פאריס, 3.1.1947

לאופיר, דובדבני ודן¹, שלום רב!

במכתבי זה אסכם את פרשת באזל והנוער. כפי שהתברר בשיחות עם חברי ‘גורדוניה’ אחרי ועידתם, הם אינם מוַתרים על התנאי כי האיחוד חייב להיות עולמי ולכלול את כל ארצות אירופה, ארץ־ישראל והארצות האנגלו־סכסיות. אנוּ הסכמנוּ עקרונית לדבר זה, אך טענתנו היתה כי אין לקשור את ועידת האיחוּד באירופה אל תאריך נכונוּתם של אנשי ‘הבונים’ באמריקה ובאנגליה להשתתף בועידה זו. הויתור שלהם בנקודה זו היה כי ועידת האיחוד באירופה תתקיים כאשר התנועה שלנו בהונגריה ורומניה תהיה מוכנה לאיחוד, וכי ייעשו כל המאמצים להכניס גם את הארצות האנגלו־סכסיות לאיחוּד. במלים אחרות: אם חברי ‘גורדוניה’ יראו כי מצדנו יש מאמץ כן לפעול למען האיחוד בארצות ההן ויהיה ביטוי ממשי לכך בכיווּן העליה מארצות־הברית ומאנגליה גם ל’חבר הקבוּצות' – יסכימו לועידת איחוד בלי ‘הבונים’ האמריקני־האנגלי. הם מוסיפים גם את התנאי שהתנוּעה המאוחדת בארץ תשתתף באיחוּד יחד עם ההסתדרוּיות האירופיות.

מה הסיכוּיים לועידת איחוד באירופה? – נדמה לי כי היינוּ יכולים לקרוא לועידה כזו בזמן הקרוב ביותר, אילו סיימנוּ את פרשת האיחוד בהונגריה וברומניה. דבר זה תלוּי בנו ורק בנו, וניתן לביצוּע רק בתנאי שיגיעוּ לשם שליחים מתאימים. השליחים שלנו שנמצאים עכשיו שם, או שהם מתנגדים לאיחוּד או שאין בכוחם להביא את התנוּעה להכיר בצורך בו.

אחרי שאלת מנין הארצות שבלעדיהן אין איחוּד, באה בעית כיווּן העליה. בעיה זו גזלה הרבה שעות בירור. לבסוף, כדי למנוע אי־הבנות, סוּכמה נקודה זו בכתב, לאמור: 1. מקבלים את עובדת היותן של קבוּצות המוגדרות מלפני האיחוד לזרמים התישבוּתיים מסוימים; 2. אין עושים כל פעולת הגדרה בתנועה המאוחדת של הלא־מוגדרים. אילוּ יצאנוּ יחד לפני שנה להקים תנועה כללית לכל זרמי ההתישבוּת, היה המצב אחר. משלא קם האיחוד לפני שנה, קיימת עוּבדת ‘גורדוניה’ עצמאית שמספר מסוים של בוגרים ממנה רואים את עתידם רק ב’חבר הקבוּצות'. על כן את כלליות התנוּעה יכולים לבנות: א. שליחים ומדריכים אשר כל קן, סניף וקבוצת הכשרה חדשים, מחנכים לערכים משותפים בלי להגדיר בגולה. ב. כל השכבות החינוכיות למטה מגיל ההכשרה מתוך הסתדרויות הנוער הקיימות. ג. אותן ההסתדרויות הארציות שהן כיום מאוחדות וכלליות: גרמניה, צרפת, ארץ־ישראל והארצות האנגלו־סכסיות.

