לונדון, 21.2.39

– – – אשר לעבודתי כאן – עדיין קשה לי להעריכה. רגע נדמה לי, שעליתי בדרך; ורגע נדמה לי, שלפני הר גבוה ואטום, והעליה בו לא תצליח. צריכים פה ליצור יש מאין. דרושים אנשים וכספים, ואלה עדיין אינם. אין גם השפה האנגלית הדרושה כאן לעבודה (ובכך גם ערובה שלא אשאר כאן). אגב, אינני לומד כלל אנגלית. מלווה אותי פחד מפני לשון זו: אם יתרחש אסון ואדע אותה מעט, הרי אשתעבד לשליחוּת – לנצח (במרכאות ובלי מרכאות).

– – – בכלל מתבזבז כאן זמן רב על שיחות עם אנשי הקומיטטים¹. אני מנסה לזרז את הענינים, לפסוח על הקומיטטים. אני רוצה להיפגש עם הילדים במישרין ולא עם רבנים ועם קומיטטים.

לונדון, 9.3.39

– – – דווקא עכשיו דרוש הרבה נוער, ונוער מורד המוכן להקרבה עצמית. אינני יודע אם הוא מצוי כיום. ייתכן, ובכל זאת אילו היתה לנו הנהגה חזקה מאוד, גרעין גדול של אנשים, אשר יצאו אל העם ואל הנוער, היינוּ מזעיקים את הנוער ואת היהודים אל דגלנו. אם לא נעשה זאת, צפוּיים אנו לסכנת בדידוּת גם בתוך העם היהודי. אני רואה, שבארצות שביקרתי בהן עכשיו, יש כוחות פוטנציאליים רבים, אך חסרה הדרכה, כוח מניע, מעורר, מחנך… יש רגעים, ואני חושב להשליך את הכל ולחזור מיד לארץ, כדי לזעזע קצת את חברינו ולהוציא משלחת לגולה.

לונדון, 16.3.39

– – – מתיצבת לפַני השאלה, איך נפעל בימים הקרובים, איך נפעל, איך נארגן, איך נציל מה שאפשר להציל? איך נעלה אנשים? לו היו היהודים מלוכדים קצת יותר, נדבנים קצת יותר למען ארץ־ישראל, היו צריכים עכשיו ליצור הרבה דברים, הרבה עוּבדות למען ארץ־ישראל ובארץ־ישראל. לוּ לוּ…

24.3.39

– – – כשאני מסתכל בעד חלון חדרי אל הפּאַרק היפה, אל הגבעות מסביב ומרגיש את השקט השורר (אחרי הרעש של לונדון), מתעוררת בי תשוקה לשבת איזה ימים ולנוח, פשוט לנוח ואולי לקרוא איזה ספר בלטריסטי (‘המון’ זמן עבר מאז קראתי ספר מעין זה).

לונדון, 1.3.39

חברים יקרים, שלום

זה כעשרה ימים שאני נמצא בלונדון. על אף ממדיה העצוּמים של עיר זו, מרגישים כאן בכל זאת בפליטים היהודים. שבאו הנה מגרמניה. נתקלים בהם, ושומעים גרמנית במכוניות, ברכבת ובמסעדה. עשרות ועדים (עד 70 ויותר) הוקמו כאן לטיפוּל בפליטים. רק בזמן האחרון רוכזו כולם בבית אחד גדול.

יש עתונים המבליטים את הברכה, שהפליטים מביאים אתם, בהכניסם הון ובפתחם בתי־חרושת חדשים וכו‘. אך נתעלם מן האמת אם לא נראה גם את התחזקוּת רגשי האנטישמיוּת שחלה עם גיאוּת זרם הפליטים. חוצפתם של אנשי מוזלי² גוברת בנאוּמים הנישאים בהייד־פארק ובקרנות הרחובות. אין להגזים בערכם כיום, אך מעניין שההנחה על תלוּת ישירה של גידול האנטישמיוּת בעליית זרם הפליטים היהודים, היא כללית כמעט. תורה שלמה נובעת מכאן לגבי הליכותיהם של הפליטים היהודים. מתנהלת בתוכם ‘פעוּלה חינוּכית’, לבל יתבלטוּ יותר על המידה, שלא יתפסוּ מקום עבודתו של אנגלי וכו’ וכו'.

