3 חדשים. עם זאת הייתי רוצה להיות במצבך.

היה שלום וכתוב.

אליק

נ. ב. על ההתקפות בדלהמיה⁴⁰ קראת בודאי. ירו במכונית שלנו בדרך לטבריה וניסו להצית אחת ממכוניותינו בצמח. סביבתנו עכשיו מסוערת מאוד, והישיבה כאן היא ממש כעל ‘גחלים’. אָפקנו המדיני מעורפל מאוד. על אף מכתבי גור⁴¹ לוייצמן, בטוחני, שגזירת העליה בוא תבוא, אך השקט לא יבוא. אין להאמין שהכנופיות ייעלמו במהרה. דבר אחד, כנראה, למדו עכשיו היטב – את מלאכת ההגנה על הנקודות.

וינה, 11.11.1936

שלום עליך, אריה יקירי!

בטוחני שאתה כבר בפראג ועדיין לא נסעת לארץ. אני מבקש ממך לענות לי מיד בדבר ההדרכה הסוציאליסטית. את שלי עשיתי כבר: אתה תקבל בעוד ‏ ימים אחדים מאמר על הפרובלימות בתנוּעה הסוציאליסטית. מה שנדרש ממך הוּא דבר לא גדול: לתרגם לאידיש 2־3 מאמרים טובים מן הפובליציסטיקה הסוציאליסטית.

שמע, חביבי, אפילו אתה ‘בורח’ בעוד ימים מספר לארץ, עליך בכל זאת להספיק לתרגם שני מאמרים ולמסור את העבודה הטכנית להנהגה.

הועידה שתתקיים השנה בלטביה היא בלתי־רגילה והם עושים הכנות רבות וחשובות. בשאלה זו אין הם יכולים להכין כלום, ועלינו לעזור להם. עלי יהיה, כנראה, לנסוע לועידה, כי לסיה לא יוכל לבוא מלונדון. פדקא יגיע רק בינואר־פברואר, בהיר חוזר עכשיו וגם יוסף הר־געש חוזר. הגולה מתרוקנת כולה משליחינו הישנים, והחדשים עדיין אינם באים.

כתוב לי איך עברו ‘ימי־הבוגרים’. מי השתתף בפרוסניץ, מה דוּבר ומה הוחלט בשאלת קיבוץ העליה? כתוב לי איך ובאיזה מצב אתם משאירים את ‘החלוץ’ בצ’כיה. כלום גם ברדיצ’בסקי⁴² נוסע עתה?

המחלקה אינה מבשרת הרבה טובות. גם את פרוטוקול הישיבה האחרונה עדיין לא העבירה. ממועצת הקיבוץ המאוחד אין לי פרטים רבים מלבד מה שנמסר ב’אפיקים' מס' 5. את ענין האיחוד ‘קברו’ לעת עתה לזמן ארוך. אם בידך הגליונות האחרונים של ‘הפועל הצעיר’ (ראיתי רק את גליון ראש השנה), של ‘השומר הצעיר’ ו’במעלה' – העבר אלי. באיזו דרך אתה חוזר ארצה?

היה שלום ודרוש בשלום מינקה ועדה. בתי מחכה ‘במיוחד’ לבואכם, כי הובטחה לה בובה חדשה שמינקה תביא. כתוב מיד.

אליק

וינה, 14.11.1936

להנהגה בפראג, חזק!

אני שולח לכם את המאמר, שנכתב על־ידי אחד הוינאים, למען החוברת הסוציאליסטית ללטביה. אם כבר יצא אריה אופיר מפראג, עליכם לעשות מיד מה שהבטחתם: לתרגם את המאמר הזה לאידיש ועוד 2־3 מאמרים מן הפובליציסטיקה הסוציאליסטית הכללית. אריה הבטיח שלפני נסיעתו יקבע אתכם את החומר הבא בחשבון.

בזמן הקרוב עתיד אולי איציק לבוא לצ’כיה. על כל פנים תפקידו של אריה אופיר, בבואו לארץ, יהא לעשות את הכל למען יצאו השליחים גם ל’תכלת־לבן' וגם ל’החלוץ'.

היום מתקיימות כאן הבחירות לועידת ‘החלוץ’ האוסטרי. הגוּש הכללי יזכה בודאי ב־60–65 אחוז, ובתוך הגוש הכללי יש רוב לנצ"ח. הדבר מטיל עלינו אחריות מיוחדת לעניני ‘החלוץ’. החלטנו לשחרר את וילי ריטר מן הקיבוץ העירוני, כדי שיכהן כמזכיר ‘החלוץ’ האוסטרי. במועמדת זו תומך הגוש הכללי כוּלו. בבחירות ישתתפוּ לא יותר מ־400–500 חבר – עדוּת לירידה הגדולה שחלה ב’החלוץ' כאן.

חזק ואמץ! אליק

9.12.1936

שלום עליך, מישה יקירי!

קיבלתי את מכתבך לשליחים ואני ממהר לענות לך.

בזמן האחרון השקעתי הרבה מרץ בשיפור היחסים בינינו ובין הסתם־חלוצים, והדבר עלה‏ בידנו. הגוש הכללי מתכנס להתיעצויות, והעיקר – היחסים בהכשרה המעורבת טובים בהחלט. אנו חושבים לפתוח במידה מסוימת את שערי קיבוץ־העליה לאותם החברים מן הסתם־חלוצים המתכוננים ברצינות לחיי קיבוץ בארץ.

עליך להודיע לרוזנשטיין, שהמועמד ל’החלוץ' הוינאי הוא משה אוורבוך⁴³. כל זמן שלא בא השליח מהארץ אני משתתף במידה ניכרת בעבודת ‘החלוץ’ (מרצה בסניף, משתתף בכל ישיבות המרכז, בכל התיעצויותיו של הגוש הכללי וכו'). לא רציתי לקבל כסף מן ‘החלוץ’, כי לא רציתי לשאת את הגושפנקה הרשמית המחייבת של שליח ‘החלוץ’. קשרים טובים אני מקיים גם עם אנשי ‘השומר הצעיר’ ו’גורדוניה', והם מקבלים את השתתפותי בעבודת ‘החלוץ’ ברצון אף בלי המנדט המחייב.

מדוע יצא מ. חדש לפולין דווקא? האם לא חשוּב היה לשלוח חבר ותיק מכנרת לארץ שבה קיימת תנועתנו, למשל, ל’החלוץ' הצ’כי? מאחר שא. לכטמן הסתלק לחלוטין מיציאה לגולה, נחוץ להעלות את מועמדותו של חופש (הדבר אפשרי כעת גם מבחינת ענף הבננות של אפיקים). גם אתה, מישקה, מועמד לחוץ־לארץ, היחיד הבא בחשבון למלא מקומי בוינה, וצריך סוף סוף לעבוד קצת מתוך תכניתיוּת ידועה גם ב’משק השליחים'.

שלך

אליק

וינה, 24.1.1937

שלום עליך, לסיה!

סבורני, שכבר הגיעוּ אליך הדים מן הועידה הלטבית. ההרגשה הכללית בתנועה היא, שהועידה הצליחה מאוד ועזרה בהרבה להתפתחוּת התנועה להבא. הפגישה שנקבעה לדיון בעניני האיחוד נדחתה, וסעיף זה הורד מעל סדר יומה של הועידה. הפגישה בוטלה על־ידי ‘החלוץ הצעיר’ הפולני, שכתב כי איננו מיחס חשיבות לפגישה זו. את עמדתו ביטא בלוצרן⁴⁴ וכו'.

בוארשה התעכבתי עם אריה ב. במשך יומים. רציתי לתהות על הקנקן ולדעת מה נשמע בפולין. יכולתי להסיק, כי ‘החלוץ הצעיר’ ו’פרייהייט' עדיין רחוקים מאוד מן האיחוד. עדיין לא נסתיים ב’פרייהייט' הויכוח על חלוציות. הם מוכנים להכניס למצע חובת החינוך לחלוציות, אך לא חלוּציוּת חובה, כמקובל אצלנו. אולם בחוגי מזכירות הקה"מ יש רצון ‘לגמור’ את פרשת האיחוד בפולין.

המצב הארגוני והכללי ב’החלוץ הצעיר' קשה הרבה יותר מאשר ב’פרייהייט'. אין קיוּם לסניפים עם ירידת הסניף החלוּצי הכללי ואין מנהלים. אנשי ‘החלוץ הצעיר’ מציינים כסיבה למצב הקטסטרופלי את חוסר המנהלים, ואינם רוצים להודות, שזוהי תוצאה ממבנה התנועה ומדרכה.

בוינה חלו שינוּיים חשובים. בדרך כלל הביא ענין האיחוד סימני הבראה רציניים מ’מחלות' וינה הספציפיות. מושבת החורף המשותפת עברה בהצלחה מרובה ושימשה גורם דוחף לאיחוּד מידי ומלא. לפני נסיעתי לריגה נערך נשף חנוכה פומבי על־ידי נצ"ח (שכרנו תיאטרון), אשר הצליח מאוד גם במובן המוסרי (קהל גדול של הורים וידידים) וגם במובן החמרי. הפסימיזם שלי לגבי וינה ולגבי ‘כדאיות’ העבודה כאן פג בזמן האחרון, עם השינוּיים שחלו כאן החורף. מדאיגה אותי מאוד שאלת ההכרעה לחלוציות אצל אנשים רבים המתלבטים קשה ובוחרים לבסוף בדרך חיים אחרת. החלטנוּ כעת לערוך התקפה נמרצת על אנשים רבים בתביעה לצאת באביב להכשרה. זה יבריא את כל האוירה בגדוד הבוגרים הגדול (כ־100 איש) ויעזור גם ל’מאטורנטן'⁴⁵ להחליט על מעבר לעבודה.

עניני ‘החלוץ’ מתנהלים כעת על ידינו (וילי ריטר שלנו – מזכיר ‘החלוץ’). אנחנו הסיעה החזקה ביותר ב’החלוץ' (במרכז: 4 נצ"ח, 3 סתם־חלוצים, 2 ‘השומר הצעיר’, 2 גורדוניה', 1 ‘מכבי הצעיר’). הסידורים החדשים במרכז הם תוצאה מן הבחירות האחרונות לועידה.

אסיים. בזמן האחרון היו לי אורחים רבים מן הארץ. אחרי צבי היה כאן אריה אופיר בדרכו לצ’כיה לחודש ימים, ובשבוע שעבר היה כאן שלמה אלפרט בדרכו ללטביה. כתוב לי מה נשמע באנגליה, מה

ב’הבונים'? עד מתי נשאר שם מופס ומה פעל? מה דעתך על סידור מושבת מנהלים מרכזית לארצות המערב בראשית הקיץ? התוכל לבוא למושבה כזו אם תתקיים בצ’כיה?

