¹

וינה, 10.7.1936

– – – המצב בארץ עדיין לא נשתנה, וזה משפיע על מצב־רוחי ונוטל ממני כל אפשרות של שמחה מינימלית, ולמושבת־הקיץ חייבים על אף הכל להכניס רוח עליזה וּבריאה, שירה וריקוּד – – –

24.7.36

– – – על עבודתי כאן קשה לי לדון. בימים הראשונים היו החבריה מאוכזבים במקצת (כך נדמה לי). הם חיכוּ לי כל־כך הרבה וקראו לי ‘שליח־משיח’. צרות להם בשפע, ובתמימוּתם הרבה חשבו, שבדרוך רגלי על אדמת ההסתדרות יסולקו מיד כבמטה־קסמים כל הקשיים. אני כשלעצמי קשה היה לי המעבר מחפירות ההגנה והיריות שבארץ אל נוער צעיר, משתובב ומתרונן.

5.8.36

– – – יש אשר אני חושב ברגעים של ‘מצב־רוח’, שאני בעצם איני מתאים לכל התפקידים הקשים שהוטלו עלי, שלי עצמי חסר הרבה מאד, וייתכן שעלי להשפיע על אנשים העומדים על דרגה תרבותית גבוהה משלי, ויודעים יותר ממני. אך, עם זאת, כשאני רואה את האנשים בהוָית חייהם הזעיר־בורגניים ובחוסר היכולת הנפשית לקבוע את גורל חייהם, איני יכול להשתחרר מהרגשת התהום הרובצת בין איש הקיבוץ וּבין ה’אינטליגנטים' וה’אינטלקטוּאליים' מסוג זה.

20.8.36

– – – השבוע נדהמתי למקרא הרציחות האחרונות בארץ – בחיפה, בצפת. פשוט איום! אין רואים קץ, והעצבים נמתחים בחרדה. יש והדברים האלה משכיחים דאגות פרטיות, והכל נראה כל־כך פעוט ואפסי לעומת כובד המערכה הזאת, שבה עומדים עכשיו בארץ. כל צרותינו המעסיקות אותנו ניטלת חשיבותן למקרא הידיעות הללו על הפצצות ברחוב הרצל ובמשפחה הישנה את שנתה בצפת. הדברים איומים ומחרידים בטרגיותם.

13.9.36

– – – אני יודע רק שהמצב (בארץ) מסובך מאוד, וכי דרושה עין בהירה מאוד כדי לראות בעד הערפל הכבד את הכתמים הבהירים. דרוש חוש מיוחד אשר יוליכנו מעבר להווה אל העתיד האחר. אני מרגיש את הצדק במעשינו, את ההכרח האחד במפעל הזה וגם את היופי שבו, שכדאיים כל המאמצים, כל הקרבנות ואף הקרבת החיים עצמם. אם מאות ספרדים יצאו עכשיו למלחמת גבורה נואשת נגד מטורפים פאשיסטיים מבני עמם מפני שהם רוצים בחיים אנושיים וצודקים יותר, וכל זה ‘כדאי’ מאוד – לנו, שהמלחמה בארץ קובעת את האפשרות הראשונה לחיות ‘בכלל’ ולא להיות למרמס תחת מגף ההיטלרים בעולם הזה – כדאי מאוד מאוד. יריות, פצצות, עייפות ללא גבול מחלישות את גוף האנשים – הרוח לא תישבר בנקל, והאויב ייסוג לאחור. מה שמדאיגני, זה לא אם מלחמתנו צודקת או לא צודקת, כדאית או לא כדאית, כי אם איך מגיבים אותם מאות אלפי יהודים בגולה אשר בשבילם – ורק בשבילם – מתנהלת המלחמה הכבדה. כאן יש לי חשבון קשה. והוּא מעורר מחשבות נוגות…. הימים מכריעים ומטורפים. יודע אני, שכל אחד בארץ מתבגר בחדשים אלה בעשר שנים ולא פעם אני מקלל את מזלי על אשר דווקא בשעה זו אינני משתתף במערכה הזאת באופן בלתי־אמצעי. יודע אני מה חשובה עבודתי כאן ואיזו תועלת