אינני יודע מה מספר היהודים הגרמנים שנכנסו הנה בחדשים האחרונים. יש מעריכים: 13־14 אלף. התעניינתי במיוחד בילדים שהובאו הנה. עד עתה כבר נמצאים באנגליה כ־3500 ילד. בראשית הפעוּלה הובאו למאות לתוך מחנות זמניים, ומשם הועברו לסידוּר קבע במשפחות פרטיות ובבתים מיוּחדים להם (כל בית נועד ל־30־40 ילד, ו’קומיטאָט' מיוחד דואג לכלכלתם ולחינוּכם). לפי קצב ההרשמה של משפחות המוּכנות לקבל ילדים, חשבוּ בזמן הראשון, שניתן להעביר הנה אלפים רבים של ילדים. והנה עתה אחרי האלף השלישי חלה כמעט הפסקה גמוּרה בהבאת הילדים. מעתה מוּתר להביא הנה ילד רק לאחר שהובטח המקום הקבוּע לסידורו הכלכלי. זרם ההרשמות של משפחות פרטיות נפסק, והמשך הפעוּלה תלוי בגיוּס אמצעים להחזקת הילדים על־ידי מוסדות וּועדות שונות שהוקמו.

אולם הדבר המדאיג ביותר היא האוירה הכללית, אשר בה מתנהלת כל הפעוּלה הזאת והשפעתה על נפשות הילדים. לפני שלושה ימים ביקרתי בדוברקוט – במחנה הילדים הגדול והאחרון ששׂרד (כ־600 נערים). המחנה בנוי צריפים קטנים, נוחים למדי, והוּא משמש בימי הקיץ כקייטנה. ראש המחנה ואף חלק מן הצוות הם אנגלים. המחנה מחוּלק ל־17 קבוּצות, והמדריכים, רוּבם ככוּלם, אנשים מקריים שבאוּ בזרם הפליטים וחיפשוּ אפשרוּת להסתדר בינתים. לרובם המכריע אין קשר לציונוּת ולארץ־ישראל, אך מעניין ביותר הוא הלך־הרוח בין מאות הנערים הללוּ, בני ה־15־16. גם לאלה אין נטיה להעמיק חשוב על גורל חייהם ועל פתרון של ממש. באטמוספירה שנוצרה כאן מסביב לפליטים וביחוּד מסביב לילדים, טוּפחוּ בתוכם אשליות רבות על סידוּר במשפחות עשירות, על אפשרויות של לימוד ותקוות להתחמקוּת מן החוק הגוזר על כל הילדים האלה לעזוב את אנגליה בהגיעם לגיל 18. האַלטרנטיבה שהוצגה לפני מאות הנערים שבדוברקוט היתה: להתקבל במשפחות פרטיות או לצאת להכשרה חקלאית קולקטיבית, שמטרתה תהיה בעיקר עליה לארץ־ישראל. והנה מ־600 נערי המחנה הזה ניאותו רק כ־70 לצאת להכשרה חקלאית וגם אלה ‘ניצלוּ’ רק בזכות מדריך אחד (מחברי תנועתנו הצ’כית), שנזדמן לאנגליה והעמיד את עצמו לרשוּת הפעוּלה בין הילדים. המדריך הזה היה שם כערער בערבה. הנערים שהצליח להתקשר אתם נמצאו מפוּזרים בקבוּצות הרבות, והמנהל הקודם של המחנה אסר עליו פעוּלה מיוחדת ביניהם. רק בזמן האחרון, עם מינוי מנהל אנגלי חדש, אשר גילה אהדה לציונוּת, ניתנה לו האפשרות לארגן את הנערים הציונים בקבוצת הכשרה נפרדת. כעבור ימים מעטים תעבור קבוּצה זו לארמון־בּלפוּר בסקוֹטלנד, אשר ישמש כמקום ראשון להכשרה בגיל זה.