דרישת שלום לקלרה⁴⁶ ולילדים. היה שלום וכתוב.

אליק

¹

וינה, 10.7.1936

– – – המצב בארץ עדיין לא נשתנה, וזה משפיע על מצב־רוחי ונוטל ממני כל אפשרות של שמחה מינימלית, ולמושבת־הקיץ חייבים על אף הכל להכניס רוח עליזה וּבריאה, שירה וריקוּד – – –

24.7.36

– – – על עבודתי כאן קשה לי לדון. בימים הראשונים היו החבריה מאוכזבים במקצת (כך נדמה לי). הם חיכוּ לי כל־כך הרבה וקראו לי ‘שליח־משיח’. צרות להם בשפע, ובתמימוּתם הרבה חשבו, שבדרוך רגלי על אדמת ההסתדרות יסולקו מיד כבמטה־קסמים כל הקשיים. אני כשלעצמי קשה היה לי המעבר מחפירות ההגנה והיריות שבארץ אל נוער צעיר, משתובב ומתרונן.

5.8.36

– – – יש אשר אני חושב ברגעים של ‘מצב־רוח’, שאני בעצם איני מתאים לכל התפקידים הקשים שהוטלו עלי, שלי עצמי חסר הרבה מאד, וייתכן שעלי להשפיע על אנשים העומדים על דרגה תרבותית גבוהה משלי, ויודעים יותר ממני. אך, עם זאת, כשאני רואה את האנשים בהוָית חייהם הזעיר־בורגניים ובחוסר היכולת הנפשית לקבוע את גורל חייהם, איני יכול להשתחרר מהרגשת התהום הרובצת בין איש הקיבוץ וּבין ה’אינטליגנטים' וה’אינטלקטוּאליים' מסוג זה.

20.8.36

– – – השבוע נדהמתי למקרא הרציחות האחרונות בארץ – בחיפה, בצפת. פשוט איום! אין רואים קץ, והעצבים נמתחים בחרדה. יש והדברים האלה משכיחים דאגות פרטיות, והכל נראה כל־כך פעוט ואפסי לעומת כובד המערכה הזאת, שבה עומדים עכשיו בארץ. כל צרותינו המעסיקות אותנו ניטלת חשיבותן למקרא הידיעות הללו על הפצצות ברחוב הרצל ובמשפחה הישנה את שנתה בצפת. הדברים איומים ומחרידים בטרגיותם.

13.9.36

– – – אני יודע רק שהמצב (בארץ) מסובך מאוד, וכי דרושה עין בהירה מאוד כדי לראות בעד הערפל הכבד את הכתמים הבהירים. דרוש חוש מיוחד אשר יוליכנו מעבר להווה אל העתיד האחר. אני מרגיש את הצדק במעשינו, את ההכרח האחד במפעל הזה וגם את היופי שבו, שכדאיים כל המאמצים, כל הקרבנות ואף הקרבת החיים עצמם. אם מאות ספרדים יצאו עכשיו למלחמת גבורה נואשת נגד מטורפים פאשיסטיים מבני עמם מפני שהם רוצים בחיים אנושיים וצודקים יותר, וכל זה ‘כדאי’ מאוד – לנו, שהמלחמה בארץ קובעת את האפשרות הראשונה לחיות ‘בכלל’ ולא להיות למרמס תחת מגף ההיטלרים בעולם הזה – כדאי מאוד מאוד. יריות, פצצות, עייפות ללא גבול מחלישות את גוף האנשים – הרוח לא תישבר בנקל, והאויב ייסוג לאחור. מה שמדאיגני, זה לא אם מלחמתנו צודקת או לא צודקת, כדאית או לא כדאית, כי אם איך מגיבים אותם מאות אלפי יהודים בגולה אשר בשבילם – ורק בשבילם – מתנהלת המלחמה הכבדה. כאן יש לי חשבון קשה. והוּא מעורר מחשבות נוגות…. הימים מכריעים ומטורפים. יודע אני, שכל אחד בארץ מתבגר בחדשים אלה בעשר שנים ולא פעם אני מקלל את מזלי על אשר דווקא בשעה זו אינני משתתף במערכה הזאת באופן בלתי־אמצעי. יודע אני מה חשובה עבודתי כאן ואיזו תועלת

אני מביא, ואני כותב וקורא לשליחים נוספים שיבואו לגולה, אך כשלעצמי לבי נוקפני משום־מה שאני ישן במקום בטוח ומתהלך ברחובות ובדרכים ללא סכנת התנקשות. ‘משהו’ מעיק עלי כל הזמן. ביחוד כשאני נזכר במקצועי ובתנאי העבודה של חברי הנהגים, ו’משהו' זה מזכיר לי תמיד, שמקומי לא כאן אלא בקיבוץ ובעבודה. כל זה מכרסם בפנים כתולעת ואינו נותן מנוח. תפילה אחת בלבי: יעבור נא כל זה וייגמר.

6.10.36

– – – אני עובד כעת הרבה, ולמען האמת יש משהו בקרבי עכשיו הדוחפני לסדר את העבודה בצורה שתעסיק אותי כולי, שתיגעני ולא תשאיר לי זמן פנוי. יש לי איזה פחד פנימי מפני זמן פנוי, לשעה שאתה נשאר רק עם עצמך, עם מחשבותיך ועם הרגשותיך. נדמה לי שאם אעסוק כל הימים והערבים רק בעבודה לא ארגיש בהליכתו האִטית של הזמן, ‘אקפוץ’ מעל השנה הזאת שתהיה כנראה אחת השנים הקשות ביותר בחיי.

14.10.36

– – – אני שולח על־ידי ליובה² לאבא את חמש הלירות שהיו לי לשם קניית חליפה. החלטתי שלא לקנות כלום, מאחר שאינני חושב להישאר בגולה למעלה משנה, – אסתדר בחליפה האחת שבידי. ואילו לאבא, חושב אני שיחסר כסף להסתדר.

3.11.36

– – – אני בא עכשיו מקונצרט של הוברמן. הייתי מוקסם כולי מנגינתו. נעים היה לחשוב שאמן זה נוסע כעת לארץ לארגן את המפעל הגדול של התזמורת הארץ־ישראלית. היה זה קונצרט פרידה יחיד לוינה לפני נסיעתו לארץ. הקהל הגדול שמילא את אולם הקונצרטים המפורסם של וינה ממש יצא מכליו מרוב התפעלות. לאחר שגמר את התכנית הרשמית (בך, בטהובן, שוברט וקומפוזיטורים מן החדשים) רעם האולם ממחיאות כפים סוערות, והקהל לא רצה לעזוב עד שהוכרח לתת ‘תוספת’: ‘מומנט מוסיקלי’ של שוברט, ולאחר שגמר תוספת זו שוב ‘השתגע’ הקהל כרבע שעה במחיאות כפים ובצריחות. הוא הוסיף לרקוע ברגליו עד שהאמן נאלץ לתת עוד תוספת: הריקוד ההונגרי לברהמס. קשה למסור את גודל ההנאה מנגינה זו – הצלילים דובבו לנפש, לדמיון, ליופי. שכחתי את כל העולם הגדול על צרותיו וקללותיו. חשבתי בלבי, אם יש יופי כזה בעולם, כיצד שוכן על־ידו גם הרע, הרֶשע והכיעור? יש בנגינתו טמפרמנט חזק, הייתי אומר: ‘יהודי’, אך במקום הדרוש, כגון: בצלילים הראשונים של ‘מומנט מוסיקלי’, הוא יודע להיות רך, עדין ועצור… אולם היה ‘משהו’ קטן שקילקל במקצת את מצב־רוחי. כשנדחפתי עם כל הקהל, שמעתי פתאום מאחורי: ‘שלום, אליק!’ הופתעתי בראותי בחורה אחת מותיקות קיבוץ ג‘…³ לפי חיצוניותה, לבושה, מגבעתה והמניקיור, הבינותי שאין לה ולקיבוץ ולא כלום. אך במקום שאשאלנה למעשיה כאן, היא פותחת ראשונה כמתפלאת מאוד: ‘מה אתה עושה בוינה?’ עניתי לה: "הנה אַת שלושה חדשים בוינה ומעולם לא ניגשת אל מעון הנוער. אף לא נכנסת לראות את ‘הקיבוץ העירוני’. היא עונה: ‘לא נעים לי לבוא’. זה מזכיר לה את ‘חטאת נעוריה’. ובכן, תשאלי במה קילקלה לי במקצת את מצב־הרוח? פשוט, לא היה נעים לראות בן־אדם שחי שנים הרבה בקיבוץ, וכשיצא ממנו ‘התהפך’ לגמרי. היא מדברת באירוניה ובבת־צחוק על כביסה ומטבח בקיבוץ ועל ‘ויכוחים טיפשיים’ שהיו בקיבוץ וכו’.

– – – אז (לפני 5 ו־7 שנים) הרגשתי לא רק ‘ברען’, התלהבות, אלא גם השפעה אישית בכל קבוצה וגדוד שבאתי אתו במגע. היו לי אמצעים טבעיים הרבה, שהשתמשתי בהם בלי כל מלאכותיות והתאמצות כדי לחנך, להשפיע, להוכיח, להכניס חיים.

– – – אך אני יודע שנשתנה הרבה מאוד. אין אדם חי בזכויות העבר, והמחשבות הפסימיסטיות של ההווה שלי מרגיזות אותי מאוד מצד אחד, ומצד אחר הן גם מעוררות ‘אמביציה’ להתעורר יותר, ‘ליטול את עצמי בידי’ וכו‘. אך התנאים הפעם קשים כצוקי הסלעים: הנוער קרייריסטי, אין לו אידיאל בלב, אינו מוכן לשום הקרבה עצמית, להתאמצות, אינו מורד כלל בחיי הוריו – להיפך, הוא נשמע לכל, ואת חוסר רצונו הוא לחיות ולהגשים את צו התנועה – הוא מכסה באיצטלה של ‘קשיים בבית’ וכו’. ואם יש מעטים שהם ערים יותר, יש שטעו ללא דרך וכורכים ציונות בקומוניזם.