אני מביא, ואני כותב וקורא לשליחים נוספים שיבואו לגולה, אך כשלעצמי לבי נוקפני משום־מה שאני ישן במקום בטוח ומתהלך ברחובות ובדרכים ללא סכנת התנקשות. ‘משהו’ מעיק עלי כל הזמן. ביחוד כשאני נזכר במקצועי ובתנאי העבודה של חברי הנהגים, ו’משהו' זה מזכיר לי תמיד, שמקומי לא כאן אלא בקיבוץ ובעבודה. כל זה מכרסם בפנים כתולעת ואינו נותן מנוח. תפילה אחת בלבי: יעבור נא כל זה וייגמר.

6.10.36

– – – אני עובד כעת הרבה, ולמען האמת יש משהו בקרבי עכשיו הדוחפני לסדר את העבודה בצורה שתעסיק אותי כולי, שתיגעני ולא תשאיר לי זמן פנוי. יש לי איזה פחד פנימי מפני זמן פנוי, לשעה שאתה נשאר רק עם עצמך, עם מחשבותיך ועם הרגשותיך. נדמה לי שאם אעסוק כל הימים והערבים רק בעבודה לא ארגיש בהליכתו האִטית של הזמן, ‘אקפוץ’ מעל השנה הזאת שתהיה כנראה אחת השנים הקשות ביותר בחיי.

14.10.36

– – – אני שולח על־ידי ליובה² לאבא את חמש הלירות שהיו לי לשם קניית חליפה. החלטתי שלא לקנות כלום, מאחר שאינני חושב להישאר בגולה למעלה משנה, – אסתדר בחליפה האחת שבידי. ואילו לאבא, חושב אני שיחסר כסף להסתדר.

3.11.36

– – – אני בא עכשיו מקונצרט של הוברמן. הייתי מוקסם כולי מנגינתו. נעים היה לחשוב שאמן זה נוסע כעת לארץ לארגן את המפעל הגדול של התזמורת הארץ־ישראלית. היה זה קונצרט פרידה יחיד לוינה לפני נסיעתו לארץ. הקהל הגדול שמילא את אולם הקונצרטים המפורסם של וינה ממש יצא מכליו מרוב התפעלות. לאחר שגמר את התכנית הרשמית (בך, בטהובן, שוברט וקומפוזיטורים מן החדשים) רעם האולם ממחיאות כפים סוערות, והקהל לא רצה לעזוב עד שהוכרח לתת ‘תוספת’: ‘מומנט מוסיקלי’ של שוברט, ולאחר שגמר תוספת זו שוב ‘השתגע’ הקהל כרבע שעה במחיאות כפים ובצריחות. הוא הוסיף לרקוע ברגליו עד שהאמן נאלץ לתת עוד תוספת: הריקוד ההונגרי לברהמס. קשה למסור את גודל ההנאה מנגינה זו – הצלילים דובבו לנפש, לדמיון, ליופי. שכחתי את כל העולם הגדול על צרותיו וקללותיו. חשבתי בלבי, אם יש יופי כזה בעולם, כיצד שוכן על־ידו גם הרע, הרֶשע והכיעור? יש בנגינתו טמפרמנט חזק, הייתי אומר: ‘יהודי’, אך במקום הדרוש, כגון: בצלילים הראשונים של ‘מומנט מוסיקלי’, הוא יודע להיות רך, עדין ועצור… אולם היה ‘משהו’ קטן שקילקל במקצת את מצב־רוחי. כשנדחפתי עם כל הקהל, שמעתי פתאום מאחורי: ‘שלום, אליק!’ הופתעתי בראותי בחורה אחת מותיקות קיבוץ ג‘…³ לפי חיצוניותה, לבושה, מגבעתה והמניקיור, הבינותי שאין לה ולקיבוץ ולא כלום. אך במקום שאשאלנה למעשיה כאן, היא פותחת ראשונה כמתפלאת מאוד: ‘מה אתה עושה בוינה?’ עניתי לה: "הנה אַת שלושה חדשים בוינה ומעולם לא ניגשת אל מעון הנוער. אף לא נכנסת לראות את ‘הקיבוץ העירוני’. היא עונה: ‘לא נעים לי לבוא’. זה מזכיר לה את ‘חטאת נעוריה’. ובכן, תשאלי במה קילקלה לי במקצת את מצב־הרוח? פשוט, לא היה נעים לראות בן־אדם שחי שנים הרבה בקיבוץ, וכשיצא ממנו ‘התהפך’ לגמרי. היא מדברת באירוניה ובבת־צחוק על כביסה ומטבח בקיבוץ ועל ‘ויכוחים טיפשיים’ שהיו בקיבוץ וכו’.