פתחתי בשיחות פרטיות עם נערים רבים במחנה ונוכחתי לדעת, שאחת הדאגות הגדולות המעיקות עליהם, הוא ענין קרוביהם שנשארוּ בתופת הגרמני. גם זה קובע את רצון הנערים ‘להסתדר’ כאן: אולי יצליחו לעזור מכאן להורים. בעת ביקורי שמעתי הסברה רחבה, רשמית, של אחד המדריכים בשאלה: איך יוכלו הנערים לעזור לקרוביהם? בראשית דבריו הסביר ארוכות את עמדת הממשלה לכל ענין הפליטים: ‘שיבואו רק במידה שלא ירגישו בהם ביותר ושיעזבוּ את הארץ בהקדם’. אחר־כך באו הפרטים בנוגע לסוּגים השונים: עד גיל 18 ולגבי בני 60 ומעלה – דרושה לכל מקרה ומקרה ערבוּת כללית של תושב אנגלי או של תושב ארץ אחרת, המתחייב לשלם את כלכלת הפליט.

ההקשבה היתה רבה, והנערים הציפוּ את המרצה בגל שאלות, והוא כבא־כוח הועד לעזרת הפליטים, המוּכר על־ידי הממשלה, מדגיש וחוזר ומדגיש: ‘קודם כל חפשו להוריכם אפשרויות הגירה לארצות אחרות, ואם אתם נאלצים לפנות ולחפש דרך לאנגליה, שמרו על החוקים החדשים ואל תמסרו הודעות כוזבות, כי בכך תסגרו את הדרך לאחרים, תגבירו את האנטישמיות’ וכו' וכו'.

לא אַרבּה פרטים, אך משוּרת עובדות ומפגישתי עם הילדים שסוּדרוּ בערים מצטיירת תמוּנה עגוּמה מאוד, שבמרכזה נעוצה העובדה הפטלית: לארץ־ישראל לא ניתן למלא את התפקיד, שעליה למלא בימי השואה הגדולה. שוב נוכחנוּ לדעת, שחוּרבן יהודים באיזו ארץ איננו מביא ממילא לציונוּת ולארץ־ישראל. בכל תחנה חדשה שאליה מגיע היהודי הנודד הנצחי הוא מנסה לחדור בכל סדק ולהיאחז בכל קש של הצלה. היש לחפש הגיון או מחשבה עקבית בתופעה הרווחת למדי של התנצרוּת פליטים יהודים שהגיעוּ הנה? – וזאת לאחר הנסיון הגרמני! אכן, אף בתוך הרס החיים היהודיים ובתוך מחנות פליטים יש צורך בחרישה עמוקה להתעוררות ההכרה הלאוּמית, לנכונוּת להעפלה חלוּצית וקודם כל לאידיאה מחנכת.

ובשטח הפוליטי מאיימת הבגידה בכל גילוייה האכזריים. באותו שבוּע שמכירים בפראנקו מכירים במוּפתי. שלשום אחרי הצהרים מסרה המשלחת היהוּדית³ לממשלה גילוי־דעת נמרץ והחלטה לעזוב את הועידה. באי־כוח הממשלה ניסו ‘לתקן’ את רושם ההצעות ודרשוּ להמשיך בשיחות. השיחות נמשכות עכשיו באורח בלתי־רשמי, אך אין מאמינים בשינוּיים רציניים. דומה, הגיעה השעה להתחיל בחלק השני של המערכה הזאת. תתיצב השאלה: מה אנחנוּ צריכים לעשות בשעה זו? איך, באיזה אמצעים, ובאיזה דרכים צריכה להיות התגוּבה היהודית? צריך היה, בעצם, כבר עכשיו לפרק את הכינוּס הגדול של שליחי היהדוּת, לגייס חלק גדול מהם ולצאת אל העם, להזעיקו לפעילוּת ולמעשים קונסטרוּקטיביים.

היקוּם בנו הכוח להגיב בהתאם לחוּמרת הבגידה?

אליק

לונדון, 12.4.1939

למזכירות ההנהגה העליונה

שלום עליך, אריה!

