נדפס בירחון

Monatssohrift für Geschichte und Wissenschaft des Judentums 1935

שיחו של אדם לפני אלהיו יש בו משיחתו עם חברו. כשם שהאדם בשיחתו עם חברו מדגיש את דבריו על ידי תנועות גופו ופניו, כך קשורה גם תפלתו לפני אלהיו בתנועות גופו ופניו. תנועותיו של המתפלל הן סימן להתלהבותו או ליראת הכבוד, שמרגיש המתפלל בלבו. כעבד לפני רבו או כבן לפני אביו כן עומד האדם לפני אלהיו בשפכו לפניו שיחו.

היונים העדיפו בכל דבר את המידה ושמרו אפילו במנהגיהם הדתיים ובתפלותיהם על המידה וההרמוניה. לעומת זה היו תפלות היהודים השתפכות הלב, והתלהבות נפשם נתגלתה גם בתנועותיהם בזמן התפלה. בלמדם תורה ובהתפללם נהגו היהודים להתנועע משום שנאמר: “כל עצמותי תאמרנה ד' מי כמוך”¹. הקורא את שמע מעביר בהתלהבותו ידיו על פניו ומכסה על עיניו, כדי שלא יהרהר אחרי מעשים אחרים. כשהיה ר' עקיבא מתפלל בינו לבין עצמו, אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת מפני כריעות והשתחויות. כשבקש ר' אלעזר בן דורדיא רחמים על עצמו, הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה, עד שיצאה נשמתו². חסידי אשכנז היו עומדים ביום הכפורים ברגליהם כל היום ומתפללים בבית הכנסת. החרדים נהגו לנשק ציציות טליתותיהם, ספרי תורה ומזוזות, ובני עליה היו מנשקים מתוך חבה של מצוה אפילו את המצות והמרור שבפסח, ארבעת המינית שבלולב ובכניסתם וביציאתם את הסוכה³ .

ישנן תנועות שהן סימן להתלהבות המתפללים וישנן שהמתפללים חולקים בהן כבוד לד' ומביעים את אימתם וכניעתם. אנו הנוצרים, אומר הקדוש קלמנס האלכסנדרוני, מגביהים את רגלינו בשעת קריאתנו החותמת את תפלתנו המשותפת. כמו כן נהגו גם היהודים להגביה את גופם, כשאומרים קדוש, קדוש, קדוש, ויש שנוהגים אפילו לנענע את עצמם מפני אימת המלך⁴.

לפי מנהגם של המושלמנים במצרים נותן הילד בבוקר שלום לאביו ומנשקו ומניח אחר כך את ידו הימנית על השמאלית ועומד תחתיו כפוף ונכנע ומחכה, עד שירשה לו האב לצאת מחדרו. כבן לפני אביו עומד המושלמני גם לפני אלהיו בהתפללו. בקראו את הפתיחה לקוראן נותן המושלמני את פרק ידו השמאלית לתוך ידו הימנית. חכמי האישלם אסרו למתפללים להגביה ידיהם, אלא הטילו עליהם להניח ידיהם זו על גב זו כעבד העומד לפני רבו⁵. המנהג ההוא נמצא גם בישראל: רבא השליך אדרתו ו“פכר” ידיו והתפלל כעבד לפני רבו. הרמב"ם, שהיה בקי במנהגי המושלמנים, שישב בתוכם באר את המנהג של רבא לאמר: “ומניח ידיו פכותין הימנית על השמאלית ועומד כעבד לפני רבו באימה, ביראה ופחד”⁶.

מנהג של חלוק כבד' לד' נהוג בישראל גם בגמר תפלת שמונה עשרה. כשיאמר המתפלל עושה שלום" משתחוה לשמאל, וכשיאמר “יעשה שלום עלינו” משתחוה לימין וכשיסיים “על כל ישראל” משתחוה לפניו כעבד הנפטר מרבו⁷. גם מנהג זה נמצא אצל המושלמנים. אחרי גמרו את התפלה כורע המושלמני ואומר את ה“אני מאמין” ואת ה“מי שברך” למוחמד הנביא ולבסוף את החתימה, שנקראה “תשלימה”, כלומר המתפלל מסיב ראשו לימין ואחר כך לשמאל ומברך את קהל המתפללים לאמר: “שלום עליכם ורחמי אלהים”⁸.

כן נמצאו תנועות אצל המתפללים, שהן סימן להתלהבות או סימן ליראת

הכבוד, ונמצאו גם כאלה, שיש בהן מהלהבות ויראת הכבוד גם יחד. בחג הסוכות היו מקיפים את המזבח שבבית המקדש פעם אחת בכל יום ושבע פעמים ביום השביעי⁹, ובשמחת תורה מקיפים שבע פעמים את הבימה שבבית הכנסת. המושלמנים העולים למיכה מקיפים שם שבע פעמים את האבן השחורה בכעבה¹⁰. הקפת המזבח או האבן הקדושה היא כביטוי ההתלהבות, ואפשר שהיא גם חלוק כבוד. כן היו הפרסיים מקיפים את מלכם שלש פעמים והרומים את הקיסר, כדי לחלק לו כבוד. אצל היהודים סובבת הכלה את החתן שלש פעמים תחת החופה. כמו שנהגו היונים להקיף את קברו של המת, מקיפים בירושלים ובתימן שבע פעמים את מטתו של המת בבית הקברות, ובעיר עדן מביאים את מטתו של המת לבית הכנסת ומקיפים אותה שם. הנשים שבתימן, הבאות להשתטח על קברו של ר' שלום שבזי, נוהגות להקיף את הקבר הרבה פעמים¹¹. כן ילמדנו מחקר העמים, שהנמוסים והמנהגים, הנמצאים אצל בני אדם בחיי חול, נהוגים גם בתפלתם. מה שנוהג האדם לעשות בהתלהבותו או מתוך יראת הכבוד בעמדו לפני אביו ורבו ומלכו, עושה הוא גם בעמדו לשפוך שיח לפני אלהיו.