30.11.36

– – – הכל חדגוֹני ואפור. בדידות נפשית. אין יום נבדל הרבה מחברו. שוב שיחות ושוב ישיבות. צרה זו וצרה אחרת. צריך לדבר עם חבר זה ולשים לב לחבר אחר. פעם נדמה לי ‘פינה זו בוערת’ ונחוץ לעשות הכל כדי לתקן, לשנות, ולפתע מתגלה איזה פרץ בפינה אחרת. כך אני מתרוצץ מ’תכלת־לבן' ל’ברית־ביל“ו' ומ’ברית־ביל”ו' ל’תכלת־לבן‘. והתוצאות? מי יודע? לעתים נדמה לי – העבודה נושאת פרי. ולפעמים נדמה לי הכל כמגדל קלפים. יש ומסיבת בוגרים עוברת בהצלחה, ו’מצב־הרוח’ מתרומם, וכשאני שואל את עצמי כמה מאלה יעזבו באמת את בית הוריהם וילכו בדרכנו, האין עבודתנו כאן עבודת סיזיפוס? – הרי עשיית חשבון זה מביאה לידי הרהורים כבדים. קשה מאוד העבודה כאן ודרושה סבלנות – ואותה סבלנות, שבמקצת נשארה בי, עומדת לי להתגבר על הרבה מומנטים מיאשים.

– – – בן 28 אני עכשיו ומאחורי למעלה מד11 שנות עבודה וחיים בארץ. השתניתי מאוד. לא מעט עבר עלי. בכל זאת כשאני מַשוה את עצמי עם צעירים רבים כאן, אשר אולי למדו ויודעים יותר ממני, אינני רואה מה יתרון להם. אופק צר, ‘חיפוש תכלית’, חוסר התלהבות לרעיון, חוסר מחשבה עצמית – אלה הם קוים המציינים עכשיו אף את הטובים מהנוער.

באניה גליליה', 5.2.1939

– – – בכלל, לא אני צריך הייתי לנסוע. מחשבה זו אינה עוזבת אותי כל הזמן. בעבודה בלתי־אמצעית עם הילדים והנוער לא אעבוד. אף אין בי כרגע הכוחות הנפשיים הדרושים לכך, אין בי הרעננוּת הדרושה. אני מרגיש יותר ויותר את השינוּיים שחלוּ בי, ואפשרות עבודה בנוער – זה מודר מסוים.

לונדון, 21.2.39

– – – אשר לעבודתי כאן – עדיין קשה לי להעריכה. רגע נדמה לי, שעליתי בדרך; ורגע נדמה לי, שלפני הר גבוה ואטום, והעליה בו לא תצליח. צריכים פה ליצור יש מאין. דרושים אנשים וכספים, ואלה עדיין אינם. אין גם השפה האנגלית הדרושה כאן לעבודה (ובכך גם ערובה שלא אשאר כאן). אגב, אינני לומד כלל אנגלית. מלווה אותי פחד מפני לשון זו: אם יתרחש אסון ואדע אותה מעט, הרי אשתעבד לשליחוּת – לנצח (במרכאות ובלי מרכאות).

– – – בכלל מתבזבז כאן זמן רב על שיחות עם אנשי הקומיטטים¹. אני מנסה לזרז את הענינים, לפסוח על הקומיטטים. אני רוצה להיפגש עם הילדים במישרין ולא עם רבנים ועם קומיטטים.

לונדון, 9.3.39

– – – דווקא עכשיו דרוש הרבה נוער, ונוער מורד המוכן להקרבה עצמית. אינני יודע אם הוא מצוי כיום. ייתכן, ובכל זאת אילו היתה לנו הנהגה חזקה מאוד, גרעין גדול של אנשים, אשר יצאו אל העם ואל הנוער, היינוּ מזעיקים את הנוער ואת היהודים אל דגלנו. אם לא נעשה זאת, צפוּיים אנו לסכנת בדידוּת גם בתוך העם היהודי. אני רואה, שבארצות שביקרתי בהן עכשיו, יש כוחות פוטנציאליים רבים, אך חסרה הדרכה, כוח מניע, מעורר, מחנך… יש רגעים, ואני חושב להשליך את הכל ולחזור מיד לארץ, כדי לזעזע קצת את חברינו ולהוציא משלחת לגולה.

לונדון, 16.3.39

– – – מתיצבת לפַני השאלה, איך נפעל בימים הקרובים, איך נפעל, איך נארגן, איך נציל מה שאפשר להציל? איך נעלה אנשים? לו היו היהודים מלוכדים קצת יותר, נדבנים קצת יותר למען ארץ־ישראל, היו צריכים עכשיו ליצור הרבה דברים, הרבה עוּבדות למען ארץ־ישראל ובארץ־ישראל. לוּ לוּ…

24.3.39

– – – כשאני מסתכל בעד חלון חדרי אל הפּאַרק היפה, אל הגבעות מסביב ומרגיש את השקט השורר (אחרי הרעש של לונדון), מתעוררת בי תשוקה לשבת איזה ימים ולנוח, פשוט לנוח ואולי לקרוא איזה ספר בלטריסטי (‘המון’ זמן עבר מאז קראתי ספר מעין זה).

לונדון, 1.3.39

חברים יקרים, שלום

זה כעשרה ימים שאני נמצא בלונדון. על אף ממדיה העצוּמים של עיר זו, מרגישים כאן בכל זאת בפליטים היהודים. שבאו הנה מגרמניה. נתקלים בהם, ושומעים גרמנית במכוניות, ברכבת ובמסעדה. עשרות ועדים (עד 70 ויותר) הוקמו כאן לטיפוּל בפליטים. רק בזמן האחרון רוכזו כולם בבית אחד גדול.

יש עתונים המבליטים את הברכה, שהפליטים מביאים אתם, בהכניסם הון ובפתחם בתי־חרושת חדשים וכו‘. אך נתעלם מן האמת אם לא נראה גם את התחזקוּת רגשי האנטישמיוּת שחלה עם גיאוּת זרם הפליטים. חוצפתם של אנשי מוזלי² גוברת בנאוּמים הנישאים בהייד־פארק ובקרנות הרחובות. אין להגזים בערכם כיום, אך מעניין שההנחה על תלוּת ישירה של גידול האנטישמיוּת בעליית זרם הפליטים היהודים, היא כללית כמעט. תורה שלמה נובעת מכאן לגבי הליכותיהם של הפליטים היהודים. מתנהלת בתוכם ‘פעוּלה חינוּכית’, לבל יתבלטוּ יותר על המידה, שלא יתפסוּ מקום עבודתו של אנגלי וכו’ וכו'.

אינני יודע מה מספר היהודים הגרמנים שנכנסו הנה בחדשים האחרונים. יש מעריכים: 13־14 אלף. התעניינתי במיוחד בילדים שהובאו הנה. עד עתה כבר נמצאים באנגליה כ־3500 ילד. בראשית הפעוּלה הובאו למאות לתוך מחנות זמניים, ומשם הועברו לסידוּר קבע במשפחות פרטיות ובבתים מיוּחדים להם (כל בית נועד ל־30־40 ילד, ו’קומיטאָט' מיוחד דואג לכלכלתם ולחינוּכם). לפי קצב ההרשמה של משפחות המוּכנות לקבל ילדים, חשבוּ בזמן הראשון, שניתן להעביר הנה אלפים רבים של ילדים. והנה עתה אחרי האלף השלישי חלה כמעט הפסקה גמוּרה בהבאת הילדים. מעתה מוּתר להביא הנה ילד רק לאחר שהובטח המקום הקבוּע לסידורו הכלכלי. זרם ההרשמות של משפחות פרטיות נפסק, והמשך הפעוּלה תלוי בגיוּס אמצעים להחזקת הילדים על־ידי מוסדות וּועדות שונות שהוקמו.

אולם הדבר המדאיג ביותר היא האוירה הכללית, אשר בה מתנהלת כל הפעוּלה הזאת והשפעתה על נפשות הילדים. לפני שלושה ימים ביקרתי בדוברקוט – במחנה הילדים הגדול והאחרון ששׂרד (כ־600 נערים). המחנה בנוי צריפים קטנים, נוחים למדי, והוּא משמש בימי הקיץ כקייטנה. ראש המחנה ואף חלק מן הצוות הם אנגלים. המחנה מחוּלק ל־17 קבוּצות, והמדריכים, רוּבם ככוּלם, אנשים מקריים שבאוּ בזרם הפליטים וחיפשוּ אפשרוּת להסתדר בינתים. לרובם המכריע אין קשר לציונוּת ולארץ־ישראל, אך מעניין ביותר הוא הלך־הרוח בין מאות הנערים הללוּ, בני ה־15־16. גם לאלה אין נטיה להעמיק חשוב על גורל חייהם ועל פתרון של ממש. באטמוספירה שנוצרה כאן מסביב לפליטים וביחוּד מסביב לילדים, טוּפחוּ בתוכם אשליות רבות על סידוּר במשפחות עשירות, על אפשרויות של לימוד ותקוות להתחמקוּת מן החוק הגוזר על כל הילדים האלה לעזוב את אנגליה בהגיעם לגיל 18. האַלטרנטיבה שהוצגה לפני מאות הנערים שבדוברקוט היתה: להתקבל במשפחות פרטיות או לצאת להכשרה חקלאית קולקטיבית, שמטרתה תהיה בעיקר עליה לארץ־ישראל. והנה מ־600 נערי המחנה הזה ניאותו רק כ־70 לצאת להכשרה חקלאית וגם אלה ‘ניצלוּ’ רק בזכות מדריך אחד (מחברי תנועתנו הצ’כית), שנזדמן לאנגליה והעמיד את עצמו לרשוּת הפעוּלה בין הילדים. המדריך הזה היה שם כערער בערבה. הנערים שהצליח להתקשר אתם נמצאו מפוּזרים בקבוּצות הרבות, והמנהל הקודם של המחנה אסר עליו פעוּלה מיוחדת ביניהם. רק בזמן האחרון, עם מינוי מנהל אנגלי חדש, אשר גילה אהדה לציונוּת, ניתנה לו האפשרות לארגן את הנערים הציונים בקבוצת הכשרה נפרדת. כעבור ימים מעטים תעבור קבוּצה זו לארמון־בּלפוּר בסקוֹטלנד, אשר ישמש כמקום ראשון להכשרה בגיל זה.

פתחתי בשיחות פרטיות עם נערים רבים במחנה ונוכחתי לדעת, שאחת הדאגות הגדולות המעיקות עליהם, הוא ענין קרוביהם שנשארוּ בתופת הגרמני. גם זה קובע את רצון הנערים ‘להסתדר’ כאן: אולי יצליחו לעזור מכאן להורים. בעת ביקורי שמעתי הסברה רחבה, רשמית, של אחד המדריכים בשאלה: איך יוכלו הנערים לעזור לקרוביהם? בראשית דבריו הסביר ארוכות את עמדת הממשלה לכל ענין הפליטים: ‘שיבואו רק במידה שלא ירגישו בהם ביותר ושיעזבוּ את הארץ בהקדם’. אחר־כך באו הפרטים בנוגע לסוּגים השונים: עד גיל 18 ולגבי בני 60 ומעלה – דרושה לכל מקרה ומקרה ערבוּת כללית של תושב אנגלי או של תושב ארץ אחרת, המתחייב לשלם את כלכלת הפליט.