בימים האחרונים של פסח נתקיימו שתי ועידות: של ‘החלוץ’ ושל ‘משמר־הבונים’⁴. בערב הפתיחה של ועידת ‘החלוץ’ הרצה מ. שרתוק⁵. במרכז הדיונים עמדו שאלות הרחבתה של התנועה החלוצית.

בועידת ‘משמר־הבונים’ היה בירור בשאלות האידיאולוגיות של התנועה. עלינו לדעת, שבחדשים הקרובים יהא צורך להעמיק בבירורים הללו שעדיין לא נסתיימו בועידה הזאת. על הועידה הבאה, שתתקיים בסתיו, יהיה להחליט גם בשאלת ההצטרפות הארגונית אלינו לאחר שיבואו בדברים על כך גם עם מרכז ‘הבונים’.

שורה⁶ (שהגיע בינתים לארץ), יציג במזכירות הקיבוץ המאוחד את הדרישה לעורר את שאלת האיחוד המלא עם נצ"ח. הלחץ בענין זה יגבר לרגל ההתקרבות ההולכת וגדלה כאן בינינו ובין אנשי ‘הבונים’⁷. אינני חושב שעוד אוכל להשתתף בבירור זה, כי בשבוע הבא אפליג לארץ.

שלום ולהתראות.

אליק

לונדון. 13.4.1939

שלום עליך, אהוד⁸ יקירי!

עלי לשוב ולהזכיר לך כמה ענינים שבחלקם כבר כתבתי עליהם ועדיין לא קיבלתי תשובה, ולהעלות גם כמה וכמה ענינים חדשים:

אנו יודעים רק את כתובות חברינו באנגליה (וורקדורף) ולא יותר. ופתאום אני קורא במכתב של שליח מדנמַרק על 10 חברי נצ"ח במקום הכשרה אחד ועל 6 במקום אחר. גם שטנר⁹ פגש שם ובשבדיה חברים מתנועתנו. הכרחי, אהוד, שתעביר מיד הנה את הכתובות, כדי שמזכירות קיבוץ־העליה תתקשר עם כל החברים. העבר להם את ‘ידיעות קיבוץ־העליה’ וכו'.

בודאי קיבלת את כל החומר מירושלים הנוגע לעריכת המפקד (בשבוע הנוער מ־27 במאי עד 4 ליוני). המפקד הזה יקבע את מקומה וערכה של כל תנועת נוער ואף את גודל התמיכה הכספית. עליך לקיים ישיבה מיוחדת של ההנהגה הראשית¹⁰ ולעשות את כל ההכנות הדרושות לעריכת המפקד.

יוסף יזרעאלי נמצא כבר כאן. סינק¹¹ יבוא הנה רק בשבוע הבא.

מחלקת ‘הבונים’ מתרחבת עכשיו על־ידי אנשי ‘הבונים’ מגרמניה. מנקודה זו אנו מתחילים בעבודה משותפת אתם גם בשטחים אחרים.

ועידת ‘משמר הבונים’ החליטה בין השאר: ‘לקשור גם להבא את קשרי ‘משמר הבונים’ לנצ''ח בשטח החינוכי־הרעיוני ובדרך הקיבוצית המשותפת בארץ־ישראל’. כל ההחלטות חשובות וברוּחנו. הועידה הבאה, בסתיו, תחליט גם על הכניסה הארגונית, לאחר משא־ומתן עם מרכז ‘הבונים’.

כתוב לחברינו בארץ: בחברות הנוער, במשקי הפועלות וכתוב לריכוזים כאן, באנגליה.