לפי סידור זה כל הבוגרים בהכשרה אשר עד הקונגרס בבאזל היו קשורים מקודם לחלקים מסוימים בארץ – ילכו במסלול קשריהם הקודמים. התנועה, זו הקיימת וזו שתגדל ותתרחב, הופכת להיות תנועה כללית, בלי שימת תו ההגדרה על בוגר או קבוצת עולים בהיותם בגולה. מוסדות התנועה בארץ יכוונו את עלייתם. דרישת ‘גורדוניה’ היא כי ההסדר בין ה’חבר' והקיבוץ לאחר ניכוי המוגדרים, יהיה מחצה על מחצה. אילו עשינו רק את החשבון הסטטי הזה בלי להביא בחשבון יציאה למרחב וארגון תנועה גדולה, היינוּ צריכים להסס ב’כדאיות' המודוס הזה. אם נסכים להסדר המוּצע בשלב האחרון של המשא־ומתן, הרי הדבר ייתכן רק מתוך הנחה כי אנו הולכים לקראת יצירת תנועה גדולה וכי היתרון של צד אחד – הוא חולף וזמני בתוקף מסיבות ועובדות ידועות. בתוך תנועה גדולה, שאת הרחבתה צריך לראות ב־4 ארצות: גרמניה, רומניה, הונגריה ואמריקה, אין לנוּ לחשוש ממודוס כללי של מחצה על מחצה ויש בו צדק מסוים בהשוואת שני כוחות אלה בארץ.

ענין הזיקה למפלגה. הנוסח בהחלטות ועידת ‘גורדוניה’ הוא כלהלן: ‘התנועה תפעל תוך עצמאות חינוּכית וארגונית שלמה ותחנך את חבריה לזיקה רוחנית לערכי מפלגת פועלי ארץ־ישראל’. סעיף זה נתקבל בועידה רק ברוב ולא פה אחד. התנגד לניסוּח זה אברהם בן־חנוךִ², בידעו כי ניסוח זה לא יאפשר את הצטרפותה של התנועה המאוּחדת לתנועה העולמית. יש להוסיף כי ניסוח זה לא יכלול את ‘הבונים’ באנגליה. בישיבותינו המשותפות הצעתי, כי במסגרת התנועה העולמית צריך להימצא מקום להסתדרות ארצית שיש לה זיקה מפלגתית ישירה, כדוגמת ‘הבונים’ באמריקה, וגם להסתדרויות ארציות, כמו באנגליה ובארץ־ישראל, שהזיקה המפלגתית בפרוגרמה שלהן אינה מפורשת. גם סעיף זה לא סוכם ונחזור עליו ערב כינוס הועידה.

בסיכום אפשר לומר, כי אם לפני ועידת ‘גורדוניה’ לא היתה כל אפשרות לדון דיון ממשי איך, מתי ובאיזה תנאים נגשים את איחוד הנוער, שכן מקודם היתה התחמקוּת מדיון קונקרטי, הרי בגמר הועידה ולאחר שהם סיימו את הויכוּח בפנים, נמצאה פשרה ידועה בין המחייבים ובין השוללים, וזו הפעם הראשונה נפתחה הדרך לדבר על ‘תכלית’. ואם תביאו בחשבון ששיחות אלו התחילוּ כבר בתוך תוכו של הקונגרס וכל הכרוך בו, הרי תבינו כי עשינו מלאכה לא קטנה. על כל פנים – אין כיום שום מיסטיקה. אנוּ יודעים

בדיוּק באיזה תנאים אפשר להקים את האיחוד ובאיזה תנאים אי אפשר. החל מבאזל לא נוכל להישאר יותר על האולימפוס של דורשי איחוד. או שהתכנית הקונקרטית שצוינה לעיל (ובראש וראשונה הכשרת רומניה והונגריה לאיחוד) תתגשם או לא תתגשם. את מי יאשימוּ אחר־כך באי־הגשמת האיחוד – אותי דבר זה לא יעניין. בלי הבאת רומניה והונגריה לאיחוד לא נוכל לדרוש לא פריטי בעליה ולא פריטי בהנהגה, ועצם ועידת האיחוד לא תוכל להתכנס.