ההקשבה היתה רבה, והנערים הציפוּ את המרצה בגל שאלות, והוא כבא־כוח הועד לעזרת הפליטים, המוּכר על־ידי הממשלה, מדגיש וחוזר ומדגיש: ‘קודם כל חפשו להוריכם אפשרויות הגירה לארצות אחרות, ואם אתם נאלצים לפנות ולחפש דרך לאנגליה, שמרו על החוקים החדשים ואל תמסרו הודעות כוזבות, כי בכך תסגרו את הדרך לאחרים, תגבירו את האנטישמיות’ וכו' וכו'.

לא אַרבּה פרטים, אך משוּרת עובדות ומפגישתי עם הילדים שסוּדרוּ בערים מצטיירת תמוּנה עגוּמה מאוד, שבמרכזה נעוצה העובדה הפטלית: לארץ־ישראל לא ניתן למלא את התפקיד, שעליה למלא בימי השואה הגדולה. שוב נוכחנוּ לדעת, שחוּרבן יהודים באיזו ארץ איננו מביא ממילא לציונוּת ולארץ־ישראל. בכל תחנה חדשה שאליה מגיע היהודי הנודד הנצחי הוא מנסה לחדור בכל סדק ולהיאחז בכל קש של הצלה. היש לחפש הגיון או מחשבה עקבית בתופעה הרווחת למדי של התנצרוּת פליטים יהודים שהגיעוּ הנה? – וזאת לאחר הנסיון הגרמני! אכן, אף בתוך הרס החיים היהודיים ובתוך מחנות פליטים יש צורך בחרישה עמוקה להתעוררות ההכרה הלאוּמית, לנכונוּת להעפלה חלוּצית וקודם כל לאידיאה מחנכת.

ובשטח הפוליטי מאיימת הבגידה בכל גילוייה האכזריים. באותו שבוּע שמכירים בפראנקו מכירים במוּפתי. שלשום אחרי הצהרים מסרה המשלחת היהוּדית³ לממשלה גילוי־דעת נמרץ והחלטה לעזוב את הועידה. באי־כוח הממשלה ניסו ‘לתקן’ את רושם ההצעות ודרשוּ להמשיך בשיחות. השיחות נמשכות עכשיו באורח בלתי־רשמי, אך אין מאמינים בשינוּיים רציניים. דומה, הגיעה השעה להתחיל בחלק השני של המערכה הזאת. תתיצב השאלה: מה אנחנוּ צריכים לעשות בשעה זו? איך, באיזה אמצעים, ובאיזה דרכים צריכה להיות התגוּבה היהודית? צריך היה, בעצם, כבר עכשיו לפרק את הכינוּס הגדול של שליחי היהדוּת, לגייס חלק גדול מהם ולצאת אל העם, להזעיקו לפעילוּת ולמעשים קונסטרוּקטיביים.

היקוּם בנו הכוח להגיב בהתאם לחוּמרת הבגידה?

אליק

לונדון, 12.4.1939

למזכירות ההנהגה העליונה

שלום עליך, אריה!

בימים האחרונים של פסח נתקיימו שתי ועידות: של ‘החלוץ’ ושל ‘משמר־הבונים’⁴. בערב הפתיחה של ועידת ‘החלוץ’ הרצה מ. שרתוק⁵. במרכז הדיונים עמדו שאלות הרחבתה של התנועה החלוצית.

בועידת ‘משמר־הבונים’ היה בירור בשאלות האידיאולוגיות של התנועה. עלינו לדעת, שבחדשים הקרובים יהא צורך להעמיק בבירורים הללו שעדיין לא נסתיימו בועידה הזאת. על הועידה הבאה, שתתקיים בסתיו, יהיה להחליט גם בשאלת ההצטרפות הארגונית אלינו לאחר שיבואו בדברים על כך גם עם מרכז ‘הבונים’.

שורה⁶ (שהגיע בינתים לארץ), יציג במזכירות הקיבוץ המאוחד את הדרישה לעורר את שאלת האיחוד המלא עם נצ"ח. הלחץ בענין זה יגבר לרגל ההתקרבות ההולכת וגדלה כאן בינינו ובין אנשי ‘הבונים’⁷. אינני חושב שעוד אוכל להשתתף בבירור זה, כי בשבוע הבא אפליג לארץ.

שלום ולהתראות.

אליק

לונדון. 13.4.1939

שלום עליך, אהוד⁸ יקירי!

עלי לשוב ולהזכיר לך כמה ענינים שבחלקם כבר כתבתי עליהם ועדיין לא קיבלתי תשובה, ולהעלות גם כמה וכמה ענינים חדשים:

אנו יודעים רק את כתובות חברינו באנגליה (וורקדורף) ולא יותר. ופתאום אני קורא במכתב של שליח מדנמַרק על 10 חברי נצ"ח במקום הכשרה אחד ועל 6 במקום אחר. גם שטנר⁹ פגש שם ובשבדיה חברים מתנועתנו. הכרחי, אהוד, שתעביר מיד הנה את הכתובות, כדי שמזכירות קיבוץ־העליה תתקשר עם כל החברים. העבר להם את ‘ידיעות קיבוץ־העליה’ וכו'.

בודאי קיבלת את כל החומר מירושלים הנוגע לעריכת המפקד (בשבוע הנוער מ־27 במאי עד 4 ליוני). המפקד הזה יקבע את מקומה וערכה של כל תנועת נוער ואף את גודל התמיכה הכספית. עליך לקיים ישיבה מיוחדת של ההנהגה הראשית¹⁰ ולעשות את כל ההכנות הדרושות לעריכת המפקד.

יוסף יזרעאלי נמצא כבר כאן. סינק¹¹ יבוא הנה רק בשבוע הבא.

מחלקת ‘הבונים’ מתרחבת עכשיו על־ידי אנשי ‘הבונים’ מגרמניה. מנקודה זו אנו מתחילים בעבודה משותפת אתם גם בשטחים אחרים.

ועידת ‘משמר הבונים’ החליטה בין השאר: ‘לקשור גם להבא את קשרי ‘משמר הבונים’ לנצ''ח בשטח החינוכי־הרעיוני ובדרך הקיבוצית המשותפת בארץ־ישראל’. כל ההחלטות חשובות וברוּחנו. הועידה הבאה, בסתיו, תחליט גם על הכניסה הארגונית, לאחר משא־ומתן עם מרכז ‘הבונים’.

כתוב לחברינו בארץ: בחברות הנוער, במשקי הפועלות וכתוב לריכוזים כאן, באנגליה.

שלך

אליק

18.8.1939

חברים יקרים,

אילוּ היו גם האניה וגם עובדיה יהודים, כי אז היתה הרגשת הבית הארץ־ישראלי שלמה לגמרי. רוב הנוסעים – פניהם לקונגרס, מאלה רוּבם – מצירי הפועלים. בחדר־האוכל הגדול יש מתלוצצים: אולי נפתח במועצת ההסתדרוּת. הכל מיוצגים כאן: העיר והכפר, המוסדות ו’הזרמים' (ההתישבותיים והמפלגתיים). ואם בעשרים הקונגרסים הקודמים חסרו פועלי־ציון שמאל, הרי באו עכשיו ותיקנוּ את המעוּוָת, כדברי הפתגם הרוּסי: מוטב במאוחר מאשר…

נוכחוּתם של זרובבל, של אָרם ושל אלכסנדר¹² מעוררים קצת סקרנוּת ואף רגש סיפוּק. אלכסנדר אומר, כי במשך 15 שנות חייו בארץ לא יצא ממנה. והנה בא ‘שינוי העמדות’ – ‘ושבו בנים לגבוּלם’. החברים מן העיר מספרים על חריצוּתם הרבה – של חברי פועלי־ציון שמאל – בהפצת השקל ועל מלחמתם הנאמנה בחוּגי הימין על זלזוּלם בשקל ובכבוד ההסתדרוּת הציונית. אכן, הם באו על שכרם: 5 צירים מארץ־ישראל. ההתחלה יפה. נדמה, אין מניעות רבות להזמינם להצטרף אל סיעת העבודה, ואולי אפשר יהיה לחשוב בעתיד הלא רחוק גם על יותר מזה… האומנם יהא עלינו לחכות לצעד הנוסף עוד 20 שנה?

לרוב הנוסעים, העמוסים כרגיל עבודה ציבוּרית שאינה יודעת גבוּלות ושעות קבוּעות, משמשת נסיעה זאת הזדמנוּת למנוחה ולהבראה ממש. מזג האויר הנוח, הכלכלה הטובה, השינה המספיקה בלילה והנמנוּם לסירוגין על הסיפוּן במשך היום, סרטי קולנוע בערבים ולמהדרין – אף ריקודים – כל אלה והעדר ידיעות על הנעשה בארץ ובעולם משרים עליך אוירה של נופש, של פריקת עול ודאגות. זוהי הרוח השוררת בקרב רוב הנוסעים שתיכנו תכניות רבות לקרוא, לכתוב, לעבור על החומר, להכין את התזיסים וכו' וכו' (אגב, יש להוציא מכלל זה את שטיינמן, השקוד ביותר על מלאכת הכתיבה).

במצב זה קפץ פתאום רוגזו של הרצפלד על קהל החברים. ‘סטייטש’, הוא אומר, ‘מתבטלים הרבה. יתכנסו נא צירי הקונגרס ויתחילו עוד כאן, באניה, לעוץ עצה: מה רוצים מקונגרס זה ומה תפקידו העיקרי’.

ומדיבוּר למעשה. על הסיפון העליון מתכנסים הצירים למפלגותיהם השונות והרצפלד פותח: זה כמה קונגרסים שהוא מחפש עשרות אחדות של אנשים, שיעזרו לו בעריכת אובסטרוקציה בקונגרס. אכן, אובסטרוקציה! כי מהו הקונגרס? – ההתחלה הכוללת את הפתיחה, את הויכוח המדיני והסיוּם המתרכז כוּלו בענין בחירת האכסקוטיבה. וכדי שהצירים המרוּבים לא יתפזרוּ במשך ה’אמצע' הארוך בהרי שוייץ, מעסיקים אותם בועדות שונות לענינים שניים במעלה, כגון: תקציב, התישבות וכו‘. והנה גם הפעם אורבת סכנה, שבמרכז הויכוּח שוב תופיע שאלת ה’אָנד־ציל’ ¹³ : מדינה יהודית, פתרון פדרטיבי, קיוּם המנדט וכו'. ובתוך הויכוּח הזה ישכחוּ את התשוּבה האמיתית והיחידה לספר הלבן – עוד 50 נקוּדות חדשות! הארץ־ישראליים מכל המפלגות צריכים להתארגן ולארגן את האובסטרוקציה, להפנות את הקונגרס לעיקר.