שלך

אליק

18.8.1939

חברים יקרים,

אילוּ היו גם האניה וגם עובדיה יהודים, כי אז היתה הרגשת הבית הארץ־ישראלי שלמה לגמרי. רוב הנוסעים – פניהם לקונגרס, מאלה רוּבם – מצירי הפועלים. בחדר־האוכל הגדול יש מתלוצצים: אולי נפתח במועצת ההסתדרוּת. הכל מיוצגים כאן: העיר והכפר, המוסדות ו’הזרמים' (ההתישבותיים והמפלגתיים). ואם בעשרים הקונגרסים הקודמים חסרו פועלי־ציון שמאל, הרי באו עכשיו ותיקנוּ את המעוּוָת, כדברי הפתגם הרוּסי: מוטב במאוחר מאשר…

נוכחוּתם של זרובבל, של אָרם ושל אלכסנדר¹² מעוררים קצת סקרנוּת ואף רגש סיפוּק. אלכסנדר אומר, כי במשך 15 שנות חייו בארץ לא יצא ממנה. והנה בא ‘שינוי העמדות’ – ‘ושבו בנים לגבוּלם’. החברים מן העיר מספרים על חריצוּתם הרבה – של חברי פועלי־ציון שמאל – בהפצת השקל ועל מלחמתם הנאמנה בחוּגי הימין על זלזוּלם בשקל ובכבוד ההסתדרוּת הציונית. אכן, הם באו על שכרם: 5 צירים מארץ־ישראל. ההתחלה יפה. נדמה, אין מניעות רבות להזמינם להצטרף אל סיעת העבודה, ואולי אפשר יהיה לחשוב בעתיד הלא רחוק גם על יותר מזה… האומנם יהא עלינו לחכות לצעד הנוסף עוד 20 שנה?

לרוב הנוסעים, העמוסים כרגיל עבודה ציבוּרית שאינה יודעת גבוּלות ושעות קבוּעות, משמשת נסיעה זאת הזדמנוּת למנוחה ולהבראה ממש. מזג האויר הנוח, הכלכלה הטובה, השינה המספיקה בלילה והנמנוּם לסירוגין על הסיפוּן במשך היום, סרטי קולנוע בערבים ולמהדרין – אף ריקודים – כל אלה והעדר ידיעות על הנעשה בארץ ובעולם משרים עליך אוירה של נופש, של פריקת עול ודאגות. זוהי הרוח השוררת בקרב רוב הנוסעים שתיכנו תכניות רבות לקרוא, לכתוב, לעבור על החומר, להכין את התזיסים וכו' וכו' (אגב, יש להוציא מכלל זה את שטיינמן, השקוד ביותר על מלאכת הכתיבה).

במצב זה קפץ פתאום רוגזו של הרצפלד על קהל החברים. ‘סטייטש’, הוא אומר, ‘מתבטלים הרבה. יתכנסו נא צירי הקונגרס ויתחילו עוד כאן, באניה, לעוץ עצה: מה רוצים מקונגרס זה ומה תפקידו העיקרי’.

ומדיבוּר למעשה. על הסיפון העליון מתכנסים הצירים למפלגותיהם השונות והרצפלד פותח: זה כמה קונגרסים שהוא מחפש עשרות אחדות של אנשים, שיעזרו לו בעריכת אובסטרוקציה בקונגרס. אכן, אובסטרוקציה! כי מהו הקונגרס? – ההתחלה הכוללת את הפתיחה, את הויכוח המדיני והסיוּם המתרכז כוּלו בענין בחירת האכסקוטיבה. וכדי שהצירים המרוּבים לא יתפזרוּ במשך ה’אמצע' הארוך בהרי שוייץ, מעסיקים אותם בועדות שונות לענינים שניים במעלה, כגון: תקציב, התישבות וכו‘. והנה גם הפעם אורבת סכנה, שבמרכז הויכוּח שוב תופיע שאלת ה’אָנד־ציל’ ¹³ : מדינה יהודית, פתרון פדרטיבי, קיוּם המנדט וכו'. ובתוך הויכוּח הזה ישכחוּ את התשוּבה האמיתית והיחידה לספר הלבן – עוד 50 נקוּדות חדשות! הארץ־ישראליים מכל המפלגות צריכים להתארגן ולארגן את האובסטרוקציה, להפנות את הקונגרס לעיקר.