בסוף חודש זה אהיה (כך אני מקווה) אצל יצחק הירש³ ושם תהיה לי פגישה עם החברים משתי הארצות. ייתכן כי אצליח לשנות את הלך־רוחם (ואחשוב זאת להצלחה גדולה), אבל גם אם אצליח לשנות את הרוח, לא יקום הדבר בלי רשימת השליחים הדחוּפה שהועברה אליכם.

ועתה לסידור עניני נוח“ם⁴ בגרמניה. כשלושים שעות, לפחות, ביזבזתי בענין אומלל זה. מעולם לא שיערתי כי הגענוּ שם למתיחוּת כה גדולה. ‏כל השליחים באו לבאזל משם בדעות קטגוריות: או שיש איחוד או שנוח”ם יתפלג מיד אחר הקונגרס. אי־האיחוּד בשעתו בפולין בין ‘גורדוניה’ ונו“ח⁵ היה פטלי לנוח”ם בגרמניה. הקיבוצים הפולניים של ‘גורדוניה’ לא התמזגו בנוח“ם, ובמידה שיש הכשרה מעורבת הם אינם מוַתרים על זיקתם הברורה ל’חבר הקבוצות'. והחלה תחרות על הגדרה, חשדנות ואי־אמוּן. המצב היה ללא נשוא. לאחר דין ודברים ארוך ומיגע באנו לידי ההסכם הבא: אין עושים כל פעולת הגדרה של הבלתי־מוגדרים ואין עושים כל משאל אצל המוגדרים. החברים בארץ המטפלים בקבלת העליה יביאו בחשבון כי הקיבוצים המוגדרים של ‘גורדוניה’ מפולין שבאו לבוַריה ייקלטוּ בחבר הקבוּצות, והקיבוּצים של נו”ח מפולין ילכוּ לקיבוץ המאוחד וכל יתר העולים מנוח“ם יתחלקוּ שוה בשוה בין הקיבוּץ ובין ה’חבר'. ההנהגה בנוח”ם צריכה להיות מוסכמת על כל הצדדים (למעשה תהיה הנהגה פריטטית). הבירור נסתיים באוירה טובה. סודרה רשימת השליחים הנכנסים לעבודה בתנועה ובסמינר ואם לא יקרו שם אסונות, נדמה כי זה אחד הדברים החשוּבים שגמרנו בבאזל.

הצעתי כי ננסח משהו לפרסום בתוך התנועה אשר יעיד על הפגת המתיחוּת. וזהו הנוסח שנתקבל:

1. התנועה מחנכת תוך יחס הוקרה לכל צורות ההתישבוּת. בפעוּלה החינוכית בתנועה, בפגישות פעילים ובסמינרים יוסברו הערכים היסודיים המשותפים של התנועה ההתישבותית תוך מגמה ברורה לאיחוד התנועה הקיבוצית.

2. מוסדות התנועה בארץ יסייעוּ לעולי התנועה בקליטת העליה במשקי ההתישבוּת העובדת תוך התחשבוּת בצרכי המפעלים וקבוצות העולים.

3. מוסדות התנועה ימצאו את הדרך הנאותה לסידור מתאים של אותן קבוצות העולים אשר קיימו בעבר את קשריהן הישירים עם זרמים התישבותיים מסוימים בארץ.

לאחר הסדר עניני נוח"ם ולאחר בירור העמדות העיקריות הקשורות בקריאת ועידת האיחוד, יצאנו מבאזל במוסד מפלגתי אשר צריך לרכז את כל עניני השליחות המפלגתית באירופה ואשר צריך לשקוד גם על הכנת ועידת האיחוּד. את מזכירוּת המשלחת ירכזוּ באומגרטן⁶ ואנוכי. המזכירות בהרכבה המלא: באומגרטן, שומרוני, מ. סורקיס, נחום קוניאק, שאול⁷, ח. הופמן⁸, ילינק⁹, חנן ברקוביץ¹⁰ ונ. רוס.