– – – אז (לפני 5 ו־7 שנים) הרגשתי לא רק ‘ברען’, התלהבות, אלא גם השפעה אישית בכל קבוצה וגדוד שבאתי אתו במגע. היו לי אמצעים טבעיים הרבה, שהשתמשתי בהם בלי כל מלאכותיות והתאמצות כדי לחנך, להשפיע, להוכיח, להכניס חיים.

– – – אך אני יודע שנשתנה הרבה מאוד. אין אדם חי בזכויות העבר, והמחשבות הפסימיסטיות של ההווה שלי מרגיזות אותי מאוד מצד אחד, ומצד אחר הן גם מעוררות ‘אמביציה’ להתעורר יותר, ‘ליטול את עצמי בידי’ וכו‘. אך התנאים הפעם קשים כצוקי הסלעים: הנוער קרייריסטי, אין לו אידיאל בלב, אינו מוכן לשום הקרבה עצמית, להתאמצות, אינו מורד כלל בחיי הוריו – להיפך, הוא נשמע לכל, ואת חוסר רצונו הוא לחיות ולהגשים את צו התנועה – הוא מכסה באיצטלה של ‘קשיים בבית’ וכו’. ואם יש מעטים שהם ערים יותר, יש שטעו ללא דרך וכורכים ציונות בקומוניזם.

30.11.36

– – – הכל חדגוֹני ואפור. בדידות נפשית. אין יום נבדל הרבה מחברו. שוב שיחות ושוב ישיבות. צרה זו וצרה אחרת. צריך לדבר עם חבר זה ולשים לב לחבר אחר. פעם נדמה לי ‘פינה זו בוערת’ ונחוץ לעשות הכל כדי לתקן, לשנות, ולפתע מתגלה איזה פרץ בפינה אחרת. כך אני מתרוצץ מ’תכלת־לבן' ל’ברית־ביל“ו' ומ’ברית־ביל”ו' ל’תכלת־לבן‘. והתוצאות? מי יודע? לעתים נדמה לי – העבודה נושאת פרי. ולפעמים נדמה לי הכל כמגדל קלפים. יש ומסיבת בוגרים עוברת בהצלחה, ו’מצב־הרוח’ מתרומם, וכשאני שואל את עצמי כמה מאלה יעזבו באמת את בית הוריהם וילכו בדרכנו, האין עבודתנו כאן עבודת סיזיפוס? – הרי עשיית חשבון זה מביאה לידי הרהורים כבדים. קשה מאוד העבודה כאן ודרושה סבלנות – ואותה סבלנות, שבמקצת נשארה בי, עומדת לי להתגבר על הרבה מומנטים מיאשים.

– – – בן 28 אני עכשיו ומאחורי למעלה מד11 שנות עבודה וחיים בארץ. השתניתי מאוד. לא מעט עבר עלי. בכל זאת כשאני מַשוה את עצמי עם צעירים רבים כאן, אשר אולי למדו ויודעים יותר ממני, אינני רואה מה יתרון להם. אופק צר, ‘חיפוש תכלית’, חוסר התלהבות לרעיון, חוסר מחשבה עצמית – אלה הם קוים המציינים עכשיו אף את הטובים מהנוער.

באניה גליליה', 5.2.1939

– – – בכלל, לא אני צריך הייתי לנסוע. מחשבה זו אינה עוזבת אותי כל הזמן. בעבודה בלתי־אמצעית עם הילדים והנוער לא אעבוד. אף אין בי כרגע הכוחות הנפשיים הדרושים לכך, אין בי הרעננוּת הדרושה. אני מרגיש יותר ויותר את השינוּיים שחלוּ בי, ואפשרות עבודה בנוער – זה מודר מסוים.