אם כי הדברים נאמרו בחום ובהתלהבוּת, לא היו בכל זאת ידי היושב־ראש מלאות עבודה. השיחה לא התפתחה. ז’וכוביצקי¹⁴ ניסה לחלוק על כמה דברים ותכניות ששמע עליהם בזמן האחרון. הוא חלק, למשל, על ענין המעפילים העלוּל להביא אסון על הארץ. מישהו ניסה לומר, כי דווקא קונגרס זה צריך לתת ביטוּי לזעם העם נגד הספר הלבן. התחילוּ להיכנס לפרטים, שאין מקומם באסיפה גדולה הפתוּחה גם… לשלושת הערבים משרונה הנוסעים ‘להשתלם’ בברלין. בינתים הופיע אחד מקציני האניה, אשר העיר, כי כל אסיפה אסוּרה כאן (הנימוּק שניתן: באניה נמצאים גם חיילים. לא ידענו עד כה, שחיילי איטליה מבינים עברית…). ברץ¹⁵ נעל את האסיפה בהצעה שכל אחד יתכונן לקונגרס, מתוך שיהגה בזמן הנסיעה בשאלות הקונגרס.

שלא כרגיל עגנה הפעם האניה ברודוס. אתנו נוסעים אנשים אחדים שמתפקידם לבקר במחנה המעפילים, שנתקע באי הזה לאחר שאנייתם נשרפה ולאחר שעברו עליהם תלאות וטלטוּלי דרך במשך ארבעה חדשים.

האפט¹⁶ אסף בין קהל הנוסעים סכום כסף לטובת הפליטים. אחת מפקידי לשכת עליית הנוער הביאה אתה שני סרטיפיקטים לילדים שנמצאו שם. תמורת סכום קטן, דמי נסיעה בסירה, ניתנה האפשרות לרדת לרודוס לשעה ומחצה.

עם בואנוּ העירה נודע לנו, כי מחנה המעפילים חוּסל עתה, וכל האנשים הועלו על אניה העוגנת באחד המפרצים שבסביבות העיר ומתכוננת להפליג שנית למרחקים כדי לנסות את מזלה…

בשלוש מכוניות קטנות, ואתנו בא־כוח הקהילה היהודית של רודוס, יצאנוּ למקום אניית המעפילים. עברנוּ ברחובות המרכזיים של העיר, העושה רושם נעים בנקיונה ובירק הרב שבה, והמשכנוּ דרכנו בכביש אספלט החוצה גבעות נמוכות, שמהן נשקף מראה נהדר על פני הים והעיר גם יחד. שמנוּ לב לאיכרים היוונים (האי מאוּכלס יוונים, תוּרכים ואיטלקים) החובשים מגבעות קש בעלות שוּלים רחבים בחרשם בשוָרים, ולבארות המרוּבות, שמימיהן נשאבים בטחנות רוח.

לאחר 20 רגע של נסיעה במכונית הגענוּ למפרץ. במרחק 200 מטר בערך מן החוף עגנה ספינה לא גדולה ובה עמדוּ צפוּפים מאות אנשים. לספינה זו קשוּרה ספינה קטנה ממנה, גם היא מלאת אנשים, יחד למעלה מ־600 איש. בראותם אותנו התחילו מנפנפים במטפחות, וכל גוש־האדם הזה התחיל נע ומזמין אותנו – בתנועות ידים – לבוא אליהם. שני חיילים איטלקיים מזוּינים שמרו על האניה, לבל ירד איש ממנה לחוף. באמצעוּת בא־כוח הקהילה ביקשוּ אנשי המשלחת מאת החיילים, שיוּרשה להם לבקר באניה, לשוחח מעט עם האנשים ולמסור להם את הכסף. המשא־ומתן נמשך זמן רב והחיילים עמדוּ בסירוּבם. ראינו 2־3 אנשים הקופצים הימה ויורדים בסירה קטנה, שהיתה סמוּכה לאניה. עברוּ רגעים מספר והסירה לא זזה בכיווּן החוף. נראה, שאסרו גם עליה להתקרב. בעל כרחנו חזרנו העירה כדי שלא לאחר את מועד צאת האניה. נפרדנוּ מעליהם בתנועות ידים והצטערנוּ מאוד שלא עלה בידנו לראותם ולומר להם לפחות מלה מעודדת. הכסף נשאר בידי בא־כוח הקהילה, שידאג לסיפוּק מזונם כל זמן שהאניה עוגנת שם.

בדרך שוּבנוּ סרנו לסימטאות היהודיות של רודוס. באי זה חיים כ־1,800 יהודים. עם בני הנוער דיברנו עברית. לא מכבר ריחפה על ראשי היהודים האלה סכנת גירוש. כידוע מהווה האי הזה אחת העמדות האיסטרטגיות החשובות של האיטלקים בים התיכון.

מחר בצהרים נגיע לטריאֶסט ומיד נצא לז’נבה. כשאני מסתכל בקהל הצירים, הותיקים ממני, ושומע את שיחם, רואה אני את החרדה שבלב כוּלם לגורל הקונגרס הזה ולגורל היאבקוּתנו להבא. היהיה זה קונגרס של גיוּס כל הכוחות, של יצירת תנאים להמשכת העבודה בקנה־מידה גדול, או שיהיה זה קונגרס של התגברוּת המחלוקת הפנימית, שתחליש את הכוח ותכבול אותו?

קראתי כאן חוזר של ארגון ‘התקוּמה’ (מאנשי ‘המדינה העברית’) הקורא לכל חוגי הימין להקים את ‘חזית המולדת’, שתפקידה העיקרי יהיה לכבוש את השלטון בישוּב ובציונוּת מידי השמאל. החוזר כתוּב בסגנון נאצי טהור, אך בכשרון דמגוגי לא קטן. אולם לא הם בלבד רואים כתפקיד ראשי את הפלת השמאל. פרשת הבחירות בארץ, החרם מצד ‘המזרחי’, כל אלה מבשרים מלחמה לא קלה כלל.

שלום לכולכם ולהתראות בקרוב.

אליק

גנף, 24.8.1939

– – – יש בכך איזה סמל טראגי, שנציגוּת העם היהוּדי התאספה ימים מספר (?) לפני המלחמה בעיר השלום גנף, – ובמקום לקבוע את מפקדת העם, שתקדם את פני הימים הנוראים, היא מפוּלגת, מפסידה שעות יקרות ואינה מסיימת את הכינוס הגדול הזה כדי לתת אפשרות לאנשים לשוב איש איש אל משמרתו.

– – – גם אם תהיה מלחמה הכרחי שיהיו ארץ־ישראליים בגולה, כי יהיה להם תפקיד לא קטן.

גנף, 26.8.39

– – – כל המאמצים להבטיח מקומות באניות שונות עלו עד עתה בתוהו. המצב בעולם כולו נשאר מתוּח כתמול ושלשום. האניות האיטלקיות שוב אינן יוצאות לארץ־ישראל. זה ימים אנו משתדלים לעבור לצרפת, כדי להימצא בארץ ידידותית ובעלת נמל פתוּח לים התיכון, כי כל רגע עלוּלים הגבוּלות להיסגר. לאחר התערבות רבה ‘בחלונות הגבוהים’ בא הנה פקיד מצרפת, והוא דואג לנסיעתנו למרסל, ושם נחכה לאניות היוצאות לארץ־ישראל, אם המצב בעולם בשבוּע זה יאפשר את צאת האניות. אנו חותמים על הצהרות, שהחברה אינה מתחייבת להסיענו הלאה. אנו מקווים שנצא היום למרסל אחר הצהרים, כי על כל פנים מוטב להיות בצרפת. אנו, כל הצירים הארץ־ישראליים, מאורגנים, והדאגה לנסיעה ולכספים משוּתפת. מפה נצא, כנראה, כוּלנוּ יחד, אך במרסל יהא צורך להתחלק לשני חלקים. חלק יסע ביום חמישי (31.8) וחלק – שבוע לאחר־מכן. כל זה, כמובן, אם יוכלוּ לנסוע דרך הים התיכון. אם המשבר בעולם לא יאפשר זאת, מטפלים גם בדרכים אחרות. אחת מהן – דרך היבשה (תורכיה) ברכבת.

– – – כמובן, כשנפרדים בימינו מעל שליח אין יודעים, אם עוד נזכה לפגוש אותו.

פאריס, 3.1.1947

לאופיר, דובדבני ודן¹, שלום רב!

במכתבי זה אסכם את פרשת באזל והנוער. כפי שהתברר בשיחות עם חברי ‘גורדוניה’ אחרי ועידתם, הם אינם מוַתרים על התנאי כי האיחוד חייב להיות עולמי ולכלול את כל ארצות אירופה, ארץ־ישראל והארצות האנגלו־סכסיות. אנוּ הסכמנוּ עקרונית לדבר זה, אך טענתנו היתה כי אין לקשור את ועידת האיחוּד באירופה אל תאריך נכונוּתם של אנשי ‘הבונים’ באמריקה ובאנגליה להשתתף בועידה זו. הויתור שלהם בנקודה זו היה כי ועידת האיחוד באירופה תתקיים כאשר התנועה שלנו בהונגריה ורומניה תהיה מוכנה לאיחוד, וכי ייעשו כל המאמצים להכניס גם את הארצות האנגלו־סכסיות לאיחוּד. במלים אחרות: אם חברי ‘גורדוניה’ יראו כי מצדנו יש מאמץ כן לפעול למען האיחוד בארצות ההן ויהיה ביטוי ממשי לכך בכיווּן העליה מארצות־הברית ומאנגליה גם ל’חבר הקבוּצות' – יסכימו לועידת איחוד בלי ‘הבונים’ האמריקני־האנגלי. הם מוסיפים גם את התנאי שהתנוּעה המאוחדת בארץ תשתתף באיחוּד יחד עם ההסתדרוּיות האירופיות.