אם כי הדברים נאמרו בחום ובהתלהבוּת, לא היו בכל זאת ידי היושב־ראש מלאות עבודה. השיחה לא התפתחה. ז’וכוביצקי¹⁴ ניסה לחלוק על כמה דברים ותכניות ששמע עליהם בזמן האחרון. הוא חלק, למשל, על ענין המעפילים העלוּל להביא אסון על הארץ. מישהו ניסה לומר, כי דווקא קונגרס זה צריך לתת ביטוּי לזעם העם נגד הספר הלבן. התחילוּ להיכנס לפרטים, שאין מקומם באסיפה גדולה הפתוּחה גם… לשלושת הערבים משרונה הנוסעים ‘להשתלם’ בברלין. בינתים הופיע אחד מקציני האניה, אשר העיר, כי כל אסיפה אסוּרה כאן (הנימוּק שניתן: באניה נמצאים גם חיילים. לא ידענו עד כה, שחיילי איטליה מבינים עברית…). ברץ¹⁵ נעל את האסיפה בהצעה שכל אחד יתכונן לקונגרס, מתוך שיהגה בזמן הנסיעה בשאלות הקונגרס.

שלא כרגיל עגנה הפעם האניה ברודוס. אתנו נוסעים אנשים אחדים שמתפקידם לבקר במחנה המעפילים, שנתקע באי הזה לאחר שאנייתם נשרפה ולאחר שעברו עליהם תלאות וטלטוּלי דרך במשך ארבעה חדשים.

האפט¹⁶ אסף בין קהל הנוסעים סכום כסף לטובת הפליטים. אחת מפקידי לשכת עליית הנוער הביאה אתה שני סרטיפיקטים לילדים שנמצאו שם. תמורת סכום קטן, דמי נסיעה בסירה, ניתנה האפשרות לרדת לרודוס לשעה ומחצה.

עם בואנוּ העירה נודע לנו, כי מחנה המעפילים חוּסל עתה, וכל האנשים הועלו על אניה העוגנת באחד המפרצים שבסביבות העיר ומתכוננת להפליג שנית למרחקים כדי לנסות את מזלה…

בשלוש מכוניות קטנות, ואתנו בא־כוח הקהילה היהודית של רודוס, יצאנוּ למקום אניית המעפילים. עברנוּ ברחובות המרכזיים של העיר, העושה רושם נעים בנקיונה ובירק הרב שבה, והמשכנוּ דרכנו בכביש אספלט החוצה גבעות נמוכות, שמהן נשקף מראה נהדר על פני הים והעיר גם יחד. שמנוּ לב לאיכרים היוונים (האי מאוּכלס יוונים, תוּרכים ואיטלקים) החובשים מגבעות קש בעלות שוּלים רחבים בחרשם בשוָרים, ולבארות המרוּבות, שמימיהן נשאבים בטחנות רוח.

לאחר 20 רגע של נסיעה במכונית הגענוּ למפרץ. במרחק 200 מטר בערך מן החוף עגנה ספינה לא גדולה ובה עמדוּ צפוּפים מאות אנשים. לספינה זו קשוּרה ספינה קטנה ממנה, גם היא מלאת אנשים, יחד למעלה מ־600 איש. בראותם אותנו התחילו מנפנפים במטפחות, וכל גוש־האדם הזה התחיל נע ומזמין אותנו – בתנועות ידים – לבוא אליהם. שני חיילים איטלקיים מזוּינים שמרו על האניה, לבל ירד איש ממנה לחוף. באמצעוּת בא־כוח הקהילה ביקשוּ אנשי המשלחת מאת החיילים, שיוּרשה להם לבקר באניה, לשוחח מעט עם האנשים ולמסור להם את הכסף. המשא־ומתן נמשך זמן רב והחיילים עמדוּ בסירוּבם. ראינו 2־3 אנשים הקופצים הימה ויורדים בסירה קטנה, שהיתה סמוּכה לאניה. עברוּ רגעים מספר והסירה לא זזה בכיווּן החוף. נראה, שאסרו גם עליה להתקרב. בעל כרחנו חזרנו העירה כדי שלא לאחר את מועד צאת האניה. נפרדנוּ מעליהם בתנועות ידים והצטערנוּ מאוד שלא עלה בידנו לראותם ולומר להם לפחות מלה מעודדת. הכסף נשאר בידי בא־כוח הקהילה, שידאג לסיפוּק מזונם כל זמן שהאניה עוגנת שם.