לסיה, שינבוים¹¹, אדרת¹², רחל¹³ וכו' שישתתפו בסמינר של נוח"ם – כולם יושבים כאן ומחכים לויזות לגרמניה. הסמינר ייפתח לא לפני 20 לחודש זה.

שלום לכולכם. אליק

עם שליחים בריגה [ראשון משמאל. על ידו אריה בהיר וצבי עופר]

אליק מרצה ב’מושבת מנהלים עולמית של נצ"ח בצ’כוסלובקיה, 1937

1.1.47

– – – דווקא בתקופות של קטסטרופות גדולות ואסונות הפוקדים את הכלל מחפש לו הפרט פינת אושר משלו, ודבר זה אולי הוא הנותן כוח לאדם להתגבר על צרות רבות. אני מנסה להסביר לי את ההרגשה ה’אגואיסטית' הזאת ואת הצדקתה אף נוכח כל המזדמן לי פה לראות ולשמוע מחיי הפליטים והמחנות וכו‘. ומעניין, כי תופעה זו חזקה כל־כך באנשים שעברו בכל מדורי הגיהינום, כאילו שר ההיסטוריה היהודית עומד על גבם ומצליף ודוחפם לנער את צללי המוות והכליון, לחיות ולהתגבר ולהכעיס את כל הרוצחים ואת השונאים. האין זה פלא באיזה תנאים אנשים קושרים קשרי אהבה, מולידים ילדים ללא כל ידיעה מראש היכן ישכיבו את התינוק בהיוָלדו ובמה ילבישוהו. ראיתי בבאזל מקצת מאנשי גרמניה. ביניהם מהחברה: ליטאים ולטבים. החברים הללו (רק עשרות נשארו מכל התנועה היפה הזאת¹⁴) קשורים ביניהם קשרי גורל, עבר משותף איום להם, והם חיים כולם תוך דאגה הדדית כמשפחה אחת במובן הנעלה של המלה. ואני שומע – פלוני ואלמונית זוג, ויש להם תינוק, ומנדליט¹⁵ יביא משהו לתינוק משוייץ. חברה אחת בהריון. קיימת דאגה להשיג קצת כסף כדי להיטיב קצת את מצבם של החברים הללו הזקוקים למשהו נוסף למכסת המזון של אונר"א. שמחתי מאוד, כשעלה בידי להמציא קצת כסף לחברים הללו ולצרכים מסוג זה. יש דאגה לחברה חולה כרונית וכו’ וכו'. אני רואה בתופעות הללו חיוניות עצומה ואיזה כוח מופלא של יהודים היודעים ‘איבערלעבן’ (לבלות) את בני המן שבכל הדורות.

– – – לוּ החברה הסובבת היתה לוחצת פחות עלי – ותמיד יש איזה לחץ הנהפך לגורל אצל אדם הנתון במסגרת חברתית, העמוס תפקידים שמילוים הנאמן גורם להתאכזרות מסוּימת למשפחה ולילדים – הייתי מסוגל לעמוד במבחן זה ביתר ‘כשרון’. אך אפילו לא עמדתי במבחן בציון ‘טוב מאוד’, בהיותי מטולטל במשך שנים מתפקיד לתפקיד תוך הפוּגות קצרות – אין זה מפחית מן ההרגשה, אלא להיפך – היא מתעצמת יותר דווקא תחת פטיש הלחץ החיצוני. אם גוזלים ממך את האפשרות לחיים נורמליים נעשים הם יקרים לך פי שבעה.

– – – רצוני הפעם לא רק לחזור לארץ, אלא גם לחזור – הביתה לעבודה.