מה הסיכוּיים לועידת איחוד באירופה? – נדמה לי כי היינוּ יכולים לקרוא לועידה כזו בזמן הקרוב ביותר, אילו סיימנוּ את פרשת האיחוד בהונגריה וברומניה. דבר זה תלוּי בנו ורק בנו, וניתן לביצוּע רק בתנאי שיגיעוּ לשם שליחים מתאימים. השליחים שלנו שנמצאים עכשיו שם, או שהם מתנגדים לאיחוּד או שאין בכוחם להביא את התנוּעה להכיר בצורך בו.

אחרי שאלת מנין הארצות שבלעדיהן אין איחוּד, באה בעית כיווּן העליה. בעיה זו גזלה הרבה שעות בירור. לבסוף, כדי למנוע אי־הבנות, סוּכמה נקודה זו בכתב, לאמור: 1. מקבלים את עובדת היותן של קבוּצות המוגדרות מלפני האיחוד לזרמים התישבוּתיים מסוימים; 2. אין עושים כל פעולת הגדרה בתנועה המאוחדת של הלא־מוגדרים. אילוּ יצאנוּ יחד לפני שנה להקים תנועה כללית לכל זרמי ההתישבוּת, היה המצב אחר. משלא קם האיחוד לפני שנה, קיימת עוּבדת ‘גורדוניה’ עצמאית שמספר מסוים של בוגרים ממנה רואים את עתידם רק ב’חבר הקבוּצות'. על כן את כלליות התנוּעה יכולים לבנות: א. שליחים ומדריכים אשר כל קן, סניף וקבוצת הכשרה חדשים, מחנכים לערכים משותפים בלי להגדיר בגולה. ב. כל השכבות החינוכיות למטה מגיל ההכשרה מתוך הסתדרויות הנוער הקיימות. ג. אותן ההסתדרויות הארציות שהן כיום מאוחדות וכלליות: גרמניה, צרפת, ארץ־ישראל והארצות האנגלו־סכסיות.

לפי סידור זה כל הבוגרים בהכשרה אשר עד הקונגרס בבאזל היו קשורים מקודם לחלקים מסוימים בארץ – ילכו במסלול קשריהם הקודמים. התנועה, זו הקיימת וזו שתגדל ותתרחב, הופכת להיות תנועה כללית, בלי שימת תו ההגדרה על בוגר או קבוצת עולים בהיותם בגולה. מוסדות התנועה בארץ יכוונו את עלייתם. דרישת ‘גורדוניה’ היא כי ההסדר בין ה’חבר' והקיבוץ לאחר ניכוי המוגדרים, יהיה מחצה על מחצה. אילו עשינו רק את החשבון הסטטי הזה בלי להביא בחשבון יציאה למרחב וארגון תנועה גדולה, היינוּ צריכים להסס ב’כדאיות' המודוס הזה. אם נסכים להסדר המוּצע בשלב האחרון של המשא־ומתן, הרי הדבר ייתכן רק מתוך הנחה כי אנו הולכים לקראת יצירת תנועה גדולה וכי היתרון של צד אחד – הוא חולף וזמני בתוקף מסיבות ועובדות ידועות. בתוך תנועה גדולה, שאת הרחבתה צריך לראות ב־4 ארצות: גרמניה, רומניה, הונגריה ואמריקה, אין לנוּ לחשוש ממודוס כללי של מחצה על מחצה ויש בו צדק מסוים בהשוואת שני כוחות אלה בארץ.

ענין הזיקה למפלגה. הנוסח בהחלטות ועידת ‘גורדוניה’ הוא כלהלן: ‘התנועה תפעל תוך עצמאות חינוּכית וארגונית שלמה ותחנך את חבריה לזיקה רוחנית לערכי מפלגת פועלי ארץ־ישראל’. סעיף זה נתקבל בועידה רק ברוב ולא פה אחד. התנגד לניסוּח זה אברהם בן־חנוךִ², בידעו כי ניסוח זה לא יאפשר את הצטרפותה של התנועה המאוּחדת לתנועה העולמית. יש להוסיף כי ניסוח זה לא יכלול את ‘הבונים’ באנגליה. בישיבותינו המשותפות הצעתי, כי במסגרת התנועה העולמית צריך להימצא מקום להסתדרות ארצית שיש לה זיקה מפלגתית ישירה, כדוגמת ‘הבונים’ באמריקה, וגם להסתדרויות ארציות, כמו באנגליה ובארץ־ישראל, שהזיקה המפלגתית בפרוגרמה שלהן אינה מפורשת. גם סעיף זה לא סוכם ונחזור עליו ערב כינוס הועידה.

בסיכום אפשר לומר, כי אם לפני ועידת ‘גורדוניה’ לא היתה כל אפשרות לדון דיון ממשי איך, מתי ובאיזה תנאים נגשים את איחוד הנוער, שכן מקודם היתה התחמקוּת מדיון קונקרטי, הרי בגמר הועידה ולאחר שהם סיימו את הויכוּח בפנים, נמצאה פשרה ידועה בין המחייבים ובין השוללים, וזו הפעם הראשונה נפתחה הדרך לדבר על ‘תכלית’. ואם תביאו בחשבון ששיחות אלו התחילוּ כבר בתוך תוכו של הקונגרס וכל הכרוך בו, הרי תבינו כי עשינו מלאכה לא קטנה. על כל פנים – אין כיום שום מיסטיקה. אנוּ יודעים

בדיוּק באיזה תנאים אפשר להקים את האיחוד ובאיזה תנאים אי אפשר. החל מבאזל לא נוכל להישאר יותר על האולימפוס של דורשי איחוד. או שהתכנית הקונקרטית שצוינה לעיל (ובראש וראשונה הכשרת רומניה והונגריה לאיחוד) תתגשם או לא תתגשם. את מי יאשימוּ אחר־כך באי־הגשמת האיחוד – אותי דבר זה לא יעניין. בלי הבאת רומניה והונגריה לאיחוד לא נוכל לדרוש לא פריטי בעליה ולא פריטי בהנהגה, ועצם ועידת האיחוד לא תוכל להתכנס.

בסוף חודש זה אהיה (כך אני מקווה) אצל יצחק הירש³ ושם תהיה לי פגישה עם החברים משתי הארצות. ייתכן כי אצליח לשנות את הלך־רוחם (ואחשוב זאת להצלחה גדולה), אבל גם אם אצליח לשנות את הרוח, לא יקום הדבר בלי רשימת השליחים הדחוּפה שהועברה אליכם.

ועתה לסידור עניני נוח“ם⁴ בגרמניה. כשלושים שעות, לפחות, ביזבזתי בענין אומלל זה. מעולם לא שיערתי כי הגענוּ שם למתיחוּת כה גדולה. ‏כל השליחים באו לבאזל משם בדעות קטגוריות: או שיש איחוד או שנוח”ם יתפלג מיד אחר הקונגרס. אי־האיחוּד בשעתו בפולין בין ‘גורדוניה’ ונו“ח⁵ היה פטלי לנוח”ם בגרמניה. הקיבוצים הפולניים של ‘גורדוניה’ לא התמזגו בנוח“ם, ובמידה שיש הכשרה מעורבת הם אינם מוַתרים על זיקתם הברורה ל’חבר הקבוצות'. והחלה תחרות על הגדרה, חשדנות ואי־אמוּן. המצב היה ללא נשוא. לאחר דין ודברים ארוך ומיגע באנו לידי ההסכם הבא: אין עושים כל פעולת הגדרה של הבלתי־מוגדרים ואין עושים כל משאל אצל המוגדרים. החברים בארץ המטפלים בקבלת העליה יביאו בחשבון כי הקיבוצים המוגדרים של ‘גורדוניה’ מפולין שבאו לבוַריה ייקלטוּ בחבר הקבוּצות, והקיבוּצים של נו”ח מפולין ילכוּ לקיבוץ המאוחד וכל יתר העולים מנוח“ם יתחלקוּ שוה בשוה בין הקיבוּץ ובין ה’חבר'. ההנהגה בנוח”ם צריכה להיות מוסכמת על כל הצדדים (למעשה תהיה הנהגה פריטטית). הבירור נסתיים באוירה טובה. סודרה רשימת השליחים הנכנסים לעבודה בתנועה ובסמינר ואם לא יקרו שם אסונות, נדמה כי זה אחד הדברים החשוּבים שגמרנו בבאזל.

הצעתי כי ננסח משהו לפרסום בתוך התנועה אשר יעיד על הפגת המתיחוּת. וזהו הנוסח שנתקבל:

1. התנועה מחנכת תוך יחס הוקרה לכל צורות ההתישבוּת. בפעוּלה החינוכית בתנועה, בפגישות פעילים ובסמינרים יוסברו הערכים היסודיים המשותפים של התנועה ההתישבותית תוך מגמה ברורה לאיחוד התנועה הקיבוצית.

2. מוסדות התנועה בארץ יסייעוּ לעולי התנועה בקליטת העליה במשקי ההתישבוּת העובדת תוך התחשבוּת בצרכי המפעלים וקבוצות העולים.

3. מוסדות התנועה ימצאו את הדרך הנאותה לסידור מתאים של אותן קבוצות העולים אשר קיימו בעבר את קשריהן הישירים עם זרמים התישבותיים מסוימים בארץ.

לאחר הסדר עניני נוח"ם ולאחר בירור העמדות העיקריות הקשורות בקריאת ועידת האיחוד, יצאנו מבאזל במוסד מפלגתי אשר צריך לרכז את כל עניני השליחות המפלגתית באירופה ואשר צריך לשקוד גם על הכנת ועידת האיחוּד. את מזכירוּת המשלחת ירכזוּ באומגרטן⁶ ואנוכי. המזכירות בהרכבה המלא: באומגרטן, שומרוני, מ. סורקיס, נחום קוניאק, שאול⁷, ח. הופמן⁸, ילינק⁹, חנן ברקוביץ¹⁰ ונ. רוס.

לסיה, שינבוים¹¹, אדרת¹², רחל¹³ וכו' שישתתפו בסמינר של נוח"ם – כולם יושבים כאן ומחכים לויזות לגרמניה. הסמינר ייפתח לא לפני 20 לחודש זה.