בדרך שוּבנוּ סרנו לסימטאות היהודיות של רודוס. באי זה חיים כ־1,800 יהודים. עם בני הנוער דיברנו עברית. לא מכבר ריחפה על ראשי היהודים האלה סכנת גירוש. כידוע מהווה האי הזה אחת העמדות האיסטרטגיות החשובות של האיטלקים בים התיכון.

מחר בצהרים נגיע לטריאֶסט ומיד נצא לז’נבה. כשאני מסתכל בקהל הצירים, הותיקים ממני, ושומע את שיחם, רואה אני את החרדה שבלב כוּלם לגורל הקונגרס הזה ולגורל היאבקוּתנו להבא. היהיה זה קונגרס של גיוּס כל הכוחות, של יצירת תנאים להמשכת העבודה בקנה־מידה גדול, או שיהיה זה קונגרס של התגברוּת המחלוקת הפנימית, שתחליש את הכוח ותכבול אותו?

קראתי כאן חוזר של ארגון ‘התקוּמה’ (מאנשי ‘המדינה העברית’) הקורא לכל חוגי הימין להקים את ‘חזית המולדת’, שתפקידה העיקרי יהיה לכבוש את השלטון בישוּב ובציונוּת מידי השמאל. החוזר כתוּב בסגנון נאצי טהור, אך בכשרון דמגוגי לא קטן. אולם לא הם בלבד רואים כתפקיד ראשי את הפלת השמאל. פרשת הבחירות בארץ, החרם מצד ‘המזרחי’, כל אלה מבשרים מלחמה לא קלה כלל.

שלום לכולכם ולהתראות בקרוב.

אליק

גנף, 24.8.1939

– – – יש בכך איזה סמל טראגי, שנציגוּת העם היהוּדי התאספה ימים מספר (?) לפני המלחמה בעיר השלום גנף, – ובמקום לקבוע את מפקדת העם, שתקדם את פני הימים הנוראים, היא מפוּלגת, מפסידה שעות יקרות ואינה מסיימת את הכינוס הגדול הזה כדי לתת אפשרות לאנשים לשוב איש איש אל משמרתו.

– – – גם אם תהיה מלחמה הכרחי שיהיו ארץ־ישראליים בגולה, כי יהיה להם תפקיד לא קטן.

גנף, 26.8.39

– – – כל המאמצים להבטיח מקומות באניות שונות עלו עד עתה בתוהו. המצב בעולם כולו נשאר מתוּח כתמול ושלשום. האניות האיטלקיות שוב אינן יוצאות לארץ־ישראל. זה ימים אנו משתדלים לעבור לצרפת, כדי להימצא בארץ ידידותית ובעלת נמל פתוּח לים התיכון, כי כל רגע עלוּלים הגבוּלות להיסגר. לאחר התערבות רבה ‘בחלונות הגבוהים’ בא הנה פקיד מצרפת, והוא דואג לנסיעתנו למרסל, ושם נחכה לאניות היוצאות לארץ־ישראל, אם המצב בעולם בשבוּע זה יאפשר את צאת האניות. אנו חותמים על הצהרות, שהחברה אינה מתחייבת להסיענו הלאה. אנו מקווים שנצא היום למרסל אחר הצהרים, כי על כל פנים מוטב להיות בצרפת. אנו, כל הצירים הארץ־ישראליים, מאורגנים, והדאגה לנסיעה ולכספים משוּתפת. מפה נצא, כנראה, כוּלנוּ יחד, אך במרסל יהא צורך להתחלק לשני חלקים. חלק יסע ביום חמישי (31.8) וחלק – שבוע לאחר־מכן. כל זה, כמובן, אם יוכלוּ לנסוע דרך הים התיכון. אם המשבר בעולם לא יאפשר זאת, מטפלים גם בדרכים אחרות. אחת מהן – דרך היבשה (תורכיה) ברכבת.

– – – כמובן, כשנפרדים בימינו מעל שליח אין יודעים, אם עוד נזכה לפגוש אותו.