19.1.47, ברכבת לבראטיסלבה

– – – השכן שלי לתא התחיל להציג את עצמו באדיבות רבה ובשפה הצ’כית. ניסיתי לדבר אתו רוסית ולא ידע. החלפנו כמה מלים באנגלית, והשיחה נפסקה. כשהתחלנו להסתדר לשינה שוב התחיל לדבר והפליט שהוא וינאי החוזר מפראג. ‘הרי יודע אתה גרמנית’, פלטתי פתאום ומיד התחרטתי. ‘מובן מאליו’, ענה. התחלנו לשוחח והתברר שהוא יליד אוסטריה – פקיד. הייתי נבוך מאוד, כי זה לי הגרמני הראשון, שאני מדבר אתו על אדמת אירופה. לא ידעתי את נפשי. לא ידעתי איך לנהוג – להחריש או לשוחח ועל מה לשוחח. מי יודע מה היה מקומו והיכן בשנים הללו. פתאום שאל אותי, מאין אני בא. עניתי לו: ‘מפלשתינה’. ‘ואתה ערבי?’ הוא שואל אותי. ‘לא’, עניתי, ‘יהודי אני!’ והדגשתי חזק את המלה Jude. פניו נתכרכמו ולא הוסיף דבר, אך אמר כי שמע, שהמצב הכלכלי שם לא רע. אני לא יזמתי את המשך השיחה, והוא לא המשיך. הוא השתדל לגלות כלפי אדיבות בצורה מודגשת… הפגישה עם הגוי הזה והתנהגוּתו העסיקו את מוחי על משכבי לא מעט. והמחשבות רדפוּ זו את זו ואף נאבקו זו עם זו. מובן, כי לא בעיה לאומית העסיקה אותי באותו הערב (הגויים עמדו על דמינו, ואין לנו מקום ביניהם), אלא בעיה אנושית. רציתי לנחש את מחשבתו של האיש. האם ניעורים בו רגשי בושה על מעללי בני עמו, או צער על הפסקת מֵלאכת ההשמדה. לא היה בי ספק, שהזדהותי כיהודי מארץ־ישראל עשה עליו רושם – אך אין בי בטחון בטיב הרושם, ואוּלי נסיוני לדוּנו לכף זכות וליחס לו מחשבות והרגשות מסוימות הנם דברים בעלמא…

– – – לחלק מן השליחים העוסקים בעניני הצלה ועליה יש לפחות סיפוק בעבודה שהם עושים. הגענו להישגים רבים בשטח זה, ופרשה זו ראויה שתיכתב ותועלה באחד הימים בפרטיה לפני העולם כולו.

6.2.1947

– – – בחוץ יורד שלג. אותו השלג החודר לעצמותי זה ימים אחדים בטלטולי דרכים שונות ומשונות. אף־על־פי־כן יש לי סיבה מספיקה להיות שבע־רצון במידה בלתי־רגילה על שאני נמצא כרגע כאן, ולא באותה מצוקה (וצינוק) בהם הייתי כלוא ימים אחדים, שקדמו ללילה האחרון. לפני שלושה ימים כתבתי לך מכתב ממדינת מולדתו של משה ישראל¹⁶. המכתב נכתב בהשפעת מצב מסוּים שנמצאתי בו, והתחרטתי אחר־כך על ששלחתיו, אך הואיל ומכתב זה יגיע אליך לפני המכתב ההוא – הרי שלא יגרום שום דאגה. סיבת המכתב ההוא היתה תקלה חמורה שבאה עלי באותה מדינה¹⁷. אין לומר שאי־שם בגלגולי המחשבות השונות לא העליתי על הדעת אפשרות של תקלה, כשהחלטתי לצאת לכרך ההוא¹⁸, אבל שיקרה הדבר הגרוע ביותר – זאת לא שיערתי. וכאשר קרה – לא היה בו כל צל של תקוה שאצליח להיחלץ מן המצוקה בזמן קצר ובגלגולי נסים וצירופי מקרים שונים ומשונים. אַת בודאי משערת מה הענין, לאחר הפסקה של 22 שנה נפגשתי עם בני מולדתי הותיקים¹⁹ בתנאי קבלת פנים גרועים ביותר, שניתן להעלות על הדעת. אכן, פגישה ‘מלבבת’ מאוד, ואם החדשים הקרובים עד שובי הביתה לא יטשטשו את פרטי הרשמים על ‘הרפתקה’ זו, יהיה זה סיפור פיקנטי למדי על־יד כוס תה עם החברים הותיקים בקיבוצנו (מדוע ה’ותיקים' – ברור! ²⁰).