שלום לכולכם. אליק

עם שליחים בריגה [ראשון משמאל. על ידו אריה בהיר וצבי עופר]

אליק מרצה ב’מושבת מנהלים עולמית של נצ"ח בצ’כוסלובקיה, 1937

1.1.47

– – – דווקא בתקופות של קטסטרופות גדולות ואסונות הפוקדים את הכלל מחפש לו הפרט פינת אושר משלו, ודבר זה אולי הוא הנותן כוח לאדם להתגבר על צרות רבות. אני מנסה להסביר לי את ההרגשה ה’אגואיסטית' הזאת ואת הצדקתה אף נוכח כל המזדמן לי פה לראות ולשמוע מחיי הפליטים והמחנות וכו‘. ומעניין, כי תופעה זו חזקה כל־כך באנשים שעברו בכל מדורי הגיהינום, כאילו שר ההיסטוריה היהודית עומד על גבם ומצליף ודוחפם לנער את צללי המוות והכליון, לחיות ולהתגבר ולהכעיס את כל הרוצחים ואת השונאים. האין זה פלא באיזה תנאים אנשים קושרים קשרי אהבה, מולידים ילדים ללא כל ידיעה מראש היכן ישכיבו את התינוק בהיוָלדו ובמה ילבישוהו. ראיתי בבאזל מקצת מאנשי גרמניה. ביניהם מהחברה: ליטאים ולטבים. החברים הללו (רק עשרות נשארו מכל התנועה היפה הזאת¹⁴) קשורים ביניהם קשרי גורל, עבר משותף איום להם, והם חיים כולם תוך דאגה הדדית כמשפחה אחת במובן הנעלה של המלה. ואני שומע – פלוני ואלמונית זוג, ויש להם תינוק, ומנדליט¹⁵ יביא משהו לתינוק משוייץ. חברה אחת בהריון. קיימת דאגה להשיג קצת כסף כדי להיטיב קצת את מצבם של החברים הללו הזקוקים למשהו נוסף למכסת המזון של אונר"א. שמחתי מאוד, כשעלה בידי להמציא קצת כסף לחברים הללו ולצרכים מסוג זה. יש דאגה לחברה חולה כרונית וכו’ וכו'. אני רואה בתופעות הללו חיוניות עצומה ואיזה כוח מופלא של יהודים היודעים ‘איבערלעבן’ (לבלות) את בני המן שבכל הדורות.

– – – לוּ החברה הסובבת היתה לוחצת פחות עלי – ותמיד יש איזה לחץ הנהפך לגורל אצל אדם הנתון במסגרת חברתית, העמוס תפקידים שמילוים הנאמן גורם להתאכזרות מסוּימת למשפחה ולילדים – הייתי מסוגל לעמוד במבחן זה ביתר ‘כשרון’. אך אפילו לא עמדתי במבחן בציון ‘טוב מאוד’, בהיותי מטולטל במשך שנים מתפקיד לתפקיד תוך הפוּגות קצרות – אין זה מפחית מן ההרגשה, אלא להיפך – היא מתעצמת יותר דווקא תחת פטיש הלחץ החיצוני. אם גוזלים ממך את האפשרות לחיים נורמליים נעשים הם יקרים לך פי שבעה.

– – – רצוני הפעם לא רק לחזור לארץ, אלא גם לחזור – הביתה לעבודה.

19.1.47, ברכבת לבראטיסלבה

– – – השכן שלי לתא התחיל להציג את עצמו באדיבות רבה ובשפה הצ’כית. ניסיתי לדבר אתו רוסית ולא ידע. החלפנו כמה מלים באנגלית, והשיחה נפסקה. כשהתחלנו להסתדר לשינה שוב התחיל לדבר והפליט שהוא וינאי החוזר מפראג. ‘הרי יודע אתה גרמנית’, פלטתי פתאום ומיד התחרטתי. ‘מובן מאליו’, ענה. התחלנו לשוחח והתברר שהוא יליד אוסטריה – פקיד. הייתי נבוך מאוד, כי זה לי הגרמני הראשון, שאני מדבר אתו על אדמת אירופה. לא ידעתי את נפשי. לא ידעתי איך לנהוג – להחריש או לשוחח ועל מה לשוחח. מי יודע מה היה מקומו והיכן בשנים הללו. פתאום שאל אותי, מאין אני בא. עניתי לו: ‘מפלשתינה’. ‘ואתה ערבי?’ הוא שואל אותי. ‘לא’, עניתי, ‘יהודי אני!’ והדגשתי חזק את המלה Jude. פניו נתכרכמו ולא הוסיף דבר, אך אמר כי שמע, שהמצב הכלכלי שם לא רע. אני לא יזמתי את המשך השיחה, והוא לא המשיך. הוא השתדל לגלות כלפי אדיבות בצורה מודגשת… הפגישה עם הגוי הזה והתנהגוּתו העסיקו את מוחי על משכבי לא מעט. והמחשבות רדפוּ זו את זו ואף נאבקו זו עם זו. מובן, כי לא בעיה לאומית העסיקה אותי באותו הערב (הגויים עמדו על דמינו, ואין לנו מקום ביניהם), אלא בעיה אנושית. רציתי לנחש את מחשבתו של האיש. האם ניעורים בו רגשי בושה על מעללי בני עמו, או צער על הפסקת מֵלאכת ההשמדה. לא היה בי ספק, שהזדהותי כיהודי מארץ־ישראל עשה עליו רושם – אך אין בי בטחון בטיב הרושם, ואוּלי נסיוני לדוּנו לכף זכות וליחס לו מחשבות והרגשות מסוימות הנם דברים בעלמא…

– – – לחלק מן השליחים העוסקים בעניני הצלה ועליה יש לפחות סיפוק בעבודה שהם עושים. הגענו להישגים רבים בשטח זה, ופרשה זו ראויה שתיכתב ותועלה באחד הימים בפרטיה לפני העולם כולו.

6.2.1947

– – – בחוץ יורד שלג. אותו השלג החודר לעצמותי זה ימים אחדים בטלטולי דרכים שונות ומשונות. אף־על־פי־כן יש לי סיבה מספיקה להיות שבע־רצון במידה בלתי־רגילה על שאני נמצא כרגע כאן, ולא באותה מצוקה (וצינוק) בהם הייתי כלוא ימים אחדים, שקדמו ללילה האחרון. לפני שלושה ימים כתבתי לך מכתב ממדינת מולדתו של משה ישראל¹⁶. המכתב נכתב בהשפעת מצב מסוּים שנמצאתי בו, והתחרטתי אחר־כך על ששלחתיו, אך הואיל ומכתב זה יגיע אליך לפני המכתב ההוא – הרי שלא יגרום שום דאגה. סיבת המכתב ההוא היתה תקלה חמורה שבאה עלי באותה מדינה¹⁷. אין לומר שאי־שם בגלגולי המחשבות השונות לא העליתי על הדעת אפשרות של תקלה, כשהחלטתי לצאת לכרך ההוא¹⁸, אבל שיקרה הדבר הגרוע ביותר – זאת לא שיערתי. וכאשר קרה – לא היה בו כל צל של תקוה שאצליח להיחלץ מן המצוקה בזמן קצר ובגלגולי נסים וצירופי מקרים שונים ומשונים. אַת בודאי משערת מה הענין, לאחר הפסקה של 22 שנה נפגשתי עם בני מולדתי הותיקים¹⁹ בתנאי קבלת פנים גרועים ביותר, שניתן להעלות על הדעת. אכן, פגישה ‘מלבבת’ מאוד, ואם החדשים הקרובים עד שובי הביתה לא יטשטשו את פרטי הרשמים על ‘הרפתקה’ זו, יהיה זה סיפור פיקנטי למדי על־יד כוס תה עם החברים הותיקים בקיבוצנו (מדוע ה’ותיקים' – ברור! ²⁰).

11.2.47

– – – הנסיעה מפראג הנה היתה מעניינת מאוד. בתא אתי ישבו: אשה עם ילד שילדה במחנה־הסגר נאצי. היא יודעת לספר סיפורים מופלאים על קורות חייה בזמן המלחמה, בהיותה תחת שלטון הנאצים, ואחר־כך עם הפרטיזנים, וכיצד ניצלה במידה רבה בזכות תינוקה. עתה היא נוסעת ממרסיל לארץ אל בעלה, שעלה בזמן הריונה – ב־1940, והוא עדיין לא ראה את בנו. ישב גם פקיד אוסטרי הנוסע בדרכון דיפלומטי לעבוד בקונסוליה האוסטרית הנפתחת בפאריס. ישב אדם אמיד בן צ’כיה הגר כיום בקנדה ושביקר בפראג כדי למכור את נכסיו. ואחרון אחרון – איש צבא צ’כי. כרגיל החלו השיחות בהיסוס רב, ובהמשך הזמן נעשו אינטנסיביות מאוד, ביחוד לאחר הערה מסוימת מצדי אשר גרפה גם את האוסטרי אל השיחה. הנושאים היו: המלחמה, אשמת הגרמנים, תכניותיהם האישיות והלאומיות, מלחמת היטלר ביהודים, הרוסים ומעצמות המערב, הפתרון לשאלת גרמניה כיום ולעתיד וכו‘. האוסטרי הציג את עצמו כאנטי־פאשיסט (כל גרמני טוען כיום, שהוא אנטי־נאצי), הוא דיבר הרבה על הניגודים בין האוסטרים ובין הפרוסים, על הצורך לעקור את הרוח הנאצית; הוא עצמו היה כל שנות המלחמה בחזית, ושם, בצבא, לא ידעו על תאי הגזים ועל שריפת מיליוני אנשים. כל זה נודע לו אחרי ששוחרר מן השבי (10 חדשים היה בשבי האנגלים). הוא דיבר בזכות השפטים בראשי הנציונל־סוציאליסטים, אבל… (כאן מתחיל ה’אבל' הידוע) כדי להפוך את העם הגרמני לעם דמוקרטי אסור לנהוג בו ביד חזקה, כי זה יביא לידי התמרמרות עצומה בהמוני העם, והיאוש יביא היטלר חדש, והראיה – גם היטלר הישן עלה לשלטון בשל חוסר־העבודה העצום ששׂרר בגרמניה. המסקנה איפוא – צריך לתת קיום לעם הגרמני, שלא להוציא מידו את חבל־הרוהר ולא את שלזיה וכו’. ועוד הערה יש לו: לא בדין הוא ששופטים את הגנרלים. הם אינם אשמים. הם רק מילאו את פקודות ה’פירר‘. ועוד הרבה ברוח זו. זוהי דמותו של ‘דמוקרט’ אוסטרי, ה’מגנה’ את הנאצים. אילוּ שמעת בהשתפך נפשו על סבל הגרמנים, על חוסר דירות וכו‘. דבריו כוּונוּ לעורר רחמים על סבלותיהם… האשה היהודיה לא טמנה ידה בצלחת, היא הודיעה, כי איננה מוצאת בנפשה כל רגש של רחמים כלפי הגרמנים, אחרי שהרגישה על בשרה את מעשיהם הוַנדליים. את דבריה ליותה בתיאורים מזעזעים של ‘הווי’ המחנות, של פרצופי הס. ס. ושל תעלוליהם וכו’. לגוי הצ’כי מקנדה היה תזיס ‘יסודי’ אחד: היטלר הפסיד במלחמה ברגע שהכריז מלחמה על היהודים, ושתי הוכחות לכך: ראשית, ידוע מתולדות האנושות, שכל צורר יהודים סופו ליפול; ושנית, היטלר גירש את היהודים מגרמניה, וגדולי המדע הלכו לאמריקה והכינו את פצצת האטום. האוסטרי ‘שלנו’ הרגיש את עצמו כאחד הנתון במצוקה, אך השיחה התנהלה ברוח ‘ידידותית’. באחת התחנות בצרפת ראה בעד החלון שבוי גרמני מלוּוה חייל צרפתי. הוא קפץ ורץ לתת לו סיגריה, והסביר לנו אחר־כך את רגש הסולידריות כחייל וכשבוי לשעבר. ‘והוא הרי סוף סוף אינו אחראי לשגעונותיו של היטלר’. נפרדנו ‘כמעט’ בידידות. נסיעה זו לימדתני פרק בענין תורת ‘אי התידדות’. אמרנו: החרם את הגרמנים, ואנו מתריעים על האנגלים והאמריקנים המתידדים עם הגרמנים בגרמניה. והנה אני נוסע ברכבת, וקשה לי לעמוד בפני יצר השיחה, ולוּ מתוך סקרנות בלבד, ומתוך רצון להגיד ולהגיב. ברור, כי השיחה הזאת אך מגבירה את היחס השלילי לגרמנים. אבל הבנתי, כי אופן דיבורו המתוק וההצדקה בעקיפין של הגרמנים מטשטשים באנגלי ובאמריקני את יחס השנאה. וכבר מתידד הוּא אתו ושנאתם מופנית נגד שונא אחר לגמרי – הרוסי. ואילוּ שמעת, איך ‘דיפלומט’ זה דיבר על אכזריוּת הרוסים ועל יחסם לשבוּיים הגרמנים וכו'.