11.2.47

– – – הנסיעה מפראג הנה היתה מעניינת מאוד. בתא אתי ישבו: אשה עם ילד שילדה במחנה־הסגר נאצי. היא יודעת לספר סיפורים מופלאים על קורות חייה בזמן המלחמה, בהיותה תחת שלטון הנאצים, ואחר־כך עם הפרטיזנים, וכיצד ניצלה במידה רבה בזכות תינוקה. עתה היא נוסעת ממרסיל לארץ אל בעלה, שעלה בזמן הריונה – ב־1940, והוא עדיין לא ראה את בנו. ישב גם פקיד אוסטרי הנוסע בדרכון דיפלומטי לעבוד בקונסוליה האוסטרית הנפתחת בפאריס. ישב אדם אמיד בן צ’כיה הגר כיום בקנדה ושביקר בפראג כדי למכור את נכסיו. ואחרון אחרון – איש צבא צ’כי. כרגיל החלו השיחות בהיסוס רב, ובהמשך הזמן נעשו אינטנסיביות מאוד, ביחוד לאחר הערה מסוימת מצדי אשר גרפה גם את האוסטרי אל השיחה. הנושאים היו: המלחמה, אשמת הגרמנים, תכניותיהם האישיות והלאומיות, מלחמת היטלר ביהודים, הרוסים ומעצמות המערב, הפתרון לשאלת גרמניה כיום ולעתיד וכו‘. האוסטרי הציג את עצמו כאנטי־פאשיסט (כל גרמני טוען כיום, שהוא אנטי־נאצי), הוא דיבר הרבה על הניגודים בין האוסטרים ובין הפרוסים, על הצורך לעקור את הרוח הנאצית; הוא עצמו היה כל שנות המלחמה בחזית, ושם, בצבא, לא ידעו על תאי הגזים ועל שריפת מיליוני אנשים. כל זה נודע לו אחרי ששוחרר מן השבי (10 חדשים היה בשבי האנגלים). הוא דיבר בזכות השפטים בראשי הנציונל־סוציאליסטים, אבל… (כאן מתחיל ה’אבל' הידוע) כדי להפוך את העם הגרמני לעם דמוקרטי אסור לנהוג בו ביד חזקה, כי זה יביא לידי התמרמרות עצומה בהמוני העם, והיאוש יביא היטלר חדש, והראיה – גם היטלר הישן עלה לשלטון בשל חוסר־העבודה העצום ששׂרר בגרמניה. המסקנה איפוא – צריך לתת קיום לעם הגרמני, שלא להוציא מידו את חבל־הרוהר ולא את שלזיה וכו’. ועוד הערה יש לו: לא בדין הוא ששופטים את הגנרלים. הם אינם אשמים. הם רק מילאו את פקודות ה’פירר‘. ועוד הרבה ברוח זו. זוהי דמותו של ‘דמוקרט’ אוסטרי, ה’מגנה’ את הנאצים. אילוּ שמעת בהשתפך נפשו על סבל הגרמנים, על חוסר דירות וכו‘. דבריו כוּונוּ לעורר רחמים על סבלותיהם… האשה היהודיה לא טמנה ידה בצלחת, היא הודיעה, כי איננה מוצאת בנפשה כל רגש של רחמים כלפי הגרמנים, אחרי שהרגישה על בשרה את מעשיהם הוַנדליים. את דבריה ליותה בתיאורים מזעזעים של ‘הווי’ המחנות, של פרצופי הס. ס. ושל תעלוליהם וכו’. לגוי הצ’כי מקנדה היה תזיס ‘יסודי’ אחד: היטלר הפסיד במלחמה ברגע שהכריז מלחמה על היהודים, ושתי הוכחות לכך: ראשית, ידוע מתולדות האנושות, שכל צורר יהודים סופו ליפול; ושנית, היטלר גירש את היהודים מגרמניה, וגדולי המדע הלכו לאמריקה והכינו את פצצת האטום. האוסטרי ‘שלנו’ הרגיש את עצמו כאחד הנתון במצוקה, אך השיחה התנהלה ברוח ‘ידידותית’. באחת התחנות בצרפת ראה בעד החלון שבוי גרמני מלוּוה חייל צרפתי. הוא קפץ ורץ לתת לו סיגריה, והסביר לנו אחר־כך את רגש הסולידריות כחייל וכשבוי לשעבר. ‘והוא הרי סוף סוף אינו אחראי לשגעונותיו של היטלר’. נפרדנו ‘כמעט’ בידידות. נסיעה זו לימדתני פרק בענין תורת ‘אי התידדות’. אמרנו: החרם את הגרמנים, ואנו מתריעים על האנגלים והאמריקנים המתידדים עם הגרמנים בגרמניה. והנה אני נוסע ברכבת, וקשה לי לעמוד בפני יצר השיחה, ולוּ מתוך סקרנות בלבד, ומתוך רצון להגיד ולהגיב. ברור, כי השיחה הזאת אך מגבירה את היחס השלילי לגרמנים. אבל הבנתי, כי אופן דיבורו המתוק וההצדקה בעקיפין של הגרמנים מטשטשים באנגלי ובאמריקני את יחס השנאה. וכבר מתידד הוּא אתו ושנאתם מופנית נגד שונא אחר לגמרי – הרוסי. ואילוּ שמעת, איך ‘דיפלומט’ זה דיבר על אכזריוּת הרוסים ועל יחסם לשבוּיים הגרמנים וכו'.

פאריס, 17.2.47

– – – אני משלים במקצת עם הארכת שהותי כאן במשך חודש חדשיים נוספים, תמורת זה בכוונתי לחזור הביתה לגמרי… אם אסכם פעולה בחוץ במשך שנתים יכירו בזכותי לחזור הביתה. אני כבר חושב על עבודתי בבית – נהגות או עבודה אחרת, ועדיין לא סיכמתי לי. יש לי משיכה לאיזו שהיא עבודה בבית בלי טלטולים (אולי ‘קלת’?).

– – – ומעל לכל מגיע לי להיות בבית ולעבוד יום־עבודה נורמלי ככל החברים.

מינכן, 28.2.47

– – – כל היום ברכבות הגרמניות שאינן מוסקות, מלוכלכות, שחלונותיהן סתומים בשברי לוחות. הרגשת הפגישה עם ההמון הגרמני משוּנה. סקרנות מהולה זעם ושמחה לאידם, לקומתם הכפופה, להתרפסותם. כל היום ישבתי והקשבתי לשיחותיהם. כולם סובבו על ענינים פעוטים בלבד. טמטום ואדישות. השלמה עם הגורל… חברי לדרך, הנוסע כאן לא בפעם הראשונה, מצא לו דרך מיוחדת ל’נקמה' בגרמנים. הוא פורש בקרון לראוָה את כל המאכלים שהצטייד בהם, אוכל בנחת ולאט לתדהמתם העצומה של הגרמנים… אוי לה לנקמה כזו!

פאריס, 14.3.47

– – – ביקרתי בתיאטרון אידישאי קטן – – – הענין בכל המחזה הזה הוא בתגובת הקהל. – – – בקטע אחד שומעים מלחמת דברים חריפה בין אבי המשפּחה ובין הבן העומד לשאת אשה נוצריה. וכאשר הוא מרים את קולו ואומר לבן: ילדיך יהיו אולי יהודים למחצה, אולם נכדיך יהיו מרצחי יהודים – רעם האולם שעה ארוכה ממחיאות כפים. סימן שקלע לנקודה רגישה ומובנת לכל.