פאריס, 17.2.47

– – – אני משלים במקצת עם הארכת שהותי כאן במשך חודש חדשיים נוספים, תמורת זה בכוונתי לחזור הביתה לגמרי… אם אסכם פעולה בחוץ במשך שנתים יכירו בזכותי לחזור הביתה. אני כבר חושב על עבודתי בבית – נהגות או עבודה אחרת, ועדיין לא סיכמתי לי. יש לי משיכה לאיזו שהיא עבודה בבית בלי טלטולים (אולי ‘קלת’?).

– – – ומעל לכל מגיע לי להיות בבית ולעבוד יום־עבודה נורמלי ככל החברים.

מינכן, 28.2.47

– – – כל היום ברכבות הגרמניות שאינן מוסקות, מלוכלכות, שחלונותיהן סתומים בשברי לוחות. הרגשת הפגישה עם ההמון הגרמני משוּנה. סקרנות מהולה זעם ושמחה לאידם, לקומתם הכפופה, להתרפסותם. כל היום ישבתי והקשבתי לשיחותיהם. כולם סובבו על ענינים פעוטים בלבד. טמטום ואדישות. השלמה עם הגורל… חברי לדרך, הנוסע כאן לא בפעם הראשונה, מצא לו דרך מיוחדת ל’נקמה' בגרמנים. הוא פורש בקרון לראוָה את כל המאכלים שהצטייד בהם, אוכל בנחת ולאט לתדהמתם העצומה של הגרמנים… אוי לה לנקמה כזו!

פאריס, 14.3.47

– – – ביקרתי בתיאטרון אידישאי קטן – – – הענין בכל המחזה הזה הוא בתגובת הקהל. – – – בקטע אחד שומעים מלחמת דברים חריפה בין אבי המשפּחה ובין הבן העומד לשאת אשה נוצריה. וכאשר הוא מרים את קולו ואומר לבן: ילדיך יהיו אולי יהודים למחצה, אולם נכדיך יהיו מרצחי יהודים – רעם האולם שעה ארוכה ממחיאות כפים. סימן שקלע לנקודה רגישה ומובנת לכל.

פגישתי הראשונה עם אליק היתה עוד בשנת 1929; הייתי במחנה קיץ של תנוּעת ‘השומר הצעיר’ האוסטרית, ואליק הגיע אלינוּ לביקוּר עם משלחת תנוּעת הנוער הארץ־ישראלית אשר השתתפה בכנס עולמי של תנוּעות הנוער הסוציאליסטיות בוינה. לא במקרה נבחרה הבירה האוסטרית למפגש בינלאוּמי זה. הסוציאל־דמוקרטיה האוסטרית היתה גאה על הישׂגיה והנהלת ‘העיריה האדוּמה’ הפגינה את כיבוּשיה לפני נציגי העמים השונים. גם נציגי ארץ־ישראל העובדת, וביניהם אליק, התרשמוּ עמוק מוינה הפּועלית, ובבואם אלינוּ למחנה הקיץ לא פּסקוּ מהביע את התפּעלוּתם ממראה עיניהם. וּבודאי לא העלוּ על דעתם, שבביקוּר זה, בכפר אוסטרי קטן, ימלאוּ את שליחוּתם העיקרית.

בשבילנוּ, משתתפי מחנה הקיץ, היתה זאת הפּגישה החיה הראשונה עם הארץ; ועדיין זכוּרים לי היטב הימים המעטים שבילינוּ עם אליק בשירה, בריקוּדים וּבשיחת חברים. הרושם היה עצוּם, וההתלהבוּת במחנה כללית.

שנתיים אחר־כך שוב נפגשתי עם אליק בוינה. הפעם בדרכו לליטא. זה היה זמן מועט אחרי הועידה העולמית של ‘השומר הצעיר’, בה התפּלגה התנוּעה ונוסדה תנוּעתנו, תנוּעת נצ"ח. הוּא בא והסביר לנוּ את רקע הפּילוּג, ונדמה לי ששוּכנעתי מצדקת דבריו, לא במקרה, כי דווקא באוסטריה ידעוּּ לשמור על תנוּּעה סוציאליסטית מאוּחדת וכוּלנו האמַנוּ, כי רק תנוּעת פּועלים מאוּחדת תוּכל למלא את שליחוּתה בארץ ובעולם כוּלו.

היוּ אלה פּגישות קצרות וחטוּפות. חמש שנים לאחר־מכן הגיע אליק לשליחוּת ממוּשכת אלינוּ לוינה. זכיתי לעבוד במחיצתו במשך שנה ומחצה. רק אז הכּרתיו מקרוב ועמדתי על אָפיו העדין ועל תכוּנותיו הנפלאות. תוך כדי עבודה משוּתפת בתנוּעתנוּ וּבתנוּעת ‘החלוּץ’ האוסטרית נקשרתי עם אליק בקשרי ידידוּת עמוּקים, אשר לא נוּתקוּ עד יום מותו הטרגי. כעשרים שנה שקדתי על קשרים ידידותיים אלה, והם באו לידי גילוי בעשרות ואולי במאות פגישות בארץ ובחוּץ־לארץ, בכינוּסים תנוּעתיים שונים, ובפגישות ושיחות אישיות.

תנוּעתנוּ האוסטרית הגיעה בזכוּתו של אליק לידי התפּתחוּת והתקדמוּת יוצאות מן הכלל. היא היתה לתנוּעת הנוער החלוּּצית הגדולה והחזקה ביותר באוסטריה. היא התפּשטה והתרחבה בוינה ובערי השדה, ונוער יהודי משכבות שונות נכבש לתנוּעתנוּ. אליק ידע גם להלהיב גם לשכנע, הוא רכש לבבות; פּשטוּתו, צניעוּתו וטוב לבו קירבוּהוּ אל כל אדם צעיר; לא זו בלבד שרכש את לב הנוער, הוּא גם שיכנע, הסביר, התוַכּח ולא ויתר עד שדלה את כל טענותיו של היריב. בימים ההם היתה לתנוּעה הקומוּניסטית השפּעה חזקה בקרב הנוער היהוּדי באוסטריה, ולא פּעם עמדנוּ לפני הבעיה לשמור על שלמוּת תנוּעתנוּ מפּני השפּעתם ההרסנית. אליק ידע לעמוד בפני ההתקפות הללוּ, ותוך ויכוּח עם גורמים עוינים לבנות ולהרחיב את התנועה ולבססה מבחינה ארגוּנית ורעיונית. אין ספק שבזכוּת שליחוּתו המוּצלחת סוּגלה התנוּעה לעמוד בפני הזעזוּעים הקשים שעברוּ עליה עם כיבוּשה של אוסטריה על־ידי היטלר. – אליק שוב לא היה אתנוּ בימים הטרגיים ההם. אך מיד התקשר אתנוּ ודאג להמשך מפעלו ולקליטת העולים יוצאי תנוּעתנוּ. עם פּתיחת שערי וינה הנאצית בא אלינוּ, אמנם לביקוּר קצר, כי לא קיבל רשיון אחר מה’גסטאפּוֹ', – אך היה זה ביקוּר מעודד וּמרענן באותם הימים השחורים. הוּא התעניין בגורלם של כל החברים, בגורל תנוּעתנוּ ובסיכּוּיי עתידה. הוּא יעץ, עודד ועזר כמיטב יכלתו. מוינה המשיך דרכו לאנגליה, כדי לקבּל שם את חברי תנוּעתנוּ שלא יכלוּ לעלות לארץ ואנוּסים היוּ למצוא שם מקלט זמני עד עלייתם לארץ.

ועוד פּגישה אחת בגולה חרוּתה יפה בלבי: עם סיוּם מלחמת העולם השניה, בהיותי בשליחוּת בגרמניה הכבוּשה, – הופיע אליק אצלנוּ במינכן ביום בהיר אחד, והפּעם כשהוּא בדרכו אל שׂרידי תנוּעתנוּ באירופּה. נזכרתי בפגישתנוּ בוינה בימי היטלר, ערב מלחמת העולם השניה, וחשבתי בלבי: משטר אימים זה אָמנם נהרס, אך אתו נהרסוּ גם חלקים יקרים מאוד של עמנוּ ושל תנוּעתנוּ. השׂרידים שנשארוּ בחיים זקוּקים לעידוּד רב, ללב חם, ליחס אנושי ויהוּדי עמוק, ואין רבים המסוּגלים כאֶליק למלא שליחוּת בתקוּפה כזאת.

עם מותו הטרגי אבד לתנו דעתנוּ איש יקר ושליח מסוּר וּמוּכשר, ולרבים מאתנוּ חבר וידיד אהוּב ונאמן.

קיבוצי נצ"ח